ניקולאי גוגול

ניקולאי גוגול

ניקולאי וסילייביץ' גוגול (ברוסית: Никола́й Васи́льевич Го́голь;‏ 1 באפריל 1809 – 4 במרץ‏ 1852) היה סופר ומחזאי רוסי, יליד אוקראינה. מן המשפיעים והבולטים שבאמני הסיפורת של המאה ה-19. מוכר כיום כאחד מגדולי יוצרי ואמני הפרוזה בתולדותיה של הספרות הרוסית, וכן בזו של הספרות העולמית כולה. כן נודעו לתהילה סיפוריו הקצרים, ובמיוחד 'האדרת' ו-'האף'. ולצידם, רומן המופת 'נפשות מתות'.

תולדות חייו ויצירתו

עטיפת הספר "נפשות מתות", הוצאה ראשונה, 1842

איור של ניקולאי גוגול

ניקולאי ואסילייביץ גוגול נולד בכפר סורוצ'ינצי (Сорочинцы) שבסביבת העיר מירגורוד (Миргород), בדרום מערב האימפריה הרוסית (כיום במחוז פולטבה שבאוקראינה). אביו, אציל רוסי בעל אחוזה קטנה, בילה את מרבית חייו בכפר. ביתו היה בית פטריארכלי, ובהשפעתו היה בגוגול מילדותו רגש דתי עמוק. כנער היה גוגול ילד חולני ושונה מחבריו, וכל בני משפחתו חרדו לשלומו ונהגו לפנקו לעיתים תכופות מתוך חשש תמידי לחייו, ולבסוף נטעו בו את אותה הפקפקנות שגרמה לו לאחר זמן מה לייסורים רבים.

משפחתו של גוגול התגוררה בפינה נידחת, הרחק ממרכזי התרבות הרוסית של הימים ההם, והאנשים הקרובים לגוגול לא היו נאורים, המתעניינים בהשכלה ובמדע. אביו היה אדם מוכשר, אשר כתב בנקל חרוזי שירה, צייר והשתתף בהצגות שנערכו בחוג המשפחה, והוריש אחריו כמה וכמה קומדיות אוקראיניות. נוסף על ההשפעה שהשפיע עליו אביו מצא לו גוגול הנער מקור יניקה גם בביתו של אחד השועים בדימוס, שגר בקרבת מקום, ולו בית ספרים גדול ותיאטרון פרטי נאה.

בשנת 1821 נשלח גוגול הצעיר ללמוד בגימנסיה בעיר ניז'ין, שבה בילה שבע שנים תמימות כשהוא חוזר לבית הוריו רק בימות הפגרה. שיטת ההוראה בגימנסיה הייתה לקויה ביותר, והלימודים לא משכו את לבו. גוגול לא מצא עניין אלא בספרות ובציור. גוגול פרסם כמה וכמה מאמרים בכתב העת, ביים כמה מחזות, אף שיחק בהם בעצמו וצייר את התפאורות.

בשנת 1825, בהיות גוגול בן 16, מת אביו, ובבת אחת הוטל הנער לתחום הבגרות; גוגול ראה את עצמו ראש למשפחה, שיתף את עצמו בדאגותיה של אמו ונהג להרהר על העתיד הצפוי לו. בשנת 1828 נסע לסנקט פטרבורג. על הקשיים בבירה הרוסית: יוקר החיים, חוסר העבודה, ומצוקה שלא הורגל בה, הוא לא נרתע. בראותו כי החברה שבסנקט פטרבורג מוצאת עניין בכל הנוגע לאוקראינה, החליט להשתמש במוצאו זה על מנת להתקדם ולהתפתח.

פסל של גוגול בווילה בורגזה

בראשית שנת 1829 פרסם גוגול תחת שם בדוי את הפואמה "האנס קיכלגארטן". הפואמה התקבלה בפנים זעומות, והמחבר מיהר לעבור בחנויות, קנה את כל טופסי הפואמה ושרף אותם. מרוב עוגמת נפש נטל את כספו המועט ששלחה לו אימו ונמלט לגרמניה, אך חזר כעבור שבועות מספר. רק בסוף החורף זכה למשרה קטנה במשרד הפנים הרוסי. בו בזמן קשר קשרים ראשונים עם החוג הספרותי שבסנקט פטרבורג, תרגם מאמרים בשביל כתבי עת (בהם, בפרט, "ליטרטורניה גזטה") וכתב סיפורים בודדים. בשנת 1831 התחיל המזל להאיר לו פנים; הוא עזב את משרתו, שנמאסה עליו, והחל עוסק בהוראה. הוא התוודע אל וסילי ז'וקובסקי ואל פושקין, ובתקופה ההיא אף מסר לדפוס את ספר הביכורים הראשון "ערבים בחווה ליד דיקאנקה", אף הוא תחת שם בדוי. הספר זכה להצלחה עצומה והוציא למחברו מוניטין, ופושקין – גדול הספרות הרוסית – נתן דעתו על הסופר הצעיר להדריכו ולסייע בידו.

באביב שנת 1832 עזב את סנקט פטרבורג ושב למקום הולדתו, ובסתיו שב לסנקט פטרבורג ובידו כתב העת של חלק ב' של "הערבים בחווה ליד דיקאנקה". ועדיין דימה גוגול בלבו כי יעודו בחייו אינו צפון בספרות; מאחר ועסק בהתלהבות בפולקלור של אוקראינה, עשה מאמצים לקבל קתדרה באוניברסיטת קייב, כדי לעסוק שם בדברי ימיה של מאלורוסיה. את הקתדרה בקייב לא קיבל; במקום זאת הוזמן בשנת 1834 לשמש פרופסור שלא מן המניין להיסטוריה של ימי הביניים באוניברסיטת סנקט פטרבורג, והחל בהתלהבות בעבודתו זו. הרצאותיו הראשונות הילכו קסם על שומעיו, אך חוסר השכלה שיטתית נתן בו את אותותיו, ולאחר שנה וחצי עזב את עבודתו באוניברסיטה ואת מלאכת ההוראה בכלל. מכאן ואילך שיקע עצמו בספרות בלבד.

בימים ההם סיים את הקומדיה "רביזור", והחל רוקם את פאר יצירתו: "נפשות מתות". בראשית שנת 1836 הועלה "רביזור" על הבימה, לאחר תקלות מרובות מצד הצנזורה, אשר הביאו לכישלונה החרוץ של הקומדיה. באכזבתו הגדולה נמלט גוגול שנית מחוץ לרוסיה. הוא בילה שלוש שנים בפריז, בשווייץ, ולבסוף נשתקע ברומא, בה המשיך ושקד על "נפשות מתות", למד איטלקית, ארכאולוגיה וספרות תאולוגית, ושם הגיעה אליו השמועה על מות ידידו ומדריכו, פושקין. מותו של פושקין עודדו להמשיך בפועלו בבחינת אמן-נביא.

בקיץ 1839 חזר גוגול לרוסיה, וקרא בחוג ידידים פרקים מתוך החלק הראשון של "נפשות מתות" שעוררו התלהבות רבה. אף על פי כן היסס למסור את הספר לדפוס. באביב 1840 יצא שוב בדרכו לאיטליה, אך בדרך תקפה אותו מחלה קשה וממארת. מחלה זו, הגבירה בו את רצונו להשלים את ספריו. ברומא המשיך בכתיבת "נפשות מתות", ובתוכו הסיפור "טאראס בולבה", וסיים את סיפור "האדרת". בסתיו השלים את החלק הראשון של "נפשות מתות" ונסע לרוסיה כדי לפרסמו בדפוס אך שוב נתקל בקשיים רבים מצד הצנזורה, שפסלה פרקים שלמים, ובעיקר את ה"מעשה בקפיטן קופייקין", ואף התנגדה לעצם השם "נפשות מתות", שהרי הנפש אינה בת תמותה, כידוע, ופה נמצא כי המחבר מטיף לכפירה בהישארות הנפש. מרוב ייסורים שב גוגול ונמלט מארצו למשך שש שנים. בתקופה זו הוא עבד לאטו, וטרח על הכרך השני של "נפשות מתות", אלא שבתוך כך ידידיו התחילו חשים בו נטייה מוגברת למיסטיציזם מעורפל. לפי התוכניות שתכנן לעצמו התעתד גוגול לכתוב את הפואמה שלו "נפשות מתות" בצורת "הקומדיה האלוקית" של דנטה, היינו, בשלושה חלקים: "תופת", "פורגאטוריון" (כור המצרף) ו"גן העדן". הוא הכין עצמו ליעוד חייו בתענית ובתפילה, ואף נהג להרהר הרהורי נזירות. הלך רוח זה שיתק בו מעט מעט את כוחו האמנותי הרענן, ובשנת 1846 פרסם במפתיע ספר בשם "מבחר אגרות לידידים", החדור כולו ביעותי מסתורין ואמונה נלהבת בייעודו הנבואי בקרב עמו. הספר הדהים את ידידיו, ואילו גוגול תלה את כישלון הספר בחטאיו שלו ובטומאת נפשו. גוגול עמד וגזר על עצמו אורח חיים סגפני ביותר שמוטט את גופו החלוש בלאו הכי, ובראשית שנת 1848 עלה לארץ ישראל להשתחוות במקומות ה"קדושים", וחזר למולדתו מעורער כליל. מכאן ואילך הייתה נטושה בקרבו ללא הפוגה מלחמה עזה בין יצר האמנות לבין המסתורין הדתי.

באחת משעות החשכוּת של נפשו קם, בחצות לילה (אור ל-11 בפברואר 1852), העיר את נערו וציווה עליו לצרור את כתבי היד של החלק השני של "נפשות מתות" ולהטילם לאש. הנער כרע ברך לפניו והתחנן בדמעות לבל יעשה מעשה שאין להשיבו. אך גוגול המעונה, הנתון כולו לייסורי נפש ורוח, לא שמע בקולו. הוא שרף את כתב היד וחזר ושכב על מיטתו שממנה לא קם עוד (מן החלק השני נותרו טיוטות של חמישה פרקים). הוא שקע באותה רוח רעה שבעתה אותו כל שנותיו האחרונות, וב-21 בפברואר, 10 ימים לאחר שהעלה באש את יצירתו הגדולה, נפטר מן העולם.

כתיבתו של גוגול כוללת דמויות המביעות הערות אנטישמיות. דוגמה לדבר ניתן למצוא בפתיחת הסיפור המפורסם "רשימותיו של מטורף": "מי יודע, אולי אצליח להוציא מידי יהודון זה ולו כמה פרוטות של מיקדמה על חשבון המשכורת. גם זה יצור! שיתן לך פעם חודש מראש - ריבונו של עולם, הרי קודם לזה יבוא יום הדין. תתחנן, אפילו תתפקע, אפילו תתענה במצוקתך עד מוות - הוא לא יתן כלום, השד הארור."

מספריו בעברית

מחזות

• שידוכין: מעשה שלא יאומן בשתי מערכות מאת ג. גוגול (עברית: אברהם שלונסקי; בימוי: מייקל אלפרדס), תל אביב, 1960.
• שידוכין, האדרת, רביזור, ספרית פועלים, תל אביב, 1981.
• רוויזור: קומדיה (עברית: יעקב שבתאי). נסים אלוני יצר נוסח עברי נוסף: רביזור. עיטר יוסף קארל, תל אביב: 1965. ב-1982 פורסם תרגום של אברהם שלונסקי בספרית הפועלים. (עברית: "מבקר המדינה").
• רביזור - בתרגום רועי חן. אל התרגום נוספו מספר כתבים מלווים מאת גוגול, כגון: 'הערות לשחקנים הנכבדים', מכתב בעניין 'רביזור', וקטע מתוך: 'ביציאה מהתיאטרון'. דחק - כתב עת לספרות טובה, כרך ג', 2013.
• קלפנים: קומדיה במערכה אחת (תרגום: שמעון לוי), בית צבי, 1984. ‬

סיפורים

• האדרת, וסיפורים אחרים (תרגם מרוסית: יצחק שנהר), תל אביב, 1964.
• בעלי אחוזה מן הדור הישן (תרגום: מנחם פוזננסקי).
• ערבי הכפר שליד דיקנקה (תרגום: יצחק אורן; ציורים: דבורה טושינסקי), תל אביב: ניומן, תשכ"ט-1969.
• החוטם, היריד בסורוצ’ינץ (תרגום: יצחק שנהר), משרד הביטחון, 1982.
• טאראס בולבה (תרגום ראשון מרוסית לעברית: ישעיהו לויט), תל אביב: הספרייה הישראלית, 1952; (תרגום שני: זאב זמירי), תל אביב: ג' גפני, 1965.
• נפשות מתות: פואמה (מרוסית: צבי ארד), דביר, 1992.

כולל החלק השני (מרוסית: רנה ליטוין), הספריה החדשה, 2013.

• סיפורים אוקראיניים (תרגמה מרוסית והוסיפה אחרית דבר: נילי מירסקי), עם עובד, 1980.
  • "מעשה במריבה שרב איואן איואנוביץ' עם איואן ניקיפורוביץ'"
  • "בעלי אחוזה מן הדור הישן"
  • "וויי"
  • "איואן פיודורוביץ' שפונקה ודודתו"
  • "ערבו של יום איואן קופאלו"
• סיפורים פטרבורגיים (מרוסית: נילי מירסקי), תל אביב: הספריה החדשה, הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה, 1992.
  • "האף"
  • "האדרת"
  • "רשימותיו של מטורף"
  • "שדירת נייבסקי"
  • "הדיוקן"

ספר לכבודו

• מחווה לשישה סופרים של המאה התשע-עשרה - א.ת.א. הופמן, "ניקולאי גוגול", גוסטב פלובר, הרמן מלוויל, שלום יעקב אברמוביץ, הנרי ג'יימס, תרגום : נילי מירסקי, אילנה המרמן, אברהם יבין, הוצאת עם עובד, (פרוזה אחרת), 2006.

לקריאה נוספת

• ולדימיר נבוקוב, גוגול: ביוגרפיה (תרגם לעברית: דורי פרנס), תל אביב: הוצאת משכל, 1997.
• ניקולאי גוגול, מספר מילים על פושקין (תרגם מרוסית והעיר: סרגי ליבשיץ), "דחק" - כתב עת לספרות טובה, כרך ב'
• יורי טניאנוב: דוסטויבסקי וגוגול: לקראת התאוריה של הפרודיה, הוצאת קדימה, 2016.
• אילת נגב, שיחות אינטימיות, הוצאת ידיעות אחרונות, 1995, , הוצאת ידיעות אחרונות, 1995, הפרק "ניקולאי גוגול- שקרן וגאון", עמ' 395-404.
• עמוס עוז, "'בארשת של חשיבות כבודה למדי' (על פתיחת הסיפור "האף" מאת גוגול)", מתחילים סיפור, כתר הוצאה לאור, 1996.

קישורים חיצוניים

• כתבי ניקולאי גוגול בפרויקט בן-יהודה
• אריאנה מלמד, לחיות את גוגול, באתר ynet, 13 בנובמבר 2003
• הפרק הראשון מתוך הרומן "נפשות מתות", באתר nrg‏, בתרגום צבי ארד, 1 בפברואר 2008
• רועי חן, הסופר שחלם על מעילים, באתר ynet, 1 באפריל 2009
• רומן וטר, ‏גוגול כהיסטוריון בתולדותיה של המזרחנות הרוסית, ג'מאעה י"ד, תשס"ו
• שני קטעים מתוך "נפשות מתות" בתרגום רנה ליטוין, באתר הספריה החדשה, יוני 2013
• מנחם פרי, תאריכים בביוגרפיה של גוגול, באתר הספריה החדשה, 4 ביוני 2013
• יותם שווימר, גוגול: מכה על חטא ועל נייר, באתר ynet, 15 באוגוסט 2013
• אריק גלסנר, על "נפשות מתות", של נ.ו. גוגול, המדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות", 19 ביולי 2013
• ניקולאי גוגול, באתר "Find a Grave" (באנגלית)

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

29131177ניקולאי גוגול