רייכסווהר

רייכסווהר
מנהיגות
ראש הצבא	פרידריך אברט (1919–1925) ; פאול פון הינדנבורג (1925–1934) ; אדולף היטלר (1934–1935)

ערך זה עוסק בצבא גרמניה בין השנים 1919–1935. אם התכוונתם לצבא גרמניה בתקופות אחרות, ראו צבא גרמניה.

לוח שנה מבוואריה משנת 1920 המציג את איש הרייכסווהר במדים

רייכסווהר (בגרמנית: Reichswehr, "הגנת הרייך") היה שמו של צבא גרמניה בין השנים 1919–1935. על פי חוקת רפובליקת ויימאר, מפקדו העליון של הרייכסווהר היה נשיא הרפובליקה.

עם סיום מלחמת העולם הראשונה היו צבאותיה של גרמניה מפורקים, למעשה. חיילים בודדים עשו את דרכם אל ביתם, לבדם או בקבוצות קטנות. רבים הצטרפו לארגונים צבאיים עצמאיים בשם "פרייקור", שניהלו מדיניות עצמאית, והיו מעורבים במרידות ובמהומות, וכן בשמירה על שטחים בגבולות גרמניה שהיו בסכנת נפילה לאויב חיצוני, או בסכנת השפעה קומוניסטית כגון בגבולה המזרחי של גרמניה, בארצות הבלטיות ובחבל הרוהר. הצבא הקיסרי הישן, שעם סיום המלחמה מנה כ-11 מיליון חיילים, לא פעל עוד.

רפובליקת ויימאר, הגוף השלטוני שקם על חורבות הקיסרות הגרמנית, הייתה זקוקה לצבא. ב-6 במרץ 1919, צו נשיאותי הורה להקים את "Vorläufige Reichswehr" (צבא ההגנה הזמני לרייך), וכן את "Vorläufige Reichsmarine" (הצי הזמני של הרייך). עם הקמתו שירתו ברייכסווהר כ-400,000 איש.

ב-30 בספטמבר 1919 אורגן הצבא מחדש תחת השם "Übergangsheer" ("צבא המעבר"). שם זה נשמר עד ל-1 בינואר 1921, כאשר הוקם באופן רשמי ה"רייכסווהר", על פי המגבלות שהוטלו בהסכם ורסאי.

הסכם ורסאי הגביל את גודלו הכולל של הצבא הגרמני ל-100,000 חיילים (ולכן הוא מכונה במספר מקורות היסטוריים כ"צבא המאה אלף"), ושל הצי הגרמני ל-15,000 מלחים. צבאה של גרמניה היה מורכב מהיחידות הבאות:

הרייכסווהר - צבא, הכולל שני סוגי יחידות:
- שבע דיוויזיות חיל רגלים.
- שלוש דיוויזיות פרשים.
הרייכסמארינה, צי המוגבל ל-24 ספינות בלבד - שש סיירות כבדות, שש סיירות קלות ו-12 משחתות.

על הרייכסווהר נאסר השימוש בטנקים, ארטילריה כבדה, ומטוסים. על הרייכסמארינה נאסר השימוש במטוסים ובצוללות. כן נאסר גיוס החובה.

יש הסבורים כי דווקא מגבלת הגודל שהוטלה על הרייכסווהר בהסכם ורסאי, היא שהביאה אותו לבחון ללא הרף טקטיקות לוחמה חדישות, על מנת להתגבר על מגבלת הכמות, באמצעות האיכות, כמו גם הותירה בשורותיו רק את הקצינים הטובים והמעולים ביותר, שהיו לאחר מכן לדור המפקדים הגרמנים שהגיעו להישגים צבאיים יוצאי דופן במהלך מלחמת העולם השנייה.

על אף המגבלות על גודלו של הרייכסווהר מעולם לא איבדו ראשיו את השאיפה להגדילו, ולהפוך אותו לצבא גדול, מודרני, ומצויד היטב. החל מימיו של הגנרל הנס פון זקט ששימש כמפקדו של הרייכסווהר בין 1920–1926, ועד להפיכתו ל"וורמאכט", תחת שלטון המפלגה הנאצית, ניתוח הסיבות שהביאו לכישלון במלחמת העולם הראשונה לא פסק, המחקר בטקטיקות ובאסטרטגיות מודרניות נמשך, וניסויים סודיים המשיכו להיערך, לעיתים בשיתוף הצבא האדום.

אחרי החתימה על הסכם רפאלו עם ברית המועצות באפריל 1922, גרמניה החלה להפר את ההגבלות הצבאיות שהטיל חוזה ורסאי. גרמניה העניקה לברית המועצות סיוע בתעשייה ובאימון קצינים, וברית המועצות אימנה צוותי טנקים וטייסים גרמנים ואיפשרה לגרמניה לפתח נשק כימי. נעשו ניסיונות להסתיר שיתוף פעולה זה, ובשנת 1929 כאשר פרסם השבועון השמאלי "די ולטבינה" מאמר בו נחשף שיתוף הפעולה האווירי בין הצבא האדום ובין הרייכסווהר, הועמד עורך העיתון קרל פון אוסייצקי למשפט בגין בגידה, ונדון ל-18 חודשי מאסר.

חיילי הרייכסווהר באימונים בשנת 1930. השימוש בטנקים נאסר, ואת מקומם מילאו אופנועים ומכוניות קלות

כן המשיך פיתוח טקטיקות ללוחמה משוריינת, כאשר את מקומם של הטנקים באימונים מילאו יחידות אופנועים. מנהיגיו העתידיים של הוורמאכט המשוריין, שהיה לצבא המוביל בעולם בלוחמה משוריינת, אנשים כמומחה הטנקים היינץ גודריאן, והאסטרטג אריך פון מאנשטיין, פיתחו את הרעיונות הבסיסיים של מלחמת הבזק בזמן שירותם ברייכסווהר.

על אף שעל צבא זה נאסר באופן עקרוני להקים מטה כללי, המשיכו לפעול במסגרתו יחידות שמילאו תפקידים טיפוסיים של מטה כללי, תחת שמות אחרים.

הרייכסווהר מעולם לא היה גוף ידידותי לדמוקרטיה בזמנה של רפובליקת ויימאר, אך מעולם לא מרד בה בגלוי, ושמר על אופי "א-פוליטי". עם זאת, נמנע הרייכסווהר מלהתערב במהלכו של הפוטש של קאפ, השתלטות אלימה של יחידות פרייקור ימניות על ברלין, בשנת 1920 בטענה ש"רייכסווהר לא יורה על רייכסווהר".

ניתן להסביר נטיות אלו באופי הדמוגרפי של קצונת הרייכסווהר. מגבלת כוח האדם שהוטלה על הרייכסווהר בחוזה ורסאי, הביאה לבחירה מדוקדקת וקפדנית של חבר הקצינים, והנטייה הכללית הייתה לקבל את בני מעמד האצולה הפרוסי, שהיו לבה של הכת הצבאית הגרמנית עוד מימי האימפריה הגרמנית. כך, בשנת 1925 היה רבע מקציני הרייכסווהר בני מעמד האצולה, לעומת כ-9% בימי מלחמת העולם הראשונה. מעמד זה נטה לראיית עולם שמרנית, מונרכיסטית, לא הזדהה מעולם עם הרפובליקה, או אף נטה כנגדה. נטיות אלו הנציחו את עצמן, כאשר על פי החוק התגייסו הקצינים לתקופה בת 25 שנים, והחוגרים לתקופה בת 12 שנים.

על פי חוקת הרפובליקה של ויימאר, היה נשיא הרפובליקה מפקדו העליון של הרייכסווהר. בפועל פיקד על הרייכסווהר ועל הצי השר במיניסטריון הצבא.

עם דמדומיה של הרפובליקה של ויימאר, בסוף שנת 1932, נעשה ניסיון להשליט על גרמניה מעין משטר צבאי, כאשר איש הרייכסווהר, הגנרל קורט פון שלייכר, אשר עלה לשלטון ושימש כקאנצלר, תוך ניסיון להקים משטר לא פרלמנטרי, סמכותני, הנשען על סמכותו של הנשיא פאול פון הינדנבורג. ניסיון זה נכשל, והיה בין הגורמים להשתלטות המפלגה הנאצית על גרמניה.

עם עלייתו של אדולף היטלר לשלטון בגרמניה, קם לרייכסווהר מתחרה, בדמות המיליציה הנאצית המכונה "SA". מיליציה זו, בפיקודו של ארנסט רהם, שאפה להפוך לצבאה הרשמי של גרמניה, ולהתחרות ברייכסווהר. ראשי הרייכסווהר חששו מהשתלטות ה-SA על גרמניה, וחתרו להגיע עם אדולף היטלר להבנה שתוכל להגביל את תפקידו של ה-SA לזירה הפוליטית.

ביוני 1934, עת עמד הנשיא הקשיש פאול פון הינדנבורג על ערש דווי, פרץ משבר פוליטי, על רקע סמכויותיו של ה-SA. היטלר, אשר חשש מאובדן השלטון, בו החזיק כשנה וחצי, הגיע להבנה עם ראשי הרייכסווהר, כמו גם עם אנשי ה-SS ואישים נוספים במשטר הנאצי כהרמן גרינג. תוצאותיה של הבנה זו היו טבח "ליל הסכינים הארוכות" בו נרצחו מרבית מפקדי ה-SA, כאשר הצבא עומד מנגד, ומביע תמיכה ואהדה, על אף שאחדים מראשיו בעבר, כקורט פון שלייכר, הוצאו אף הם להורג בגל הטיהורים.

חבירה זו לאלמנטים המסוכנים ביותר בגרמניה הנאצית, לשם מעשה חיסול פוליטי, עמדה בבסיס שיעבודו של הצבא הגרמני להיטלר במהלך ימיו הקצרים של הרייך השלישי. ראשי הרייכסווהר היו עתה מוכתמים בהתערבות בפוליטיקה, ולמעשה איבדו את היכולת להשפיע על מהלך העניינים. אל מול אובדן העצמאות הפוליטית ויכולת ההשפעה, עמד עתה הרייכסווהר בפני הבטחות להתרחבות ופיתוח, הרבה מעבר למותר על פי הסכם ורסאי.

השתלטות הנאצים על הרייכסווהר הודגשה במתן סממנים נאצים (סימני עיט וצלב קרס) על מדי החיילים, ובשבועת נאמנות אישית לאדולף היטלר, אותה נשבע כל חייל, בכל דרג, החל מאוגוסט 1934.

בשלב זה החלה גרמניה להפר את הגבלות ורסאי באופן גלוי, והכריזה על חידוש גיוס החובה ב-16 במרץ 1935. הצעת החוק כללה את השם החדש "ורמאכט" (כוח מגן), ופירטה כי הצבא הסדיר יכלול 100 אלף חיילים כנדרש בהסכם ורסאי, אך 100 אלף חיילים חדשים יגויסו ויאומנו בכל שנה.

שינוי השם לא היה סמאנטי בלבד. הארגון הקטן, המוגבל והשקול, אותו הנהיג הנס פון זקט בשנות העשרים, הפך תוך שנים ספורות לצבא הגדול והחזק באירופה, אך צבא הכפוף לאידאולוגיה הנאצית, ומוכתם בפשעי מלחמה מהגרועים ביותר הידועים בהיסטוריה.