המפלגה הקומוניסטית של גרמניה
| ארגונים בינלאומיים | קומינטרן |
|---|---|
המפלגה הקומוניסטית של גרמניה (בגרמנית: Kommunistische Partei Deutschlands) הייתה מפלגה מרכזית בגרמניה בין השנים 1918–1933, אשר המשיכה להתקיים בסתר בגרמניה הנאצית ופעלה בגלוי בשנים הראשונות לאחר סיום מלחמת העולם השנייה.
היסטוריה
הקמת המפלגה והשנים הראשונות
לפני מלחמת העולם הראשונה המפלגה הסוציאל-דמוקרטית של גרמניה הייתה המפלגה הגדולה ביותר בגרמניה והמפלגה הסוציאליסטית המצליחה ביותר בעולם. למרות שבאופן רשמי היא עדיין דגלה במרקסיזם, בפועל היא הפכה להיות מפלגה מתונה שדגלה במדיניות של רפורמה לא מהפכנית בקפיטליזם.
עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה בשנת 1914 המפלגה הסוציאל-דמוקרטית הצביעה בעד המלחמה ברייכסטאג, מדיניות לה התנגדו הפלג השמאלי במפלגה בהנהגת רוזה לוקסמבורג וקרל ליבקנכט. חילוקי דעות אלה גרמו לפיצול במפלגה הסוציאל-דמוקרטית ומתנגדי המלחמה הקימו את המפלגה הסוציאל-דמוקרטית הבלתי תלויה וליגת הספרטקיסטים הרדיקלית יותר. עם תבוסת גרמניה במלחמה מהומות מהפכניות פרצו בכל גרמניה. השמאל הקים, בהשראת המהפכה הבולשביקית ברוסיה, את המפלגה הקומוניסטית של גרמניה בדצמבר 1918.
בשנותיה הראשונות המפלגה הקומוניסטית הייתה מחויבת למהפכה אלימה, ובשנים 1919 ו-1920 המשיכה את ההתקוממויות נגד הממשלה הגרמנית. המפלגה הסוציאל-דמוקרטית ששלטה בממשלה דיכאה את ההתקוממויות ביד קשה, תוך שהיא נעזרת במתנדבי הפרייקור, ולוקסמבורג וליבקנכט נהרגו באחת ההתקוממויות בברלין. המפלגה התפלגה לשני פלגים שהפורשים הקימו את מפלגת הפועלים הקומוניסטית של גרמניה, שתי המפלגות הכריזו על נאמנותן לקומינטרן.
כתוצאה מהאיחוד פאול לוי נבחר כמנהיג המפלגה הקומוניסטית. לוי התחיל במדיניות של נסיגה משאיפה לחולל מהפכה מידית בניסיון לזכות בתמיכתם של מצביעי המפלגה הסוציאל-דמוקרטית והמפלגה הסוציאל-דמוקרטית הבלתי תלויה. מאמציו נשאו פרי שחלק גדול מחברי המפלגה הסוציאל-דמוקרטית הבלתי תלויה הצטרפו למפלגה הקומוניסטית והפכו אותה לכוח משמעותי בפוליטיקה הגרמנית.
במשך שנות העשרים המפלגה הקומוניסטית נקרעה בקונפליקט פנימי בין תומכי טרוצקי לתומכי סטלין. בסופו של הפלג הטרוצקיסטי סולק מן המפלגה והקימו את מפלגת האופוזיציה הקומוניסטית. פאול לוי סולק גם הוא משורות המפלגה.
רפובליקת ויימאר
ארנסט תלמאן, שהיה נאמן לסטלין, הפך למנהיג המפלגה הקומוניסטית בשנת 1923. הוא נטש את מטרת המהפכה המידית לטובת התמודדות בבחירות לרייכסטאג שנחל הצלחה מסוימת.
למרות שהמפלגה הקומוניסטית הטיפה להקמת "חזית מאוחדת" של השמאל היא נשארה עוינת למפלגה הסוציאל-דמוקרטית, עוינות שחוזקה בעת שסטלין השיק מדיניות שמאל חדשה בשנת 1928 שדיברה על התקופה השלישית שגורסת שהקפיטליזם נכנס למשבר עמוק והקרקע נהיית בשלה למהפכה. המפלגה הסוציאל-דמוקרטית הוקעה כסוציאל-פשיסטית.
במהלך קיום רפובליקת ויימאר המפלגה הקומוניסטית של גרמניה הייתה הגדולה ביבשת אירופה ונתפשה כ"מפלגת הדגל" של התנועה הקומוניסטית מחוץ לברית המועצות. היא שמרה על בסיס תמיכה יציב בסביבות ה-10% והייתה מיוצגת ברייכסטאג. בבחירות לנשיאות גרמניה בשנת 1932 תלמאן זכה ב-13.2%, לשיא כוחה הגיע המפלגה לאחר המשבר הכלכלי שזכתה ב-16.9% בבחירות שנערכו בנובמבר 1932.
אולם המדיניות של סוציאל-פשיזם מנעה הקמת חזית אחידה עם הסוציאל-דמוקרטים והליברלים כנגד כוחה המתעצם של המפלגה הנאצית, תרמה להחלטה זאת תפיסת המפלגה שחתרה לקיום מהפכה שבמהלכה היא תשתלט על המדינה הגרמנית ותבסס את הדיקטטורה של הפרולטריון - בשל כך היא דחתה כל שותפות עם מפלגה אחרת או רעיון בדבר שיפור הדרגתי של מצב הפועלים. המפלגה הקומוניסטית לא העריכה נכונה את האיום שהיטלר מהווה והיו בטוחים ששלטון הנאצים יתמוטט תוך זמן קצר, מה שיסלול למפלגה הקומוניסטית את הדרך לשלטון.
המיליציה של המפלגה נקראה החזית האדומה והיא פעלה בין 1924 ל-1929 בגלוי ומ-1929 ועד 1933 במחתרת.
גרמניה הנאצית
זמן קצר אחרי עליית היטלר לשלטון הרייכסטאג הועלה באש. מסיתים קומוניסטים הואשמו באחריות לשריפה והיא נתנה לנאצים תירוץ לעצור את חברי המפלגה הקומוניסטית. בזמן שחוק ההסמכה הועבר ברייכסטאג, חבריו הקומוניסטים כבר היו תחת מעצר.
המפלגה הקומוניסטית דוכאה ביד קשה על ידי המשטר הנאצי, אלפים מחבריה, כולל מנהיגה תלמאן, נעצרו ונשלחו למחנות ריכוז.
מטה המפלגה עבר למוסקבה וולטר אולבריכט הפך למנהיג המפלגה בגלות, כמו כן הקומוניסטים הגרמנים הגולים הקימו ארגוני אופוזיציה אנטי-נאצים כגון הנוער הגרמני החופשי והוועד הלאומי למען גרמניה החופשית.
בגרמניה המפלגה הקומוניסטית אולצה לרדת למחתרת, בתחילה היא התרכזה בניסיון לשמור על אחידותה בתקווה לימים טובים יותר אולם עם תחילת מבצע ברברוסה היא עברה להתנגדות אקטיבית למשטר.
אחרי 1945
עם תום מלחמת העולם השנייה המפלגה הקומוניסטית הורשתה שוב לפעול בגלוי בגרמניה. חבריה שהיו בגלות בברית המועצות הוחזרו לשטח הכיבוש הסובייטי. המפלגה נתקלה במספר קשיים, קטל אנשיה המרכזים על ידי השלטון הנאצי דילדל את שורותיה והיחס האכזרי של הצבא האדום כלפי האזרחים הגרמנים פגעו בתמיכה הציבורית במפלגה. בלחץ שלטונות הכיבוש הסובייטים המפלגה הקומוניסטית בראשות וילהלם פיק התאחדה עם המפלגה הסוציאל-דמוקרטית בראשות אוטו גרוטהוול שפעלה בשטח הכיבוש הסובייטי והקימו את מפלגת האיחוד הסוציאליסטי של גרמניה ששלטה ברפובליקה הדמוקרטית הגרמנית ברוב שנות קיומה.
פלג של המפלגה הקומוניסטית אורגן גם בגרמניה המערבית. בבחירות בשנת 1949 הם זכו ב-5.7% מהקולות וקיבלו נציגות בבונדסטאג, אולם התפתחות המלחמה הקרה ושלטון הרודנות בגרמניה המזרחית פגעו בפופולריות המפלגה ובבחירות בשנת 1953 היא הצליחה לזכות רק ב-2.2% מן הקולות ולא נכנסה לבונדסטאג.
המפלגה הוצאה אל מחוץ לחוק בגרמניה המערבית ב-17 באוגוסט 1956 אחרי שבית המשפט החוקתי של גרמניה פסק שפעילותה נוגדת את החוקה. בשנת 1968 חברים לשעבר של הפלג המערבי של המפלגה הקומוניסטית של גרמניה הקימו את המפלגה הקומוניסטית הגרמנית.
לקריאה נוספת
- Eric D. Weitz, State Power, Class Fragmentation, and the Shaping of German Communist Politics, 1890-1933, The Journal of Modern History, Vol. 62, No. 2 (Jun., 1990), pp. 253-297
קישורים חיצוניים
22430994המפלגה הקומוניסטית של גרמניה