הרברט באום
הרברט באום (בגרמנית: Herbert Baum; 10 בפברואר 1912 - 11 ביוני 1942) היה גרמני יהודי חבר בקבוצת מחתרת יהודית קומוניסטית אשר הייתה חלק מן ההתנגדות הגרמנית לנאציזם.
שגיאת לואה ביחידה יחידה:תבנית_מידע בשורה 261: תבנית אישיות ריקה.
חייו
באום נולד בחבל פוזנן על גבול גרמניה ופולין והגיע לבירת גרמניה ברלין בילדותו. הוא התחנך כשוליה לחשמלאי ועבד במקצוע זה. החל משנת 1926 החל להיות מעורב בפעילות בקבוצות שמאלניות שונות, כמו גם בארגוני נוער יהודי. החל משנת 1931 הצטרף כחבר לליגת הנוער הקומוניסטית של גרמניה (בגרמנית: Kommunistischer Jugendverband Deutschlands - KJVD).
עם עליית הנאצים לשלטון בגרמניה החל באום, יחד עם אשתו מריאן ובני הזוג קוכמן, אשר היו חברי ילדות והכירו עוד בתנועת הנוער היהודית, לארגן פגישות חשאיות עם חברים נוספים בביתם של הזוג קוכמן כדי לדון באיום השלטון הנאצי. חוג החברים, אשר רובם היו יהודים, מינו את הרברט באום לעמוד בראשם. עד למאה חברים צעירים השתתפו בפגישות אלה במועדים שונים, בהן דנו והתווכחו בנושאים מדיניים ותרבותיים, זאת אף על פי שפעילות זו הייתה בלתי חוקית באותה עת. הקבוצה שיתפה פעולה עם קבוצות התנגדות אחרות, לא יהודיות, ואף יזמה הפצת עלונים כנגד המפלגה הנציונל-סוציאליסטית.
בשנת 1940 נאסר באום ונשלח לעבוד כחשמלאי בעבודות כפייה במפעלי חברת סימנס ושוקרט (היום חברת סימנס). החל משנת 1941 החל מנהיג קבוצת עובדי כפייה במפעל אשר נמלטו וירדו למחתרת בברלין, כדי שלא להישלח למחנות הריכוז.
פעולת החבלה בלוסטגרטן ותוצאותיה
ב-18 במאי 1942 יזמה הקבוצה מעשה הצתה כנגד תערוכת תעמולה אנטישמית ואנטי-קומוניסטית בשם "גן עדן לפועלים" אותה יזם יוזף גבלס בלוסטגארטן בברלין. עיקר הפרטים על פעולה זו נודעו מתוך יומנו האישי של גבלס, רישומי חקירות הגסטפו, עדויות שרידי הקבוצה ומתוך ידיעות שהועברו בעל פה בציבור באותה עת. העיתונות הגרמנית, בהוראת הצנזורה, לא דיווחה כלל על האירוע. ידיעה ראשונה על הפעולה בעיתונות העולם התפרסמה רק כחודש לאחר הפעולה, בעיתון הניו יורק טיימס, כאשר נודע על המעצרים ההמוניים וההוצאות להורג כתגמול על הפעולה[1].
פעולת החבלה של קבוצת באום זכתה להצלחה חלקית בלבד, איש לא נהרג בפעולה, 11 איש סבלו משאיפת עשן והאש כובתה עד מהרה. למחרת נפתחה התערוכה מחדש, כאילו דבר לא אירע. בתוך ארבעה ימים נעצרו חלק מן המעורבים בחבלה, חמישה יהודים, שלושה יהודים למחצה ושניים ארים, בין העצורים היה גם הרברט באום, המכונה ביומנו של גבלס "מהנדס בסימנס"[2]. דבר החבלה הובא על ידי גבלס לידיעתו של היטלר וגבלס ביקש מהיטלר לפנות באופן מיידי מתחומי העיר למעלה מ-40,000 יהודים אשר עדיין חיו בברלין. לפעולה זו התנגד אלברט שפר אשר טען כי היהודים דרושים ככוח עבודה למפעלי החימוש הסמוכים לעיר. בינתיים גבלס קיבל מהיטלר רשות לפתוח בפעילות נרחבת לאיתור מקור ההתנגדות. ב-27 במאי 1942 נעצרו 500 יהודים נוספים בפעולת תגמול, מחציתם הוצאו להורג מיד ומשפחותיהם נשלחו למחנות ריכוז, 220 מן העצורים נשלחו למחנות ריכוז ו-30 שוחררו.
באום עצמו מצא מותו עוד בטרם הועמד לדין, ב-11 ביוני 1942, בנסיבות לא ברורות, כנראה עקב עינויים. חלק מאנשי הקבוצה הוצאו להורג בגיליוטינה ב-18 באוגוסט 1942. חלק נוסף של אנשי הקבוצה ב-4 במרץ 1943 וב-7 בספטמבר 1943, לאחר שנערך להם משפט קצר. מיעוטה של קבוצת באום נידונו לתקופות מאסר שונות, אולם אף אלה נשלחו למחנות השמדה. מתוך הפעילים המרכזיים בקבוצה ידוע על ניצול ודאי בודד, אשר הצליח להימלט מיד לאחר הפעולה להונגריה. באום נקבר בבית הקברות היהודי החדש שברובע וייסנזה.[3]
ב-30 במאי תיעד גבלס ביומנו כי הצליח לשכנע את היטלר בצורך בפינוי מיידי של כל יהודי ברלין מן העיר והיטלר הורה לשפר למצוא כוח אדם חלופי למפעלי הנשק בדמות עובדי כפייה צ'כים. מעשה החבלה של קבוצת באום שימש לגבלס כדוגמה להוכחת מסוכנות נוכחותם של היהודים בתחומי העיר, לצורך שכנועו של היטלר בצורך המיידי בפינויים. הגברת קצב גרוש יהודי ברלין, תחילה לגטאות במזרח אירופה ואחר כך למחנות הריכוז, החל ב-13 ביוני 1942. גרוש יהודי ברלין החל עוד בטרם פעולת קבוצת באום, ב-18 באוקטובר 1941, אולם בחודש מאי 1942 לא התבצע גרוש של יהודים מתחומי העיר ואילו החל מחודש יוני הוגבר קצב הגרוש, לעיתים אף שישה משלוחים בחודש. העיר ברלין התרוקנה מרוב אוכלוסייתה היהודית בתוך שנה ממועד פעולת החבלה והמשלוח האחרון של יהודי ברלין מזרחה, אשר הכיל למעלה מ-100 יהודים, יצא את העיר ב-28 ביוני 1943.
שרשרת אירועים זו בחיי יהודי ברלין, אשר באה מיד לאחר מעשה החבלה של קבוצת באום, הביאה מספר היסטוריונים למסקנה כי נזקה של פעולה זו עלה על תועלתה.
הנצחה
בבית הקברות היהודי הגדול בברלין, בית הקברות היהודי בוייסנזה קיימת כתובת זיכרון לקבוצת באום ורחוב הסמוך לבית הקברות קרוי על שמו (Herbert-Baum-Straße). בלוסטגארטן בברלין קיימת אנדרטה, אשר הוקמה בשנת 1981 ועליה הכתובת: "לא ישכחו, מעשיה האמיצים ונחישותה של קבוצת התנגדות קומוניסטית אנטי-פשיסטית צעירה בהנהגתו של הרברט באום". מצידה השני של האנדרטה נחקקה הכתובת: "לנצח קשורים בידידות עם ברית המועצות", אולם כתובת זו נמחקה לאחר איחוד גרמניה ותחתיה נחקקו 34 שמות חברי קבוצת באום וקבוצת שטיינברינק-פרנק שהוצאו להורג. ממשלת גרמניה המזרחית אף קראה מספר בתי ספר על שם הרברט באום. פעולות אלה להנצחת זכר הקבוצה נעשו ביוזמת ממשלת גרמניה המזרחית, אשר הדגישה את הזדהות קבוצת באום עם הרעיון הקומוניסטי ודאגה לציין את יום הפעולה באירועים שונים לאורך שנות קיומה. לעומת זאת, בגרמניה המערבית הוצנע זכר קבוצת באום לאורך השנים, כך למשל, בשנת 1984 דחתה הנהלת האוניברסיטה הטכנית (Technische Universität) במערב ברלין בקשה של סטודנטים שמאלנים באוניברסיטה לקרוא לבניין הראשי על שם הרברט באום.
מספר היסטוריונים (כמו גם שרידי הקבוצה) ציינו כי למרות אימוץ מורשת הקבוצה על ידי המשטר הקומוניסטי בגרמניה המזרחית, חברי הקבוצה יצגו השקפות מדיניות ותרבותיות מגוונות והנצחת מורשתה בגרמניה המזרחית מתעלמת מחשיבותה של קבוצת באום כהתארגנות יהודית כנגד הנאציזם בגרמניה.
בשנת 1961 השרות הבולאי של גרמניה המזרחית הוציא בול לכבודו.
ראו גם
קישורים חיצוניים
- Herbert Lindenberger, Heroic or Foolish? The 1942 Bombing of a Nazi Anti-Soviet Exhibit.. TELOS 2006;135:127-154.
הערות שוליים
- ^ George Axelsson, 258 Jews Reported Slain in Berlin For Bomb Plot at Anti-Red Exhibit. New York Times, June 14, 1942.
- ^ רישום ביומנו האישי של יוזף גבלס מיום 23.5.1942. Elke Fröhlich (ed.): Die Tagebücher von Joseph Goebbels.
- ^ הולך בברלין, באתר בתי קברות כשעור היסטוריה
32003266הרברט באום