הרפובליקה הספרדית הראשונה
| |||
.png) | |||
| ממשל | |||
|---|---|---|---|
| משטר | רפובליקה | ||
| שפה נפוצה | ספרדית | ||
| עיר בירה | מדריד | ||
| גאוגרפיה | |||
| יבשת | אירופה | ||
| היסטוריה | |||
| הקמה | התפטרותו של אמדאו הראשון, מלך ספרד | ||
| תאריך | 11 בפברואר 1873 | ||
| פירוק | הרסטורציה הספרדית | ||
| תאריך | 29 בדצמבר 1874 | ||
| ישות קודמת |
.svg){kind=small} ממלכת ספרד | ||
| ישות יורשת |
הרסטורציה הספרדית | ||
.svg)
הרפובליקה הספרדית הראשונה הייתה רפובליקה קצרת ימים, שהוקמה ב-11 בפברואר 1873 בעקבות התפטרותו של אמדאו הראשון, מלך ספרד, ופורקה כעבור תקופה קצרה, ב-29 בדצמבר 1874, בהפיכה צבאית, שהעלתה לשלטון את אלפונסו השנים עשר מבית בורבון.
רקע
בשנת 1866 הפרוגרסיסטים והדמוקרטים חתמו על "ברית אוסטנדה" נגד איזבלה השנייה, מלכת ספרד. הצטרפו אליהם הדמוקרטים, ובשנת 1867 גם האוניוניסטים תחת הנהגתו של פרנסיסקו סראנו שירש את מקומו של הגנרל לאופולדו או'דונל. באביב 1868 נפטר מנהיג מפלגת "המתונים", ראש הממשלה הסמכותי, הגנרל נרוואאז, שמשל עד אז ביד רמה.
בנסיבות הנ"ל פרצה בספטמבר מהפכת 1868, הקרויה גם "המהוללת" (La Gloriosa). תחת הנהגתם של האדמירל טופטה, של הגנרלים חואן פרים (פרוגרסיסטי) ושל סראנו (אוניוניסטי) ב-19 בספטמבר התחולל מרד צבאי נגד המלכה. בערים נתפס השלטון המקומי על ידי חונטות מהפכניות מורכבות מ"פרוגרסיסטים" ו"דמוקרטים". המרד התפשט במהירות. הכוחות הצבאיים החלשים של איזבלה נוצחו בקרב בגשר אלקולאה על ידי "הצבא מאנדולסיה" בראשות פריס וסראנו.[1] בעקבות זאת הממשלה התפטרה והמלכה יצאה לגלות ב-29 בספטמבר 1868.
הניצחון המהיר היה מפתיע מאוד. המורדים שהתחלקו לליברלים, מתונים, ורפובליקנים, התפלגו עד מהרה ונאלצו כעת להרכיב ממשלה שתתאים לכולם. סראנו מונה כראש הממשלה באופן זמני, ופרים מונה כשר הצבא. פרים וסראנו מיהרו לפזר את המיליציות והחונטות המהפכניות, והנהיגו חוקה ובחירות. פרים דחה את הרעיון להפוך את ספרד לרפובליקה, והעדיף לחפש עבור ספרד מלך חדש.
ב-16 בנובמבר 1870 נערכה הצבעה בקורטס בשאלת המשטר הבא בספרד, ו-191 מתוך 301 הצביעו בעד אמדאו. משלחת פרלמנטרית הפליגה לפירנצה כדי להביא את הבשורה לנסיך, שאישר את הסכמתו למהלך ב-4 בדצמבר. ב-30 בדצמבר 1870 נחת אמדאו בקרטחנה וב-2 בינואר הגיע למדריד.
ב-2 בינואר 1871 הושבע הדוכס אמדאו כמלך במדריד תוך התחייבות לשמור על החוקה. עוד לא הספיק אמדאו להגיע למדריד וכבר ב-27 בדצמבר 1870 התרחש אירוע מבשר רעות: בן בריתו העיקרי, הגנרל חואן פרים נרצח.
בימי מלכותו הקצרים נאלץ אמדאו להתמודד עם התנגדויות רבות ועם מצבים מורכבים. העם והאריסטרוקטיה היו ממורמרים בגלל שליטתו הלא טובה בספרדית. החיים הפוליטיים בספרד באותה תקופה היו בלתי יציבים, שופעים קנוניות רפובליקניות ואחרות, פרצה בזמנו המלחמה הקרליסטית השלישית (1872-1876) הרימה ראש הבדלנות בקובה ובפוארטו ריקו. גם המפלגות היו שסועות במחלוקות פנימיות, ממשלות התפטרו בזו אחר זו, ניסיונות לרציחות פוליטיות לא היו נדירות. וזאת כשבעיני ספרדים רבים המלך לא נחשב לגיטימי - לא בעיני האצילים, לא בעיני הליברלים ולא בעיני הרפובליקנים.
בין ההחלטות השנויות במחלוקת שערערו את התמיכה במלך מצד הימני של המפה הפוליטית היה ביטול העבדות בפוארטו ריקו והקיצוצים בתקציב המיועד לכנסייה. החוגים הכנסייתיים סלדו מהמלך גם מפני שזיהו אותו עם המדיניות נגד האפיפיור שניהל בהצלחה ויטוריו אמנואלה השני. חלק מהצבא נמנע מלהישבע אמונים למלך החדש, וחלק גדול מהמלוכנים ראו עצמם "מונרכיסטים ללא מלך".
מקור עיקרי לתמיכה הפיק המלך מהמפלגה הפרוגרסיבית שמנהיגיה הרכיבו ממשלות הודות לרוב בפרלמנט לזיופים בבחירות ולקשר שלה לחוגים הצבאיים. התפצלות הפרוגרסיבים לרדיקלים בהנהגתו של מנואל רואיס סורייה ול"קונסטיטוציונליסטים" ובראשם פראחדס מטאו סגסאטה, החמיר את המצב ובשנת 1872 התחילו הסכסוכים בין המחנות השונים במדינה להתדרדר אף להתנגשויות אלימות. המלך סירב לאשר הצעתו של הגנרל פרנסיסקו סראנו, אשר מול העלייה באלימות הפוליטית ברחובות ביקש לבטל את הערבויות החוקתיות ולאמץ סמכויות דיקטטוריות. בסופו של דבר השמרנים בהנהגתו של סראנו הסירו את תמיכתם מחצר המלך.
בקטלוניה ובארץ הבסקים פרצו מרידות קרליסטיות ולאחר מכן בכל הערים במדינה פרצו מהומות של חסידי הרפובליקה והאנרכיסטים. המלך אמדאו ויועציו שאפו להשכנת משטר המבוסס בעיקרו על שתי מפלגות גדולות - ליברלית ושמרנית, אך תהליך התפרקות הגוש הליברלי מהפכני מנע זאת.
בלילה של 18 ביולי 1872 הזוג המלכותי ניצל מניסיון התנקשות בחייו. המלכה מריה התחילה ללחוץ על בעלה לעזוב את ספרד. כאשר קציני חיל התותחנים הכריזו על מרד עקב מינויו של קצין בשם הידלגו ("פרשת הידלגו") כקפטן כללי של קטלוניה, הממשלה של סורייה ביקשה לבצע רפורמה בחיל ולהחליף את הקצונה המרדנית בקצינים זוטרים. אמדאו שלא היה שלם עם המדיניות הזאת נאלץ להוציא צו נגד קציני התותחנים אבל ניצל את ההזדמנות הזאת והתפטר מיד ב-10 בפברואר 1873. מאחר שלא היה מוכן למלוך יותר ללא תמיכה בציבור, באותו תאריך הודיע אמדאו בפני הקורטס הספרדים שהרים ידיים מול הקושי לשלוט על העם המפולג הזה. הרפורמות האחרונות של ממשלת סורייה בנוגע לביטול העבדות והענקת אוטונומיה למושבות ירדו מהפרק. המלך ויתר על הכתר הספרדי בשמו ובשם צאצאיו. בשעה 10 בלילה הוכרזה ספרד כרפובליקה ואסטניסלאו פיגראס נבחר לנשיא של הרפובליקה הספרדית הראשונה. המלך עזב את המדינה יחד עם אשתו ובני משפחתו וראש הממשלה סורייה.
היסטוריה
הרפובליקה נולדה ללא משענת אמיתית חברתית או פוליטית. למפלגות הרפובליקניות היו אוהדים ותומכים משלהם. המעמדות העממיים התחילו לפנות יותר אל תנועות הפועלים. הכוחות הפוליטיים ששלטו למעשה בכיפה במדינה - (הכנסייה, הצבא, הבנקאים ובעלי המפעלים הגדולים) התנגדו לרפובליקה ולרעיונות החברתיים המתקדמים שהיא ייצגה.
הנשיא הראשון היה אסטנסילאו פיגראס. אחרי הניצחון הרפובליקני בבחירות, הרוב הפדרליסטי העניק את רסני השלטון לפרנסיסקו פי אי מרגל, ההוגה הראשי של הפדרליזם הרפובליקני, שעקרונותיו מצאו ביטוי בהצעה לחוקה הפדרלית משנת 1873. הצעת החוקה קבעה הפרדת הכנסייה מהמדינה וכן מודל של פדרציה של 15 (יחד עם קובה ופוארטו ריקו - 17) מדינות אוטונומיות: אנדלוסיה העליונה, אנדלוסיה התחתונה, אראגון, אסטוריאס, האיים הבליארים, האיים הקנריים, קסטיליה החדשה, קסטיליה הישנה, קטלוניה, אסטרמדורה, גליסיה, מורסיה, נבארה, ולנסיה וארץ הבסקים.
ספרד הייתה שרויה בסכסוכים חברתיים ופוליטיים מתמידים. המתחים החברתיים עלו והתבטאו בצורת שביתות פועלים ופשיטות של איכרים על אדמות בעלי האחוזות, שהתחזקו בגלל תופעת הקנטונליזם. בנוסף שני עימותים צבאיים הקשו עוד יותר על הדו קיום בשלום: המרד בקובה החל משנת 1868 והמלחמה הקרליסטית השלישית שפרצה ב-1872.
אחרי נפילתו של פי אי מרגל, שהוחלף בראש הרפובליקה על ידי ניקולס סלמרון, המשטר נטה לגישה שמרנית יותר. ערים רבות הכריזו עצמן רפובליקות או קנטונים עצמאיים באזורים ולנסיה, מורסיה ואנדלוסיה: קסטיון, ולנסיה, אלקוי, אליקנטה, טורווייחה, אלמנסה, קרתחנה, גרנדה, מאלגה, באילן, אנדוחר, חאאן, סביליה, קדיס, אלחסירס וסלמנקה, כשהבולטות בהן היו אלקוי וקרתחנה. הרבה מהן הכריזו מלחמה נגד המדינה המרכזית ובמקרים מסוימים אפילו על מלחמה ביניהן. קרתחנה המשיכה בהתנגדות עד 12 בינואר 1874 מפני שהייתה מבצר צבאי ובסיס ימי וצוותי הספינות הטובות ביותר של הצי הצבאי הצטרפו למרד.
סלמרון התפטר אחרי שסירב לחתום על גזר דין המוות שנפסקו נגד שני נאשמים במרד הקנטונלי. הקורטס החליפו אותו בקסטלאר והעניקו לו סמכויות חריגות על מנת שימצא פתרון למשברים הפוליטיים והצבאיים החמורים שאיימו על ספרד. הוא השהה את הערבויות החוקתיות והחליט למשול באמצעות צווים.
הקראולים של קובה עברו בינתיים מדרישות לאוטונומיה למאבק למען עצמאות פוליטית מלאה. בעלי האחוזות הגדולים מקובה, בתמיכת ארצות הברית, לא היו מוכנים לקבל לא את המשטר הפוליטי שהוקם בספרד עקב מהפכת 1868, ולא את ביטול העבדות. בחיק התנועה לעצמאות פרץ ריב בין בעלי המטעים העשירים ובין שאר הקובנים שהיו בעד סוף משטר העבדות.
המלחמה הקרליסטית השלישית פרצה כמה חדשים אחרי הכרזת הרפובליקה הראשונה והתפשטה במהירות. הטוען לכתר קרלוס השביעי גייס 45,000 אנשים חמושים. ב-16 ביוני 1872 הקים מחדש את הפורומים הקטלנים, הארגונים ונלנסיאנים שבוטלו על ידי המלך פליפה החמישי וייסד ממשלה באסטליה, גרעין של מדינה קרליסטית עם מוניקפיומים ומשלחות מאורגנות לפי כללי המשטר הפורלי, המגנים על השפות המקומיות ועל המוסדות המסורתיים שהיו קיימים לפני 1700. המרד צלח בקטלוניה, בנבארה ובארץ הבסקים וכן בכמה נקודות בודדות בשאר המדינה. הכוחות הקרליסטיים קנו שליטה באזורים הכפריים אך לא בערים, והקמת מדינה קרליסטית הצריכה כיבושה של לפחות עיר חשובה אחת. אז הצבא הקרליסטי הטיל מצור על בילבאו, אולם העיר הצליחה לעמוד מולו עד להגעת הכוחות של אלפונסו. תבוסת הקרליסטים התרחשה ב-1876, כאשר הספרדים התגברו כבר על רבים מקשיי התקופה המהפכנית והתחוללה רסטורציה של מונרכיה ליברלית בהנהגת אלפונסו השנים עשר.
המשטר המלוכני החדש שלח צבא של 150,000 חיילים נגד 33,000 המתנדבים הקרליסטים שנשקם היה מצומצם ושהיו בלתי מאורגנים. אלפנסו הלך מניצחון לניצחון עד לקרב המכריע במונטחורה ולכיבוש אסטייה ב-16 בפברואר 1876 על ידי צבאו של הגנרל פרננדו פרימו דה ריברה. הטוען לכתר קרלוס השביעי נמלט לצרפת וכך המלחמה הקרליסטית הגיעה לסיומה. השלכות מלחמה זו היו בעיקר ביטול הפורומים הבסקים ב-1876, מה שדחף להיווצרות האקלים המתאים ללידתה כעבור זמן קצר של הלאומנות הבסקית.
הסמכויות החריגות של קסטלאר הסתיימו בינואר 1874. הרוב הפרלמנטרי בהנהגתו של פי אי מרגל, נטה להדיח את קסטלאר ולהחזיר את העקרונות הפדרליים. לעומת זאת הבורגנות התעשייתית והבנקאית פנתה אל הצבא עם דרישה "להחזיר את הסדר הציבורי". ב-3 בינואר הגנרל פביה, קפטן כללי של מדריד הנהיג הפיכה צבאית. בראש קבוצה של המשמר האזרחי (לה גוארדיה סיביל) כבש את בניין הפלרמנט ופיזר את הקורטס. הממשלה ונשיאות הרפובליקה עברו לידי הגנרל סראנו.
הנשיא החדש לקח אמצעים להחזרת הסדר במדינה: ביטל את החוקה משנת 1869, הוציא מחוץ לחוק את סניפי האינטרנציונל של הפועלים, הטיל הגבלות על הזכות להתאגד, סגר מספר "מועדונים" (שהיו למעשה מקומות לאסיפות פוליטיות) וסגר את העיתונים הרפבוליבקנים.
בנסיבות אלה קנובס דל קסטיליו הכין את החזרת המונרכיה הבורבונית. הוא השיג את התפטרותה הרשמית של איזבלה השנייה לטובת בנה, אלפונסו ופרסם בפומבי את "ההודעה בסנדהרסט" שבו הנסיך היורש הבטיח משטר חוקתי.
ב-29 בדצמבר 1874 הפיכה צבאית נוספת (pronunciamento) בהנהגת הגנרל ארסניו מרטינס-קמפוס אנטון בסגונטה, הכריזה על אלפונסו השנים עשר כמלך ספרד.
ראו גם
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ J.G Pecharroman עמוד 148
26297857הרפובליקה הספרדית הראשונה