הרפובליקה הספרדית השנייה
| |||
| ממשל | |||
|---|---|---|---|
| משטר | רפובליקה | ||
| שפה נפוצה | ספרדית, וכן גם מעמד רשמי לקטלאנית בקטלוניה ואראגון, ולבסקית במחוזות הבסקיים. | ||
| עיר בירה | מדריד | ||
| גאוגרפיה | |||
| יבשת | אירופה | ||
| היסטוריה | |||
| הקמה | הפיכה בשלטון, ופרסום חוקה רפובליקנית חדשה. | ||
| תאריך | 14 באפריל 1931 | ||
| פירוק | הפסד במלחמת האזרחים של ספרד, לטובת כוחותיו של פרנקו | ||
| תאריך | 1 באפריל 1939 | ||
| ישות קודמת |
 הרסטורציה הספרדית | ||
| ישות יורשת |
.svg){kind=small} ספרד תחת שלטון פרנקו | ||
| כלכלה | |||
| מטבע | פזטה ספרדית | ||
.svg)
.svg)
הרפובליקה הספרדית השנייה הייתה משטר שהתקיים בספרד משנת 1931 עד ה-1 באפריל 1939. הרפובליקה נוצרה ב-1931, עת עזב המלך אלפונסו ה-13 את המדינה בעקבות ניצחונם של מועמדים רפובליקנים בבחירות מקומיות ועירוניות ואימוצה של חוקה רפובליקנית. בשנת 1939, לאחר שנכנעו אחרוני הכוחות הרפובליקנים בפני הכוחות הלאומניים בראשותו של פרנסיסקו פרנקו, בסופה של מלחמת האזרחים הספרדית, באה תקופתה של רפובליקה זו אל קיצה.
החוקה של שנת 1931
עזיבת המלך הביאה להקמת ממשלה זמנית תחת ניסטו אלקלה סאמורה, וקורטס מכונן אשר התכנס במטרה להכין את החוקה החדשה אשר אומצה ב-9 בדצמבר 1931. שינוי המשטר הביא לעליית ממשלה רפובליקנית-סוציאליסטית תחת הנהגתו של הנשיא מנואל אסאניה. בין שאר החירויות החוקתיות שנכללו בחוקה החדשה, נכללו זכות הביטוי, זכות ההתאגדות, הפרדת הדת מהמדינה, הוכרה הזכות להתגרש, וכן הורחבה זכות ההצבעה לנשים. לעומת כל זאת, החוקה החדשה נישלה את האצולה הספרדית מכל המעמד המשפטי הנפרד שהיה לה; מבנה הרשות המחוקקת פושט לפרלמנט המורכב מבית אחד אשר נקרא קונגרס הנבחרים; ויצרה את הבסיס המשפטי להלאמה של תשתיות ציבוריות כגון: אדמות, בנקים, ופסי רכבת. החוקה החדשה יצרה אכן מצב שבו יש יותר חירויות חוקתיות וייצוג, אך עדיין מצבם של הקתולים נפגע.[1]
החוקה הרפובליקנית שינתה גם את סמליה של המדינה. המנון רִייֶגוֹ נבחר להמנון הרשמי של המדינה והטריקולור, בעל שלושת הפסים, אדום - צהוב - סגול הרוחביים, נהיה לדגל המדינה. תחת החוקה החדשה, קיבלו אזוריה של ספרד זכות לאוטונומיה בפעם הראשונה בהיסטוריה. קטאלוניה (1932), וחבל הבסקים (1936) מימשו זכות זו. כמו כן אנדלוסיה, אראגון, וגליסיה היו במשא ומתן עם הממשלה לגבי מימוש האוטונומיה לפני פריצת מלחמת האזרחים. בסך הכל, למרות יצירתם של היקף רחב של חירויות, מנסחי החוקה נכשלו בהשגת הסכמה לגבי נושאים עיקריים עם הימין השמרני, אשר היה מושרש בצורה רבת כוח באזורי הכפר, וכן גם עם הכנסייה הקתולית, אשר בתי הספר שהיו בניהולה, הולאמו על ידי הממשלה הרפובליקנית.
החוקה הספרדית של 1931 הייתה רשמית בתוקף משנת 1931 עד 1939; ואולם, עד אביב 1936, קצת לפני פריצתה של מלחמת האזרחים הספרדית, החוקה ברובה הוזנחה על ידי השמאל הקיצוני שהשתלט על המדינה, ואשר שלל את זכויות האזרח של המרכז והימין השמרני.[2]
תקופת 35–1934 ומרד הכורים
בבחירות ב-1934 ניצחה מפלגת CEDA, ובהנהגתו של חוזה מריה חיל רובלס הוקמה קואליציה של מפלגות ימין-מרכז, וימין קיצוני. CEDA הקימה קואליציה עם המפלגה הרפובליקנית הרדיקלית בהנהגתו של אלחנדרו לרו, ואשר הגיעה למקום השני. ולעומתם, הסוציאליסטים הגיעו למקום השלישי. לרו התמנה לראש הממשלה, והממשלה בראשותו הקפיאה את רוב הרפורמות שיזמה הממשלה הקודמת.
ערך מורחב – המרד באסטוריאס
ההכללה של שלושה שרים ממפלגת CEDA בממשלה שהתקיימה ב-1 באוקטובר 1934 הביאה לפריצת שביתה כללית ומרד של אנרכיסטים וסוציאליסטים באסטוריאס ב-6 באוקטובר. הכורים באסטוריאס השתלטו על בירת המחוז אוביידו, הרגו פקידים וכמרים, שרפו תיאטראות ואת האוניברסיטה. מרד זה נמשך כשבועיים עד אשר הוא דוכא על ידי הצבא, בהנהגתו של פרנסיסקו פרנקו, אשר במהלך דיכוי המרד הרס חלקים גדולים מהעיר. מבצע צבאי זה הביא לפרנקו את הכינוי "הקצב מאסטוריאס". מרד אחר שבוצע על ידי אוטונומיסטים בקטלוניה דוכא גם הוא, ובעקבותיו נעשו מעצרים המונים ומשפטי בזק למורדים.
הקפאת רפורמת האדמות שהממשלה הקודמת ניסתה לבצע, וכישלון מרד הכורים באסטוריאס, הביא לתפנית רדיקלית יותר במפלגות השמאל, ובמיוחד במפלגת PSOE (המפלגה הסוציאליסטית), שם המנהיג המתון אינדאלסיו פרייטו הפסיד לפרנסיסקו לרגו קבליירו אשר קרא למהפכה סוציאליסטית. באותו הזמן, מעורבותה של מפלגת המרכז שבשלטון בפרשת סטרפרלו החלישה אותה מאוד, והביאה לקיטוב פוליטי קיצוני בין הימין והשמאל. הבדלים אלו נהפכו לברורים ביותר בבחירות 1936.
הבחירות של 1936
ב-16 בפברואר 1936 נערכו בחירות חדשות בספרד. למרות היריבויות ואי-ההסכמות שבין הסוציאליסטים, קומוניסטים, והרפובליקנים השמאלנים המבוססים במדריד ובקטלוניה, הוחלט ביניהם כי כדאי להם לעבוד ביחד, ולכן הם הקימו את החזית העממית. החזית העממית זכתה בבחירות ל-263 מקומות בפרלמנט כנגד 156 מקומות לימין אשר התאגד בקואליציה שנקראה "החזית הלאומית" ושהורכבה מחברי מפלגת CEDA, קרליסטים, ומלוכנים. מפלגת המרכז המתונה זכתה לייצוג כמעט אפסי; בין הבחירות ב-34' ו-36' קבוצתו של לרו נפלה מ-104 מקומות ל-9 בלבד.
בחודשים שלאחר מכן הייתה אלימות גואה בין השמאל והימין. מצב עניינים זה רק הוחרף עם הקמת הפלנחה הספרדית, מפלגה לאומנית בראשותו של חוסה אנטוניו פרימו דה ריברה, בנו של ראש הממשלה לשעבר. אומנם מפלגה זו קיבלה רק 0.7% מהקולות בבחירות, אך עד יולי 1936 היא כבר מנתה כ-40,000 חברים.
ההתנקשויות בקסטיליו ובסוטלו
ב-12 ביולי 1936 סגן חוסה קסטיליו, חבר חשוב בארגון הצבאי האנטי-פשיסטי "האיחוד הצבאי הרפובליקני האנטי-פשיסטי" (Unión Militar Republicana Antifascista), נרצח על ידי אקדוחן מהפלנגה. כפעולת גמול ביום למחרת, חברי UMRA התנקשו בחייו של חוסה קאלבו סוטלו, מנהיג האופוזיציה הימנית והמלוכני הבולט ביותר במחנה הימין.
לאחר ההתנקשויות, הימין האשים את הממשלה ברצח קאלבו סוטלו. אומנם התנקשות זו נחשבת לאחד הזרזים החשובים בקיטוב הפוליטי שנוצר בעקבות ההתנקשויות, הפלנגה וכן עוד קבוצות מהימין, כולל חואן דה לה סיירבה, החלו כבר מבעוד מועד להתכונן להפיכה צבאית כנגד הממשלה, שבראשה יעמדו קציני הצבא הבכירים. כאשר, שלושה ימים לאחר מכן (ב-14 ביולי), באותו בית קברות במדריד, נערכו הלוויותיהם של חוסה קסטיליו וחוסה קאלבו סוטלו, התפרצו ברחובות הסמוכים לבית הקברות התפרעויות בין המשטרה הספרדית ומיליציות פשיסטיות, ובכך נוספו עוד ארבעה הרוגים לעימות שבין הימין והשמאל בספרד.
שלושה ימים לאחר ההלוויות, יצאה לפועל ההפיכה הצבאית המתוכננת כאשר הצבא הספרדי במרוקו הספרדית התמרד כנגד הממשלה הרפובליקנית, והמרד התפשט משם לשאר חלקי ספרד. מרידת הצבא הספרדי לא הלכה חלק כמתוכנן, וכאשר הצבא הספרדי המורד נתקל בהתנגדות, החלה בספרד מלחמת אזרחים מלאה כנגד הממשלה הלגיטימית במדריד.
מלחמת האזרחים
|
|
| |
| לעזרה בהפעלת הקבצים | ||
- ערך מורחב – מלחמת האזרחים בספרד
ב-17 ביולי 1936, הוביל גנרל פרנקו את הצבא הקולוניאלי ממרוקו כדי לתקוף בארץ האם. במקביל, כוח אחר התקדם מנווארה לכיוון דרום בפיקודו של גנרל חוסה סאנחורחו. בשאר חלקי ספרד, החלו יחידות צבאיות לנוע כדי להשתלט במהרה על מוסדות הממשלה. תנועתו של פרנקו הייתה מכוונת כדי להשתלט על ספרד בצורה חלקה ומהירה, אך התנגדות מוצלחת של הרפובליקנים בכמה מקומות כגון: ברצלונה, מדריד, ולנסיה, חבל הבסקים, וכן בעוד מקומות בספרד, פירושה היה שספרד עומדת בפני מלחמת אזרחים ארוכה ומדממת. במהרה רובה של דרומה ומערבה של ספרד נפלו לידי הכוחות הלאומניים. דוגמה טובה לפיצול ולתיקו שבין שני הצדדים היא העובדה שצבא הקבע של אפריקה, הכוח המיומן והמקצועי ביותר בכל הצבא הספרדי, ושרובו הצטרף לכוחות הלאומניים, לא הצליח לשנות את המאזן שבין שני הכוחות. מעבר לכך, שני הכוחות גם קיבלו אספקה צבאית מצד מדינות זרות; הלאומניים קיבלו עזרה ממדינות הציר המרכזיות, קרי: איטליה הפאשיסטית וגרמניה הנאצית, וכן גם מפורטוגל השכנה; ומנגד, הרפובליקנים קיבלו עזרה מברית המועצות, מקסיקו, מתנדבים קומוניסטים מאורגנים, וכן מהבריגדות הבינלאומיות.
המצור באלקאסר שבטולדו, שבו הלאומניים ניצחו לאחר מצור ארוך, היווה את תחילת שינוי המאזן לטובת הכוחות הלאומניים. הרפובליקנים הצליחו לעמוד במדריד, וזאת למרות התקפה לאומנית בנובמבר 1936, וכן התקפות נוספות נגד הבירה בחאראמה ובגואדלחרה ב-1937. במהרה, החלו הלאומנים לשחוק את כוחם של הרפובליקנים, לבודד ולהרעיב את מדריד, ולפתוח ראשי גשר אל תוך מזרח הארץ. צפון המדינה, כולל את ארץ הבסקים, נפלה בשנת 1937, והחזית באראגון נפלה מיד לאחר מכן. הפצצת גרניקה הייתה האירוע הכי ידוע לשמצה במהלך המלחמה ואשר השפיע על פיקאסו ליצור את ציורו הנודע. ההפצצה שימשה כשטח לביצוע ניסוי כלים ללגיון הקונדור של הלופטוואפה הגרמני. הקרב על האברו ביולי-נובמבר 1938 היה הניסיון הנואש האחרון של הרפובליקנים להפוך את הגל. כאשר זה נכשל וברצלונה נפלה בתחילת 1939, היה כבר ברור כי המלחמה הגיעה לקיצה. החזיתות הרפובליקניות הנותרות נפלו לאחר מכן, ומדריד נפלה במרץ 1939.
הגלות
הממשלה הרפובליקנית הספרדית הגולה הוקמה מיד לאחר המלחמה במקסיקו סיטי. הרשות המחוקקת אוחדה מחדש ב-9 בנובמבר 1945, במקסיקו סיטי, כדי לבחור בדייגו מרטינס באריו כנשיא, והעבירה הצבעת אמון בעד ממשלתו של חוסה חיראל. ב-1946, לאחר תום מלחמת העולם השנייה הועברו משרדי הממשלה הגולה לפריז. מדינות רבות משכו את הכרתם בממשלה הגולה כאשר המדינה הספרדית נתקבלה לתוך האומות המאוחדות, לאחר הסרת החרם על הנציגויות הדיפלומטיות שהוטלו על משטרו של פרנקו.
ב-15 ביולי 1977, באותו היום שבו נערכו לראשונה הבחירות החופשיות הראשונות מאז 1936; חוסה מלדונדו גונסלס, הנשיא האחרון של הרפובליקה בגלות, הכיר בחוקיותם של הבחירות והכריז על פירוק הממשלה הרפובליקנית הגולה.
תקופת הרפובליקה השנייה בפרספקטיבה היסטורית
הרפובליקה השנייה התקיימה בתקופה של שפל כלכלי עולמי, וזאת יחד עם האבטלה הגואה והעוני הביאו לחוסר שביעות רצון מהממשלה הרפובליקנית. חוסר שביעות רצון זו התקיימה גם במרכזי כוח מסורתיים אחרים כמו הכנסייה, בעלי האדמות, והאצולה. מצב עניינים זה הוביל במהרה לאי שקט אזרחי שהתאפיין בהתנקשויות פוליטיות, שביתות כלליות בעלי סממנים פוליטיים מהפכניים, והתפרעויות של אספסוף שתכיפותם גברה מעת לעת בצורה מדאיגה.
בהקשר של עליית המשטר הטוטליטרי, ובמיוחד הנאציזם בגרמניה, הפאשיזם באיטליה, והקומוניזם בברית המועצות, ניתן להבחין כי השיח הפוליטי עבר תהליך של קיטוב עמוק. וכך, במקום לעבוד לכיוון קונצנזוס בין הצדדים השונים, הפוליטיקאים נטו לעבר רדיקליזציה ולא חששו להשתמש גם באלימות: עד כדי כך שב-1936 פוליטיקאים כמו לארגו קאבליירו קראו בפומבי ל"מהפכת פועלים עקובה מדם".
רציחותיהם של המנהיג המיליטריסטי השמאלני קסטיליו והפוליטיקאי הימני קאלבו סוטלו פתחו את הדרך בפני גאיית האלימות בין השמאל הפוליטי לימין; עד היום קיימת מחלוקת ונמשך הוויכוח בשאלה מי נושא באחריות לפריצת האלימות הראשונית והסלמתה, הימין או השמאל בספרד.
בוויכוח על האשם והאחריות לפריצת הטיעונים נטען מחד, כי גורמים בימין יצרו את ההפיכה כנגד הרפובליקה שלא ניתן היה לשלוט בה בתגובה לאיום האנרכיסטי, קומוניסטי, והאנטי קלריקלי, וכן בשל האלימות שהתלוותה למגמות אלו. מנגד, ההיסטוריונים כדוגמת הלן גרהאם, טוענים כי המרד הלאומני היה למעשה בגידה ברפובליקה וניסיון של אלו בעלי הכוח לשעבר, להחזיר אותו לעצמם. ללא קשר למי נושא באשמה, ההיסטוריה מוכיחה כי משנת 1936 ואילך ספרד נכנסה לעידן של אלימות גואה, וברוטליות שננקטה לא רק מצדם של אנשי שמאל או ימין אלא פעלה גם כעול בדמותם של הרעב, העוני והמוות אותו נשאו עליהם האנשים הפשוטים במדינה.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ Payne, Stanley G. (1973). "A History of Spain and Portugal (Print Edition)". University of Wisconsin Press. Library of Iberian resources online. 2, Ch. 25: 632. נבדק ב-30 במאי 2007.
{{cite journal}}: (עזרה) - ^ Payne, Stanley G. (1973). "A History of Spain and Portugal (Print Edition)". University of Wisconsin Press. Library of Iberian resources online. 2, Ch. 26: 646–47. נבדק ב-15 במאי 2007.
{{cite journal}}: (עזרה)
30386015הרפובליקה הספרדית השנייה