ערך מומלץ

גלות בבל

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
(הופנה מהדף גולי בבל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מפת ארץ ישראל לאחר גלות בבל, מפה משנת 1784 של הצרפתי, ז'ולי ז'וזף רומיין

גלות בבל היא תקופה בהיסטוריה של העם היהודי המתחילה בהגליית תושבי ממלכת יהודה לממלכת בבל וחורבן בית המקדש וממלכת יהודה במאה הרביעית לאלף הרביעי, כעונש על חטאי בני ישראל ובעיקר על חטא עבודה זרה. התקופה נגמרת בתקופת שיבת ציון, בה התקיימו נבואותיהם של ישעיהו, ירמיהו ויחזקאל, כי עם ישראל ישובו לארץ ישראל ויבנו שנית את בית המקדש.

הגליית תושבי יהודה לבבל התרחשה בלפחות שלושה גלים בעקבות מרידות נגד האימפריה הנאו-בבלית במזרח הקרוב הקדום: ממרד יהויקים בשנת ג'שי"ט, דרך מרד צדקיהו בשנת ג'של"ו, ועד להגליות של אחר החורבן המפורשות בסוף ספרי מלכים וירמיה. מסעות ההגליה התנהלו בקבוצות הומוגניות של תושבי יהודה, לאורכו של הסהר הפורה, למרחק של כ-1,500 ק"מ, ובסיומן שוכנו הגולים באזורים שונים בממלכה – העיר בבל, סביב העיר סיפר, העיר אורוכ ומרחב העיר ניפור. מעבר לצמרת המלוכה, האצולה והכהונה ששוכנה בתנאי מאסר בעיר בבל, שאר הגולים נחשבו לבני מעמד שושנו במסגרתו, תמורת שירות של מספר שנים למען הממלכה, קיבלו אדמות חכירה לפרנסתם. מסגרת זו אפשרה להם חופש תנועה, ניוד חברתי ושמירה על לכידות אתנית. בעקבות השתלטות הפרסים על האימפריה הבבלית והצהרת כורש, החלו מספר גלי שיבת גולים לציון ונבנה בית המקדש השני (ג'שפ"ט).

תיחום התקופה

הגדרת תחום הזמן של גלות בבל השתנתה והתרחבה במהלך השנים. הגישה המצמצמת ביותר מתייחסת ל-48 שנים, ואילו הגישה המרחיבה ביותר מתייחסת ל-2,600 שנה. ההבדלים בין ההגדרות השונות של התקופה נסובים סביב מספר שאלות:

  • מועד תחילת הגלות: האם ממועד נבואת ירמיהו על 70 שנות גלות[1], האם מגלות יהויכין, או האם מחורבן בית המקדש הראשון.
  • גרסאות שונות לסדר ומשך שלטונם של מלכי בבל ופרס: בעיקר לפני התייצבות סרגל הזמנים המוכר היום[2].
  • מועד סיום הגלות: האם הצהרת כורש, האם עליית זרובבל בן שאלתיאל (ושאלת תארוך אירוע זה), האם הקמת בית המקדש השני (ג'שפ"ט), האם עליית עזרא ונחמיה, או כפי יש האומרים בדרך צחות קום המדינה בימינו.
  • הגדרת מצבו של העם ביהודה: שאלת ריקנות הארץ, שאלת המשך רצף קיומה של מסגרת אוטונומית יהודית בשטח יהודה (בתקופה הבבלית והפרסית), ושאלת היקפה של שיבת ציון – האם שב גרעין אידאולוגי קטן או מספר גדול ומשמעותי של גולי בבל.

לצורך ערך זה תתוחם התקופה בין ההגליה הגדולה הראשונה בשנת ג'שי"ט עד להתהוות מוקד הנהגה יהודי חזרה בפחוות יהודה בסוף המאה הרביעית לאלף הרביעי.

גלי ההגליות

כפי הכתוב בפסוק, ולהבדיל, על פי ניתוח היסטורי על בסיס תעודות בבליות וחפירות ארכאולוגיות, הגלית תושבי יהודה לבבל התנהלה במספר שלבים, או גלים.

רקע היסטורי

המחנות הפוליטיים ביהודה סביב חורבן בית ראשון.

המצב הגאו-פוליטי במהלך האלף השלישי והרביעי, במזרח הקרוב התבסס על קיומן של מעצמות ואימפריות אחדות וממלכות עצמאיות קטנות, אשר לרוב ניהלו יחסי וסאליות עם המעצמות. עד המאה השלישית לאלף הרביעי, הייתה ממלכת אשור הכוח ההגמוני במזרח הקרוב. כלומר, מעבר לשטחה הגאוגרפי בצפון מסופוטמיה, שלטה האימפריה בשטח רחב שכלל את בבל וכל המרחב ממערב לנהר הפרת עד לים התיכון. יריבתה האסטרטגית המרכזית, הייתה הממלכה המצרית, אך גם מעצמות נוספות מסביבה כגון ממלכת מדי וממלכת אוררטו.

בשנת ג'רצ"ח, עם עלייתו של נבופלאסר, כשדי במוצאו, לשלטון בבבל, החלה שורה של מלחמות ומרידות שערערו את מעמדה האזורי של אשור. במהלך שנת ג'שי"ב הצליחו צבאות מדי והבבלים להשתלט על עיר הבירה נינוה ומוקד השלטון של האימפריה עבר לעיר חרן. גם עיר זו נכבשה בשנת ג'שט"ו והאימפריה האשורית החלה להתפורר. הקרב המכריע לגורלה התרחש באזור כרכמיש בשנת ג'שט"ז ובמהלכו גברו הכוחות הבבליים על שרידי הצבא האשורי וכוחות מצריים שבאו לעזרתם. בנו של נבופלאסר, שמת בינתיים, נבוכדנצר השני, ניצל את הצלחת הקרב ודלק אחר הכוחות המצריים הנסוגים דרומה. בשנה שלאחר הכתרתו של נבוכדנצר השני למלך בבל, הגיע הלה עם צבאו לאזור דרום הלבנט במטרה להמשיך ולפגוע במצרים תוך ביסוס מעמדה החדש של בבל כהגמוניה אזורית[3]. לאחר התנגדות צבאית של אשקלון ועקרון וחורבנן בקרב, הגיע הצבא הבבלי גם ליהודה.

ביהודה התנהל בתקופה זו מאבק פוליטי פנימי בין תומכי החסות הבבלית ובין מתנגדיהם. מלך יהודה, יהויקים, אשר מונה בידי מלך מצרים, נכו השני בשנת ג'שט"ז, לא מיהר להיכנע לבבלים על אף הלחץ מתומכי בבל, ובראשם הנביא ירמיהו שצוהו בדבר ה', להיכנע לבבלים. עם זאת, לאור התקרבות צבא בבל לירושלים, נכנע והסכים להפוך את ממלכת יהודה לממלכה וסאלית של הבבלים[4]. בתוך מסגרת זו של הגמוניה בבלית התקיימו יחסי יהודה (תחת שרביטם של יהויקים, יהויכין וצדקיהו) ובבל בין נאמנות יהודאית למרידה בבבלים ועל רקע של לפחות שני גלי מרידות מרכזיים כבשו הבבלים את יהודה ובצעו גלי הגליות משמעותיים לבבל.

גלות יהויכין (ג'שכ"ז)

משפחת המלוכה ביהודה סביב החורבן עד שיבת ציון.

גלות יהויכין, המכונה גם "גלות החרש והמסגר"[5], התרחשה בשנת ג'שכ"ז בעקבות מרידה מתמשכת של מלכי יהודה בבבל. כ-3 שנים לאחר שקיבל יהויקים מלך יהודה את עול חסותה של בבל כהגמוניה אזורית, החליט למרוד בבבל. אין במקרא הסבר להחלטה לפריצת המרד בכלל והעיתוי שנבחר בפרט, אולם מניתוח ההתפתחויות האזוריות מעריכים חוקרים[6] שיהויקים הבין את חולשתה הזמנית של בבל בעקבות כישלון מסעו הצבאי של נבוכדנצר למצרים בשנת ג'שכ"ג בתקופת מלכותו של נכו השני. במסע זה שני הצבאות סבלו מאבידות רבות, ללא הכרעה ביניהם[6]. מצב גאופוליטי זה, יחד עם לחצים פוליטיים פנימיים ביהודה, מקרב המחנה הפרו-מצרי בארמון המלך, האליטה הכלכלית ונראה שגם לחץ והבטחה מצרית, הניעו את יהויקים להכריז על מרד בשנת ג'שכ"ג.

הבבלים, שאכן נתפסו בתקופת חולשה נדרשו לשקם את צבאם לארגנו ולציידו[6], השתהו בתגובתם למרד והגיעו ליהודה רק בשנת ג'שכ"ז. בעוד הצבא הבבלי הטיל מצור על ירושלים, יהויקים מת מסיבות לא ברורות ובמקומו הומלך יהויכין, בנו. יהויכין עמד כשלושה חודשים במצור הבבלי ונכנע.

”בֶּן שְׁמֹנֶה עֶשְׂרֵה שָׁנָה יְהוֹיָכִין בְּמָלְכוֹ וּשְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים מָלַךְ בִּירוּשָׁלָ‍ִם ... בָּעֵת הַהִיא עלה [עָלוּ] עַבְדֵי נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל יְרוּשָׁלָ‍ִם וַתָּבֹא הָעִיר בַּמָּצוֹר. וַיָּבֹא נְבוּכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל עַל הָעִיר וַעֲבָדָיו צָרִים עָלֶיהָ. וַיֵּצֵא יְהוֹיָכִין מֶלֶךְ יְהוּדָה עַל מֶלֶךְ בָּבֶל הוּא וְאִמּוֹ וַעֲבָדָיו וְשָׂרָיו וְסָרִיסָיו וַיִּקַּח אֹתוֹ מֶלֶךְ בָּבֶל בִּשְׁנַת שְׁמֹנֶה לְמָלְכוֹ. וַיּוֹצֵא מִשָּׁם אֶת כָּל אוֹצְרוֹת בֵּית ה' וְאוֹצְרוֹת בֵּית הַמֶּלֶךְ ... וְהִגְלָה אֶת כָּל יְרוּשָׁלַ‍ִם וְאֶת כָּל הַשָּׂרִים וְאֵת כָּל גִּבּוֹרֵי הַחַיִל עשרה [עֲשֶׂרֶת] אֲלָפִים גּוֹלֶה וְכָל הֶחָרָשׁ וְהַמַּסְגֵּר לֹא נִשְׁאַר זוּלַת דַּלַּת עַם הָאָרֶץ. וַיֶּגֶל אֶת יְהוֹיָכִין בָּבֶלָה וְאֶת אֵם הַמֶּלֶךְ וְאֶת נְשֵׁי הַמֶּלֶךְ וְאֶת סָרִיסָיו וְאֵת אולי [אֵילֵי] הָאָרֶץ הוֹלִיךְ גּוֹלָה מִירוּשָׁלַ‍ִם בָּבֶלָה. וְאֵת כָּל אַנְשֵׁי הַחַיִל שִׁבְעַת אֲלָפִים וְהֶחָרָשׁ וְהַמַּסְגֵּר אֶלֶף הַכֹּל גִּבּוֹרִים עֹשֵׂי מִלְחָמָה וַיְבִיאֵם מֶלֶךְ בָּבֶל גּוֹלָה בָּבֶלָה. וַיַּמְלֵךְ מֶלֶךְ בָּבֶל אֶת מַתַּנְיָה דֹדוֹ תַּחְתָּיו וַיַּסֵּב אֶת שְׁמוֹ צִדְקִיָּהוּ.”[7]

אמנם יהודה וירושלים לא חרבו במסע צבאי זה, אולם הבבלים נקטו בכמה צעדים לדיכוי המרד ושיפור מעמדם ביהודה:

  • הדיחו את יהויכין והמליכו במקומו את צדקיהו – בנה של חמוטל בת ירמיהו המוערכת כמקורבת למחנה הפרו-בבלי בארמון המלך. צדקיהו אכן הכריז על נאמנותו לבבל ונראה שאנשיו נטלו את רסן השלטון בממלכה ובצבא.
  • הגלו את יהויכין, אמו, משפחתו (ייתכן שהגליית אמו, זבודה בת פדיה, נזכרת במקרא בשל חשיבותה בהשפעה הפרו-מצרית על יהויכין ובעלה המנוח, יהויקים) ומקורביו לעיר בבל, שם הושמו במאסר, כנראה סביב או בתוך ארמון המלך.
  • הגלו אלפי אנשי הצבא שלא נהרגו בקרב.
  • הגלו את "החרש והמסגר"[8] - יש האומרים כי אלה הם שרותי העזר הטכניים של הצבא, המומחים לתעשיית הנשק ולמלאכת הביצור ("מסגרת" משמעה, בין השאר, ביצור)[9]. על דרך הדרש פירשו חז"ל וחלק מהפרשנים "חרש ומסגר" - גדולי הדור מבחינה רוחנית (הרבנים ותלמידי החכמים)[10], לעומת פרשנים אחרים (לדוגמה: רלב"ג[11] והמלבי"ם[12]), שפירשו שמדובר בגדולי העם מבחינה גשמית (ראשי הצבא, ויש כאלה שפירשו האחראים על שערי העיר ועל ייצור הנשק).

תיאור מפורט זה במקרא מתואר בקצרה גם בתעודות המוכרות כ"כרוניקות הבבליות", תעודות בבליות ממלכתיות ששימשו את מלכי בבל ותיארו בפסקה אחת לכל שנה, את האירועים המרכזיים של אותה שנה. בלוח מס' 5, בפסקה המוקדשת לשנה השביעית לנבוכדנצר השני (597 לפנה"ס) נכתב: "(ב)חודש כסלו גייס מלך אכד את צבאו ויצא אל ארץ חת. הוא חנה על עיר יהודה. בחודש אדר, ביום השני כבש את העיר ולכד את מלכה. מינה בה מלך כלבבו. את מנחתה העשירה (קי)בל והעביר לבבל"[13].

ירמיהו שהיה נאמן לבבל כפי שצוה ה', נשאר ביהודה, אולם ברור מהתיאור המקראי שהיה מעורב גם בקשר עם הגולים שם. זמן מה לאחר ההגליה שלח ירמיהו איגרת אל גולי בבל באמצעות שני שגרירים יהודאים שיצאו לשליחות דיפלומטים מטעם צדקיהו – אלעשה בן שפן וגמריה בן חלקיה. באיגרת מורה ירמיה לגולים בשם ה' להשתלב בארץ אליה הוגלו, או במילות הכתוב:

"בְּנוּ בָתִּים, וְשֵׁבוּ; וְנִטְעוּ גַנּוֹת, וְאִכְלוּ אֶת-פִּרְיָן. קְחוּ נָשִׁים, וְהוֹלִידוּ בָּנִים וּבָנוֹת, וּקְחוּ לִבְנֵיכֶם נָשִׁים וְאֶת-בְּנוֹתֵיכֶם תְּנוּ לַאֲנָשִׁים, וְתֵלַדְנָה בָּנִים וּבָנוֹת; וּרְבוּ-שָׁם, וְאַל-תִּמְעָטוּ. וְדִרְשׁוּ אֶת-שְׁלוֹם הָעִיר, אֲשֶׁר הִגְלֵיתִי אֶתְכֶם שָׁמָּה, וְהִתְפַּלְלוּ בַעֲדָהּ, אֶל-ה': כִּי בִשְׁלוֹמָהּ, יִהְיֶה לָכֶם שָׁלוֹם. כִּי כֹה אָמַר ה' צְבָאוֹת, אֱלֹקי יִשְׂרָאֵל, אַל-יַשִּׁיאוּ לָכֶם נְבִיאֵיכֶם אֲשֶׁר-בְּקִרְבְּכֶם, וְקֹסְמֵיכֶם; וְאַל-תִּשְׁמְעוּ, אֶל-חֲלֹמֹתֵיכֶם, אֲשֶׁר אַתֶּם, מַחְלְמִים. כִּי בְשֶׁקֶר, הֵם נִבְּאִים לָכֶם בִּשְׁמִי: לֹא שְׁלַחְתִּים, נְאֻם-ה'. ִּכי-כֹה, אָמַר ה', כִּי לְפִי מְלֹאת לְבָבֶל שִׁבְעִים שָׁנָה, אֶפְקֹד אֶתְכֶם; וַהֲקִמֹתִי עֲלֵיכֶם, אֶת-דְּבָרִי הַטּוֹב, לְהָשִׁיב אֶתְכֶם, אֶל-הַמָּקוֹם הַזֶּה."[14]

חורבן יהודה וגל הגליה נוסף (ג'של"ח)

צדקיהו מילא את ציפיותיו של נבוכדנצר השני למשך כשמונה שנים, אולם בשנת ג'של"ו, מרד גם הוא בבבל. לא ברור מהתיאור המקראי מדוע החליט צדקיהו, המוכר כתומך בחסות הבבלית, למרוד בפטרוניו. אולם ייתכן שגם הוא כקודמו, חש בהחלשות בבלית והתחזקות מצרית[15]. כבר באותה שנה הגיע הצבא הבבלי בפיקודו של נבוזראדן, רב טבחים (כנראה נבו זר-אידינה, רב טביחי – מפקד משמר המלך) ליהודה. הצבא התקדם לממלכה מצפון דרך הגליל, מישור החוף, השפלה הדרומית, ולאחר שהחריב את מבצרי יהודה שם, פנה צפון מערבה לירושלים להטיל עליה מצור.

המצור החל, בעשרה בטבת ג'של"ו, ונמשך שנה וחצי או שנתיים וחצי (התיאור המקראי בנושא אינו חד משמעי וקיימת מחלוקת בקרב החוקרים אם חורבן ירושלים התרחש בשנת ג'של"ז או ג'של"ח). בט' בתמוז ג'של"ח/ג'של"ט פרצו חיילי הצבא הבבלי את חומות העיר והחלו בכיבושה. ירושלים נחרבה כליל בין התאריכים ז'-י' בחודש אב. צדקיהו, שחש בתבוסתו הקרובה, ברח עם מקורביו דרך פתח סודי מהעיר מזרחה לכיוון בקעת הירדן. חיילי צבא בבל דלקו אחריו ותפסו אותו ליד העיר יריחו. צדקיהו הובל למפקדת הצבא הבבלי ברבלה שם שפטו נבוכדנאצר. ילדיו הוצאו להורג לנגד עיניו, עיניו נעקרו והוא הובל בנחושתיים לבבל. ביהודה החל גל הגליה שני של תושבים רבים ונשארו בה רק דלת הארץ.

ממצאים ארכאולוגיים רבים מתאימים לסיפור התנ"כי על מסע הכיבוש הבבלי. חפירות ארכאולוגיות בערים מרכזיות ביהודה של שלהי בית ראשון, כגון תל בית שמש ותל לכיש הראו את שכבת החורבן הבבלי. אתרים בירושלים כגון המגדל הישראלי והחומה הרחבה היוו עדות ברורה לחורבן המוחלט. בבולות שנמצאו בחפירות עיר דוד נמצאו דמויות מספר ירמיהו (גמריהו בן שפן, גדליהו בן פשחור ויהוכל בן שלמיהו).

הגליה לאחר רצח גדליהו בן אחיקם

לאחר כיבוש יהודה וגל ההגליה השני, במקום מלך, הושם גדליהו בן אחיקם בן שפן הסופר כאחראי (כנראה מושל) וזה הציב את ארמונו בעיר מצפה, צפונית לירושלים. בראש השנה (לא ברור בוודאות אם באותה שנה, או חמש שנים אחר כך) נרצחו גדליהו בן אחיקם והבבלים בארמונו בידי ישמעאל בן נתניה, איש צבא יהודאי, נצר לבית דוד. בעקבות ניסיון הפיכה זה נמלטו קבוצה של יהודאים למצרים מפחד נקמת הבבלים, והשתכנו שם. בנוסף, היה גל הגליה נוסף בשנת ג'שמ"ב[16]. לא ברור הרקע להגליה זו. בפשוטו של מקרא ייתכן שהכוונה לתוצאות רצח גדליהו, אך חז"ל בסדר עולם, ויוסף בן מתתיהו כותבים, כי גלות זו קשורה למסע מלחמה בבלי נוסף לאזור ממלכות מואב ואדום באותה שנה[17].

גלי הגליה נוספים

מצינו כי מעבר לשלושת אלה המתוארים במקרא, היו גלי הגליה נוספים:

  • בתחילת ספר דניאל, נאמר כי דניאל ושלושת הילדים, חנניה, מישאל ועזריה הוגלו בימי יהויקים, ונאמר שם במפורש כי הוא לקח איתו עוד מבני יהודה בהגליה זו. על פי הכרוניקות הבבליות, בשנת ג'ש"ך, לאחר ניצחונו של נבוכדנצר השני את המצרים בקרב כרכמיש, ירד צבא בבל דרומה גם לאזור יהודה, הן כדי לזנב בצבא המצרי הנסוג דרומה, והן כדי לבסס את ההגמוניה הבבלית החדשה בקרב המדינות הוסאליות באזור. עקרון ואשקלון הפלישתיות נלחמו נגדו ונחרבו ואילו מלך יהודה, יהויקים, לאחר מאבקים פוליטיים פנימיים קשים בין תומכי בבל לתומכי מצרים, החליט להצהיר על נאמנותו לבבל. כפי המבואר בכתוב, במעמד זה (כפי שאירע במקרים דומים רבים), התקיימה הגליה קטנת ממדים, שיכולה להתאים לשליחת נערים מבטיחים בצמרת יהודה, כדי לחנכם במתכונת בבלית ולהחזירם ליהודה כדי להרחיב את ההשפעה התרבותית של בבל כהגמוניה אזורית[18][19].
  • גם בשנת ג'שכ"ב, על פי הכרוניקות הבבליות, יצא צבא בבל למסע מלחמה ב"ארץ חת" (אזור הלבנט), ולפי מספר מקורות, גם במסע מלחמה זה, חזר עם גולים כחלק מהמנחות שקיבל[20].

האסטרטגיה הבבלית

ההתייחסות הבבלית לכיבוש ממלכות מורדות והגליות נבעה בראש ובראשונה מצרכים פנים-ממלכתיים ופחות משאיפות התפשטות אימפריאלית. מסעות מלחמה בבלים לקצותיה השונים של האימפריה בוודאי התרחשו כתוצאה מערעור היציבות ומעמדה של בבל באזורים אלה, בין אם בגלל מרידות ובין אם בגלל אתגרים שהציבו מעצמות שכנות. אולם, מעבר לדיכוי מרידה וטפלול של הפוליטיקה המקומית, ההגליות הבבליות נועדו בעיקר לסייע בבניה מחדש של אזורים חרבים בממלכה. אזורים שננטשו או נחרבו במלחמות הרבות שידעה הממלכה בתקופת ההגמוניה האשורית.

כדי לקדם את מפעלי השיקום של הממלכה, הסתיים כל מסע מלחמה לכיבוש ממלכה קטנה או עיר במהלך של הגליית אנשים בעלי ערך מעשי למטרה זו – בעלי מקצוע. כדי שבעלי מקצוע אלה יוכלו לתרום לטווח ארוך לשיקום הממלכה, הם הוגלו יחד עם משפחתם ובקבוצות הומוגניות. כך, משפחות גולים מעזה הפלישתית, לדוגמה, יושבו ביישוב הומוגני בשם עזה (או בבבלית, Al hazatu)[21]. בתחום הצבאי, כמו מעצמות אחרות בעולם הקדום, לאחר מסע מלחמה מוצלח נענשו בכירי הצבא המובס שזוהו כבעלי נאמנות לאויבי הממלכה, אולם חלק ניכר מהחיילים ששרדו את הקרב ואמצעי הלחימה שלהם, גויסו לצבא הבבלי, לעיתים קרובות, ביחידות אורגניות.

לגולים מהסוג הזה (אנשי מקצוע וחיילים) לרוב לא נותרה ברירה, אלא להסכים לשרת את הבבלים. כדי לתמרץ אותם ולשלבם בטווח הארוך באימפריה, לאחר פרק זמן של שירות כזה ניתנו להם אדמות לחכירה והם יכלו להפוך לאזרחים חופשיים המחויבים במסגרת תשלום מסים לעבודות שירות – הן בצבא והן בנושאי תשתית.

שיטת ניהול אימפריה זו הזרימה למוקדי הממלכה הבבלית עצמה אלפי זרים מממלכות אחרות. גם ללא הזרמת הגולים, היוותה בבל מיזוג של בבליים שורשיים עם קבוצות אתניות גדולות אחרות שנדדו במהלך האלף השלישי והרביעי לשטח הממלכה, כגון הכשדים והארמים שנדדו מצפון מסופוטמיה, סוריה המודרנית וערבים שנדדו מהמדבר הסורי וחצי האי ערב. למעשה, בתקופה הנאו בבלית בה התקיימה גלות בבל, שלטו בבבל מלכים כשדיים וארמים ולא בבלים. אופיה זה של הממלכה אפשר מיזוג וקבלה טבעית יותר של גולים לממלכה[22].

היקף ההגליות

תיאור היקף ההגליות במקרא איננו אחיד וקיים קושי לתרגם את הנתונים בו למספרים ברורים (האם המספרים משקפים את כל הגולים, רק גברים בוגרים, בתי אב?).

מהכתוב בסוף ספר ירמיהו עולים הנתונים הבאים: בגלות יהויכין: 3,023 איש; בגלות החורבן: 832 איש; בגלות 582 לפנה"ס: 745 איש; בסה"כ, 4,600 איש[23]. זהו, מספר קטן הן ביחס לאוכלוסיית יהודה, והן ביחס למטרת ההגליות. ייתכן ומדובר בבתי אב או בגברים בוגרים שאליהם נוספו משפחותיהם. במקרים אלה יכול להגיע המספר לעשרות אלפים בודדות.

בספר מלכים ב' מתוארים שני מספרים שונים לגלות יהויכין: הראשון, מתאר 10,000 גולים בסה"כ[24] והשני מתאר 7,000 אנשי צבא, ו-1,000 אנשי "החרש והמסגר"[25]. חז"ל עמדו על הסתירה שבדברים, וביארו כי שלושת אלפים היו משאר שבטים, ושבעת אלפים היו מיהודה ובנימין[26]. דבריהם מייתרים את ניסיון החוקרים ליישב את שני המספרים בכך שהאזכור הראשון משקף את חיבור אנשי הצבא עם החרש והמסגר וכן את מקורבי המלך או פקידי המלך.

לגבי הגליית החורבן, תיאור ההגליה איננו מספק מספרים, אולם מציין שנותרו בארץ רק "דלת הארץ" – כורמים ויוגבים[27].

מניתוח שביצע פרופ' עודד ליפשיץ מאוניברסיטת ת"א חושבה אוכלוסיית יהודה לפני החורבן ואחריה (בתקופה הפרסית) על בסיס מיפוי יישובים וגודלם בסקרים ארכאולוגיים והכפלת במקדמי צפיפות מוערכים לאותה תקופה. מהניתוח עולה שביהודה היו לפני החורבן כ-100,000 תושבים ולאחריו נותרו בה כ-40,000 איש[28]. על פי ניתוח זה חלה ירידה של כ-60,000 איש באוכלוסיית יהודה, אולם לא ברור כמה מהם נהרגו בחורבן, כמה נמלטו לממלכות השכנות וכמה נמלטו למצרים לאחר רצח גדליהו בן אחיקם. יתרה מזו, בביקורת למחקרו זה של ליפשיץ הצביעו חוקרים אחרים על הקושי להפריד בין התקופה הבבלית והפרסית ביהודה ולכן העלו את האפשרות שתמונת המצב של התושבים שנותרו לאחר החורבן, רלוונטית רק לתקופת שיבת ציון ולא לתקופה שבין החורבן לשיבה[29].

כאמור, הנתונים שבידינו אינם מאפשר אומדן מדויק. בשני מסעות המלחמה הגדולים התמוטט המערך הישובי וערים חשובות, כגון ירושלים, רמת רחל, עזקה, לכיש, גזר, בית שמש, מרשה, תמנה ותל חסי נחרבו. פגיעה קשה התרחשה גם במרחב הכפרי והאזור היחיד שכנראה כמעט ולא נפגע, היה חבל בנימין (גבעה, גבעון, מצפה ובית אל), כנראה לאור תמיכת האליטה שם בכניעה לבבל. נותר לקבוע שכלל ההגליות הבבליות הסתכמו בין אלפי אנשים לעשרות אלפים בודדות וקרוב יותר למספר הגבוה יותר[30].

מסעות הגלות

אין מידע במקרא או בממצאים הארכאולוגיים על אופן המסע של גולי יהודה באופן קונקרטי, אולם מוכרים מסעות של גולים אחרים מהתקופה האשורית והבבלית וניתן להשליך מהם על מסעם של גולי בבל.

  • מסלול המסע: מסלול הגולים עקב אחר תוואי הסהר הפורה, כדי להימנע ממסע מדברי מסוכן. הגולים יצאו צפונה מיהודה דרך סוריה ולבנון לאזור ריבלה (דרומית לאל-קוסאר בסוריה של היום), באפיק נהר האורונטס צפונה ומשם מזרחה לאזור הפרת. אז, בתוואי הפרת, דרום מזרחה לבבל עד להגעה למקום יעדם – בין אם לעיר בבל, או ערי הפריפריה. סה"כ מרחק מצטבר של כ-1,500 ק"מ, שהושלם במהלך חודשים אחדים.
  • אופן המסע: מתיאורים אשוריים נראה שמדובר במסע רגלי, עם בהמות המשא שהיו ברשותם (סוסים וחמורים) לנשיאת כבודתם. בדרך, דאגו מלוויהם הבבליים למזון, מים ומקלט. האינטרס הבבלי להביא את הגולים בריאים ושלמים ליעדם, כדי שיהיו כשירים לעבודות הפיזיות הדרושות, היוו תמריץ לדאגה כללית לשלום הגולים[31].

אתרי ההתיישבות היהודית בבבל

אזורי התיישבות הגולים בבבל.

המידע על מקום התיישבותם של הגולים מבוסס על שלושה סוגי מקורות:

  • ציון אתרי ההתיישבות במקרא, בעיקר בספרים יחזקאל ועזרא.
  • תעודות בבליות מפוזרות מאוספים עסקיים וממלכתיים.
  • אוסף תעודות אל יהודו הכולל עשרות תעודות משפטיות ומנהליות של גולי בבל במאות הרביעית והחמישית לאלף הרביעי.

משפחת המלוכה

לגבי מושבם של בני משפחת המלוכה בבבל, קיימת הצלבה בין תעודות בבליות לאזכורים במקרא.

בתעודות בבליות מארמון המלך בעיר בבל, המתוארכות לשנת ג'של"ב, מצוינות הקצאות מזון לאנשים שונים בארמון, ביניהם למלך יהודה, יהויכין, לחמשת בניו ולאנשיו (אוזכרו השמות הבאים: שלמיהו, סמכיהו, קוניה, גדיאל, אורמלך[32]) משתמע מהתעודות שיהויכין שמר על מעמדו כמלך יהודה גם בעת כלאו, בעת שצדקיהו, אחיו למחצה, שולט כמלך ביהודה עצמה. כמו כן, נראה מהתעודות שהשלטונות הבבלים סיפקו ליהויכין ופמליתו תנאים נוחים במיוחד במה שנראה כמו מעצר בתנאי ארמון[33]. נוהג כזה מוכר גם מתקופות אחרות ולו מטרות פוליטיות של שימור עתודה מלכותית להחלפת השלטון ביהודה, שמירה על משפחתת המלוכה כבני ערובה, אך גם שמירה על מעמדם המלכותי.

בספר מלכים ב' מסופר כי בשנת ג'שס"ב, שנת שלטונו הראשונה של אמל-מרדוך (המכונה במקרא אויל מרודך), שחרר הלה את יהויכין מהכלא, שיפר את תנאיו, אבל משתמע שהשאיר אותו בעיר בבל עצמה[34].

ממקורות אלה, נראה, אם כן, שלפחות צמרת השלטון היהודאי מגלות יהויכין, שוכנה בעיר בבל, במעמד מלכותי ואולי אפילו בארמון או בצמוד אליו.

שאר הגולים

בספר יחזקאל מוזכרים שני ציונים גאוגרפיים למקום מגוריהם של הגולים: נהר כבר וישוב בשם תל אביב[35].

  • נהר כבר מוכר גם מתעודות בבליות (בשם Nar Kabari – הנהר הכביר) ולמעשה, מדובר בתעלת השקיה ותחבורה גדולה במיוחד. נראה שמסלולה החל מנהר הפרת, צפונית לעיר בבל, ועבר דרום מזרחה למרחק של מאות קילומטרים דרך וליד העיר ניפור לכיוון דרום פרס.
  • העיר תל-אבובי ('Til-Abubi) גם מוכרת מתעודה בבלית, אולם לא ברור היכן שכנה על גדות נהר כבר. עם זאת, משמעות שמה (תל שנשטף במבול/הצפה) יכול להצביע על אזור אפשרי סביב העיר שורופק, דרום מזרחית לניפור – מוקד גאוגרפי של הצפה גדולת ממדים בימי דור הפלגה, ומקום משכנו של גיבור המבול במיתולוגיה הבבלית (אותנפישתים).

בספרים עזרא ונחמיה מצוינים עוד יישובים, מהם עלו שבי ציון שלא ידעו לציין את מוצאם המדויק – תל חרשא, תל מלח, כרוב אדן ואימר[36][37]. אימר היא כנראה העיר אמר בסוריה דהיום ולגבי שלוש הערים הנותרות, לא ברור היכן היו ואם הן בוודאות מבבל (שכן אימר, נראה שלא). בכל מקרה, שמות שני היישובים הראשונים שמרמזים על היותם מקומות חרבים, משקפים נאמנה את האסטרטגיה הבבלית לשכן את הגולים באזורים חרבים כדי לשקמם. גם בתעודות בבליות שהתגלו החל מהמאה השביעית לאלף השישי, הוזכרו אנשים בעלי שמות יהודאים. הזיהוי נעשה לרוב על בסיס מרכיב תאופורי יהודאי מובהק בשם (יהו כתחילית או סיומת) וכן שמות בעלי מקורי עברי ברור:

  • אורוכ: בדרום בבל, על גדות נהר הפרת, התגלו מספר תעודות מ-ג'שס"ב-ג'שס"ג על יהודאי המעבד את אדמתו ואדם בשם חתיהו ובני משפחתו[38].
  • באזור העיר סיפר: צפונית לבבל, וכנראה די קרוב למוצא נהר כבר מהפרת. נמצאו תעודות שונות בין השנים ג'ש"ע-ג'תט"ז מהישובים הסמוכים לעיר – תל-גובי וזזנה, המזכירים יהודאים בפעילות עסקית, בירורים משפטיים וחוזה נישואין[39].

מרחב העיר ניפור

סביב העיר ניפור, דרום מזרחית לבבל, נמצאו מספר אוספים של תעודות בבליות עם שמות גולים יהודאים. יחד, הם מסמנים מרחב גדול סביב ומדרום לעיר בו כנראה התיישבו גולים יהודאים, הן ביישובים הומוגניים והן יחד עם בני עמים אחרים:

  • איסין: עיר הממוקמת דרום מערבית לניפור. נמצאה תעודת טין מתוארכת לשנת 509 בה מוזכר עד יהודאי בשם יהודינה בחוזה חכירת מטע דקלים[40].
  • מרד (אנ') עיר מערבית לניפור. נמצאו תעודות בין השנים 9–557 ובהן עדים יהודאים בשם מלכיהו, מלכירם וחנניהו[40]
  • אוסף מורשו: זהו המקבץ הגדול ביותר שנמצא עד שנות ה-ת"ש. מדובר באוסף עסקי-פרטי של משפחת אנשי עסקים אמידים בבלים בעיר ניפור. רוב האזכורים הם ברשימות העדים להסכמים וקיימות תעודות בודדות בלבד בהם היהודאים עצמם הם הצדדים להסכמים. מתעודות אלה קשה לקבל תמונה ברורה לגבי מעשיהם ומעמדם של גולי בבל, מעבר לעובדה שבסביבת העיר ניפור השתכנו יהודים רבים[41].
  • אוסף תעודות אל יהודו: רק בתחילת שנות ה-2,000 התגלה במחקר אוסף תעודות העוסק באופן דומיננטי בחייהם של גולי יהודה במרחב שמדרום מזרח לעיר ניפור, כולל יישובים בעלי דומיננטיות יהודאית ובראשם, היישוב אל-יהודו ("עיר יהודה", באכדית). אף שלא פורסם מידע על נסיבות גילוי התעודות, תוכנן מספק רמזים באשר למקום הימצאותם של היישובים המוזכרים בהם ישבו הגולים. מדובר במרחב שמדרום מזרחית לעיר ניפור. אזור פריפריאלי בדרום מזרח בבל שגבולותיו הם ניפור בצפון, כש (Kesh) במזרח, שורופק בדרום ועדבילו במערב. היישובים המרכזיים שהוזכרו בתעודות אל יהודו הם:
    • אל-יהודו – היישוב הדומיננטי בתעודות. בתעודה הקדומה ביותר באוסף, משנת 572 לפנה"ס, מכונה עיר זו אל-יהודאיה - "עיר היהודים" בבבלית, אולם בשאר התעודות מכונה כבר "אל-יהודו". שמו של היישוב מתורגם מבבלית ל"עיר יהודה". מושג זה נמצא בכרוניקות הבבליות ומשמעותו היא העיר ירושלים. כלומר, על פי שמו, מדובר ביישוב של גולי יהודה בבבל שנקרא ירושלים.
    • בית נשאר (Bit-Nashar) – ייתכן, על שם נשר. ככל הנראה לא רחוק מאל-יהודו. יישוב מעורב, שגרו בו גם יהודאים. מושלו של היישוב, המופיע ברבות מהתעודות, הוא אחיקר בן רימות, אשר היה ככל הנראה גם יהודאי במוצאו.
    • בית אבירם (Bit-Abi-ram) – ייתכן, על שם אברהם. אמנם יישוב זה נמצא בזיקה לאל-יהודו, על בסיס זהות הצדדים להסכמים, אולם לא נמצאו בו כלל אנשים בעלי שמות יהודאים ולא ברור אם גרו בו יהודים. הדמות המוזכרת ביותר ביישוב זה היא זבבה שר-אוצור, כלכל אחוזת יורש העצר הבבלי.
    • הכפר של טוביהו (Uru Sha Tubiyama) – ייתכן על שם טוביהו בן מוכיאהו, מיסד הכפר.
    • אל חזתו (Al-Hazatu) - יישוב של גולי עזה הפלשתים.
    • עדבילו - על פי שמה, כנראה עיר ערבית.

באוסף נמצאו גם תעודות מערים בבליות מוכרות כ-כש (Kesh), ניפור, בורסיפה, כרכרה', בבל העיר ואף תעודה שנחתמה על גדות נהר כבר.

מצב הגולים בבבל

ערך מורחב – תעודות אל-יהודו

המקור העיקרי למעמדם של הגולים בבל הוא אוסף תעודות אל יהודו. טווח השנים שהתעודות מכסות כולל כמעט את כל תקופת הגלות תחת הבבלים ו-60 השנים הראשונות תחת השלטון הפרסי.

מעמד הגולים

על פי התעודות הוגדרו היהודאים במעמד "שושנו" (Shushanu). מעמד זה מוכר גם מתעודות אחרות מהתקופה ומתייחס לגולים זרים שהוגלו לבבל, בעיקר במטרה לשקם ערים ואזורים חרבים ממלחמות עבר. גולים אלה קיבלו אדמות חכירה לפרנסתם במתכונת של שירות תמורת אדמה. כלומר, תמורת שירות למען הממלכה של מספר שנים, קיבלו הגולים, על משפחותיהם, אדמות מלך לחכירה. אמנם ניתן להשוותם למעמד של אריסים צמודי אדמה, אולם נראה שהם נהנו מחופש תנועה, הם הוגדרו כישויות עצמאיות בפני החוק הבבלי והפרסי ונהנו ממוביליזציה חברתית וכלכלית.

שירות ומס

סוג השירות שנדרש מהגולים מוזכר בתעודות, הן בהקשר כינוין של אדמות החכירה והן באופן ישיר, בעבודות שנדרשו הגולים לבצע כחלק מתשלום מסים. בחלק מהתעודות כונו אדמות היהודאים כ"אדמות קשת" (Alu Sha Kashti) או "אדמות אשפת חצים" (Azzanu). על בסיס זה מעריכים חוקרי התעודות, שלפחות חלק מהגולים ששוכנו באזור אל-יהודו באו מקרב חיילי צבא ממלכת יהודה (קשתים) שלא נהרגו במהלך הכיבוש הבבלי[42][43], ולמעשה גויסו לצבא הכובש, ייתכן שאף ביחידות אורגניות והומוגניות.

על בסיס תעודות אחרות העוסקות בתשלום מס או שירות למען הממלכה לאחר התיישבותם, נראה שגולים אחרים הועסקו בעבודות פיזיות (שכונו בבבל Pirku – עבודות פרך). אלה כללו עבודות בניה וחפירת/תחזוקה של תעלות ההשקיה. ייתכן שמבין אלה היו רבים מ"החרש והמסגר", שהוזכרו בקשר לגלות יהויכין בשנת 597 לפנה"ס. אופי השירות שתואר, מצביע כנראה גם על הגבלה שהוטלה עליהם בתנועה ובמידה מסוימת, ייתכן שהיו בתקופה זו במעמד דומה ל"עבד נייד" (Cattle slave). אפשר שתקופה זו משתקפת בשורות המפורסמות מספר תהילים פרק קל"ז על הגלות[44].

עבדות

מהמידע המשתקף בתעודות אל יהודו ותעודות בבליות אחרות על גולים, נראה שמעמד של עבדות בקרב אוכלוסיית הגולים לא היה נפוץ והתרחש בעיקר בנסיבות כלכליות כגון חדלות פירעון. ייתכן שבסביבת המקדשים בבבל פעלו גולים במעמד עבדים בעבודות הדרושות למקדש ובחסות הממלכה, אולם לא ידוע על יהודים שהיו במעמד כזה[45].

פרנסה ומסים

מרבית היהודאים המופיעים בתעודות התפרנסו מחקלאות. על האדמות שחכרו גידלו בעיקר תמרים ושעורה, אולם הוזכרו בתעודות גם גידולי חיטה, תבלינים ופשתן. ניתוח סכומי הכסף של העסקאות המופיעות בתעודות מלמד שהיו במעמד כלכלי נמוך, יחסית לממלכה. השוואה של ההסכמים הכלכליים בתעודות מול תעודות מאוספים אחרים בבבל, מצביעה על השתלבותם של היהודים בחיים הכלכליים בממלכה, וככל נראה שפעלו במישור הכלכלי היום-יומי כשאר הבבלים, ולא בהכרח על פי דיני התורה (לדוגמה, בנושא עבדים ודיני ירושה), [46][47], כפי הכלל החזל"י "דינא דמלכותא דינא".

כמו שאר אריסי השושנו בבבל, גם גולי יהודה שילמו מסי חכירה ומסים על הכנסותיהם. תשלום המסים נעשה בשלושה אופנים:

  • בתפוקה החקלאית שלהם עצמה.
  • בשקלי כסף טהור ששילמו באמצעות מתווכים ונותני אשראי בקהילה.
  • בשירות נוסף עבור הממלכה - שירות מילואים צבאי או שירות עבודות פרך למספר חודשים.

בתעודות מופיעים מספר מקרים בהם אנשים שילמו רכוש וכסף טהור לשלטונות, כדי להימנע משירות נוסף, ואף מקרה בו שילם יהודאי לגוי, כדי שהלה יצא במקומו לשירות חפירת תעלות[48].

מוביליזציה חברתית וכלכלית

מבין הגולים, בולטים בתעודות מספר יהודאים בעלי מעמד כלכלי איתן. הללו (כגון, רפאיהו בן סמכיהו ובנו) פעלו כמתווכים וספקי אשראי לאוכלוסייה היהודית והצליחו לצבור הון משמעותי. מתווכים אלה סיפקו שקלי כסף טהור לריכוז תשלומי מסים של יהודאים שונים וסיפקו אמצעי יצור חקלאים, כגון בהמות חרישה וגרעיני תבואה.

במסמכים מופיעים גם מספר בעלי תפקידים מנהליים יהודאים. הדוגמאות הבולטות הן גובי המסים יהואדיר בן טובשלם ועזריקם, ומושל היישוב בית נשאר, אחיקר בן רימות. נראה, שעמדה בפני הגולים האפשרות להשתלב באדמיניסטרציה המקומית ואף להתקדם בה. אין להתפלא, איפה על מעמדו הבכיר של נחמיה בחצר המלוכה הפרסית, עוד לפני מינויו למושל יהודה.

הנהגת הקהילה

בתעודות הארכאולוגיות שנמצאו בבבל לא נמצא מידע רבה בנושא הנהגת הקהילה, ועיקר התובנות נגזרות מהתיאור המקראי ומהיכרות היסטוריונית עם מבנה החברה והממסד הבבלי והפרסי. מכלל המידע נראה שבקרב קהילת הגולים היהודאים בבבל פעלו מספר מסגרות רשמיות ולא רשמיות של הנהגה. ישובם של הגולים בריכוזים הומוגניים יחסית בוודאי סייעה בשימור הנהגה וחיים קהילתיים שבאו ליד ביטוי מאוחר בהתארגנות לשיבת ציון.

משפחת המלוכה ופמלייתה (ייתכן שיחד עם הכהונה הבכירה) שהו בעיר בבל ונראה מהתארגנותם המהירה לחזרה ליהודה, שגם שמרו על מעמדם. אולם, לא ברור אם מעמדם זה תורגם לקשר ישיר ושוטף עם קהילות הגולים בפריפריה. בקרב היהודים בפריפריה התגבשה, כנראה, הנהגה המורכבת הן ממנהיגי קהילה מלפני הגלות והן מגולים שעלו במעמדם (הכלכלי והממלכתי) בעת הגלות.

בספר יחזקאל מוזכרים "זקני ישראל" בבבל[49]. מוסד זה של מועצת מנהיגי קהילה מוכר בהיסטוריה היהודית, אולם היה נהוג ומקובל גם בשאר הממלכות באזור (מוכר כ-Shibuti[50]). כלומר, יש יסוד להניח שהשלטון הבבלי עצמו קיבל את הלגיטימציה של הסמכות הקהילתית של מוסד זה. יתרה מזו, בבבל, חלק מההרכבים המשפטיים המקומיים בממלכה נוהלו בהשתתפות זקני עדה אלו ולהשפעתם המעשית היה תוקף שלטוני וסביר שנוהג זה לא היה שונה לגבי אוכלוסיית הגולים היהודאים[51][52].

גם אזכור של "ראשי האבות ליהודה ובנימין" כמי שיצאו ליהודה לאחר הצהרת כורש[53] מצביע על קיומה של הנהגה מסורתית של הגולים במתכונת כלשהי. עצם העובדה שגל הגולים הראשון כלל כוהן גדול (ישוע בן יהוצדק[54]), מצביעים על שימורה של ההנהגה הרוחנית בקרב הגולים, הן בעיר בבל, עם משפחת המלוכה, והן בקרב הגולים בפריפריה.

היותו של מושל היישוב בית-נשאר באזור ניפור, יהודי (אחיקר בן רימות, המוכר מתעודות אל יהודו), ובוודאי מעמדם של עזרא ונחמיה בממסד הממלכתי הפרסי, מצביעים על קיומה גם של מנהיגות שמקורה בממסד הממלכתי עצמו.

אורח חיים יהודי ויחס לציון

במקרא, יש אינדיקציות לא מעטות לכמיהת הגולים לציון, השאיפה לגאולה והחתירה להמשך חיים יהודיים כפי שמשתקף בספר יחזקאל. המטען הרוחני העשיר עמו הגיע עזרא ליהודה בוודאי מחזק תחושה זו. גם בתעודות הארכאולוגיות ניתן ללמוד זאת, על שמירת הזהות היהודית ניתן ללמוד מרצף מתן השמות היהודאים לבני המשפחות לאורך לפחות ארבעה דורות, מהעובדה שלא נמצאו תעודות שנחתמו בימי החגים, וכן מהמסקנה העולה מחישוב התאריכים, המראה שגם בימי שבת לא נחתמו מסמכים.

נמצאו לפחות שני יהודאים אשר שמם מרמז על כמיהה לציון ולעליה אליה:

  • אדם בשם ישוב צדיק, אשר נראה ששמו ניתן לו בתקווה שישוב לארץ הקודש.
  • אדם בשם יעליהו, המצביע על שאיפה של הוריו שהלה עוד יעלה ארצה. זאת, בהתייחס למושג "ויעל" שמצוי בהצהרת כורש משנת ג'שפ"ט ומתייחס לעליה ארצה של הגולים[55][56][57].

כיבוש בבל בידי הפרסים והצהרת כורש

גליל כורש

בשנת ג'שפ"ט כבש כורש, מלך פרס מהשושלת האחמנית יחד עם חמיו דריוש המדי, את ליבת הממלכה הבבלית – בבל העיר וסביבתה. באחת, למעשה השתלט כורש על כל שטחי האימפריה הבבלית ובתוך כך, גם על היהודאים – הגולים, והנשארים ביהודה.

כשנה לאחר כיבוש בבל פרסם כורש הצהרה המוכרת כהצהרת כורש הקוראת לחזרת גולים לארצות מוצאם ובעיקר לשיקום מקדשי הפולחן הדתי של העמים תחת השלטון הפרסי ומתן אוטונומיה דתית לעמים אלה.

מוכרים מספר תעודות המכונות "גליל כורש" ובו הצהרה כמעט זהה לבבלים. מטקסט שתי ההצהרות משתקפת האסטרטגיה של כורש לניהול האימפריה – גיוס של האלוהויות המקומיות בכל רחבי האימפריה לשם נטילת לגיטימציה שלטונית. כלומר, הכרה באוטונומיה הדתית של כל עם באזור, ואף סיוע להם לקיימה, תמורת הכרה של העמים הללו בהיותו של כורש, השליט הנבחר של האלים (או ה', במקרה היהודי). עבור גולי בבל היהודים היה זה האות לשיבת ציון. אמנם, צעד זה לא חסך מהשלטון הפרסי את הצורך להתמודד בעתיד עם מרידות רבות בכל רחבי האימפריה, אולם סייע בהשתלטות חלקה, יחסית, בשלב הראשוני.

במישור אופן ניהול האימפריה בכלל וממלכת בבל בפרט, מחקרים הראו שהמוטיב המרכזי של ההשתלטות הפרסית, היה שימור והמשכיות כמעט בכל מרכיבי השלטון המקומיים, כולל במישור הפרסונאלי. תהליך השינוי באופן ניהול האימפריה ואופיו של השלטון התרחש באופן הדרגתי ואיטי במיוחד במהלך עשרות שנים[58].

גם בתעודות אל-יהודו ניכרת יציבות ברורה במעבר בין שתי האימפריות ולמעשה לא ניכרים כל שינויים מהותיים באורח חייהם של יהודי היישובים היהודיים במרחב ניפור, ונראה שגם במרחבים אחרים. עם השנים, אנו עדים להשתלבות משמעותית יותר של יהודים בדרגי השלטון, עד כדי תפקידים בכירים בחצר המלך הפרסי, כגון נחמיה ועזרא.

מבחינה אדמיניסטרטיבית, בארבע השנים הראשונות, ניהול בבל נשאר בידיו של "הממונה על האדמות" (Shakin Temi) הבבלי. בשנת ג'שצ"ג הוקם מחוז אדמיניסטרטיבי גדול (בראשית מה שנקרא במקרא אחשדרפן) המכונה "בבל ועבר הנהר". זה כלל את כל שטח ממלכת בבל עצמה ואזור "עבר הנהר" – כל השטח ממערב לנהר הפרת עד לים התיכון. כלומר, בשלב זה ועד 522 האחשדרפן הממונה על המחוז, המפקד הצבאי שכבש את בבל, גובארו, היה אחראי הן על גולי יהודה בבבל והן על פחוות יהודה שהוקמה לאחר ההשתלטות הפרסית.

בעקבות סדרת מרידות בבליות בפרסים בשנת 520 לפנה"ס, פוצל התפקיד ומונו שני תתי-אחשדרפנים תחת מול בבל ועבר הנהר – אחד לבבל ושני לעבר הנהר. מושל העל שמונה מעליהם, אושתנו, הופיע גם בתעודות אל יהודו כאחראי על השטח, אולם על יהודה כבר היה אחראי באופן יותר ישיר אדם בשם תתנאי, המוזכר גם במקרא בהקשר של סכסוך היהודים בפחווה עם שכניהם[59]. כלומר, משלב זה חל פיצול חלקי באחריות הפרסית על יהודה מצד אחד ועבר הנהר מצד שני. לא ברור אם היה בכך גם להשליך על הקשר בין שני מוקדי האוכלוסייה היהודית. בשנה הראשונה למלך חשיארש הראשון (כנראה אחשורוש ממגילת אסתר), בעקבות מרידות נוספות בבבל, פוצל מחוז בבל ועבר הנהר סופית לשני מחוזות נפרדים תחת שני אחשדרפנים שונים[60].

נראה, אם כן שהמעבר מהשלטון הבבלי לפרסי עבר באופן חיובי יחסית לאוכלוסיית גולי יהודה בבבל, הן מעבר חלק של השלטון והן מתן אוטונומיה דתית בעלת הפוטנציאל לגאולה שלימה.

שיבת ציון

שיבת ציון, שלמעשה מסיימת את תקופת גלות בבל, לא התרחשה כאירוע אלא כתהליך. השיבה כללה מספר שלבים:

  • גל ראשון של שיבה בראשות "הנשיא ליהודה" - ששבצר, נצר בית דוד - זרובבל בן שאלתיאל, והכוהן - ישוע בן יהוצדק. קבוצה זו חידשה את עבודת הקרבנות ואת עבודת הלווים בירושלים והחלה בבנית המקדש. הבניה נתקלה במכשולים רבים והושלמה לבסוף רק ב-ג'תי"ב.
  • תקופת ההתבססות בארץ וניהול קונפליקטים עם הסביבה המיידית – אוכלוסיית הנשארים בארץ והפחוות מסביב ליהודה. במהלך תקופה זו ניהלו השבים דינמיקה של קשר גם עם היהודים בגלות, שבאה לידי ביטוי בהתייחסות של נחמיה במקרא למצבם הגרוע של השבים בירושלים[61].
  • גלי עליות נוספים של עזרא ונחמיה, כעשרים-ארבעים שנה לאחר הצהרת כורש במאה החמישית לאלף הרביעי, ולמעשה, הקמתה של הנהגה יהודית אוטונומית שתעצב מחדש את היהדות.

היקף החזרה מהגלות וגורל היהודים הנשארים ביהודה במהלך הגלות מהווים סוגיות חשובות לתיחום תקופת גלות בבל. בסוגיה זו קיים פולמוס בין שלוש אסכולות מרכזיות:

  • האסכולה המסורתית אשר מתייחסת לכתוב במקרא כפשוטו. כלומר, חורבן מוחלט של יהודה בכיבוש הבבלי ובאירועים שאחרי רצח גדליה בן אחיקם, ואקום יהודי בשטח שהיה ממלכת יהודה, 70 שנות גלות, וגלי שיבה גדולים של 42,690 איש. אומדן זה מבוסס גם על רשימות השבים בספרי עזרא ונחמיה[62][63]. על פי אסכולה זו, תחילת גלות בבל היא בהגליית יהויכין ב-ג'שכ"ז וסיומה ב-ג'שפ"ט עם חזרת הגולים בגל הראשון. בבבל נשאר מספר לא ידוע של גולים יהודיים.
  • אסכולת המשכיות ביהודה הגורסת שהחורבן הבבלי הותיר כ-40,000 תושבים ביהודה מוקטנת, בעלת מרכזים עירוניים בבנימין וישובים יהודיים (חקלאיים בעיקר) בגבולות של בית צור בדרום, מצפה בצפון, עין גדי במזרח וחדיד במערב. בתקופה הבבלית התקיימה פחווה פעילה שקיומה נמשך עם הקמת הפחווה הפרסית ביהודה. על פי אסכולה זו, תהליך שיבת ציון כלל קבוצה קטנה (מאות עד אלפים בודדים) של הנהגה רוחנית וגשמית שנטלה את רסן השלטון בפחווה בגיבוי פרסי והחזירה את עם ישראל בתשובה, כך שביצעה שינוי תודעתי משמעותי בזהות הרוחנית של העם היהודי. על פי אסכולה זו החלה הגלות ב-ג'שכ"ז עם הגליית יהויכין ולמעשה, לא הסתיימה, אלא אחרי 2,600 שנה, עם הקמת מדינת ישראל. כלומר, קריאת תיגר על מה שהם מכנים "מיתוס הארץ הריקה" ו"מיתוס השיבה"[64].
  • אסכולת ביניים הגורסת שאמנם חורבן יהודה לא היה מוחלט, אולם כלל את חורבנן של כל הערים חוץ מבאזור בנימין ובמרחבים כפריים רבים והותרה של אוכלוסייה יהודית קטנה מאוד, בעלת אופי כפרי וללא הנהגה משמעותית. ב-ג'שפ"ט החל תהליך הדרגתי של חזרת גולים במספר גלים שניתן לראות את השלמתם בתקופת עזרא הסופר, ב-ג'תי"ג, והתבססות פחוות יהודה כישות יהודאית מגובשת בעלת הנהגה רוחנית וגשמית משמעותית. מבחינת אסכולה זו, החלה הגלות ב-ג'שכ"ז עם הגליית יהויכין וסיומה במאה החמישית לאלף הרביעי בתקופת עזרא ונחמיה. בבבל נשאר מספר משמעותי של גולים, אך זה קטן בתהליך השיבה[65].

השפעת הגלות על עיצוב עם ישראל

מטבע הדברים, לאירוע כה משמעותי בהיסטוריה היהודית השלכות רבות, הן לטווח הקצר והן ולטווח הארוך. עד לימינו, חורבן בית ראשון וזיכרון הגלות נחשבים לאחת הטראומות המרכזיות בהיסטוריה היהודית.

ההשפעה המרכזית של תקופת הגלות עד לשיבת ציון נוגעת למימד הרוחני. בכתוב מוזכרים רבים מתקנותיו של עזרא הסופר על העם בארץ ונראה שאלה התגבשו כבר בשנות הגלות כלקח מהחורבן וההגליות. מהמפורסמות ומהעיקריות שבהן: הקריאה בתורה בציבור ובראש השנה ומה שכונה סוגיית "זרע הקודש": היחס המחמיר להתבוללות וההיבדלות מהעמים הנוכריים, דבר שלפי הרבה פוסקים, הוא רק איסור מדרבנן.

גם בתחום הלאומי הכללי היו מספר השפעות, המוכרות ביותר הן בתחום השפה ובלוח השנה:

עם הגעת הגולים לבבל היו שתי שפות שגורות בפי תושבי הממלכה – הבבלית כשפה הרשמית והמשפטית וארמית כשפה השגורה בפי תושבים רבים בכל המרחב האימפריאלי. בתקופת שלטונו של דריווש הראשון (סביב תחילת המאה החמישית לאלף הרביעי) אף הוכרזה הארמית כשפת האימפריה הפרסית.
אין עדויות למידת השליטה של גולי יהודה בשפה הבבלית ובכתב היתדות שלה. כל התעודות המנהליות והמשפטיות שנמצאו בהן שמות של יהודאים נכתבו בידי סופרים בעלי שמות בבליים. אין הדבר מצביע בפירוש שאלה לא היו יהודאים, שכן חלק מהגולים אימצו שמות מקומיים וייתכן שרכישת מיומנות השפה כללה גם כינוי או שם בבלי, אבל אין ראיות לכך. יתרה מזו, בתעודות ספורות נראו חריטות של כתב עברי או ארמי שנחרטו כנראה בידי יהודאים שרצו לסמן את התעודות או להעיר עליהן בשפה המוכרת להם.
במהלך השנים לאחר תחילת הגלות החלו גולי יהודה לאמץ את הארמית כשפתם. במהרה התפתח ניב ארמי יהודי – בלשון ובכתב. שפת הכתיבה בספר עזרא, כנראה משקפים את המעבר הזה ואת הפיכתה של העברית לשפת קודש, לעומת הארמית כשפה שגורה עיקרית. עדות לכך ניתן למצוא בספר נחמיה לעניין קריאת התורה בידי עזרא כנראה עם תרגום: וַיִּקְרָא-בוֹ לִפְנֵי הָרְחוֹב אֲשֶׁר לִפְנֵי שַׁעַר-הַמַּיִם, מִן-הָאוֹר עַד-מַחֲצִית הַיּוֹם--נֶגֶד הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים, וְהַמְּבִינִים; וְאָזְנֵי כָל-הָעָם, אֶל-סֵפֶר הַתּוֹרָה (נחמיה, ח'3). הכתב הארמי היהודי יהפוך עם השנים לכתב העברי המרובע הנהוג גם בשפה העברית המודרנית.

בספרי התנ"ך מתקופה זו (זכריה, אסתר, עזרא ונחמיה), מצוינים שבעה חודשים (ניסן[66], סיוון[67], אלול[68], כסלו[69], טבת[70], שבט[71] ואדר[66]) בשמם המעוברת מבבלית[72][73]. ייתכן שאזכורים אלה משקפים את אימוץ שמות החודשים הבבליים ללוח העברי.

ראו גם

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

היסטוריה של עם ישראלאירועים ותאריכים על פי המקרא והמסורתספירת הנוצריםמדינת ישראלתחילת הציונות והעליות לפני קום המדינהבית המקדש הראשוןבית המקדש השניגלות אשור (עשרת השבטים)גירוש ספרד ופורטוגלתקופת השופטיםתקופת המלכיםתקופת הזוגותתנאיםאמוראיםסבוראיםגאוניםראשוניםאחרוניםתקופת בית ראשוןגלות בבלתקופת בית שניסוף תקופת בית שני - מחורבן בית המקדש (שנת ג'תת"ל 70) ועד ולסוף מרד בר כוכבא (שנת ג'תתצ"ה 135)השואהגלות רומיתקופות בהן חלק נכבד מהעם היה בגלותתקופות של עליה לארץ ישראלתקופות בהן חלק נכבד מהעם היה בארץ ישראל, עם עצמאות מלאה או חלקיתתקופות בהן היה קיים בית המקדש
היסטוריה של עם ישראל
ג'של"ח-ג'ת"ח - גלות בבל


הערות שוליים

  1. ^ מאמר המנתח את אפשרויות 70 שנות הגלות
  2. ^ ראו לדוגמה
  3. ^ ראו לדוגמה את תיעוד השנה הראשונה לנבוכדנצר בכרוניקות הבבליות ב-מרדכי כוגן, אסופת כתובות היסטוריות מאשור ובבל: מאות ט'-ו' לפנה"ס, מוסד ביאליק, 2003, עמ' 131.
  4. ^ ראו הרצאתו של דר' עודד לפשיץ, מאוניברסיטת תל אביב, דצמבר, 2013.
  5. ^ סדר הדורות המקוצר שנת 3,327
  6. ^ 6.0 6.1 6.2 ישראל אפעל, הערך נבוכדנאצר, האנציקלופדיה המקראית, כרך ה, עמ' 734
  7. ^ ספר מלכים ב', פרק כ"ד, פסוקים ח'-י"ז. השוו: ספר דברי הימים ב', פרק ל"ו, פסוקים ט'-י'.
  8. ^ ספר מלכים ב', פרק כ"ד, פסוק י"ד, פסוק ט"ז; ספר ירמיהו, פרק כ"ד, פסוק א'; פרק כ"ט, פסוק ב'.
  9. ^ ההיסטוריה של עם ישראל (עורך כללי: בנימין מזר); הוצאת עם עובד, תשמ"ב, כרך: ימי המלוכה - היסטוריה מדינית (עורך: אברהם מלמט), פרק: שנותיה האחרונות של ממלכת יהודה, עמ' 145; עמ' 250, הערה 21.
  10. ^ לדוגמה רש"י, מלכים ב, פרק כד, פסוק יד
  11. ^ רלב"ג על מלכים ב, פרק כד, פסוק יד.
  12. ^ המלבי"ם על מלכים ב, פרק כד, פסוק יד.
  13. ^ מרדכי כגן, אסופת כתובות היסטוריות מאשור ובבל: מאות ט'-ו' לפנה"ס, מוסד ביאליק, ירושלים, 2003, עמ' 130.
  14. ^ ספר ירמיהו, פרק כ"ט, פסוקים ה'-י'
  15. ^ עודד בוסתנאי, גלות ישראל בבבל ובאשור (מאות ו'-ח'), פרדס הוצאה לאור, 2010, ע"ע 92-4
  16. ^ ספר ירמיהו, פרק נ"ב, פסוק ל'
  17. ^ (בוסתנאי, גלות ישראל בבבל ובאשור (מאות ו'-ח'), פרדס הוצאה לאור, 2010, עמ' 7-36
  18. ^ בכתוב שם נאמר כי הוא הגלה איתו גם את יהויקים עצמו, כתוב זה הוא מהכתובים המכחישים זה את זה, וחז"ל והראשונים טורחים ליישב זאת בדרכים שונים.
  19. ^ פיליפ ווקוסבוביץ, על נהרות בבל, הוצאת מוזיאון ארצות המקרא, 2015, עמ' 20
  20. ^ מרדכי כגן, אסופת כתובות היסטוריות מאשור ומבבל: מאות ט'-ו' לפנה"ס, עמ' 132
  21. ^ פיליפ ווקוסבוביץ, על נהרות בבל, הוצאת מוזיאון ארצות המקרא, 2015, עמ' 97.
  22. ^ בוסתנאי, גלות ישראל בבבל ובאשור (מאות ו'-ח'), פרדס הוצאה לאור, 2010, עמ' 124-103.
  23. ^ ספר ירמיהו, פרק נ"ב
  24. ^ ספר מלכים ב', פרק כ"ד, פסוק י"ד
  25. ^ ספר מלכים ב', פרק כ"ד, פסוק ט"ז
  26. ^ סדר עולם רבה (ליינר), פרק כ"ה.
  27. ^ ספר מלכים ב', פרק כ"ה, פסוק י"ב
  28. ^ הרצאתו של עודד ליפשיץ, "מיתוס הארץ הריקה", אוניברסיטת תל אביב, 2013
  29. ^ עודד בוסתנאי ואברהם פאוסט, "ארץ יהודה בתקופה הנאו-בבלית", קתדרה, תשרי תשס"ז, ע"ע 171-178.
  30. ^ ראו גם בבוסתנאי, גלות ישראל בבבל ובאשור (מאות ו'-ח'), פרדס הוצאה לאור, 2010, ע"ע 74-83.
  31. ^ Anne Fitzpatrick-McKinley, "Empire, Power and Indigenous Elites: A Case Study of the Nehemiah Memoir" in Supplements to the Journal for the study of Judaism, Benjamin Wright (ed.) , pp 184-185
  32. ^ בוסתנאי, גלות ישראל בבבל ובאשור (מאות ו'-ח'), פרדס הוצאה לאור, 2010, ע"ע 88, 147
  33. ^ תרגום התעודות לאנגלית באתר livius
  34. ^ ספר מלכים ב', פרק כ"ה
  35. ^ ספר יחזקאל, פרק א'
  36. ^ ספר עזרא, פרק ב', פסוק נ"ט
  37. ^ ספר נחמיה, פרק ז', פסוק ס"א
  38. ^ בוסתנאי, גלות ישראל בבבל ובאשור (מאות ו'-ח'), פרדס הוצאה לאור, 2010, עמ' 151
  39. ^ Ran Zadok, "Some Jews in Babylonian documant", in The Jewish quarterly review, January 1984, 294-297
  40. ^ 40.0 40.1 עודד בוסתנאי, גלות ישראל בבבל ובאשור (מאות ו'-ח'), פרדס הוצאה לאור, 2010, עמ' 150
  41. ^ Stolper Matthew, " A note on Yahwistic personal names in the Murashu texts", in Bulletin of the American Schools of Oriental Research, Apr. 1976, pp. 25-28.
  42. ^ Michael Jursa, "Taxation and Service Obligations in Babylonia from Nebuchadnezzar to Darius and the Evidence for Darius Tax Reform" in Herodotus and the Persian Empire, Rollinder, Truschnegg & Bichler (ed.), Harrassowitz Varlag, Wiesbaden, 2011, p. 432
  43. ^ Laurie Pearce, "Continuity and Normality in Sources Relating to the Judean Exile", in Hebrew Bible and Ancient Israel, Knoppers, Lipschits, Newsom & Schmid (ed.), V.3, 2014, p. 174-175.
  44. ^ ספר תהילים, פרק קל"ז
  45. ^ עודד בוסתנאי, גלות ישראל בבבל ובאשור (מאות ו'-ח'), פרדס הוצאה לאור, 2010, עמ' 111
  46. ^ rachel Magadalane and Crnelia wounsch, "Slavery between Judah and Babylon", in Slaves and households in the near east, The University of Chicago, 2011, pp 113-134
  47. ^ Kathleen Abraham, "an inheritance division among Judeans in Babylonia from the early Persian period", in New seals and inscritions, Hebrew, Edumean and cuneiform, Meir Lubetzky (ed.), Sheffiel phoenix press, 2007, 206-221
  48. ^ ווין הורוביץ, יהושע גרינברג ופיטר זילברג, על נהרות בבל, הוצאת מוזיאון ארצות המקרא והחברה לחקירת ארץ ישראל ועתיקותיה, 2015, תעודות מס' 4 ו-86.
  49. ^ ספר יחזקאל, פרק כ', פסוק א'
  50. ^ Nahum Sarna, Explorin Exodus, Schoken Books, New York, 1986, p. 53
  51. ^ הקדמה לספר על פעילות בתי המשפט בבבל, עמ' 10.
  52. ^ Michael Jursa, "The neo-Babylonian empire", version 1, IOWP, p. 19
  53. ^ ספר עזרא, פרק א', פסוק ה'
  54. ^ ספר עזרא, פרק ג', פסוק ח'
  55. ^ ספר עזרא, פרק א', פסוק ג'
  56. ^ ספר דברי הימים ב', פרק ל"ו, פסוק כ"ג
  57. ^ ווין הורוביץ, יהושע גרינברג ופיטר זילברג, על נהרות בבל, הוצאת מוזיאון ארצות המקרא והחברה לחקירת ארץ ישראל ועתיקותיה, 2015, תעודה מס' 15
  58. ^ Michael Jursa, "The transition of babylonia from the neo-Babylonian empire to Achaemenid rule" in Proceedings of the British academy, 2007, pp. 73-94.
  59. ^ ספר עזרא, פרק ו', פסוק ו'
  60. ^ מאמר על ההיסטוריה של מחוז "עבר הנהר".
  61. ^ ספר נחמיה, פרק א'
  62. ^ ספר עזרא, פרק ב'
  63. ^ ספר נחמיה, פרק ז'
  64. ^ הרצאת עודד ליפשיץ, "מיתוס השיבה ההמונית ליהודה ועלייתו של כורש", אוניברסיטת תל אביב, 2014
  65. ^ עודד בוסתנאי, גלות ישראל בבבל ובאשור (מאות ו'-ח'), פרדס הוצאה לאור, 2010, עמ' 79-74
  66. ^ 66.0 66.1 מגילת אסתר, פרק ג', פסוק ז' ועוד
  67. ^ מגילת אסתר, פרק ח', פסוק ט'
  68. ^ ספר נחמיה, פרק ו', פסוק ט"ו
  69. ^ ספר זכריה, פרק ז', פסוק א' ועוד
  70. ^ מגילת אסתר, פרק ב', פסוק ט"ז
  71. ^ ספר זכריה, פרק א', פסוק ז'
  72. ^ ספר נחמיה, פרק ב', פסוק א'
  73. ^ מגילת אסתר, פרק ג', פסוק ז'
ערך מומלץ
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0