דימיטר פשב
 | |||
| דימיטר פשב | |||
| לידה |
25 ביוני 1894 קיוסטנדיל, ממלכת בולגריה | ||
|---|---|---|---|
| פטירה |
25 בפברואר 1973 (בגיל 78) קיוסטנדיל בולגריה | ||
| מדינה | ממלכת בולגריה | ||
| מקום קבורה | קיוסטנדיל, בולגריה | ||
| |||
| |||
דימיטר פשב, (בבולגרית: Димитър Пешев; 25 ביוני 1894, קיוסטנדיל, נסיכות בולגריה - 25 בפברואר 1973, הרפובליקה העממית הבולגרית), היה שר המשפטים וסגן יושב ראש הפרלמנט הבולגרי בתקופת מלחמת העולם השנייה. פשב הוא חסיד אומות העולם, על חלקו בהצלת יהודי בולגריה מגירוש אל מחנות ההשמדה הנאציים.
תולדות חייו
פשב נולד למשפחה אמידה מהעיר קיוסטנדיל, יצא ללימודי שפות בסלוניקי וב-1915 החל בלימודי משפטים באוניברסיטת סופיה. הוא לחם במלחמת העולם הראשונה בחזית המקדונית ולאחריה, ב-1919 סיים את לימודי המשפטים וכיהן כשופט, בתחילה בפלובדיב ואחר כך בסופיה. לאחר מכן פנה לפוליטיקה וב-1935 מונה לשר המשפטים הבולגרי. לאחר נפילת המשטר הצבאי של חברי הליגה הצבאית ניסה הקולונל דמיאן ולצ'ב, אחד ממנהיגיה לבצע הפיכה צבאית. הוא נכשל, נשפט ונידון למוות. שר המשפטים פשב, סירב לחתום על גזר הדין ופוטר מתפקידו[1].
פשב תמך במדיניות ההתקרבות לגרמניה הנאצית, מתוך ראית עולם לאומנית בולגרית, ששאפה להחזיר לבולגריה את שטחי תראקיה, מקדוניה ודרום דוברוג'ה, אשר נגרעו ממנה לאחר תבוסתה במלחמת העולם הראשונה. ב-1938 מונה לתפקיד סגן יושב ראש הפרלמנט.
מלחמת העולם השנייה והצלת יהודי בולגריה
ערך מורחב – בולגריה במלחמת העולם השנייה
ממלכת בולגריה הכריזה על ניטראליות בפרוץ מלחמת העולם השנייה, אך נקטה במדיניות פרו גרמנית, שלוותה בצעדים ממסדיים אנטי-יהודים. ב-23 בינואר 1941, פורסם החוק להגנת האומה, שדמה במתכונתו לחוקי נירנברג. דימיטר פשב הצביע בפרלמנט בעד החוק[2]. ב-1 במרץ 1941, חתם ראש הממשלה הבולגרי הפרופסור בוגדן פילוב בווינה על ההסכם התלת צדדי, במסגרתו הפכה בולגריה רשמית לבעלת בריתן של מדינות הציר. עוד טרם החתימה נכנסו באין מפריע כוחות צבא גרמנים לשטחי הממלכה ומתוכה התקיפו וכבשו את ממלכת יוון ויוגוסלביה[3].
השטחים שנגרעו מבולגריה בכפוף לחוזה ניי, הוחזרו על ידי הגרמנים לבולגרים כפיקדון עד תום המלחמה, תוך הבטחה גרמנית להתחשב בתביעותיה הטריטוריאליות של הממלכה. להבדיל משאר תושבי השטחים שסופחו לבולגריה, לא הוחל על היהודים החוק הבולגרי והם נותרו מחוסרי נתינות. ב-22 בפברואר 1943 אישרה הממשלה הבולגרית את גירושם של 20,000 יהודים המצוים בחזקת הבולגרים ומסירתם לגרמנים, בכפוף להסכם שחתם אלכסנדר בלב ראש הקומיסריון לענייני יהודים, עם תיאודור דנקר נציג גרמניה הנאצית. ב-4 במרץ 1943 החל מבצע גירושם של 11,343 יהודי תראקיה, מקדוניה ו-188 יהודי פירוט והם נשלחו למחנה ההשמדה טרבלינקה. הגירוש בוצע באכזריות על ידי שוטרים בולגרים שהכו, פגעו בנשים ובזזו את רכוש המגורשים[4]. את מכסת 20,000 המגורשים יועד להשלים מקרב בני קהילת יהודי "בולגריה הישנה".
ב-6 במרץ נודע ליהודי קיוסטנדיל על כוונת הגירוש למזרח. מנהיגי הקהילה היהודית פנו לנכבדי העיר בבקשת סיוע. ב-8 במרץ יצאה לסופיה משלחת בראשות חבר הפרלמנט פטר מיכאלב ואליו נלוו איוון מומצ'ילוב, אסן סויצ'מזוב וולדימיר קורטב שגמרו אומר לבטל את החלטת הגירוש. עם הגיעם לסופיה פנו לפשב בן עירם, תיארו את המצב בקיוסטנדיל וביקשו את עזרתו. למחרת נפגשו פשב ו-4 חברי המשלחת מקיוסטנדיל עם פטר גברובסקי שר הפנים הבולגרי. שר הפנים הכחיש את דבר הגירוש המיועד ופשב תקף אותו בחריפות ומסר לו שיש עדויות רבות שסותרות את דבריו. פשב טען בפני גברובסקי שהוא מפר את החוק הבולגרי, שכן לא התקבלה כל החלטת ממשלה על גירוש היהודים מ"בולגריה הישנה" ומדובר במחטף. ולדימיר קורטב מנהיג הארגון המהפכני המקדוני איים על גברובסקי בנקיטת צעדים אלימים מצד ארגונו אם יבוצע הגירוש. בשלב זה, הודה שר הפנים שב-10 במרץ מתוכנן מבצע גירושם של יהודי "בולגריה הישנה" ולאור הטענות החוקתיות שהעלו חברי המשלחת הוא מוכן להשעות את ביצוע צו הגירוש. גברובסקי התקשר למושל קיוסטנדיל והודיע לו לא לבצע את הגירוש[5][6],
לאחר דחיית הגירוש כתב נספח הגסטפו לסופיה קרל הופמן למפקדתו:
”חוגים מדיניים בולגרים, שדעתם לא הייתה נוחה מן הפעולה האנטי יהודית, החלו מפעילים לחץ על שר הפנים. בעיקר עשתה זאת משלחת מקיוסטנדיל בראשותו של סגן יושב ראש הפרלמנט פשב, שהופיעה בפני שר הפנים וטענה לטובת היהודים.”[7]
ב-9 במרץ בשעות הערב, לאחר לחץ כבד גם מצד ראשי הכנסייה האורתודוקסית המטרופוליטנים סטפן וקיריל, דחה המלך את צו הגירוש הכללי ללא תאריך יעד. בסופיה גופא לא נערכה כל אקציה, אך המידע לערי השדה הגיע רק למחרת. וכך, ב-9 במרץ בשעות אחר הצהריים התדפקו שוטרים בולגרים על דלתות בתי היהודים בערי השדה והורו להם להכין חבילות לקראת גירוש, עם שני פריטי לבוש מכל סוג. בחלק מערי הממלכה כגון פלובדיב נערכו אקציות ב-10 במרץ לפנות בוקר. היהודים נכלאו במוסדות ציבור ושוחררו בשעות הבוקר המוקדמות.
פשב לא הסתפק בתשובתו של גברובסקי על השעיית הגירוש וב-17 במרץ החתים 43 חברי פרלמנט מסיעת הרוב ובכללם ראשי הממשלה לשעבר אלכסנדר צאנקוב וגאורגי קיוסאיבנוב, על מכתב בו פנה לראש הממשלה בוגדן פילוב. במכתבו ציין פשב, שאין לפעולות כנגד היהודים בגבולות "בולגריה הישנה" כל יסוד חוקי, גירושם יטיל על הממלכה אות קלון ויקשה על מדיניותה העתידית. פילוב ענה לפשב שמדובר בניסיון המרדה בחסות "היהודים המזיקים" והוא ישא בתוצאותיו. ב-26 במרץ הודח פשב מתפקידו כסגן יושב ראש הפרלמנט בלחץ הממשלה הבולגרית[8].
אחרית דבר
ב-9 בספטמבר 1944 נכבשה בולגריה על ידי הצבא האדום וברחבי הממלכה פרצה הפיכה שהובלה על ידי חזית המולדת הבולגרית. בו ביום נעצר דימיטר פשב והואשם בשיתוף פעולה עם הנאצים. חבריו, בני הקהילה היהודית מקיוסטנדיל העידו לטובתו וציינו את פעילותו להצלתם, תוך שעורך דין יהודי מגן עליו במהלך משפטו. פשב ניצל מגזר דין מוות, נידון ל-15 שנות מאסר ושוחרר לאחר שנת מאסר אחת שבמהלכה הדרדר מאד מצב בריאותו. מנהיגי הקהילה היהודית המשיכו להפגש עמו גם לאחר עלייתם לישראל ואף לתמוך בו כלכלית[9].
בינואר 1973, העניקה מדינת ישראל לדימיטר פשב את התואר חסיד אומות העולם. פשב הוא אחד מ-20 אזרחי בולגריה להם הוענק תואר זה במהלך השנים, בהם פוליטיקאים וראשי הכנסייה הבולגרית המטרופוליט סטפן והמטרופוליט קיריל. כשנשאל על חלקו בהצלת יהודי בולגריה השיב פשב:
”מצפוני האנושי והבנתי לגבי התוצאות הרות האסון, שמדיניות הממשלה הבולגרית עלולה הייתה להביא על עצמה, על העם הבולגרי, מולדתו והקהילה היהודית, לא יכלו להשאיר אותי אדיש. גמרתי אומר לעשות ככל אשר לאל ידי כדי למנוע את העניין”[10].
ב-25 בפברואר, שבועות אחדים לאחר הטקס הלך פשב לעולמו והוא בן 79 שנים. ב-25 בפברואר 2000, נחנכה במועצת אירופה אנדרטה מארד להנצחתו של דימיטר פשב והיא מוצגת דרך קבע בארמון אירופה בעיר שטרסבורג. בסופיה ובקיוסטנדיל ישנם רחובות הנושאים את שמו של פשב וביתו של פשב בקיוסטנדיל הפך לאתר הנצחה[11].
הנצחה בישראל
ביפו נקראה כיכר המזרקה (לשעבר כיכר העירייה) בשדרות ירושלים על שם דימיטר פשב וכן נקרא על שמו רחוב בעיר.
לקריאה נוספת
- האדם שעצר בעד היטלר - על אודות דימיטר פשב, מאת גבריאלה נסים.
קישורים חיצוניים
- אתר לזכרו של פשב
- על דימיטר פשב באתר יד ושם
- ויכוח חריף בין שגרירת בולגריה בוושינגטון לבין מוזיאון השואה בעיר, על רקע בקשת בולגריה לקרוא רחוב על שמו של דימיטר פשב, באתר "כולנו בולגרים", אוחזר ב-12 במאי 2013.
הערות שוליים
- ^ בר זוהר, מיכאל, הרכבות יצאו ריקות, הוצאת הד ארצי, אור יהודה, 1999, עמוד 28.
- ^ בר זוהר, מיכאל, עמודים 37-47.
- ^ בר זוהר, מיכאל, עמוד 50.
- ^ משה מוסק, "כפשע בינם לבין המוות - יהודי בולגריה", באתר "יד ושם".
- ^ "הענקת אות חסיד אומות העולם לולדימיר קורטב", באתר יד ושם.
- ^ בר זוהר, מיכאל, עמודים 113-115.
- ^ קשלס, חיים, תעודות ומסמכים, בתוך:אנצקלופדיה של גלויות-יהדות בולגריה, ירושלים, 1967, עמוד 852.
- ^ קשלס, חיים, מאבקו של דימיטר פשב, בתוך: אנצקלופדיה של גלויות-יהדות בולגריה, ירושלים, 1967, עמוד 856-858.
- ^ בר זוהר, מיכאל, עמודים 218-219.
- ^ Bar-Zohar, M. Beyond Hitler's Grasp: The Heroic Rescue of Bulgaria's Jews. Holbrook: Adams Media Corporation, 1998, page 119.
- ^ "רשימת אתרים בבולגריה על שם דימיטר פשב", באתר kartabg.com (בבולגרית).
25535371דימיטר פשב