המשבר הכלכלי העולמי (1929)
המשבר הכלכלי העולמי של 1929 משבר כלכלי שראשיתו הרשמית, ב"יום חמישי השחור", ב־24 באוקטובר 1929, כאשר נפלה הבורסה הניו יורקית בארצות הברית. המשבר השפיע קשות, ישירות ובעקיפין, על מדינות רבות בעולם.
ארצות הברית
ערך מורחב – השפל הגדול
"השפל הגדול" היה המשבר הממושך והקשה ביותר בתולדות ארצות הברית. השפל החל כבר באמצע שנת 1929, עוד לפני נפילת הבורסה, ונמשך למעלה מעשור, עד כניסת ארצות הברית למלחמה במלחמת העולם השנייה. השפל הכלכלי הגיע לשיאו בשנת 1933, עם צניחה של שישים אחוז בתוצר הלאומי הגולמי וירידה של 80 אחוז בתוצר התעשייתי, אבטלה בגובה של 25 אחוזים ולמעלה מ־9000 פשיטות רגל של בנקים.
עם פרוץ המשבר ניסה ממשל הובר, הנשיא החדש (נבחר בסוף 1928) להתמודד עם הבעיה באמצעות הסכמים עם חברות גדולות לשמירה על גובה השכר בעינו ומניעת פיטורים, הורדה חדה של הריבית על כל האגרות לטווח קצר, דבר שהביא להוזלה ניכרת בעלות ההלוואות ושורה של צעדים פיסקליים כמו הלוואות לחקלאים ולבתי עסק במטרה למנוע פשיטות רגל, ועבודות ציבוריות בקנה מידה רחב. הרעיון שמאחרי צעדים אלו היה למנוע ירידה בביקוש המצטבר, על פי התפישה ששימור צריכה ברמה גבוהה יוביל לשיפור מהיר גם בשאר המדדים הכלכליים. תפישה זו עלתה בקנה אחד עם התפישה ה"פרוגרסיבית" המקובלת לפיה שכר גבוה יוצר שגשוג. תפישות אלו תאמו את הרעיונות הבתר-קיינסיאניים ואת תפישות "ייצוב המחירים" של כלכלנים כאירווינג פישר.
הקו האקטיבי שנקט הובר נמשך לאורך כהונתו, כשהוא מקצין והולך עם הזמן עם צעדים כמו כינון חוקי מכסים חריפים, איסור על הגירה, הקמת רשויות שיקום שהעבירו סכומי ענק לבנקים וחקלאים והורדות נוספות בשיעור הריבית (שהיה 0.7 אחוז בממוצע על כל סוגי האגרות בסוף שנת 1932). בשנת 1931, אחרי התמוטטות תקן הזהב באירופה ואחר כך בעולם כולו החריף המצב עוד יותר, ובמחצית השנייה של שנת 1932 החלה ארצות הברית מתדרדרת במהירות, כאשר גם הצעדים החריפים ביותר של הובר אינם מצליחים למנוע עוד את הצניחה בשכר, הגידול באבטלה ואובדן האמון המחריף במערכת הבנקאות ובממשל האמריקני.
הכלכלן ברנרד לונדון כתב בשנת 1932 מסמך בשם סיום המשבר הכלכלי באמצעות השבתה מתוכננת, בעיצומו של המשבר הכלכלי העולמי, ובו הוא הציע לחוקק חוק התיישנות מתוכננת מראש לכל מוצרי הצריכה, כדי לעודד את הכלכלה ולספק עבודה להמונים המובטלים[1].
המשבר הגיע לשיאו בתחילת שנת 1933, כאשר פינה הובר את מקומו לפרנקלין דלאנו רוזוולט מן המפלגה הדמוקרטית, שהבטיח "ניו דיל" (עסקה חדשה). מדיניות חדשה זו, שהייתה בקווים כלליים המשך של מדיניות הובר, עם הקצנת הצעדים, לא הניבה תוצאות משמעותיות מבחינה כלכלית, ובשנת 1937 צנחה ארצות הברית שוב למשבר חריף כמעט כמו זה של תחילת 1933.
ארצות הברית יצאה מן המשבר, לבסוף, עם הצטרפותה למלחמת העולם השנייה, שסיפקה את התנאים שהובר ורוזוולט לא הצליחו לספק: ירידה חריפה בשכר וברמת החיים ותעסוקה מלאה.
בריטניה
בריטניה הייתה שקועה במיתון מסוים עוד לפני פרוץ השפל הגדול, תוצר של אינפלציה מכוונת במהלך שנות העשרים, שכוונה לאפשר לאנגליה לשוב לתקן הזהב, שהומר עתה ב"חליפין הזהב". ממשלת הלייבור שהייתה בשלטון הפסידה בבחירות והוקמה ממשלה של אחדות לאומית, עם רמזי מקדונלד מהלייבור בראשה, אך סטנלי בולדווין מהמפלגה השמרנית כדמות הקובעת.
בריטניה סבלה ממגבלות קשות בגמישות כוח העבודה, תוצר של כוחם של איגודי העובדים, שלא אפשרו הורדה משמעותית בשכר. הפתרון נמצא בשנת 1931 בדמות התנתקות מתקן הזהב. ההתנתקות הביאה לצניחה דרמטית בשער השטרלינג ובעקבות זאת לצמצום מצבת החובות של המדינה (שעמלה במשך שנים לשכנע מדינות להחזיק רזרבות בשטרלינג) ולהורדה משמעותית ביותר בעלות העבודה והמחייה. נוסף על כך, נקטה הממשלה צעדים לריסון חריף של התקציב והוצאות הממשלה, בלי לפנות לערוץ של פרויקטים של עבודות ציבוריות ובלי ליצור גרעונות תקציביים.
המשבר הסתיים למעשה בשנת 1935, כאשר התוצר הגולמי חזר לרמתו משנת 1929 ובשנת 1937 היה גבוה ממנו ב־24 אחוז. האבטלה ירדה בהדרגה עד לשיעור של עשרה אחוז בשנת 1935.
גרמניה
בעקבות תבוסתה של גרמניה במלחמת העולם הראשונה והסקנציות שהוטלו עליה בחוזה ורסאי הייתה גרמניה נתונה במצב כלכלי רעוע. כלכלת רפובליקת ויימאר הוכתה בהיפר-אינפלציה בשנים 1923–1924 ובשנים אחרי כן מימנה את שיקום הכלכלה באמצעות הלוואות מיוחדות בריבית נמוכה מארצות הברית (acceptances). הלוואות אלו זרמו בעיקר לממשלה הגרמנית ולממשלות המדינות בתוך גרמניה, אך לא לתעשייה הגרמנית.
עם פרוץ המשבר הכלכלי בארצות הברית, לא ניתן היה להמשיך ולגלגל את ההלוואות נמוכות הריבית ורפובליקת ויימאר החלה לקרוס. באמצע שנת 1931, כאשר חתמה גרמניה על הסכם איחוד מכסים עם אוסטריה, דרשה צרפת משתי המדינות להשיב לה את הלוואותיהן ובתגובה נטשו שתי המדינות את תקן הזהב ולמעשה שמטו את חובותיהן. במצב זה, לא יכלה גרמניה לגייס הון כלשהו ובהיעדר אפילו אפשרות לסחור עם קולוניות, התמוטטה הכלכלה הגרמנית.
במחצית השנייה של שנת 1931 החלה האבטלה לגאות לשיעורים עצומים, בנקים פשטו את הרגל בכל רחבי המדינה והאינפלציה חזרה והרקיעה שחקים. מצב זה היווה הזמנה פתוחה למי שהתיימרה להציע פתרון—המפלגה הנאצית ובראשה אדולף היטלר.
עם עלייתו של היטלר לשלטון, ב־30 בינואר 1933, היו בגרמניה שישה מיליון מובטלים והיצור כמעט שהתאפס. בהנהגת הילאמר שאכט, שר הכלכלה, ננקטו מספר תעלולים פיננסיים, אך השינוי העיקרי בא בדמות סילוק הנשים באופן מוחלט מכוח העבודה, כינון מערכת רחבה של עבודות דחק ועבודות יזומות (שהידועה בהן היא רשת הכבישים המהירים "אוטובאהן"), הפחתה עמוקה בשכר ואיסור על קיום ארגוני עובדים וחשוב מכל, מעבר מהיר של גרמניה ל"כלכלת מלחמה": הגדלה של הצבא והרחבה מאסיבית של הייצור לצורכי צבא.
צעדים אלו הובילו עד שנת 1936 לירידת מספר המובטלים לפחות ממיליון, אך רמת החיים בגרמניה נותרה נמוכה במידה משמעותית מרמתה בשנת 1928 עד פרוץ מלחמת העולם השנייה וצנחה במהירות רבה אחריה.
יפן
המשבר הכלכלי בארצות הברית השפיע גם על יפן. מספר המובטלים עלה, חסרו חומרי גלם ומזון. יפן הביטה בקנאה על מנצ'וריה, שהייתה שייכת לסין ובה היו מחצבים וחומרי גלם רבים. כמו כן ההנהגה היפנית רצתה להסיט את דעת-הקהל מהמצב הפנימי.
בראשית שנות ה־30, גבר כוחו של הימין הלאומני והמילטריסטי ביפן. הקצינים הזוטרים רצו במהפכה אלימה, הדחת הקצינים הבכירים ותפיסת השלטון. הם טענו שבאמצעות הכיבושים יפן תחלץ מהמשבר הכלכלי והחברתי בו היא מצויה. בעקבות זאת פלשה יפן למנצ'וריה.
פולין
המצב בפולין לפני המשבר היה רע מכיוון שהייתה ארץ חקלאית מובהקת שכשבעים אחוזים מאוכלוסייתה התפרנסו מחקלאות, אך רוב האדמות היו שייכות לאיכרים בודדים ושאר האזרחים לא הצליחו לספק את צורכי משפחתם, בנוסף לכך שיטות העיבוד היו נחשלות, המיכון היה רק בראשיתו ורבים מן האיכרים היו שרויים במצוקה כלכלית. יתר הכלכלה של פולין הייתה מבוססת על הפקת אוצרות הטבע אך כלכלה זו הייתה תלויה במדינות אחרות (בעיקר בחבל שלזיה עילית שהועבר מגרמניה), חלק גדול מהרווחים עבר למשקיעים החיצוניים, תלות זו מסבירה מדוע הורע המצב הכלכלי של פולין עם פרוץ המשבר הכלכלי.
צרפת
צרפת דבקה בעיקשות בתקן הזהב, ומדיניות לסה פר של אי-התערבות, איזון תקציבי והימנעות מהזרמת כספים אינפלציונית לשוק. כתוצאה מכך, המשיכה צרפת לפרוח גם כשהמשבר הכלכלי השתולל בעולם. המפנה הגיע במהלך שנת 1931, כאשר שורה של מדינות, ובראשן בריטניה וגרמניה נטשו את תקן הזהב והסבו לצרפת הפסדים כספיים ניכרים. צרפת סבלה אותה שנה גם מצניחה בביקוש למוצרי יצוא בולטים שלה כמו יין, בשמים, ביגוד ומזון ומצניחה חדה בהיקף התיירות הנכנסת.
המשבר שהחל בשנת 1931 הגיע לשיאו בשנת 1932, עם אבטלה בשיעור של 15 אחוז וירידה של 25 אחוז בתוצר התעשייתי. הממשלה הצרפתית בראשות אנדרה טרדיה, שעלתה אותה שנה, הציבה כסיסמת מסע הבחירות את האיום הקומוניסטי והמשיכה לדבוק במדיניות הקודמת, למרות תביעות משמאל להגדלת ההוצאות והטבות אחרות.
צרפת סבלה, עם זאת, מחוסר יציבות כרוני במערכת הפוליטית, שהוביל לשינויים תכופים בממשל ולרמה גבוהה של אי וודאות, כולל כינון משטרים סמי-פשיסטיים כמו "החזית העממית" ב-1936–1937 ולא התאוששה מן המשבר באופן מלא עד פרוץ מלחמת העולם השנייה.
שוודיה
בשוודיה החל המשבר הכלכלי להיות מוחשי ומאיים רק בשנת 1931, כשהסיבה העיקרית לכך היא התמוטטותן של גרמניה ואוסטריה, שותפות הסחר החשובות של שוודיה. התוצר העסקי במדינה נפל רק ב־10 אחוז עד 1931 והאבטלה הגיעה באותה שנה לרמה של 12 אחוז. בשנת 1932 הוחלף השלטון השמרני בממשלה של הסוציאל-דמוקרטים ובאמצע שנת 1933 הגיע המשבר לשיאו וחלף, במידה רבה, עד סוף שנת 1934.
סיבה חשובה אחת להתאוששות הייתה עליית השלטון הנאצי בגרמניה, שהביאה לחידוש ייבוא עפרות הברזל משוודיה. במהלך שנות השלושים הוכפלה תפוקת עפרות הברזל השוודית לצורך בניין מכונת המלחמה הגרמנית.
סיבות חשובות יותר היו הצעדים שננקטו לפתרון המשבר. נקודה חשובה אחת הייתה הימנעות של הממשלה מהגדלה ניכרת של ההוצאות. הממשלה הגדילה את הוצאותיה ב־1931 בפחות מאחוז, ב־1932 ב-9 אחוז, ב־1933 ב-19 אחוז והורידה אותן ב־10 אחוז ב־1934. האינפלציה הייתה שלילית בין השנים 1930–1933 ועלתה ב־0.7 אחוז ב־1934. השכר הממוצע צנח אף הוא והונח לאבטלה לעלות, כשבמקביל מופחת נטל המס במידה ניכרת.
בעקבות ההתאוששות מהמשבר החלה שוודיה לכונן מגוון צעדים לאבטלה וביטוח, בעיקר בתחום העבודה והפנסיה.
קנדה
קנדה נחשבת לפעמים למדינה שנפגעה בצורה הקשה ביותר מהשפל הגדול. הכלכלה נפלה באופן משמעותי יותר מאשר כל מדינה מלבד ארצות הברית, ולקח לה הרבה יותר זמן להתאושש. עם זאת, בניגוד לארצות הברית, לא היו בקנדה פשיטות רגל של בנקים.
אוסטרליה
אוסטרליה, שכלכלתה הייתה תלויה מאד בייצוא, במיוחד של חומרי גלם כמו צמר וחיטה, נחשבת לאחת המדינות המערביות שספגו את המכה הקשה ביותר יחד עם קנדה וגרמניה. האבטלה הגיעה לשיא של 29% ב-1932, שעור האבטלה מהגבוהים בעולם. היו בה גם מקרים של מרי אזרחי, במיוחד בסידני.
הערות שוליים
- ^ London (1932) Ending the depression through planned obsolescence.pdf