משה בייסקי
 |
משה בייסקי (1 בינואר 1921 – 6 במרץ 2007) היה משפטן ישראלי, שופט בית המשפט העליון בשנים 1979–1991. היה ניצול שואה והעיד במשפט אייכמן. עמד בראש ועדת החקירה לבירור פרשת ויסות מניות הבנקים, ובראש הוועדה לציון חסידי אומות העולם ביד ושם.
ביוגרפיה
נולד בעיירה דז'יאלושיצה שבפולין. מגיל צעיר היה חבר תנועת הנוער הציוני בעיר קראקוב. בגיל 18 עבר את השואה במחנה פלאשוב ובכמה מחנות ריכוז נוספים, שרד את השואה בעזרת אוסקר שינדלר, ועלה לארץ ישראל מאיטליה בשנת 1945 לקיבוץ תל יצחק, לאחר מכן עבד עבד במוסד החינוכי החקלאי במגדיאל, ובמזכירות העובד הציוני.
בייסקי שירת כסרן במלחמת העצמאות כקצין מטה לבעיות אישיות במטכ"ל.
בשנת 1949 נשלח לצרפת ושם ניהל את מחלקת עליית הנוער באירופה ובצפון אפריקה עד שנת 1952.
עלה לארץ ולמד משפטים, והשתלם באוניברסיטת סורבון בפריז, והוכתר בתואר דוקטור למשפטים בזכות עבודת דוקטורט בנושא "מקורות זכויות האדם בתנ"ך, בהשוואה עם המגילה של האומות המאוחדות".
הוסמך בישראל כעורך דין בשנת 1953. בשנת 1960 מונה לשופט וכיהן בבית משפט השלום[1] (עד 1968), בבית משפט מחוזי (עד 1979), תוך שהוא מכהן כשופט בפועל בעליון בשנת 1975[2] ובבית המשפט העליון (עד ה-1 בינואר 1991). מינויו לבית משפט העליון עורר מחלוקת, לשכת עורכי הדין בראשות אמנון גולדנברג התנגדה, אך השופט זוסמן הטיל וטו שאם בייסקי לא ימונה, הוא יפרוש מוועדת המינויים, והמינוי אושר.
בתחילת 1985 מונה ליו"ר ועדת החקירה שחקרה את פרשת ויסות מניות הבנקים.
לאחר עלייתו ארצה מיעט בייסקי לדבר על זכרונותיו כניצול שואה, אך הדבר השתנה כשהעיד במשפט אייכמן ב-1961, והוא נעשה פעיל מאוד בארגונים להנצחת השואה, בין היתר ביד ושם" (כחבר, ובמשך כ-20 שנה כיו"ר הוועדה לציון חסידי אומות העולם) ויו"ר המכון ללימודי השואה "משואה" (בשנים 1992–2006). בכהונתו כיו"ר הוועדה לציון חסידי אומות העולם הרחיב את ההגדרה של חסיד אומות העולם לעומת קודמו, השופט משה לנדוי. המעמד הוענק גם לאנשים שלא עמדו בסיכון ממשי כתוצאה מפעולות ההצלה, אך מעמדם נפגע; גם לאנשים שלא פעלו להצלת אדם קונקרטי, אלא מחו נגד רדיפות היהודים, התריעו והעבירו מידע על פרטי ההשמדה; וגם לאנשים שהשתייכו למפלגה הנאצית או למנגנוני ההשמדה.
היה נשיא בית הדין הציוני העליון של ההסתדרות הציונית העולמית. בשנת 1996 הוענק לו אות יקיר העיר תל אביב.
בייסקי עסק גם בהוראת משפטים באוניברסיטה העברית ובאוניברסיטת תל אביב.
היה נשוי לאריקה עד למותה ב-2006, לזוג לא היו ילדים.
נפטר ב-6 במרץ 2007.
פסיקותיו
בשנות ה-70 ישב בדינו של נער שנפצע בטיול בית הספר, ותבע מיליוני שקלים מהמדינה, בייסקי אישר את הפיצויים אך קבע שהם ישולמו בתשלומים חודשיים, כדי שישמשו לרווחתו של הנער, פסיקה זו אף אומצה בידי בית המשפט העליון[3].
פרסומים
- משה בייסקי, 'על חסידי אומות העולם', ניסיונות ופעולות הצלה בתקופת השואה, הרצאות ודיונים בכינוס הבינלאומי השני של חוקרי השואה, ישראל נוטמן (עורך), ירושלים תשל"ו: 528-511.
- משה בייסקי, "עשרים וחמש שנה לפתיחת המשפט בפני בית הדין הצבאי הבינלאומי בנירנברג", הפרקליט כו, חוברת ד, דצמבר 1970.
מקורות
- שופט העליון (בדימ.) משה בייסקי נפטר, באתר News1 מחלקה ראשונה, 7 במרץ 2007
- יובל יועז, מת שופט ביהמ"ש העליון בדימוס, ד"ר משה בייסקי, באתר הארץ, 6 במרץ 2007
- שופט העליון בדימוס בייסקי הלך לעולמו, באתר ערוץ 7, 7 במרץ 2007
- שרי ארליך, בייסקי - לב מתחת לגלימה, מעריב, 4 בינואר 1991
לקריאה נוספת
- עדותו במשפט אייכמן וגם [1]
- "הפולמוס על אוסקר שינדלר" באתר "מינהל חברה ונוער" של משרד החינוך.
- בייסקי: הוועדה שלנו היתה ברכה לבטלה, באתר ynet
- אבנר שפירא, רשימת בייסקי, באתר הארץ, 15 באפריל 2007
- דבריו של ד"ר משה בייסקי במפגש של שינדלר עם ניצוליו בישראל, 1964. מתוך אתר יד ושם(הקישור אינו פעיל, 8.04.2018)
- בחסד עליון - משה בייסקי וחסידי אומות העולם, גבריאל נסים, הוצאת שוקן, 2003
הערות שוליים
- ^ שופטי שלום חדשים, מעריב, 31 ביולי 1960
- ^ הודעה על מינוי שופט, ילקוט הפרסומים 2163]
- ^ שרי ארליך, בייסקי - לב מתחת לגלימה, מעריב, 4 בינואר 1991
24721110משה בייסקי