ניקולה מושאנוב
 | |||||
| לידה |
12 באפריל 1872 דריאנובו האימפריה העות'מאנית | ||||
|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
10 במאי 1951 (בגיל 79) וליקו טרנובו, הרפובליקה העממית הבולגרית | ||||
| מדינה | ממלכת בולגריה | ||||
| מפלגה | המפלגה הדמוקרטית הבולגרית | ||||
| בת זוג | ראינה מושאנובה | ||||
| |||||
נִיקוֹלָה סְטוֹיְקוֹב מוּשָאנוֹב (בבולגרית: Никола Стойков Мушанов; 12 באפריל 1872, דריאבנו, האימפריה העות'מאנית – 10 במאי 1951, וליקו טרנובו, הרפובליקה העממית הבולגרית) היה פוליטיקאי וליבראל בולגרי, אשר כיהן במספר תפקידי שרים בממשלות בולגריה וכן כראש ממשלת בולגריה מטעם המפלגה הדמוקרטית הבולגרית. מושאנוב נרצח על ידי סוכני המשטרה החשאית הבולגרית.
ראשית חייו
ב-1893 הוסמך מושאנוב למשפטים בצרפת ועד 1896 הועסק כשופט ותובע בסטארה זאגורה ובווארנה. בין 1897 ל-1908 עבד כעורך דין בעיר רוסה והצטרף למפלגה הדמוקרטית הבולגרית.
ראשית הקריירה הפוליטית
מושאנוב כיהן כשר בממשלתו הראשונה של אלכסנדר מלינוב. בין 1908 ל-1910 כשר החינוך ומ-1910 ועד 1911 כשר הפנים. בשלהי מלחמת העולם הראשונה מונה לתפקיד השר לעבודות ציבוריות וכיהן בתפקידו מה-21 ביוני 1918 ועד 7 במאי 1919 תחת אלכסנדר מלינוב ותאודור תאודורוב. לאחר בחירתו של אלכסנדר סטמבוליסקי לראשות הממשלה, הועמד מושאנוב לדין יחד עם פוליטיקאים רבים אחרים שנתפשו על ידי הממשלה החדשה כאחראים לתבוסה במלחמה שהובילה לחוזה ניי. ב-1922 נכלא למספר חודשים בבית כלא בעיר שומן. ב-1931 מונה לשר הפנים והבריאות בממשלתו של אלכסנדר מלינוב.
כהונת ראש הממשלה
ב-12 באוקטובר 1931 התמנה לראש הממשלה ושר החוץ של ממלכת בולגריה וכיהן בתפקידו עד ההפיכה הצבאית שיזמה הליגה הצבאית, בראשות קימון גאורגייב במאי 1934. ב-1932 הצליח מושאנוב לסיים את תשלום פיצויי המלחמה בהם מחויבת הייתה הממלכה מתום מלחמת העולם הראשונה והיה זה הישגו החשוב ביותר.
אחריתו
לאחר מותו של אלכסנדר מלינוב נבחר מושאנוב לתפקיד יושב ראש המפלגה הדמוקרטית, תפקיד בו כיהן רשמית עד 1947. הוא כיהן כיושב ראש הפרלמנט הבולגרי בין 1938 ל-1939. מושאנוב כיהן כשר בממשלתו של קונסטנטין מוראבייב וניהל משא ומתן עם הבריטים והאמריקאים במטרה למנוע את כיבוש הממלכה על ידי ברית המועצות. ב-9 בספטמבר 1944 לאחר ההפיכה הצבאית בה סולק מוראבייב ועליית השלטון הפרו קומוניסטי בראשות קימון גאורגייב, הועמד לדין ונידון לשנת מאסר בעוון חתרנות. בספטמבר 1945 לאחר שחרורו מהכלא, חזר מושאנוב לפעילות במפלגה הדמוקרטית, אך נאלץ לפרוש שנתיים מאוחר יותר. הוא המשיך להביע בגלוי עמדות אנטי קומוניסטיות. בין 1947 ל-1949 נעצר מספר פעמים, נחקר ושוחרר. מושאנוב גורש מסופיה לווליקו טרנובו, שם הושם במעצר בית. משטרו הסטליניסטי של וולקו צ'רבנקוב פעל באופן אגרסיבי לדיכוי מתנגדי משטר בבולגריה.
ב-10 במאי 1951 נעצר מושאנוב בידי אנשי המשטרה החשאית הבולגרית בחשד לתמיכה במשנתו של טרייצ'ו קוסטוב שהוצא להורג. הוא הובל לחקירה במשרדי הוועדה לביטחון המדינה, ושם נרצח. בגרסה הרשמית לאירועים, נטען כי נפטר מהתקף לב.[1] ב-1996 ביטל בית המשפט העליון הבולגרי את גזר הדין מ-1944 וטיהר את שמו של מושאנוב.
מושאנוב והקהילה היהודית
ניקולה מושאנוב היה אחד הפוליטיקאים הבולגרים הבולטים במאבק כנגד רדיפות היהודים בממלכה הבולגרית. הוא הביע את עמדותיו הנחרצות, גם כשהיה בדעת מיעוט והותקף על ידי חוגים רחבים בפרלמנט ובממשלה הבולגרית.
ב-1937 בגבור האירועים האנטישמיים בבולגריה תוך התקרבותו של הממשל הבולגרי לגרמניה הנאצית, החליטו ראשי הקהילה היהודית לערוך סקר בקרב מדינאים, ראשי ציבור ומובילי דעת קהל בולגרים, כדי לבחון את חומרת הבעיה. מושאנוב השיב לשאלות, ציין את התנגדותו לרדיפת היהודים והוסיף שבולגריה שידעה כפייה במשך 500 שנות שלטון עות'מאני, אין בה מקום לרדיפת מיעוטים[2].
בשלהי דצמבר 1940 הוגש לאישור הפרלמנט הבולגרי החוק להגנת האומה שדמה במתכונתו לחוקי נירנברג. החוק זכה לתמיכה רחבה בפרלמנט. מושאנוב יצא בגלוי כנגד החוק ומשלא הועיל מאבקו בפרלמנט, פנה למלך בוריס השלישי בבקשה להפעיל את השפעתו על הממשלה לביטול הצעת החוק. המלך לא השיב. מושאנוב הצביע נגד החוק, אך הוא אושר ברוב גדול[3].
ב-25 ביוני 1942 אושרה בפרלמנט הבולגרי הצעת חוק, המסמיכה את הממשלה הבולגרית לאחוז בכל האמצעים הנדרשים כדי לפתור את "בעיית היהודים" בממלכה. מושאנוב תקף בחריפות את ההצעה וביחד עם חברו למפלגה פטקו סטאינוב הצביע נגדה[4].
ב-21 במאי 1943 החליטה הממשלה הבולגרית לגרש את יהודי סופיה לערי השדה, כאשר תוכניתו של אלכסנדר בלב הייתה לראות בגירוש זה שלב ראשון לקראת גירושם אל מחוץ לגבולות הממלכה. ב-22 במאי כתבו מספר אישי ציבור ובכללם ניקולה מושאנוב מכתב למלך בוריס השלישי בו נטען שמדובר בצעד בלתי אנושי והמלך ישא אישית באחריות לתוצאותיו של המהלך הנפשע. המכתב נמסר לארמון המלך על ידי דימו קזאסוב וצבטקו בובושבסקי. הייתה זו הפעם הראשונה בה שוגר איום למלך עצמו להפסיק את רדיפות היהודים[5].
ב-24 במאי עם פרסומו של צו הגירוש נפגשו מושאנוב ופטקו סטאינוב עם ראש הממשלה בוגדן פילוב ותבעו ממנו לבטל את הגירוש. פילוב סירב. מושאנוב וסטאינוב שלחו מכתב מחאה לארמון המלך, הוא לא זכה למענה והגירוש יצא לפועל[6].
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ גורלו של ניקולה מושאנוב, באתר temanews.com (בבולגרית).
- ^ אלברט רומנו, המשבר והפילוג בתנועה הציונית 1930-1940, בתוך אנצקלופדיה של גלויות-יהדות בולגריה, ירושלים, 1967, עמוד 606.
- ^ חיים קשלס, החוק להגנת האומה, בתוך:אנציקלופדיה של גלויות-יהדות בולגריה, ירושלים, 1967, עמוד 799.
- ^ חיים קשלס, תקנות בית הנבחרים בשאלה היהודית, בתוך: אנציקלופדיה של גלויות-יהדות בולגריה, ירושלים, 1967, עמודים 813-814.
- ^ חיים קשלס, גירוש היהודים מסופיה, בתוך אנציקלופדיה של גלויות-יהדות בולגריה, ירושלים, 1967, עמוד 869.
- ^ מיכאל בר זוהר, הרכבות יצאו ריקות, הוצאת הד ארצי, אור יהודה, 1999, עמוד 174.
.svg){kind=small}
.svg)
| הקודם: אלכסנדר מלינוב |
ראש הממשלה ושר החוץ של ממלכת בולגריה 12 באוקטובר 1931 - 19 במאי 1934 |
הבא: קימון גאורגייב |
25544159ניקולה מושאנוב