רצח חיים ארלוזורוב
רצח חיים ארלוזורוב, ממנהיגי היישוב וראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, אירע ב-16 ביוני 1933, כ"ה בסיוון תרצ"ג, בחוף תל אביב. הרצח, שנותר בלתי מפוענח, עורר סערה רבה ביישוב העברי והאשמות כבדות כנגד התנועה הרוויזיוניסטית. הפולמוס על זהות הרוצח והשלכותיו המשיך להתנהל ביישוב בתקופת המנדט הבריטי ואף בוועדת חקירה שהוקמה לאחר הקמת מדינת ישראל.
רקע
הקרע בין מפא"י לתנועה הרוויזיוניסטית העצים עם סיום מלחמת העולם הראשונה ותחילת המנדט הבריטי על ארץ ישראל. מפא"י בהנהגת דוד בן-גוריון, שיוצגה ברחבי העולם על ידי ההסתדרות הציונית העולמית ועל ידי היישוב היהודי בארץ ישראל, עודדה עלייה יהודית המונית והתיישבות מתמשכת בארץ ישראל. הנהגתה מצאה לנכון לשתף פעולה עם השלטון הבריטי. התנועה הרוויזיוניסטית, בהנהגת זאב ז'בוטינסקי, הסתמכה על עקרונות הציונות המדינית. היא ראתה חובה להשיג שליטה מוחלטת על ארץ ישראל וקידמה הכרזת עצמאות מהמנדט הבריטי כאמצעי היחיד להקמת מדינה יהודית.[2]
לאחר עלייתו של אדולף היטלר לשלטון בגרמניה הנאצית, בשנת 1933, ובשל רדיפות היהודים במדינה, החל חיים ארלוזורוב, ממנהיגי מפא"י, לעסוק בהעלאת יהודי גרמניה, ובארגון מנגנון בשם "העברה", שנועד להציל את רכוש יהודי גרמניה הנאצית ולהביאו לארץ ישראל. ב-26 באפריל אותה שנה יצא לברלין[3] כדי לבדוק אפשרות למשא ומתן עם הממשלה הנאצית בעניין יהודי גרמניה ורכושם. מי שיזם ועבד על הסכם ההעברה היה סם כהן, מנכ"ל חברת הנוטע איש עסקים יהודי-גרמני, שחתם על הסכם ההעברה הראשון כבר ב-18 במאי. בהמשך, ולפי בקשתו של ארלוזורוב לפני הירצחו סיכם כהן עם הגרמנים את הסכם ההעברה השני ב-18 ביולי. בחתימה על הסכמים אלה הגיע הקרע בין מפא"י לתנועה הרוויזיוניסטית לשיאו.
מסעו לברלין הפך למסע דילוגים בין ברלין ללונדון.[4] כן ביקר באוסטריה, בבלגיה ובפולין.
המכשול העיקרי שעמד בפני פעולתו למען יהודי גרמניה היה סירוב השלטונות הנאצים לבוא בקשר ישיר עם מנהיגות יהודית, לפיכך הגה רעיון שהמשא ומתן בדבר עליית יהודי גרמניה והעברת רכושם לארץ ינוהל על ידי מי שאינם יהודים, בשם ההסתדרות הציונית. בלונדון קיבל לכך את הסכמת שר המושבות הבריטי, בתנאי שבריטניה תהיה מעורבת במשא ומתן באופן לא רשמי. התנגדות לתוכניתו באה דווקא מצד יהודי גרמניה, שחששו מפני השלטון הנאצי.
ארלוזורוב נשא עמו אקדח להגנה עצמית, אולם הוא מיעט להשתמש בו ושמר אותו בדירתו שבירושלים.[5] טרם נסע לברלין הפקיד את האקדח בידי מכרו ריכרד ריכטר.[6]
ביקורת והסתה לפני הרצח
תוך כדי מסעו לגרמניה, נמתחה ביקורת חריפה ביותר בארץ, נגדו וכנגד תוכניותיו, בעיקר בעיתון "חזית העם" הרוויזיוניסטי, שהיה ביטאונו של האגף הקיצוני והרדיקלי בתנועה הרוויזיוניסטית. בדברי הביקורת נעשה שימוש בביטויים כגון "ברית סטלין - בן-גוריון - היטלר", "סכין בגב האומה", "הינוקא האדום", "ערל-זה-רב", ו"הדיפלומט האדום"[7] שבא למכור את כבוד העם היהודי "בעד בצע כסף להיטלר".[8]
בין שאר דברי הביקורת נכלל גם המשפט הבא, שכתב יוחנן פוגרבינסקי: ”העם היהודי תמיד ידע להעריך כראוי את מוכרי כבוד עמם ותורתם, ידע גם כיום להשיב על הנבלה הזאת הנעשית לעיני השמש ולעיני העולם כולו”.[9][10]
במאמרו "ההיטלריאדה של ארלוזורוב", שפורסם ב-16 ביוני 1933[11] (יום הרצח) בביטאון התנועה הרוויזיוניסטית ביידיש, כתב אורי צבי גרינברג כי ”הדוקטור החשוב אמר בדם קר, כי הוא מוכן 'לסגור' עסקה עם ממשלת היטלר, שהיא תרשה ליהודים המהגרים לארץ ישראל לקחת איתם את רכושם ותמורת זאת תתחייב ארץ-ישראל לקנות סחורות גרמניות ועל-ידי כך לתקן את הנזק שייגרם לגרמניה על־ידי בריחת ההון היהודי”.[12]
עוד לפני כן הייתה הסתה נגד ההסתדרות וחבריה: ב-1932, לפני חנוכת "הקתדרה לשלום בין-לאומי" באוניברסיטה העברית בירושלים, קיבל קנצלר האוניברסיטה יהודה לייב מאגנס מכתב שכלל איומים על חייו. ב-10 בפברואר אותה שנה פוצצו חברי "ברית הבריונים" בהנהגת אב"א אחימאיר הרצאה שנשא נורמן בנטוויץ'. הדבר נעשה באלימות פיזית ובהשלכת פצצות סירחון. ארלוזורוב היה מהנוכחים בקהל המאזינים להרצאה. אחימאיר ושותפיו למעשה נאסרו והועמדו לדין.[13]
מערכת הבחירות לקונגרס הציוני ב-1933 כללה השמצות הדדיות והתקפות אישיות, שלוו באלימות.[14][15]
הרצח
כשקולות אלה מהדהדים ברקע שב ארלוזורוב לארץ ישראל ב-14 ביוני 1933.[6] בליל שבת, 16 ביוני 1933, בסביבות השעה 20:40, הגיעו ארלוזורוב ורעייתו סימה לפנסיון "קטה דן" (שהיה ממוקם במקום בו הוקם ונמצא עדיין מלון דן בתל אביב). בני הזוג ישבו במרפסת הפונה אל הגן. כשהבחינו כי קהל סקרנים נקהל סביבם, החליטו לצאת לטיול רגלי לאורך חוף הים לכיוון הירקון. בשעה 21:30 עזבו הזוג ארלוזורוב את הפנסיון ופנו לירקון.[16]
בהתקרבם לבית הקברות המוסלמי בקצה שכונת מחלול הבחינה סימה בשני גברים שהלכו בעקבותיהם, האחד גבוה ומגודל והשני קטן ונמוך. שני הגברים החישו את צעדיהם, חלפו על פני בני הזוג. לבה של סימה ניבא לה רעות והיא העירה על כך לבעלה, שהגיב בביטול. שני הגברים נעצרו, והגבוה עמד בפישוק רגליים והטיל את מימיו, כשחברו ממתין לו. בני הזוג שוב הקדימו את שני הגברים. עתה נגלו לעיניהם אורותיה של שכונת מגורים חדשה שמדרום לשפך הירקון, שנקראה אז "שכונת הירקון". בני הזוג נכנסו לשכונה ושוטטו בין בתיה, ולאחר מכן חזרו לחוף. הם פנו דרומה והלכו בסמוך לקו המים. אז גילו שוב את שני הגברים פוסעים לפניהם ומאיטים. בני הזוג חלפו על פניהם ושני הגברים החישו צעדיהם וחלפו על פני בני הזוג. חילופי מקומות אלה אירעו מספר פעמים. כשהתקרבו לחלק הבנוי של תל אביב, בהיותם ליד הגבעה שעליה בית הקברות המוסלמי (מקום עליו ניטע לימים גן העצמאות) פנו שני הגברים לעבר בני הזוג. הגבוה האיר בפנס את פניו של ארלוזורוב (כדי לזהותו). התפתח דין ודברים קצר. ארלוזורוב שאל את השניים מדוע הם מפריעים, וסימה ביקשה כי יעזבו אותם. העוקב הגבוה שאל בעברית "כמה השעה?" (ביטוי שתיוחס לו בהמשך חשיבות רבה בפרשה). ארלוזורוב השיב כי אין זה עסקו, ושוב חזר הגבוה על שאלתו. בני הזוג המשיכו בצעידתם ואז התייצב מולם העוקב הנמוך, שלף אקדח וירה בארלוזורוב. המתנקש ובן לווייתו הסתלקו בריצה ונעלמו.[17][18]
סימה ניסתה להזעיק עזרה וזעקה "עזרה! עזרה! יהודים ירו בו", אך ארלוזורוב הירוי ביקש ממנה בגרמנית לחדול מכך.[א] היא תמכה בבעלה הפצוע, עד שהגיעו עוברי אורח שנשאו את ארלוזורוב למבנה סמוך, וסימה יצאה להזעיק אמבולנס.[20] האנשים שסביב הפצוע החליטו שלא להמתין לאמבולנס, וארלוזורוב הובל במכונית פרטית לבית החולים הדסה.[21]
הניתוח
בשעה 22:00 הגיע ארלוזורוב הפצוע לבית החולים הדסה בתל אביב. הוא היה פצוע מקליע אחד בבטנו עם שטף דם פנימי גדול. ידיד משפחת ארלוזורוב, ד"ר יוליוס קליברג (1894–1988), מנהל המחלקה הפנימית בבית החולים הדסה בירושלים, היה במקרה בתל אביב והתאכסן באותו מלון בו שהתה משפחת ארלוזורוב. הוא הגיע כאשר ד"ר אמיל שטיין התרחץ לניתוח של ארלוזורוב. ד"ר קליברג ידע שפרופסור מכס מרכוס נמצא בתל אביב והציע לד"ר שטיין להביאו כתגבור. ראש העיר מאיר דיזנגוף שלח את מכוניתו להביא את מרכוס, ובינתיים החל צוות בית החולים להכין את המכשור לעירוי דם, אך תקלה במכשיר עיכבה את מתן הדם, ואף על פי שהפציעה לא נחשבה לאנושה, ארלוזורוב נפטר כעבור שלוש שעות, בשעה 00:45, אור ליום 17 ביוני, כתוצאה מ"חוסר-דם חריף".[22] ד"ר אריה אלוטין, שהשתתף בניתוח כעוזר שני מעיד על מה שהתרחש בחדר הניתוח:[23]
היכרותי הראשונה עם פרופ' מרכוס הייתה ביוני 1933, כשהביאו לבית החולים "הדסה" ברח' בלפור את הד"ר חיים ארלוזורוב הפצוע, מרכוס שהה אז כתייר בתל אביב. הובהלתי למקום על ידי ההגנה (כי הייתי בחופשה), נוכחו שם כבר ראש העיר, מאיר דיזנגוף, גזבר הסוכנות, אליעזר קפלן, סגן ראש העיר ישראל רוקח. דיזנגוף הכיר את מרכוס, קודם ב-ברלין, בשנת 1932, הוחלט לנצל את הזדמנות שהותו בארץ ולהזמינו להתייעצות. מכס מרכוס השתתף בניתוח, לא כאן המקום למסור את פרטי הניתוח, אולם יש לציין, שהיה פה מקרה נדיר: של קרע וריד השער, פציעת ה-כבד, הכרכשת ואיבוד דם רב.
ד"ר אפרים סיני, שהיה אז מנהל מחלקת העיניים, כותב בספרו "במלוא העין - מעולמו של רופא" על המקרה:[24]
אני זוכר את הלילה הנורא של רצח ארלוזורוב. השמועה שהוא נורה פשטה בעיר כמו שרפה ביער. אף על פי שעת הלילה המאוחרת, צבאו מאות על שער בית-החולים הדסה ברחוב בלפור. בבית החולים פנימה שררה מהומה ואנדרלמוסיה. את ארלוזורוב הפצוע הביאו במכונית פרטית, ועד שהזעיקו את הרופאים ואת צוות חדר-הניתוח עבר זמן יקר. ארלוזורוב דימם מהפצע בבטנו, אבל היה בהכרה מלאה. "ראה מה שעשו לי" אמר לדיזנגוף. בחדר הניתוח התרחש מחזה מאקאברי. את הניתוח ביצע ד"ר חיים (אמיל) שטיין ועזר לידו דוצנט מרכוס, ששהה אז בארץ כאורח. סיפרו שבאמצע הניתוח חטף ד"ר מרכוס את הסכין מידו של ד"ר שטיין. שמועות על גבי שמועות דלפו מחדר-הניתוח, קהל של רופאים הצטופף במסדרון. ארלוזורוב נפטר על שולחן הניתוחים.
סימה נפרדה מבעלה המת. אחת האחיות מסרה לה את הטבעת שהוסרה מעל אצבעו וסימה ענדה אותה מעל טבעתה.[25]
ההספד וההלוויה
במהדורה מיוחדת של "דבר" שהופיעה ב-18 ביוני 1933, מייד לאחר ההלוויה (ראשיתה הופצה כבר במוצאי שבת, לאחר הרצח אך לפני ההלוויה), תואר כי ארונו של ארלוזורוב הוצב בבוקרו של אותו יום בבית ההסתדרות:[26]
את האולם פקדו נציגי השלטון של ממשלת המנדט הבריטי, ובהם שליש הנציב העליון, ונציגי בעלי תפקידים בממשל המנדט: זקן השופטים, המזכיר הראשי, היועץ המשפטי, הבישוף האנגלי, מפקד המשטרה, ונציגים רבים נוספים.[27]
הארון נישא מבית ההסתדרות החוצה על כתפי חברי הוועד הפועל של ההסתדרות הכללית ומפא"י, בחוץ ספד ברל כצנלסון בשם תנועת העבודה, בהספדו הכתיר את ארלוזורוב כעילוי של התנועה, והוסיף נימת אזהרה בדבריו "ארורה כל תנועה ... אשר מעשים טמאים הם מכשיריה", לאחר מכן ההלוויה צעדה מתחילת רחוב אלנבי ועד רחוב ביאליק, ליד בית הכנסת הגדול קרא החזן טולין א-ל מלא רחמים. התהלוכה עצרה ליד בית מרכז מפא"י, ומשם המשיכה לבית העירייה, שם מעל המרפסת נשא מאיר דיזנגוף הספד בשם העירייה, שבו הגדיר את הרצח כאסון לאומי. משם עברה ההלוויה והגיעה אל בית הקברות טרומפלדור, שהיה צר מלהכיל את כל המלווים, ושם בצהרי היום מנחם אוסישקין נשא הספד[28] פייסני, שבו אמר "כי הקבר הזה מאחד את כל האומה", וסיים את דבריו "יהא שלום עלינו ועל כל עם ישראל, ועל ההסתדרות שלנו ועל כל הזרמים, ועל כל היישוב". באותו יום הופיעה הודעה בעיתון "דבר" בחתימת דוד בן-גוריון:
"רבבות חלוצים מבכים אבדת העם והפועל היהודי בנפול ארלוזורוב מידי בריונים צמאי דמו. זכרו לא יסוף מלבנו ומזיכרון העם. נבליג על כאבנו. אל נקם.
— הלוויתו של ארלוזורוב, דבר, 17 ביוני 1933.
לפי שבתי טבת השתתפו כ-30 אלף איש במסע ההלוויה.[29]
בעיתונות העברית לאחר הרצח
לאחר הרצח, האשים העיתון "חזית העם" את "דבר" בהסתה פרועה. לצורך ההמחשה, עורך "חזית העם" האשים את "דבר", תוך שימוש ברטוריקה סרקסטית ותוקפנית: "מדוע לא תגידו שהרוויזיוניסטים משתמשים בדם למצוות פסח? בשביל להשכין אותו מונופול או טרור מצפוני יש אמצעים פשוטים: רמזי איומים ריקים, רכילות וסרוסים מהסוג שפלוני מסר ופלוני הגיד. מנסים להטביע את היישוב בים של ציניזם. אבל נפש היישוב אינה רוצה להיטבע! בייחוד בבוץ של דם על אחים! אדם מהחוץ היה מקהל רושם, שכיום, אחר הקטסטרופה העגומה, מתעניינים בחוגי א"י לא בתפיסת הרוצחים, אלא בשאלה – על חשבון איזו מפלגה כדאי לרשום את הרצח?"[30]
מנגד, באופן יוצא דופן הדפיס "דבר" גיליון במוצאי שבת, 17 ביוני 1933, 23 שעות לאחר הרצח. בעמוד השער קרא עורך העיתון, ברל כצנלסון, להתאפקות ולסובלנות על אף ההלם, הכאב והכעס. אולם גם הוא נעשה בהדרגה תקיף יותר במאמריו כלפי בכירי התנועה הרוויזיוניסטית. בכירי מפא"י האשימו ותקפו ביתר שאת את התנועה הרוויזיוניסטית בכלל ואת ז'בוטינסקי בפרט.[31] לאחר הרצח האשים בפומבי ברל לוקר, בכיר בסוכנות היהודית, את הרוויזיוניסטיים בהסתה לרצח: "קראו את העיתונים הרוויזיוניסטיים בכל השנים האלה. במיוחד את חזית העם המתועב. את הנאומים המרעילים שנאמרו נגד הפועלים ומנהיגיהם, השיסוי והוצאת הדיבה על הפועלים שמתכננים קנוניה עם הערבים כדי לעשות פוגרום ביהודים. ייזכר לכם מה שאמר ז'בוטינסקי, זה לא כבר, שארלוזורוב תומך בהיטלר ושהפועלים לא יימנעו מלמסור ילדי ישראל להיטלר".[31]
חקירה
הרצח עורר זעזוע עצום ביישוב, בגלל אישיותו הבכירה של הנרצח. החשד העיקרי נפל על אנשי התנועה הרוויזיוניסטית, שאיבתם לארלוזורוב והביקורת החריפה נגדו בעיתונם היו טריים עדיין בדעת הקהל.
יומיים לאחר הרצח פורסמו הודעות בעיתונות שהודיעו על פרס כספי לכל אדם שיביא למאסרם של רוצחי ארלוזורוב. תיאורם של הרוצחים הובא במודעות כפי שתיארה אותם סימה להארי רייס: האחד בריא גוף בעל גובה בינוני, שיערו חום-אדמדם ומתנועע בהליכתו כברווז והשני קטן קומה ושיערו כהה.[32] הרושם הכללי שנתקבע מכך היה שהרוצחים הם יהודים, ולא ערבים.[33]
תוך זמן לא רב נעצרו מספר חשודים בקשר לרצח ביניהם היו אנשי התנועה הרוויזיוניסטית: אברהם סטבסקי, צבי רוזנבלט, יהודה מינץ, ואב"א אחימאיר, איש רוח ופובליציסט רוויזיוניסטי, שייסד תנועה שנקראה "ברית הבריונים". בנוסף לאלו נעצרו אף חשודים ערבים וקומוניסטים.[34] סטבסקי היה שכנו לחדר של אחימאיר, ורוזנבלט היה בית"רי מפלוגת כפר סבא. החשד העיקרי נפל על סטבסקי ורוזנבלט, אף על פי שלשניהם היה אליבי בדמות עדים שראו אותם בירושלים ביום שישי בערב, הערב בו נרצח ארלוזורוב.[35] אולם לפני החוקרים הגיעה גם רבקה חזן והעידה עדות שקר שראתה את סטבסקי בתל אביב באותו ערב.[36] סימה ארלוזורוב, מלווה בקצין הבריטי ארנסט סטפורד, זיהתה במסדר זיהוי את שני החשודים ברצח בעלה.[37]
מי שהודיע למשטרה כי הוא חושד בסטבסקי היה בעל ביתו אשר חזן. הוא מסר את תחושותיו לקצין המשטרה משה פינקל, שהעביר את דברי חזן לאחראים עליו.[38] חזן עצמו נחקר גם הוא.[39] מלבד חזן חשדו בסטבסקי גם יצחק חלוץ,[40] קופאי במחלקת ההגירה שפגש בסטבסקי ביום הרצח,[41] והספרן אליהו טסלר.[42]
על אף שזהותו של סטבסקי נחשפה רק ב-21 ביוני, עת הובא לדיון בהארכת מעצרו, רבים גילו אותה יומיים קודם לכן.[43]
צבי רוזנבלט נעצר כחשוד ברצח ב-23 ביולי, במהלך פשיטה ראשונה מסוגה בתולדות המנדט הבריטי, יחד עם עוד מספר חשודים נוספים.[44] החשד כלפיו התעורר בעקבות הודעה במשטרה של צעירה בשם רבקה פייגין. ימים מספר לאחר מעצרו של סטבסקי פנתה פייגין לוועד הפועל של ההסתדרות הכללית, יריבתה הראשית של התנועה הרוויזיוניסטית, ומסרה כי בפיה סודות על הרוצחים. היא הציגה עצמה כחברת בית"ר המקורבת ל"ברית הבריונים" ויוצאת פלוגת בית"ר בכפר סבא. לטענתה דבר הרצח קומם אותה והיא פנתה עורף לתנועתה. לדבריה, העורך הראשי של "חזית העם" גילה לה כי איש פלוגת בית"ר בכפר סבא, צבי רוזנבלט - או חבר אחר מ"ברית הבריונים", צבי שניידרמן, הוא שירה בארלוזורוב, וכי אברהם סטבסקי הוא האיש שהאיר בפנס. אנשי הוועדה שהקימה מפא"י לחקירת הרצח חקרו אותה והתברר שגרסתה מתבססת על פרטי פרטים, שמות מקומות ופגישות. למרות הסתייגות הוועדה מאישיותה של פייגין ומהרקע האישי שלה, שנראו לאנשי הוועדה, שאול אביגור ואליהו גולומב, כמצביעים על אישיות בלתי יציבה, הרי שפע הפרטים המדויקים שידעה למסור על אנשי הפלוגה ועל חברי "ברית הבריונים" הכריע את הכף והם נטו להאמין לה.[45]
ראלף בודילי נתמנה לשופט חוקר שליווה את החקירה. החקירה המוקדמת החלה ב-20 ביולי 1933. ב-32 הישיבות הבאות נחקרו כל העדים בזה אחר זה. הישיבות נערכו כאחת לשבוע. בין העדים שהופיעו בפני השופט בודילי היו סימה ארלוזורוב אלמנת הנרצח, הארי רייס, ראש הבולשת הבריטית, שגבה בליל הרצח את הודעתה של סימה בה מסרה לו את תיאור המתנקשים, גששים שבדקו את זירת הרצח, קצין המשטרה ארנסט סטפורד שליווה את סימה במסדרי הזיהוי של סטבסקי ורוזנבלט, והחשודים עצמם - סטבסקי, רוזנבלט ואחימאיר. בעת החקירה המוקדמת נתגלו לפתע, ב-26 בינואר 1934, שני חשודים נוספים. ערבי בשם עבדול מג'יד מסר מרצונו הודאה במשטרה שארלוזורוב נרצח על ידו ועל ידי חברו עיסא דרוויש.[46] מג'יד טען שהוא זה שהאיר את פניהם של הזוג ארלוזורוב ודרוויש הוא זה שלחץ על ההדק.[47] עבדול מג'יד הובא לחקירה בפני השופט בודילי אך חזר בו מן ההודאה, ושוב חזר והודה, ולבסוף חזר בו כליל מעדותו וטען שסטבסקי ורוזנבלט הבטיחו להם אלף לירות (סכום עתק באותם הימים) תמורת הודאתו.
כשהובא לפני סימה ארלוזורוב ורעייתו של רייס טען דרוויש שאיננו יודע מי היא סימה. לעומת זאת, מג'יד הצביע על סימה ואף סיפר כיצד רצחו הוא ודרוויש את ארלוזורוב.[48]
בסיום החקירה המוקדמת, שארכה שבעה וחצי חודשים, פסק השופט בודילי ב-7 במרץ 1934 כי יש מספיק ראיות כדי להעמיד לדין באשמת רצח את סטבסקי ורוזנבלט, ואת אב"א אחימאיר באשמת הסתה לרצח.[49]
משפטם של סטבסקי ורוזנבלט
סטבסקי ורוזנבלט הועמדו לדין בפני בית המשפט לפשעים חמורים בירושלים. בדין ישבו השופטים אוון קורי ואוליבר פלאנקט הבריטים, יוסף משה ולירו היהודי ועלי חסנה הערבי. מטעם התביעה הופיעו התובע הכללי הארי הרברט טראסטד וסגנו מוסא עלמי. הנאשמים היו מיוצגים על ידי עורך הדין הוראס סמואל וסייעו בידו עורכי הדין יוסף קייזרמן לימים קיסרי, סנגורו של אברהם סטבסקי ויצחק בן ימיני סנגורו של צבי רוזנבלט. בדין המנדטורי נהוג היה הליך חקירה מוקדמת כדי לקבוע אם יש מקום להגיש כתב אישום. השופט החוקר בהליך היה קומנדר ראלף בודילי, שופט בריטי שפסק ב-7 במרץ 1934 כי יש מספיק ראיות להעמיד את החשודים לדין. המשפט עצמו החל ב-23 באפריל 1934.[49]
בדיון חלקה הסנגוריה על תקפות זיהויו של רוזנבלט[50] ועל תקפות מסדר הזיהוי של סטבסקי, משום שקודם למסדר הוצגו בפני הגברת ארלוזורוב מספר תמונות, ותמונתו של החשוד סטבסקי הייתה בולטת בשונותה.[51]
במשפט העידה סימה ארלוזורוב כי סטבסקי ורוזנבלט הם הרוצחים.[52] עוד לפני המשפט, ב-26 בינואר 1934 נתגלו שני חשודים נוספים. ערבי בשם עבדול מג'יד מסר מרצונו הודאה במשטרה שארלוזורוב נרצח על ידו ועל ידי חברו עיסא דרוויש.[53] לאחר מכן חזר בו מן ההודאה, ושוב חזר והודה, ולבסוף חזר בו כליל מעדותו וטען שסטבסקי ורוזנבלט הבטיחו להם אלף לירות (סכום עתק באותם הימים) תמורת הודאתו. בית המשפט העליון המנדטורי, שדן ברצח ארלוזורוב כערכאת ערעור, התייחס לנושא זה וקבע שהייתה כאן קנוניה והדחה לעדות שקר[54].
לימים, בפני ועדת החקירה (1983) הופיע יצחק חנקין (השומר ואיש ההגנה) ואישר את תוכנה של עדותו הקודמת המוקלטת; יצחק חנקין ישב בתקופת המנדט בבית הכלא, שם פגש את עבדול מג'יד ושמע ממנו וידוי על כך שהוא השתתף ברצח ארלוזורוב יחד עם חברו עיסא דרויש (היורה).[55] גם יעקב אורנשטיין, איש האצ"ל שלימים נמנה עם מייסדי לח"י ואשר אחרי קום המדינה היה לעיתונאי 'דבר' וחבר מפא"י, מספר באוטוביוגרפיה שלו "בכבלים" כי עבדול מג'יד הודה באזניו בתא כלאם המשותף שהוא שביצע את הרצח.
בתום המשפט, ב-8 ביוני 1934, זוכה רוזנבלט,[56] וסטבסקי הורשע על-יסוד עדותה של סימה ארלוזורוב, ללא כל ראיה נוספת, ונדון למוות בתלייה, כאשר השופט יוסף משה ואלירו, בדעת יחיד, קבע שיש לזכותו.[57][58] סטבסקי הגיש ערעור על פסק-הדין לבית המשפט העליון המנדטורי. בדיון הערעור ישבו השופטים פרנסיס בייקר וג'וליאן דה-פרייטס ואב בית הדין היה זקן השופטים מייקל מקדונל. ב-20 ביולי 1934 זוכה גם סטבסקי, על ידי כל השופטים, בעיקר על בסיס דיני הראיות שנהגו בארץ ישראל המנדטורית (אך לא בבריטניה עצמה) לפיהם אין להרשיע אדם ברצח על סמך עד ראייה אחד בלבד, ללא עדות מסייעת. על כן נפסק שעדותה של סימה ארלוזורוב אין בה כדי להרשיע את סטבסקי, מאחר שעדותה לא נתמכה בשום גורם אחר שקשר את סטבסקי לרצח. בנוסף לנימוק זה, נכתבו בפסק הדין על ידי השופטים האחרים נימוקים נוספים. לדבריהם הם לא מצאו דופי בעדותה של סימה ארלוזורוב, ולו היה נוהג בארץ ישראל החוק האנגלי, היו דוחים את הערעור. פסיקה זו של השופטים הייתה על פי הקודקס הפלילי העות'מאני שנהג אז בארץ ישראל. בשנת 1936 ביטלו הבריטים את הקודקס הפלילי העות'מאני, והכניסו לתוקף את פקודת החוק הפלילי, 1936, שהייתה מבוססת על המשפט הפלילי האנגלי. הסופר שבתי טבת בספרו "רצח ארלוזורוב" העלה את ההיפותזה כי "לו היה המשפט נערך באנגליה, או החל מינואר 1937 בארץ ישראל - או במדינת ישראל היה סטבסקי נשאר בהרשעתו וחייב בתליה".[59]
הקטגור במשפט הרצח היה עורך הדין בכור-שלום שטרית, אשר כיהן אחר כך כשר המשטרה מהקמת המדינה ועד 1967.
אב"א אחימאיר, שהועמד לדין יחד עם סטבסקי ורוזנבלט, זוכה מהאשמה כבר ב-16 במאי 1934, עם סיום שמיעת עדויותיהם של עדי התביעה.[60] עם זאת, הוא נעצר בשנית והועמד לדין כמקים הארגון "ברית הבריונים". יחד איתו הועמדו לדין חברים נוספים בארגון. המשפט קיבל את הכינוי "משפט ברית הביריונים". סנגורו במשפט זה היה צבי אליהו כהן. ב-19 ביוני 1934 הורשע אחימאיר ונדון ל-21 חודשי מאסר בפועל,[61] שהומרו לאחר מכן ל-18 חודשי מאסר.
על פי האוטוביוגרפיה של ג'וזף פרדריק, שהיה בזמן הרצח סגן מפקד המשטרה הבריטית לשעבר, ידעו הבריטים כל הזמן שאין לאף אחד מהשלושה כל קשר לרצח.[62] יהודה ארזי, שהתמנה להיות הקצין החוקר בפרשת הרצח, סבר גם הוא כי סטבסקי חף מפשע.[63] ארזי, שאף סייע לצוות ההגנה של סטבסקי, סיפר כי היה עליו לחץ גדול מצד חבריו ב"הגנה" להרשיע את הנאשמים, אף שלא היו ראיות כנגדם. כאשר סירב לעשות זאת, הוחרם ופוטר מהמשטרה.
על החקירה המוקדמת והמשפט כתב שבתי טבת בספרו "רצח ארלוזורוב":
"ענינו של הציבור בחקירה המוקדמת התעורר כבר בישיבה הראשונה - והיחידה - ביולי, שהייתה טכנית בלבד. חמש הישיבות שהתקיימו באוגוסט, עם חקירתם של רייס חלוץ, סימה סטפורד והגששים, ריתקו את הציבור והתענינותו בהליך המשפטי גאתה במהירות והגיעה לשיא שנמשך שנה תמימה, עד לפסיקתו הסופית של בית-המשפט העליון בשבתו כבית –משפט לערעורים. דומה שלא היה בחיי היישוב העברי מאורע שהסעירו וריגשו במשך תקופה ארוכה כל כך כמשפט רצח-ארלוזורוב. כדי לספק את סקרנותו הגוברת הדפיסו העתונים הוצאות מיוחדות אחרי – ולעיתים גם לפני – כל ישיבה, ולמחרתה הגישו לקוראיהם פרוטוקול מלא".
— טבת, עמ' 178–179.
הוויכוח ביישוב
כרוז של אישי ציבור
|
|---|
|
אל היישוב
כרוז מאת הרבנים הראשיים לא"י, רבנים וגאונים ודומי"ן בארץ |
| עתון התור. תרצ"ד. אוצרות ראי"ה ד', עמ' 119 |
על רקע הרצח והמשפט הוחרפו היחסים בתוך המחנות הפוליטיים ביישוב. החשש ממלחמת מחנות ומרדיפת חשודים עלה מיד ביום הרצח, והביא לקריאה של ברל כצנלסון, עורך "דבר", כבר למחרת הרצח, להימנע מהאשמות בלתי מבוססות. רצח ארלוזורוב הפך לנושא העיקרי של מערכת הבחירות להסתדרות הציונית, בארץ ישראל ובעולם. ראשי תנועת הפועלים האשימו את הרוויזיוניסטים ברצח. "העולם", ביטאון ההסתדרות הציונית בלונדון, ציין: "ישנה עובדה אחת, ועובדה זו מכילה כתב־אשמה הכי נורא נגד מנהיגי הרוויזיוניסטים. זוהי העובדה, שמיד בהיוודע דבר הרצח נולדה בלב אלפים ורבבות בכל קצווי העולם היהודי המחשבה האיומה הזאת, שמא יד יהודי שפכה את הדם הזה".[64] במאמר שכותרתו "אני מאשים" יצא דוד בן-גוריון בהתקפה חריפה על רקע הרצח, כנגד זאב ז'בוטינסקי וחברים נוספים בתנועה הרוויזיוניסטית.[65] מנהיגי הרוויזיוניסטים כינו את מסע ההאשמות נגדם "עלילת דם". ז'בוטינסקי השווה בפולין את סטבסקי לבייליס ואת גל ההאשמות כינה "בייליסיאדה".[64]
הרב הראשי לארץ ישראל הראי"ה קוק יצא להגנת הנאשמים, והיה מראשי המגינים עליהם ביחד עם רבנים רבים ואישים כמו בן-ציון מאיר חי עוזיאל, מאיר בר-אילן, נתן מיליקובסקי, שאול טשרניחובסקי, משה סמילנסקי, אלתר דרויאנוב, יוסף קלוזנר, אברהם קריניצי, ושלמה יצחק שטמפפר.[66] הוא טען שאין להוציא להורג ללא ראיות מבוססות. על תמיכתו של הרב קוק בנאשמים, ועל התגייסותו המסיבית לעזרתם,[67] נמתחה ביקורת חריפה בעיתון "דבר".[68] בתגובה לסופר ר' בנימין שתהה על כך שהרב קוק מסנגר על סטבסקי, כתב הרב קוק: "רק האמת בטהרתה היא המאירה את עיני ותומכת את לבבי, שאתן את כחי הדל להציל את הלקוח למות בלא שום יסוד לאשמתו, ואשר הנני חדור כולי בהכרה ברורה מטהרת המצפון שלי שהנאשם הוא נקי וצדיק וחף לגמרי מכל פשע וחשד של רצח".[69] בעקבות התמיכה של הרב קוק בסטבסקי ירדה קרנו בקרב רבים מההנהגה הציונית.[70] במאמר שפרסם ז'בוטינסקי בעיתון "הירדן", באוגוסט 1934, עם זיכויו של סטבסקי, והנושא את הכותרת "אלה שהצילו", הוא מונה את הרב קוק, יחד עם הסנגור עו"ד הוראס סמואל והנדבן מיכאל השכל (הגם שאינו נוקב בשמו), כ"שלושה בני אדם שהייתה להם השפעה מכרעת בזיכוי הנאשמים".[71]
המשורר נתן אלתרמן פרסם בעיתון "הארץ" ב-25 ביולי 1934, מספר ימים לאחר זיכויו של סטבסקי, את השיר "התנגשות". בשיר כתב, "קריאת "היכון!..." וגב נכפף בצפית אסון דרוכה...וכלב רע עובר ביעף ממדרכה אל מדרכה...איש בבשר אחיו נועץ את כל שניו המזהירות...דבר מה רקוב, דבר מה לא טוב בארץ העברים". באותו היום פרסם זאב ז'בוטינסקי את מאמרו מתוך קרירות ואיתנות, שנכתב כנגד האשמת אנשי התנועה הרוויזיוניסטית ו"ברית הבריונים" ברצח. המאמר פורסם בעיתון "מאמענט", שראה אור בוורשה שבפולין, ב-22 ביוני 1933.[72]
לאחר הרצח הפך גוש השמאל, בראשות מפא"י, לגוש הדומיננטי בהנהגה הציונית. ד"ר חיים ויצמן, שהתפטר בלחץ הימין בשנת 1931 מתפקידו כנשיא ההסתדרות הציונית, חזר לכהן כנשיא. דוד בן-גוריון נעשה לראש ההנהלה הציונית וריכז בידו את עיקר הסמכות והכוח ביישוב ומשה שרתוק (לימים שרת) נתמנה לראש המחלקה המדינית.
פרשת רצח ארלוזורוב המשיכה להסעיר את הציבור בישראל שנים רבות לאחר הרצח. אנשי תנועת העבודה המשיכו להאשים את הרוויזיוניסטים ברצח פוליטי ולעומתם אנשי המחנה הרוויזיוניסטי האשימו את אנשי תנועת העבודה בעלילת דם.
בשנת 1964 הגיש רוזנבלט תביעת דיבה נגד מפרסמי מאמר בו הובעה דעה, שיש יסוד לחשד, שרוזנבלט היה שותף לרצח ארלוזורוב. השופט ד"ר יוסף לם קבע בפסק דינו כי התביעה מוצדקת ונפסקו לרוזנבלט פיצויים. תביעה נוספת שהוגשה על ידי רוזנבלט בשנת 1971 הסתיימה בפשרה שכללה תשלום פיצויים ופרסום התנצלות על הטענה שרוזנבלט היה שותף לרצח.[73]
שאלת רצח ארלוזורוב הוסיפה להיות סלע מחלוקת פוליטי עוד שנים רבות. בשנת 1982 ראה אור ספרו של שבתי טבת "רצח ארלוזורוב". בספרו לא ניקה טבת את סטבסקי ורוזנבלט מחשד והטיל את האשמה ליצירת האווירה ששררה באותה עת ביישוב על ברית הבריונים ועיתונה "חזית העם", כפי שסיכם זאת בסוף הספר:
מבחינה זו מוטלת האחריות כולה על "חזית העם" ועורכיו, הם קראו לארלוזורוב "סנבלט", כינוהו "ערלזרוב" והאשימהו כמוכר כבוד-עמו בעד בצע כסף ואתנן. לעולם לא יוכלו חסידיהם להוכיח, כי ארלוזורוב הוא שפתח בעלבונות, וכי נקטו בסגנונם המשמיץ רק בתגובה או כהגנה; לעולם לא יוכלו להביא מתוך דבריו דוגמה לחרפות שחירף אותם או לכינויי-הגנאי שהדביק להם. המערכה בתחום זה הייתה כולה חד-סטרית ונגדו. ברור, איפוא, שלולא סגנונם המסית של אב"א אחימאיר, אורי צבי גרינברג ויהושע ייבין ולולא "חזית העם" שלהם, על שנאתו למפא"י בכלל ולארלוזורוב בפרט, לא הייתה פרשת הרצח מתפתחת כפי שהתפתחה והדברים בכללם לא היו מתגלגלים ומגיעים לאן שהגיעו. את הנכונות - את מה שנקרא "אווירה" – לקליטת החשד נגדם ולאמונה באשמתם יצרו הם עצמם. לשונם הפרועה היא שיצרה את הפרשה.[74]
ועדת החקירה לרצח
ערך מורחב – ועדת בכור
במרץ 1982 החליטה ממשלת ישראל בראשות מנחם בגין, הראשון מאנשי התנועה הרוויזיוניסטית שנבחר לראשות הממשלה, על הקמת ועדת בכור, ועדת חקירה ממלכתית שבכתב המינוי שלה הוטל עליה לחקור בטענות לפיהן "אברהם סטבסקי וצבי רוזנבלט, או אחד מהם, היו שותפים לרצח חיים ארלוזורוב הי"ד".[75]
הזרז המיידי להקמת הוועדה היה פרסום הספר "רצח ארלוזורוב" מאת שבתי טבת (הוצאת שוקן, תשמ"ב).
ועדת החקירה קבעה פה אחד כי אברהם סטבסקי (שנהרג על סיפון "אלטלנה"[76]) וצבי רוזנבלט לא היו רוצחי חיים ארלוזורוב, וכי לא הייתה להם כל יד ברצח, וציינה שאינה יכולה לקבוע מי היו הרוצחים, ואם היה זה רצח פוליטי. עוד קבעה הוועדה כי האפשרות שדרוויש ומג'יד הם הרוצחים היא אחת האפשרויות המהותיות, אך אי אפשר לקבוע בוודאות כי הם הרוצחים.
פרשת רצח ארלוזורוב ממשיכה לרחוש עד היום. בשנת 2007 הוצבו בבאר שבע שלטים שבהם נכתב שארלוזורוב נרצח על ידי ערבים, ולאחר בקשה שהופנתה לעירייה, השלטים הוסרו.[77]
עדותו של אלוף שלמה אראל
שלמה אראל, לימים מפקד חיל הים, חזר ארצה בסוף 1936 לאחר חמישה חודשים בים, ונעצר על ידי הבריטים עקב פעילותו ב"ברית נוער המרי". אראל שהה חצי שנה בכלא עכו ושוחרר בתנאי שיעזוב את הארץ. בהיותו בכלא פגש את עבדול מג'יד, שטען שהוא הוא שרצח את ארלוזורוב ביחד עם עיסא דרוויש.
תאוריות רצח נוספות
- הסבר יוצא דופן לרצח ארלוזורוב מעלה את ההשערה כי בוצע להזמנת יוזף גבלס או אשתו מגדה גבלס. מגדה הייתה חברתה ללימודים של ליזה, אחותו של ארלוזורוב, והייתה מיודדת גם עם חיים עצמו[78] והרצח נועד לטשטש את היחסים הקרובים שהיו בינו למגדה. נטען כי אלו היו קרובים מיחסי ידידות וייתכן שהרצח בוצע בתגובה לביקור ארלוזורוב בגרמניה הנאצית, וניסיונו (שלא צלח) להיפגש עם חברתו לשעבר, על דעת ד"ר רוברט ולטש, עיתונאי נודע וממנהיגי יהדות גרמניה, כדי להיעזר בהשפעתה להצלת רכוש היהודים, ולריכוך התעמולה הנאצית בחסותו.
- אברהם סטבסקי טען שסימה ארלוזורוב היא שרצחה את בעלה. זאת כנראה עקב תאוריה שהופצה לאחר הרצח, לפיה ארלוזורוב נשאה עמה אקדח.[79]
- אריה יצחקי טען שהיו אלו הבריטים שרצחו את ארלוזורוב. הרצח בוצע כחלק ממהלך שנועד לשבור את המתיחות בארץ ישראל כנגד השלטון הבריטי. במהלך זה רצו לסכסך הבריטים את היהודים בין עצמם ובמקביל לפגוע בצד הערבי (דבר שנעשה עם חיסולו של עז א-דין אל-קסאם מאוחר יותר).[80] מי שהגה במקור תאוריה זו היה אב"א אחימאיר.[81]
- יוסף מנקס, איש לח"י שנטל חלק ברצח ישראל קסטנר, טען בעדותו שקצינו הבריטי, ווטליב, הודה בפניו בעת שהיה שיכור שהוא זה שרצח את ארלוזורוב.
- אורי מילשטיין טען[82] שכל הרצח הייתה קונספירציה של בן-גוריון על מנת להבאיש את שמו של זאב ז'בוטינסקי, בר פלוגתו.
- שמואל דותן טוען, בספרו "אדומים", שהיו אלו פעילי פ.ק.פ., המחתרת הקומוניסטית של פלשתינה, שביצעו את הרצח. הרצח בוצע, על פי דעתו, בשל התנגדות לציונות[83] בפקודתו של יחיאל קוסוי.[84]
הנצחת ארלוזורוב באזור הרצח
בשנת 2009, שנת ה-75 לרצח, הוצב באתר בו אירע הרצח פסל סביבתי שיצרה האמנית דרורה דומיני. לצד הפסל הוצב גם העתק פורטרט של ארלוזורוב שיצר משה ציפר. כמו כן, על שמו נקרא רחוב ארלוזורוב שנמצא גם הוא בסמוך למקום שבו נרצח.
לקריאה נוספת
- שבתי טבת, רצח ארלוזורוב, תל אביב: הוצאת שוקן, 1982.
- מרים גטר, חיים ארלוזורוב: ביוגרפיה פוליטית, תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1977.
- שלמה אבינרי, ארלוזורוב, עידנים, 1991.
- ח. בן-ירוחם, העלילה הגדולה - לפני רצח ארלוזורוב ולאחריו, תל אביב: הוצאת מכון ז'בוטינסקי, 1982.
- אב"א אחימאיר, המשפט - פרשת רצח ארלוזורוב, רמת גן: הוועד להוצאת כתבי אחימאיר, 1968.
- דוד תדהר, בשירות המולדת, תל אביב: הוצאת ידידים, 1961. עמודים 377–426.
- משה ירוחם אריה לייבנזון, הרצח הפחדני - רצח ארלוזורוב, תורגם מיידיש על ידי המחבר, ד"ר יוסף בורג ואהרון שקלרסקי, ירושלים: הוצאת היונק, תשט"ו-1956.
- נתן ברון, משפט, יצרים ופוליטיקה - שופטים ומשפטנים בסוף המנדט ובראשית המדינה, תל אביב: סטימצקי, הוצאה לאור, 2014. עמודים 13–91.
- חביב כנען, הגייס החמישי, גרמנים בארץ ישראל בשנים 1933–1948, תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשכ"ח-1968.
- משפט רצח ארלוזורוב נאום הקטגור והסנגור והמסמכים, הוצא לאור מטעם ועדת הסנגוריה 1934, הדפסה חוזרת, 1982.
- שמואל דותן, אדומים, שבנא הסופר, 1991.
- הרב משה צבי נריה, 'הרב פודה ומציל: במלאת ארבעים שנה לפרשת רצח ארלוזורוב', ליקוטי הראי"ה, כרך א, כפר הרואה תשנ"א, עמ' 381–396
- אשר מעוז, "שיפוט היסטורי - משפט קסטנר וועדת החקירה בעניין רצח ארלוזורוב", משפט והיסטוריה, הוצאת מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, דניאל גוטוויין ומנהם מאוטנר עורכים, תשנ"ט, עמ' 441–471.
- אשר אילני, התנקשויות פוליטיות בארץ ישראל, הוצאת כרמל, 2004.
- יוסף רגב, רצח ארלוזורוב עוד חי: עדויות ועובדות בפרשת "רצח ארלוזורוב", באר שבע: הוצאת "ספר", 2016
- זיוה שמיר, "אגרוף, בריון - אל יהא להם מקום בתוכנו" - חיים נחמן ביאליק ורצח ארלוזורוב, ידיעות אחרונות, 14 ביוני 1985
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: חיים ארלוזורוב |
- שלום נתן רענן, הרב קוק זצ"ל בימי משפט סטבסקי, חרות, עמ' 4, 19 בספטמבר 1958
- תמיהות במשפט רצח ארלוזורוב דבר, 13 ביולי 1973 | המשך הכתבה
שי שטרן, שי שטרן יוצא לפתור את התעלומה: מי רצח את ארלוזורוב?, באתר של "רשת 13", 27 ביולי 2013 (במקור, מאתר "nana10"); במקור, מתוך "המגזין" עם אושרת קוטלר- תפיסת הקונספירציה על פי מאיר פעיל, באתר מחלקה ראשונה, 17 באפריל 2015
- מיכאל יעקובסון, סיבוב באנדרטה לרצח ארלוזורוב בחוף תל אביב, בבלוג "חלון אחורי", 7 באוקטובר 2017
ערן מינהר, חיים ומוות - פרק על חייו ומותו של חיים ארלוזורוב בפודקאסט "מינהר הזמן", באתר תאגיד השידור הישראלי, 18 בינואר 2018
אורי קוסובסקי, מוות על חוף הים: חקירת רצח ארלוזורוב, באתר "מ.ת.ג"
ביאורים
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 חיים ארלוזורוב נרצח, דבר, 17 ביוני 1933
- ^ Eran Kaplan, The Jewish radical right: Revisionist Zionism and its ideological legacy, Univ of Wisconsin Press, 2005, p. 139.
- ^ טבת, עמ' 10.
- ^ טבת, עמ' 33.
- ^ טבת, עמ' 45–46.
- ^ 6.0 6.1 טבת, עמ' 52.
- ^ טבת, עמ' 42.
- ^ טבת, עמ' 101.
- ^ חזית העם, בלקסיקון "העין השביעית" לתקשורת ועיתונות
- ^ טבת, עמ' 43–44.
- ^ טבת, עמ' 50.
- ^ טבת, עמ' 36–37.
- ^ טבת, עמ' 38.
- ^ מיכאל בר-זוהר, בן-גוריון, כרך א, פרק יב, עמ' 262–263
- ^
עופר אדרת, בחזרה לרצח ארלוזורוב — 90 שנה למכונת הרעל, באתר הארץ, 14 ביוני 2023
- ^ טבת, עמ' 58–59.
- ^ טבת, עמ' 70–71.
- ^ דוד תדהר, בשירות המולדת, תל אביב: הוצאת ידידים, 1961; עמוד 378
- ^ טבת, עמ' 233.
- ^ טבת, עמ' 71.
- ^ טבת, עמ' 74.
- ^ טבת, עמ' 75–77.
- ^ "הרפואה" מתאריך 1 באפריל 1973, כרך פ"ד חוברת ז' עמ' 413
- ^ במלוא העין - מעולמו של רופא, ד"ר אפרים סיני, צ'ריקובר מוציאים לאור בע"מ, 1984, פרק 67, עמודים 155-6
- ^ טבת, עמ' 86–87.
- ^
שגיאות פרמטריות בתבנית:דבר העובדים
סוג לא תואם [ 3 ] לחזור אל המקורות - מסע אל ארכיון העיתונות הישראלית, באתר דבר העובדים בארץ ישראל, 11 בספטמבר 2017 - ^ טבת, עמ' 98.
- ^ טבת, עמ' 99–100.
- ^ טבת, עמ' 97.
- ^ מ. הר אבן, מסביב לעלילות "דבר", חזית העם, 7 ביולי 1933
- ^ 31.0 31.1 ברק בר-זוהר, הסיקור העיתונאי של הרציחות של חיים ארלוזורוב ושל יצחק רבין, קשר 51 , אביב 2018, עמ' 36-23
- ^ משטרת פלשתינה (א"י), רצח, הארץ, 18 ביוני 1933
- ^ טבת, עמ' 86.
- ^ דוד תדהר, בשירות המולדת, תל אביב: הוצאת ידידים, 1961 עמוד 383
- ^ דוד תדהר, בשירות המולדת, תל אביב: הוצאת ידידים, 1961 עמוד 384 ” ד"ר אב"א אחימאיר ואברהם סטבסקי מסרו רשימת עדים: פרופ' נחום סלושץ, הסופר אברהם אלמליח, ברוך שוחטמן, העו"ד מרדכי אבניאל, אברהם ארסט ועוד, שיעידו כי היו בירושלים ביום שישי בערב (ערב הרצח)”
- ^ דוד תדהר, בשירות המולדת, תל אביב: הוצאת ידידים, 1961 עמוד 384, תדהר מספר על השוטר מיכאל רבינוביץ' ששמע מפיה שלא ראתה אותו בתל אביב אבל קיבלה הוראה מההסתדרות להעיד כך מפני ש"מצווה אפילו על פי התלמוד להעיד עדות שקר נגד האנשים הרעים האלה"
- ^ טבת, עמ' 117–118.
- ^ טבת, עמ' 109–110.
- ^ טבת, עמ' 116.
- ^ טבת, עמ' 125.
- ^ טבת, עמ' 63.
- ^ טבת, עמ' 127.
- ^ טבת, עמ' 120.
- ^ טבת, עמ' 154–155.
- ^ טבת, עמ' 150–151.
- ^ טבת, עמ' 200–201.
- ^ טבת, עמ' 206–207.
- ^ טבת, עמ' 218.
- ^ 49.0 49.1 טבת, עמ' 231.
- ^ משפט רצח ארלוזורוב – נאומי הקטגור והסניגור ומסמכים. הוצאת הסולל ירושלים 1934, עמ' 67 במהלך מסדרי הזיהוי הצביעה סימה ארלוזורוב על חשודים מספר, שונים אחד מהשני בחזותם לחלוטין, דבר המביא את הסנגור הוראס סמואל לתהות האם בכלל אפשר להסתמך על הזיהוי
- ^ יוסף נדבה, במבוא לספרו של אב"א אחימאיר המשפט, תל אביב תשכ"ח עמ' י"ז, י"ח
- ^ סימה ארלוזורוב מעידה על פרטי הרצח - אישרה וחזרה ואישרה כי סטבסקי ורוזנבלאט הם הרוצחים, דבר, 10 באוגוסט 1933, המשך
- ^ הודעתו השנייה של עבדול מג'יד, דבר, 7 בפברואר 1934.
- ^ פסק הדין במשפט סטאבסקי בביה"ד העליון לערעורים: סטאבסקי שוחרר, הארץ, 22 ביולי 1934;
הצעת בגין בישיבת הממשלה לפתוח בועדת חקירה על פרשת רצח ארלוזורוב, באתר מאגר כתבי מנחם בגין - מרכז מורשת בגין, 14 במרץ 1982 - ^ תמלילי עדויות מישיבות הוועדה שהתקיימו ב-13 באוקטובר 1983 ו-24 באוקטובר 1983; סימול התיק: ח 8 א - 1/ 7; שייך לארכיון בית ז'בוטינסקי: רצח ארלוזורוב, ועדת חקירה; לראשונה רואיין והוקלט על ידי פרופ' יוסף נדבה. הקלטת נשמרה בכספת עד למועד ועדת החקירה. ראו גם: ספרו של אוריאל בן-עמי "שאגה אחרונה במטולה", משרד הביטחון – ההוצאה לאור, תל אביב 1990, פרק ט"ו: "הווידוי על רצח ארלוזורוב", עמ' 94–97. בעדותו בפני ועדת החקירה, מספר חנקין בין היתר גם על חברותו עם חיים גורי, המשורר, הסופר ואיש הפלמ"ח, אשר שמע ממנו על עבדול מג'יד עוד קודם לכן, והכניס בצורה ספרותית את הפרשה בספרו "הספר המשוגע", תל אביב, עם עובד תשל"ב, 1971, עמ' 136–137.
- ^ טבת, עמ' 249–250.
- ^ טבת, עמ' 258.
- ^ פסק הדין במשפט רצח ארלוזורוב, דבר, 8 ביוני 1934
- ^ טבת, עמ' 262.
- ^ טבת, עמ' 248.
- ^ טבת, עמ' 264.
- ^ מנחם שריד, "ידענו שאף אחד מהשלושה לא היה מעורב בפשע", ביטאון מכון ז'בוטינסקי
- ^ "דו"ח יהודה ארזי" על עיוותי החקירה, מעריב, 15 ביוני 1973
- ^ 64.0 64.1 מיכאל בר-זוהר, בן-גוריון, כרך א, פרק יב, עמ' 269–270.
- ^ ד. בן-גוריון, אני מאשים, דבר, 7 ביולי 1933
- ^ כרוז תמיכה בסטבסקי, דבר, 21 ביוני 1934.
- ^ הרב קוק שולח שליח לעבר לגבול - שולח טלגרמות לכל ארצות הגולה, דבר, 13 ביוני 1934.
- ^ מ.ד., באמצע המשפט, דבר, 18 במאי 1934
משה בילינסון, למנוע טשטוש, דבר, 2 ביולי 1934
ז. דויד, תשובה אם ישנה!, דבר, 28 ביוני 1934 - ^ מאמרי הראי"ה עמ' 522–523.
- ^ החלום והמציאוּת: מאבקים, בדידות וצער: רצח ארלוזרוב, באתר lib.cet.ac.il
- ^ יוסי אחימאיר, זאב ז'בוטינסקי, "מגד ירחים", גיליון תמוז תשס"ט, מס' 117, עמ' 4 (בהוצאת "בית הרב" ירושלים).
- ^ ראו: נוסח המאמר "מתוך קרירות ואיתנות" בעברית, מתורגם על ידי ד"ר יהושע ייבין בשנת 1933, בתוך: ח. בן-ירוחם, העלילה הגדולה, לפני רצח ארלוזורב ולאחריו, תל אביב: מכון ז'בוטינסקי, תשמ"ב 1982, עמ' 68-63.
- ^ בג"ץ 152/82 דניאל אלון נ. ממשלת ישראל, פ"ד לו (4), 449, סעיף 4.
- ^ טבת, עמ' 274.
- ^ סקירה מקיפה על עבודתה של ועדת החקירה הממלכתית, וניסיונות מוקדמים יותר ללבן את הפרשה, מופיעה בעבודת הדוקטורט של נדב מולצ'דסקי: Nadav G. Molchadsky (2015) "Case Closed - Affair Open: The Bekhor Commission and the Affair of the Arlosoroff Murder," in History in the Public Courtroom: Commissions of Inquiry and Struggles over the History and Memory of Israeli Traumas (Ph.D. Dissertation, University of California, Los Angeles), pp. 165-254.:
- ^ טבת, עמ' 267.
- ^ יניר יגנה, בבאר שבע "פיענחו" את רצח ארלוזורוב, באתר הארץ, 23 בדצמבר 2008.
- ^ מכתבו של ארלוזורוב מ-21 במאי 1933, באתר פרויקט בן-יהודה
- ^ טבת, עמ' 237–238.
- ^ שמעון כהן, מי רצח את ארלוזורוב? הבריטים?, באתר ערוץ 7, 17 ביוני 2012
- ^ טבת, עמ' 237.
- ^ ד"ר אורי מילשטיין, "רוצח" ארלוזורוב היה סוכן של ארגון ההגנה, באתר News1 מחלקה ראשונה, 18 באפריל 2015
- ^ שמואל דותן, האדומים, שבנא הסופר, תשנ"א, עמ' 187
- ^
ראיון של דן מרגלית עם שמואל דותן על הספר 'אדומים' ועל רצח ארלוזורוב, סרטון באתר יוטיוב
39656985רצח חיים ארלוזורוב