שכונת מחלול
שכונת מחלול הייתה שכונה שהתקיימה משנות ה-20 ועד תחילת שנות ה-60 של המאה ה-20, לאורך חוף תל אביב כ-500 מטרים על מצוק הכורכר, במקביל לרצועת חוף הים, ונתחמה מעט דרומה מרחוב גורדון ומעט צפונה משדרות קק"ל (כיום שדרות בן-גוריון). שמה של השכונה הוא מושג בדיני הקרקעות העות'מאניים, על פיו קרקע לא-מעובדת היא "מחלול".[1]
היסטוריה
השכונה נוסדה בראשית ימי המנדט הבריטי, עת הממשלה המנדטורית העבירה את האזור לרשות מועצת העיר תל אביב.[2] מועצת תל אביב השאירה את חוף הים שהיה ברשותה (אדמת מחלול) מרחוב אלנבי ועד נחל הירקון, ללא תכנון בניה. ובכך התאפשרה גישה ישירה לים מכל נקודה במרחב העירוני. החוף היה מקום מגורים ארעי לעולים החדשים אנשי העלייה השלישית[3] וכן, לפליטים היהודים שנאלצו לברוח מיפו במהלך פרעות תרפ"א. הם תפסו את רכס הכורכר לפי כוחם, בשיטת ה'חאפ' (שם נוסף לשכונה). כל אחד יכול היה לקושש "ליפטים" וקורות עץ שנפלטו מהים, ולהקים צריף על צוק הכורכר ללא רישיון וללא תשלום ארנונות למיניהן (לפחות בשנים הראשונות). וזאת להבדיל משכונת צריפים אחרת היא שכונת נורדיה שתושביה שילמו דמי שכירות. אנשי גדוד העבודה – 'קיבוץ יסוד', שרובם השתייכו לפלג " השמאל" בראשותו של מנחם אלקינד, נטו אוהלם בשכונה. מראשית שנות העשרים, הם עבדו בבניית רחוב בן-יהודה, נחלת בנימין, שדרות רוטשילד ובית הספר תל נורדאו, עד שהתפרק גדוד העבודה בשנת 1929.[4] ב-1925 הוקם בשכונה גם צריף של תיאטרון "האהל".
יש אשר סוברים, כי גורם נוסף להקמת צריפי השכונה באתר, היה מניעת התפשטותו דרומה לכיוון יפו של בית הקברות המוסלמי 'עבד אל-נבי', שכבר במאה ה-19 נקברו בו מתי הכפר סומייל. בית הקברות המוסלמי הוקם בשנת 1903 במקביל להקמת בית הקברות היהודי ברחוב טרומפלדור, בעת מגפת הכולירה ביפו. על מתחם הקברים שפונו בהסכמה מבית הקברות המוסלמי בשנת 1963 נבנו מלון הילטון וגן העצמאות, ובתחומו, מוקף חומה, חלק קטן משטחו המקורי של בית הקברות.
השכונה, שנחלקה למחלול א' (הדרומית יותר) שנתחמה מצפון בבית החרושת דלפינר ולמחלול ב' שנתחמה מדרום בבית החרושת לבקוביץ, סבלה מרוחות עזות ומהצפות מדי חורף כתוצאה ממיקומה על רכס הכורכר והמדרון לכיוון הים, ומאחר שמרבית המבנים היו פחונים וצריפים, פרצו בחורף גם שריפות רבות. במחלול ב', נתכונן ונוהל בית הכנסת על שם 'יחזקאל' על ידי צבי הירש למברג. לימים נדד בית הכנסת לרחוב ארנון. בשיאה מנתה השכונה כמה מאות צריפים, ומרבית דיירי השכונה היו ממעמד חברתי-כלכלי נמוך.
תעשיה
שנת 1925 היתה שנת מפנה בתולדותיה של תל-אביב. הייתה זו שנת השיא של העלייה הרביעית. כעשרת אלפים מתוך כשלושים אלף עולים, בחרו להשתקע בתל-אביב, שאוכלוסייתה גדלה בשנה זו והגיעה עד 34 אלף נפש. וגם מפעלים ומרכזים מסחריים הוקמו.
שני המבנים הבולטים בשכונה היו צמודים זה לזה, בדרום בית החרושת לאריגת וצביעת משי 'דלפינר' אשר הקים תעשיין טקסטיל מבוקובינה, רומניה, מקס דלפינר, ומשנת 1933 ועד סיום פעילותו ב-1957, שותפות עם האחים יוחננוף, 'תעשיית משי דלפינר בע"מ'[5], ומצפון לו בית החרושת לעיבוד עורות של האחים לבקוביץ (בורסקא יהודה). הקמתו של 'לבקוביץ הקדימה בכמה חודשים את זו של 'דלפינר' שהחל לפעול ב-1925. שני המפעלים הזרימו את שפכיהם לים עשרות בשנים ותרמו לזיהום הים וחופי הרחצה. לימים נמתחה ביקורת על שיעבוד חוף הים לצרכי תעשייה, גחמה המיוחסת למאיר דיזינגוף[6]. יוסף פומרוק כיו"ר הוועד המאוחד של מרכזי המסחר בתל אביב פנה ב-19.2.1933 במכתב לחברה לפיתוח תל אביב ומחה בפניה על הרעיון הנואל להקים אזור תעשייה בסביבות הירקון ושפת ימה של העיר שמטבעם יועדו לקיט ומרפא, רחוק מאזור המרכז המסחרי שבהמשכו החלה להתפתח באותם ימים תעשייה זעירה בענפים שונים, כיום מרכז וולובלסקי והרחובות וולפסון, פלורנטין ועמק יזרעאל, וכך למחזר את הטעות של אמצע שנות ה-20 בשכונת מחלול.
לימים הוסלק בחצריו של 'לבקוביץ' 'מכון א' של תע"ש. מכון זה, היה אחד המכונים הראשונים והמרכזיים של ההגנה לייצור נשק.
אחרית דבר
שני השיקולים העיקריים שעמדו מאחורי תכנון פרויקט כיכר אתרים על שטח השכונה היו יצירת חניון ונתיב מהיר לאורך רציף הרברט סמואל, וגם מחיקת השכונה, שהייתה מטרד אורבני מיומה הראשון. אך מתחם כיכר אתרים ספג במשך השנים, בקרת רבה על עיצובו, תפקודו בהקשר המקומי ואחזקתו הכושלת. בנוסף נבנו על שטחה של שכונת מחלול שמונה מלונות יוקרתיים.
בין ילידי ותושבי השכונה: השחקנים גדעון זינגר ויוסי גרבר, הסופר שלמה שבא, הפסל אהרן פריבר, הצייר איקא ישראלי, ח"כ לשעבר מיכה רייסר ועו"ד יורם שפטל. לפסל דוד פולוס היה צריף בשכונה שבו נהג להתבודד ולעסוק בתכנון יצירותיו.
אירועים היסטוריים במחלול
- 16 ביוני 1933 - חיים ארלוזורוב נרצח בסמוך למקום שבו מדרגות היורדות היום מכיכר אתרים[7].
- 1 בספטמבר 1939 - אוניית המעפילים "טייגר היל" עלתה על שרטון אל מול חוף מחלול. (לוח זיכרון לציון האירוע מוצב בחוף למרגלות מלון "קראון פלאזה").
- 11 ביולי 1948 - חייל, תינוקת ואמה, וילדה בת 13 נהרגו מהפצצת מטוס מצרי על השכונה.[8][9]
מחלול בתרבות העברית
- בספר ידידי מרחוב ארנון של לאה גולדברג מסופר על נערים שהיו מגיעים משכונת מחלול לרחוב השוכן בקרבת מקום לשכונה. דיירי הרחוב היקים לא אהבו כל כך את הצעירים הללו, בלשון המעטה.
- בספר כחול מאפר של ק. צטניק מוזכרת "גבעת-מחלול כחזזית מסלידה. חורבות צריפים מטולאי קרשים וזפת משמשות שם בערבוביה בין חביות גדושות-זבל שגבהן כגובה הצריפים".[10]
- בסדרת ספרי חסמבה של יגאל מוסינזון בסיס החבורה המערה החשמלית נמצא באזור בית-הקברות המוסלמי שבשכונת מחלול.
- בסרט חבורה שכזאת, המבוסס על ספרו של פוצ'ו בשם זה, הוצג גיבור הסרט (המגולם על ידי יוסי בנאי), המתגורר בשכונה. הוא מתגייס לפלמ"ח ויוצא לקיבוץ. צילומי קטע הסרט אשר מראים אותו עוזב את ביתו, נערכו בתחילת שנות השישים בשרידי השכונה. באותן שנים היה קיים עדיין צוק הכורכר והצריפים היו פרוסים מפסגתו ובמורד לכיוון שפת הים.
- השכונה מונצחת בכותר שלושה משכונת מחלול, עם עיבודו לעברית של אברהם בר טורא, 1940, על פי ספרו של Matthaeus Peter, ובשילוב איוריה של מירה לובה.
- רות שלוס ציירה נוף ושם נתנה לציור: 'שכונת מחלול'.
- בסרט רובה החוליות יוצא גיבור הסרט יונתן להסתתר בשכונה, ומתעמת בצריפה של "פלשתינה המשוגעת" עם צלה של השואה. בסצנת הסיום של הסרט עולה יונתן במעלה צוק הכורכר.
- יגאל סרנה, יונה וולך - ביוגרפיה, הוצאת כתר, ירושלים 2009, עמ' 143-142. נזכר ג'סי נחייסי שהתגורר בצריף בשכונת מחלול, ובחצרו הציג מחזות חובבים.
לקריאה נוספת
- יהורם (פיצ'י) בן מאיר, 'קול מחלול על החול', פנים, בהוצאת הסתדרות המורים, גיליון 45, חורף 2009.
- חיה שורץ, "יד" לשכונת מחלול, גזית: ירחון לאמנות וספרות, ל"ג (ט'-י"ב)-ל"ד (א'-י"ב): 175-176, 1980-1982.
- סיפורו של התעשיין מקס דלפינר ובית החרושת שהקים ב-1925 בשכונת מחלול
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ כלומר קרקע מסוג "מירי" שנעשה בה שימוש לא-הולם, כגון אי-עיבוד כשלוש שנים, ולכן מופקעת מבעליה. ראו: יצחק בן-צבי, אוכלוסי ארץ ישראל, כתבי יצחק בן-צבי: כרך חמישי, תל אביב, הוצאת מצפה, תרצ"ז-1937, עמ' 158-157.
- ^ הפרדתה של תל אביב מיפו החלה בשנת 1921, והסתיימה רשמית ב-11 במאי 1923. היא אושרה על ידי השלטונות הבריטיים במטרה לאפשר את פיתוחה העצמאי של תל אביב. אך ההפרדה לא הייתה גמורה. ובתל אביב לא נתכוננה בתחילה עירייה כי אם מועצת עיר (Township), שהייתה כפופה בכמה עניינים ליפו. ראו מאמרו של ביגר גדעון התפתחות השטח הבנוי של תל אביב בשנים 1934-1909.
- ^ ראו עדותו של המשורר (יורם (פיצ'י) בן מאיר) על משפחת אביו, מאיר למברג, שהתגוררה במחלול בימים ההם.
- ^ ראו: דן הורוביץ, תכלת ואבק, כתר הוצאה לאור, ירושלים 1993, עמ' 16: "פרק 'גדוד העבודה' בחייו של אבי (דוד הורוביץ) הסתיים בשיחת לילה מרירה עם אלקינד על חוף ימה של תל אביב, סמוך למגורי פלוגת הגדוד בשכונת הצריפים מחלול".
- ^ כיום מלון קראון פלזה ברחוב הירקון 145
- ^ לפי עדותו של האדריכל יוסף מינור מי שבנה את בית ביאליק, דיזנגוף ייעד את חוף הים לתעשיה. הוא מספר, כי בעת שטיילו על החוף אמר לו דיזנגוף: "כאן יקום אזור התעשיה שלנו". מינור נחרד. "אל תעשה זאת! את חוף הים החול היפה, הבהיר והצלול! תל אביב צריכה להפוך לחוף נופש לכל אירופה". ודיזנגוף השיב: "הבלים. אין כל ענין ברחצה בים. תעשיה חשובה יותר" בתוך יעקב שביט וגדעון ביגר, ההיסטוריה של תל אביב משכונות לעיר 1936-1909, עמוד 40
- ^ דוד תדהר, בספרו בשירות המולדת, מספר שבית החרושת "דלפינר" בשכונה, היה המקום הראשון שאליו פונה ארלוזורוב לאחר פציעתו.
- ^ דף לזכר תקווה קפלן, ב"לעד" – אתר לזכר האזרחים חללי פעולות האיבה
- ^ אתר יזכור של משרד הביטחון
- ^ ק. צטניק, כחול מאפר, הוצאת עם עובד, תל אביב 1966, עמ' 97
