יוסף משה ולירו
ד"ר יוסף משה וָלֵירוֹ (14 בנובמבר 1882 – 6 ביולי 1945) היה שופט יהודי בתקופת המנדט הבריטי על ארץ ישראל. היה אחד משופטי ההרכב במשפט נאשמי רצח ארלוזורוב ופסק בדעת מיעוט כי יש לזכות את הנאשם אברהם סטבסקי.
ראשית דרכו
יוסף משה ולירו נולד בירושלים בשנת 1882 למשפחת ולירו, משפחת הבנקאים הספרדית הידועה בתולדות היישוב. סבו יעקב ולירו היה מייסד השושלת, שפתח בשנת 1848, יחד עם שותפים נוספים, את הבנק הראשון בארץ ישראל בעת החדשה – בנק ולירו ושות'. אביו היה חיים אהרן ולירו, איש עסקים ואיש ציבור בירושלים בסוף המאה ה-19 וראשית המאה ה-20. השירותים הפיננסיים שסיפק בנק ולירו שבבעלותו קידמו את הקהילה היהודית בירושלים ובארץ ישראל, וההון שהוזרם באמצעות הבנק הושקע ברכישת קרקעות ובבנייה, בפיתוח תשתיות ובדחיפת ירושלים הנחשלת של המאה ה-19 אל המתווה של ערים מודרניות.
בצעירותו למד ולירו משפטים באוניברסיטת לוזאן שבשווייץ, ובשנת 1912 קיבל תואר דוקטור למשפטים.
ב-1912 נסע ולירו לרוסיה, ושם נשא לאשה את לאה בתיה שייקביץ', שהייתה דוקטור לרפואה. בשנת 1914 התיישבו בני הזוג בקהיר, שבה עבד כעורך דין. בשנת 1916 שבו לירושלים.
במלחמת העולם הראשונה ולאחריה
במהלך מלחמת העולם הראשונה התנדב ולירו לצאת את הארץ לדמשק במקום אביו הזקן והחולה, במסגרת הגירוש של מנהיגי היישוב בידי ג'מאל פחה.
לאחר המלחמה היה לשופט במסגרת הממשל הצבאי הבריטי (OETA – Occupied Enemy Territory Administration), שקדם למנדט. בשנת 1920 נתמנה לשופט בבית המשפט המחוזי בירושלים.
משפט רצח ארלוזורוב
ב-16 ביוני 1933 אירע בתל אביב אירוע שנודעה לו השפעה עצומה על תולדות היישוב והדיו לא נמוגו במשך עשרות השנים שחלפו מאז – הרצח של ד"ר חיים ארלוזורוב, ראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, משרד החוץ של המדינה שבדרך. בליל שבת, בשעת ערב, כאשר יצאו חיים ארלוזורוב ואשתו סימה לטיול רגלי לאורך חוף הים הם הותקפו על ידי שני אנשים. אחד מהם האיר על בני הזוג בפנס והשני ירה בד"ר חיים ארלוזורוב והרגו. לאחר מכן הסתלקו שני המתנקשים בריצה ונעלמו. כחשודים ברצח נעצרו כעבור זמן שני אנשים, אברהם סטבסקי וצבי רוזנבלט, חברי התנועה הרוויזיוניסטית. הם הועמדו לדין בבית המשפט לפשעים חמורים בירושלים. משפטם החל ב-23 באפריל 1934. אב בית הדין היה השופט הבריטי אוון קורי, המשנה לזקן השופטים, ולצדו ישבו בדין השופט הבריטי אוליבר פלאנקט, ממלא מקום נשיא בית המשפט המחוזי בירושלים והשופט הערבי עלי חסנה מבית המשפט המחוזי בירושלים. השופט היהודי בהרכב היה ד"ר יוסף משה ולירו. התביעה ייחסה לנאשמים רצח ממניע פוליטי, בשל היריבות העזה שהייתה באותו זמן בין תנועתם לבין תנועת העבודה ומפא"י שעמדו אז בראש הנהגת היישוב, ובעיקר בשל מסע הסתה חריף שניהלו הקיצוניים מבין הרוויזיוניסטים, אנשי "ברית הביריונים", נגד חיים ארלוזורוב באופן אישי. ב-8 ביוני 1934 ניתן פסק הדין, שהיה קצר ולקוני לאמור:
"בית המשפט מצא ברוב דעות, כי בתל אביב, בליל 16–17 ביוני 1933, בכוונה תחילה, הנאשם אברהם סטבסקי נטל חלק ברציחתו במזיד של ד"ר חיים ארלוזורוב כשעקב אחריו, המתין לו, עצר אותו וכיוון עליו אור מפנס חשמלי ובהתקרבו אליו ביצע עבירה בניגוד לסעיף 170 של קוד הענישה וחלק 3 פסקאות b ו-e של הפקודה לתיקון החוק הפלילי 1927. ביחס לנאשם צבי רוזנבלט, לא מצא בית המשפט ראיה מהותית נוספת, כנדרש בחלק 5 של הפקודה לתיקון חוק הראיות 1924, כעדות מסייעת לזיהויו על ידי הגב' ארלוזורוב. הנאשם צבי רוזנבלט לפיכך מזוכה מהעבירה שבה הואשם."
בהמשך קרא השופט קורי את גזר הדין:
- "על הנאשם אברהם סטבסקי נגזרת מיתה בהתאם לחוק."
פסק הדין ניתן ברוב דעות של שני השופטים הבריטים והשופט הערבי. השופט ולירו מאידך, בדעת מיעוט, פסק שיש לזכות את הנאשמים, שכן הרצח אירע אגב ניסיון לתקיפת האשה.
בפסק דינו החולק כתב השופט ולירו:
"לאחר שיקול זהיר של משפט זה אני קובע את העובדות הבאות:
- 1. שהתוקפים עברו על פני הקורבן ואשתו פעמים אחדות והסתכלו בהם
- ואחד מהם חשף את עצמו בצורה בלתי הוגנת, לפני התקיפה.
- 2. שהפשע בוצע בשעה ובמקום כזה, אשר ידוע כי אז ולשם באים אנשים
- לשם מטרות בלתי מוסריות.
- 3. שהתאור הראשון של המתנקשים שנתנה הגב' ארלוזורוב שונה לגמרי מן
- המראה האמיתי של סטבסקי או של רוזנבלט, פרט לקומתו של סטבסקי בכללותה
- 4. שהגב' ארלוזורוב טועה בעדותה, אם כי בתום לב, בזהותה את הנאשמים.
- 5. כי האליבי של הנאשמים הוכח במידה מספקת.
- 6. כי לא עלה בידי התביעה להוכיח איזה קשר של ממש בין סטבסקי ורוזנבלט.
- 7. כי המניע שהמוצע על-יד התביעה לא הוכח.
בנסיבות אלה ולאחר עיון בעניין זה בכללו, הריני בא למסקנות הבאות:
- א. שהפשע לא היה פוליטי, אלא מסתבר יותר כי הייתה כאן תקיפה רגילה.
- ב. כי לאף אחד מן הנאשמים לא היה קשר כלשהו לרצח.
לפיכך אני מזכה את הנאשמים."
לאחר סיום המשפט המשיך השופט ולירו לכהן כשופט בית המשפט המחוזי בירושלים. בשנת 1935 נתמנה להיות שופט בבית המשפט העליון המנדטורי. הוא פרש מהשיפוט בשנת 1938.
יוסף משה ולירו נפטר בשנת 1945.
לקריאה נוספת
- שבתי טבת, רצח ארלוזורוב, תל אביב: שוקן, 1982.
- אב"א אחימאיר, המשפט, בהוצאת הוועד להנצחת כתביו, 1968.
- רות קרק, משפחת ולירו: שבעה דורות בירושלים 1800–1948, הוצאת גפן, 2005.
קישורים חיצוניים
- דוד תדהר (עורך), "יוסף משה ולירו", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך ב (1947), עמ' 661
- תמונת השופט ולירו ובני משפחתו באתר חדשות מחלקה ראשונה
- השופט ולירו ואשתו בסיור במצרים (על הגמלים) באתר יד יצחק בן צבי
