שבעה עשר בתמוז

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
(הופנה מהדף צום הרביעי)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
שבעה עשר בתמוז
צבא טיטוס מתכונן לכיבוש העיר בתקופת בית שני, דייוויד רוברטס, 1850
צבא טיטוס מתכונן לכיבוש העיר בתקופת בית שני, דייוויד רוברטס, 1850
צבא טיטוס מתכונן לכיבוש העיר בתקופת בית שני, דייוויד רוברטס, 1850
סוג צום
מועד
תאריך

י"ז בתמוז ה'תשפ"ה

יום ראשון 13 ביולי 2025

י"ז בתמוז (שִׁבְעָה עָשָׂר בְּתַמּוּז) הוא אחד מארבעת ימי התענית שנקבעו ביהדות לזכר חורבן בתי המקדש. תענית זו מציינת את היום שבו הובקעה חומת ירושלים, שלושה שבועות לפני חורבן בית המקדש השני. על פי המקרא והתלמוד הבבלי, לפני חורבן בית המקדש הראשון נבקעה חומת ירושלים בתשעה לחודש תמוז[1], אך בתלמוד הירושלמי כתוב שגם בבית ראשון נפרצו החומות בי"ז בתמוז אלא שבצל המצב הקשה טעו בספירה[2].

צום שבעה עשר בתמוז נקרא[3] גם צום הרביעי, מכיוון שתמוז הוא החודש הרביעי בשנה המקראית. בימינו שהצום הוא מכח מנהג, הצום נמשך מעלות השחר ועד צאת הכוכבים. ביום זה מתחילים ימי בין המצרים, הנמשכים עד תשעה באב. בימים אלו נוהגים מנהגי אבלות ההולכים ומחמירים ככל שמתקרבים לתשעה באב[4].

הסיבות לתענית

לדברי חז"ל במשנה, חמישה אסונות אירעו לעם ישראל בי"ז בתמוז:

חמשה דברים אירעו את אבותינו בשבעה עשר בתמוז...
נשתברו הלוחות. ובוטל התמיד. והובקעה העיר. ושרף אפוסטומוס את התורה. והעמיד/והועמד צלם בהיכל...

שבירת לוחות הברית

ערך מורחב – חטא העגל

בעת שהיה משה על הר סיני וקיבל את התורה, ניגשו בני ישראל לאהרון הכהן ביום ט"ז בתמוז ודרשו מנהיג חדש במקום משה, שלפי חשבונם כבר היה צריך לרדת מההר. אהרון דחה אותם ליום המחרת, וביום י"ז בתמוז עשו את עגל הזהב. באותו יום, י"ז בתמוז, ירד משה מהר סיני ושיבר את לוחות הברית למראה העם החוגג סביב העגל.

ביטול קורבן התמיד

בכל יום ויום היו מקריבים בבית המקדש את קורבן התמיד: שני כבשים, אחד בבוקר ואחד בערב. גם בזמן המצור על ירושלים היו הכהנים מקריבים, אולם לפי המתואר בכתבי יוסף בן מתתיהו, בשבעה עשר בתמוז נבקעו חומות הר הבית. הכוהנים שהיו במקדש נקראו להילחם, כך שלא נמצא אף כהן טהור שיקריב את התמיד[5].

הסבר אחר ניתן על פי אגדה בגמרא המובאת גם אצל יוסף בן מתתיהו[6], על מלחמת האחים החשמונאים הורקנוס השני ואריסטובולוס השני:

כשצרו מלכי בית חשמונאי זה על זה – היה הורקנוס מבחוץ ואריסטובולוס מבפנים. בכל יום היו משלשלין (אנשי אריסטובולוס) דינרים בקופה, ומעלים להם תמידים. היה שם זקן אחד... אמר להם: "כל זמן שעוסקים בעבודה אינם נמסרים בידכם". למחרת שלשלו להם דינרים בקופה, והעלו להם חזיר. כיוון שהגיע לחצי החומה, נעץ ציפורניו בחומה ונזדעזעה ארץ ישראל ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה

תלמוד בבלי, מסכת סוטה, דף מ"ט עמוד ב'מסכת מנחות, דף ס"ד עמוד ב'

ביקוע חומות ירושלים

בשנת 70 לספירה נפרצו חומות ירושלים בידי טיטוס, המפקד העליון של הצבא הרומי בארץ ישראל, באותו יום ממש שבו בוטל קורבן התמיד. המצור של הרומאים על ירושלים החל בחודש ניסן שנת 70 לספירה, ונמשך שלושה חודשים עד להבקעת החומה בחודש תמוז. כשלושה שבועות לאחר שנבקעה החומה, נכבשה ונהרסה ירושלים בידי צבאו של טיטוס, ובית המקדש הועלה באש.

על פי התלמוד הבבלי[7], לפני חורבן בית ראשון נפרצו חומות העיר בט' בתמוז, כפי שכתוב בספר ירמיהו[8], ומאחר שחורבן בית שני נחשב חמוּר יותר מחורבן הבית הראשון, נקבע התאריך המאוחר יותר - י"ז בתמוז - כיום תענית לשני האירועים יחד. לעומת זאת, בתלמוד הירושלמי[2] נטען כי גם בזמן חורבן בית ראשון נפרצו חומות העיר בי"ז בתמוז, ומה שנכתב בספר ירמיהו נובע בשל בלבול מניין הימים בעם ישראל בימי המצור.

שריפת ספר תורה בידי אפוסטמוס

ישנן מספר השערות לגבי זהותו של אפוסטמוס. לפי אחת מהן הכוונה לאנטיוכוס אפיפנס, מימי החשמונאים, כמתואר בספר החשמונאים: ”וספרי התורה אשר מצאו קרעו וישרפו באש”[9], אלא שהשם אפיפנס השתבש לאפוסטמוס.

השערה אחרת טוענת כי ספר התורה נשרף על ידי חייל רומאי בשם אפוסטומוס[10], מתוך אמונה שרווחה אצל חלק מאויבי ישראל כי עם הספר לא יוכל להתקיים ללא הספר [דרוש מקור].יש המזהים אותו עם פוסטמיוס פקיד רומי בכיר במינהל נציבות סוריה במאה השנייה ואם כך הקשר הוא ככל הנראה למרד בר כוכבא[11].

יש המבקשים לקשור מעשה זה עם סיפורו של יוסף בן מתתיהו בספרו מלחמות היהודים[12] על חייל רומי שמצא לא הרחק מבית חורון ספר תורה, קרע אותו לקרעים והשליכו לתוך האש. היהודים נזדעזעו מחילול הקודש ודרשו מיד מהמשגיח הרומי בקיסריה להעניש את הפורע, ”כי מוכנים הם למסור את נפשם מלראות תורת-אבות מחוללת באופן כזה”[13]. השערה זו נתמכת בדברי דעת רבי אחא בירושלמי[14] הטוען כי מעשה השריפה אירע "במעברתא דלוד", שכן בית חורון שוכנת בדרך המעבר מלוד לירושלים. אמנם, לדעת חכמים המעשה אירע במקום אחר, "במעברתא דטרלוסה".

העמדת פסל במקדש

הוכנס פסל עבודה זרה לבית המקדש. בתלמוד הירושלמי התלבטו לגבי זמן המעשה על פי הגרסה במשנה - לפי הגרסה והעמיד זהו מעשה של אותו אפוסטמוס, ולפי הגרסה והועמד מדובר על פסל האשרה שהעמיד מנשה מלך יהודה[15] או פסל זאוס שהעמיד אנטיוכוס בבית המקדש השני[דרוש מקור].

מועד התענית

בזמן שבין חורבן הבית הראשון לבניין הבית השני חלה התענית ביום ט' בתמוז. עם בניין הבית השני הפכה התענית ליום שמחה. על פי הגמרא, לאחר חורבן בית שני הפכה התענית להיות אופציונלית:

אמר רב פפא הכי קאמר: בזמן שיש שלום, יהיו לששון ולשמחה; יש גזרת המלכות, צום; אין גזרת המלכות ואין שלום, רצו מתענין רצו אין מתענין

זאת אומרת, בזמן השמד, כולם חייבים לצום אבל בזמן שאין שמד אבל אין גם שלום, הצום הוא אופציונלי. הרמב"ן מסביר שזאת ההלכה רק במישור העקרוני, אבל אחרי שכלל ישראל קיבלו את המנהג לצום (אפילו כשהמצב מוגדר "אין גזרת המלכות ואין שלום") מאז כולם חייבים לצום מתוקף המנהג.[16] כאמור, אחרי חורבן בית שני הצום הרביעי הועבר ל-י"ז בתמוז כי זהו התאריך של פריצת החומה בחורבן בית שני.

תוקפו של הצום שונה אם הוא מעיקר הדין מכח תקנת נביאים - דהיינו בשעת השמד, לבין מנהגינו לצום גם בשעה שאין גזירות. בשעת השמד הצום מתחיל משקיעת החמה, נוהגים בו כל חמשת העינויים הנוהגים בתשעה באב, ואף עוברות ומניקות צריכות לצום. אבל כאשר הצום הוא מכח המנהג, המנהג שקיבלו ישראל על עצמם, אינו חופף לעיקר הדין, אלא זמנו החל מעלות השחר, ואין נוהגים בו שאר העינויים מלבד איסור אכילה ושתייה. עם זאת, בשולחן ערוך נאמר ש"בעל נפש" יחמיר בכל הצומות כתשעה באב[17].

בשנים מסוג בשז, גכז והכז (כ-28% מהשנים) חל י"ז בתמוז בשבת ואז נדחית התענית ליום ראשון שאחריה, משום שתענית מדברי חכמים אינה דוחה את השבת, שבה אנו מצווים על עונג שבת ("וקראת לשבת עונג"[18]).

הכרזה על התענית

אצל הספרדים ועדות המזרח (כמו גם בחלק מקהילות איטליה) נהוג להכריז על התענית בשבת שלפניה[19]. וזה נוסח ההכרזה:

אחינו בית ישראל שמעו צום הרביעי יהיה ביום... יהפכהו הקב"ה לששון ולשמחה כמו שנאמר: "כה אמר ה' צבא-ות צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים והאמת והשלום אהבו".

ספר אבודרהם עמוד רנ"ד.

סליחות לשבעה עשר בתמוז

בתפילת שחרית של יום שבעה עשר בתמוז נוהגים לומר סליחות.

למנהג האשכנזים

  • אתאנו לך יוצר רוחות
  • אמרר בבכי
  • פזמון - שעה נאסר.

למנהג הספרדים

  • חמשה דברים ארעו
  • וארץ שפל רומי
  • אזי בבגדי
  • חרקו שן רשעים
  • שעה נאסר
  • אלקי ישועתינו שעה שוועתינו

ראו גם

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ ספר ירמיהו, פרק ל"ט, פסוק ב'; פרק נ"ב, פסוק ז'
  2. ^ 2.0 2.1 תלמוד ירושלמי, מסכת תענית, פרק ד', הלכה ה'
  3. ^ ספר זכריה, פרק ח', פסוק י"ט
  4. ^ שלושת השבועות המתחילים ב-י"ז בתמוז, תשעת הימים המתחילים בראש חודש אב, השבוע שחל בו תשעה באב, ערב תשעה באב (אחר חצות), ותשעה באב עצמו.
  5. ^ מלחמת היהודים ספר שישי פרק שני
  6. ^ בספרו קדמוניות היהודים, י"ד, ד', ג', הוא כותב שהיה זה ביום צום בחודש השלישי. הרב אליהו כץ חמישה מי יודע, ניב המדרשיה תשל"ב-ג, מביא השערה שלפיה מדובר בי"ז בתמוז.
  7. ^ תלמוד בבלי, מסכת תענית, דף כ"ח עמוד ב'; וכן תלמוד בבלי, מסכת ראש השנה, דף י"ח עמוד ב', וראו שם בדברי התוספות.
  8. ^ ספר ירמיהו, פרק ל"ט, פסוק ב'
  9. ^ חשמונאים א' פרק א' נ"ו
  10. ^ השם "אפוסטמוס" בלטינית "פוסְטוּמוּס" היה שם נפוץ בקרב חיילי הרומאים, שמשמעותו אדם שנולד אחר מות אביו
  11. ^ דביר רביב ונתנאל אלינסון, המדריך למטייל בשומרון, 2014
  12. ^ פרק י"ב אות ב
  13. ^ יוסף נדבה, גזרות על ספרים עבריים, מחניים ק"ו, תשכ"ו, באתר דעת. ראו גם שיעורו של הרב אורי שרקי באתר מכון מאיר התומך בהשערה זו.
  14. ^ תלמוד ירושלמי, מסכת תענית, פרק ד', הלכה ה'
  15. ^ כמתואר בספר דברי הימים ב', פרק ל"ג, פסוק ז'
  16. ^ תורת האדם, עניין אבילות ישנה.
  17. ^ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן תק"נ ומשנה ברורה.
  18. ^ ספר ישעיהו, פרק נ"ח, פסוק י"ג
  19. ^ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן תק"נ, סעיף ד'

הבהרה: המידע במכלול נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

31663929שבעה עשר בתמוז