פרשת ה-500
פרשת ה־500 היא פעולה נועזת של תנועת הבריחה של פריצת הגבול בין אוסטריה לאיטליה באופן לא לגאלי עבור שורדי השואה בדרכם לארץ ישראל.
בחדשים מרץ-אפריל 1947 גבר הלחץ של הבריטים על הצרפתים לא לאפשר מעבר של שורדי שואה בשטח השליטה של הצבא הצרפתי מאוסטריה לאיטליה. בזלצבורג, שטח כיבוש בשליטת הצבא האמריקאי, מחנות הבריחה עלו על גדותיהם ובאיטליה אוניות המעפילים חיכו לשורדים שיבואו. למפקדי הבריחה לא הייתה ברירה אלא לפרוץ את המחסום הצרפתי בכוח.
רקע
אוסטריה אחרי המלחמה חולקה לארבעה אזורי-כיבוש: הרוסי, הצרפתי, האנגלי והאמריקאי. גבולות נקבעו לפי האזורים באחריות צבאותיהם[דרושה הבהרה] ובנוסף התקיים שלטון צללים של המשטרה האוסטרית.[1] הבריחה הייתה צריכה להעביר בגבולות אלה, באופן לא לגאלי, מאות אלפי יהודים שורדי שואה. הם נכנסו לאוסטריה מפולין, הונגריה, רומניה וצ'כוסלובקיה והמשיכו במסע למחנות באוסטריה, בגרמניה או באיטליה בדרך אל האוניות. מפקד הבריחה באוסטריה ובגרמניה היה שליח המוסד לעליה ב', אשר בן נתן, שכינויו בבריחה היה ארתור.[2] באזור האמריקאי של אוסטריה, זלצבורג שימשה כצומת הדרכים הגדול של הפליטים, שחצו את אוסטריה. מפקד הבריחה בזלצבורג והסביבה היה שורד השואה אבא גפן.[3]
בתקופה הראשונה, במהלך 1945, היו בזלצבורג שורדי מחנות ההסגר של מטהאוזן וסביבתה, פליטי צעדות מוות ובורחים מהחודשים הראשונים של הבריחה בפולין. בהמשך הגיעו גם בורחים מרומניה והונגריה דרך וינה, מפולין דרך ברטיסלבה, וינה ולינץ ומצ'כיה. היו תקופות שהדרך לזלצבורג הייתה חסומה על ידי הבריטים, והשורדים היו צריכים ללכת ברגל, ב'דרך שחורה' (כנוי בריחה לדרך לא לגאלית), במעברי האלפים, ביערות, בשלג בלילה. לא פעם תפשו אותם שוטרים והחזירו אותם למחנה ממנו יצאו. היו שורדים שיצאו שלוש ואף ארבע פעמים, עד שהגיעו ליעדם. מזלצבורג עברו הפליטים למחנות באזור האמריקאי בגרמניה או לאיטליה, בדרך לארץ ישראל.[4] בינואר 1946 נסגר לגמרי הגבול לגרמניה, לחץ בריטי. למקום הגיעו שלושה חברי בריחה מומחים לארגון 'משלוחים' (טרנספורטים) לא לגאליים. תחילה העבירו קבוצות קטנות לאיטליה דרך לנדק-נוידרס, מקום שהבריטים לא הגיעו אליו. בהמשך הוגדלו הטרנספורטים והועברו שיירות של משאיות שהסיעו עד כ-350 איש ללילה. המשלוחים היו מלווים בחיילים 'אנגלים', פעילי בריחה במדים אנגליים, מצוידים בתעודות 'רשמיות' שזויפו על ידי הבריחה.[5]
התקופה השנייה התחילה בקיץ 1946, בעיקר אחרי פוגרום קיילצה. לדרום אוסטריה התחילו להגיע טרנספורטים של אלפים, שלא הייתה אפשרות לקלוט אותם במחנות הקיימים. נפתחו מחנות נוספים:
2.7.46 - מחנה 'הרצל', בזלצבורג, קליטה עד 2,000 איש.
25.7.46 - מחנה ביאליק, זלצבורג, קליטה עד 1,500 איש.
28.7.46 - מחנה טרומפלדור, בזלצבורג, קליטה עד 1,500 איש.
7.8.46 - מחנה ישראל, בעיר פוך שליד זלצבורג, קליטה עד 1,500 איש.
0.8.46 - מחנה ישראל בתוך זלצבורג, קליטה עד 3,500 איש.
אוגוסט - מחנה עקורים בעיר סאלפלדן, כ־80 ק"מ מזלצבורג, קליטה 4,000 איש ויותר.[6]
מנהלי המחנות קיבלו הוראות פעולה מהבריחה בנושאי הוצאת והכנסת אנשים למחנה. בתחילת 1947 התחילו להגיע לווינה אלפי יהודים מרומניה, במסגרת 'בריחת הרעב' (בריחת היהודים מרומניה אז נקראה כך עקב המצב הכלכלי הקשה ברומניה). למפקדי הבריחה לא הייתה ברירה אלא לקבלם, למרות הצפיפות במחנות. באזור השליטה הצרפתי, ליד העיר אינסברוק, בכפר קטן בשם גנדנוואלד, הוקמה נקודת בריחה עצמאית בפיקודו של סמי הלוי. הלוי היה איש הבריגדה היהודית, שנשאר באירופה, במסגרת מבצע הכפילים של ההגנה לסייע לשורדי השואה. כפילים היו חיילי הבריגדה שנשארו באירופה בזהות בדויה כדי לפעול בתנועת הבריחה, לאחר שהבריטים פרקו את הבריגדה וחייליה הוחזרו לארץ. הלוי, יליד מרוקו, דיבר צרפתית רהוטה והיו לו קשרים טובים עם אנשי הצבא הצרפתי במקום.[7]
בתקופה השלישית, באביב 1947, גם האמריקאים החלו להצר את צעדיה של פעילות הבריחה. אחד המעברים החשובים של הבריחה בדרך לאיטליה היה המעבר מהמחנות באזור זלצבורג דרך טירול שבשליטה צרפתית.
מעברי הגבול של הבריחה בין אוסטריה לאיטליה באזור טירול
מעבר הגבול העיקרי של תנועת הבריחה בין אוסטריה לאיטליה היה מעבר ברנר. במעבר גבול זה נסעו בכלי רכב. משאיות הבריגדה, עם פליטים בתור שהיו מוסווים כציוד ומכוסים בברזנטים, עברו במעבר הברנר את הגבול. בהמשך, לאחר שהבריגדה עזבה את האזור, משאיות הבריחה היו פורקות את השורדים מספר קילומטרים לפני הגבול באוסטריה ואוספות אותם מספר קילומטרים אחריו, באיטליה. הפליטים היו עוברים את הגבול האלפיני ברגל בשלג, בחושך בדרכים לא סלולות.[8] בתחילת שנת 1947 הבריטים הכבידו את השמירה בגבול. על פי בקשתו של ארתור בן נתן פתח הצבא האמריקאי מחנה פליטים בעיר סאלפלדן, הנמצאת במרחק של 20 ק"מ מהגבול של אזור השליטה הצרפתי. הכוונה הייתה להשתמש במחנה זה להעברת פליטים דרך אזור השליטה הצרפתי אל איטליה.[9] בהמשך, בקיץ 1947, הגבול לאיטליה נסגר לגמרי. פעילי הבריחה בראשותו של גפן מצאו דרך הרים עתיקה במעבר הקרימל, בה עברו גנבי בקר מאוסטריה לאיטליה כבר במאה ה־16. במהלך שלושה חודשי הקיץ של 1947 עברו כ-5,000 שורדי שואה את הגבול לאיטליה ברגל בהרי האלפים במעבר הקרימל.[10] בהמשך, בגלל עומק השלג במעבר, אי אפשר היה להמשיך להשתמש בו.
המעבר דרך אזור השליטה הצרפתי נשאר כאפשרות האחרונה להגיע לאיטליה. השורדים היו צריכים לעבור קודם כל את הגבול שבין האזור האמריקאי, שבו היו מחנות הבריחה ומחנות העקורים, לבין אזור השליטה הצרפתי. בהמשך היה עליהם לנוע באזור השליטה הצרפתי באוסטריה, ואז לעבור את הגבול בינו לבין איטליה. בחודשים מרץ - אפריל 1947 גבר לחץ הבריטים על הצרפתים לפעול נגד הבריחה. משמרות חיילים צרפתים סיירו בהרים ונעזרו בשומרי יער אוסטריים מקומיים, כדי לתפוס קבוצות שורדים בדרכן לאיטליה. מצב הבריחה במקום היה קשה. המחנות עלו על גדותיהם ובנמלים חיכו לשווא האוניות לשורדים שיגיעו. מעבר ברכבת מהעיר זלצבורג, באזור השליטה האמריקאי, לעיר אינסברוק, באזור השליטה הצרפתי, הפך בלתי אפשרי, עקב הביקורת החמורה האוסטרית-צרפתית ברכבת. מפקד הבריחה באוסטריה, שפעל בכיסוי כעיתונאי ולבש מדים של כתב צבאי, פנה אל הקולונל הצרפתי באינסברוק בדרישה להקל על העברת פליטים דרך האזור. בקשתו נדחתה.[11] בן נתן שלח למרות זאת, כדרך לבחון את המצב, טרנספורט של כ- 150 איש. הקבוצה נתפשה על ידי הצרפתים והוחזרה למקום ממנו יצאה. הלחץ הבריטי היה חד משמעי ונחוש.[11]
המבצע
הוחלט על פעולה נועזת לפתיחת המעבר דרך אזור השליטה הצרפתי. נבחרו 518 צעירים, שהתנדבו להשתתף במבצע. משימתם הייתה לעבור את הגבול הראשון בין אזור השליטה האמריקאי לזה הצרפתי, להבקיע את הדרך של 30 הקילומטרים באזור השליטה הצרפתי ואז לעבור את הגבול השני, לאיטליה. ההוראה לקבוצה ולמדריכיה הייתה לא לחזור גם אם יתפשו או יאסרו. ההנחה הייתה שלא ניתן יהיה לאסור בבת אחת 500 איש, וגם אין באזור מקום מתאים למאסר של קבוצה כה גדולה. בראש הקבוצה עמד ישראל רודלניק, איש בריחה ותיק.[12]
ההכנות למבצע
הקבוצה חולקה לעשר יחידות, שעל כל אחת מונה מפקד קבוצה. מונו 18 חברי בריחה כאחראים ובראשם מפקד כללי למבצע, שיצא עם הקבוצה גם הוא. סיירים יצאו לבדוק את הדרך מבעוד מועד. הם קבעו את המקומות המתאימים למעבר וטיפסו באלפים לגובה של מעל 2,800 מטר.[13]
היציאה למבצע
המבצע החל ב-7 במאי 1947. בדרך פגשו הבורחים שלושה שומרי גבול אוסטרים מזוינים. הם פורקו מנשקם, נלקחו מהם אמצעי התקשורת, כדי שלא יכלו לקרוא לתגבורת והם נדרשו להישאר במקומם. כנראה, הם גם הוכו. הקבוצה חדרה לשטח השליטה הצרפתי ונתקלה שוב בפטרול גם בהיתקלות זו הקבוצה התגברה על החיילים האוסטרים, שברחו. הפעם הופיע קצין צרפתי חמוש. למקום הגיעו מאות חיילים צרפתיים, הקיפו את הקבוצה ודרשו ממנה לחזור לאזור האמריקאי, משם יצאו.[13]
המאבק
החיליים הצרפתים שהגיעו השתמשו בכוח ובין הבורחים היו פצועים. אדם מבוגר ונערה נפצעו קשה למדי. הצרפתים הציעו להם עזרה רפואית ופינוי, אך הם סרבו. למקום המשיכו לזרום כוחות צרפתיים והגיעו מכוניות משוריינות וטנקים. הם הקיפו את הפליטים שלא זזו ממקומם. מאות חיילים נעו מאחורי הטנקים, ניסו לחדור אל תוך הקהל ולהעלות אנשים בכוח על הטנקים. הפעולה לא הצליחה. אנשי הקבוצה, בעיקר בנות, השליכו עצמם אל מתחת לגלגלי המכוניות והטנקים. הקולונל הצרפתי, שעמד בראש המאבק, הופתע מעוצמת ההתנגדות והורה להפסיק את ההתקפה. המעגל הצבאי נשאר להקיף את הפליטים הנצורים במהלך יומיים ושני לילות שהו הפליטים היהודים בשטח תחת כיפת השמים. יש לזכור שבחודש מאי באירופה הלילות קרים. הפליטים שבתו רעב. סיפור ה'מלחמה' של צבא הכיבוש הצרפתי בפליטי השואה היהודים הגיע (בעזרת הבריחה) לעיתונות והתפרסם בעולם.
כעבור יומיים הגיע למקום ג'יפ אמריקאי ובו שני 'קצינים אמריקאים' בכירים, הצרפתים נתנו להם לעבור במחשבה שהם ירגיעו את רוחות השובתים. מהג'יפ ירדו, במדי אנשי צבא אמריקאים, סמי הלוי ועוזרו ממרכז הבריחה בגנדנוואלד. בנוכחותם אורגנה תפילה בציבור והם נתנו הוראות לבורחים לא לחזור בשום אופן לאזור השליטה האמריקאי, משם יצאו. הצרפתים הבינו שאינם יכולים להמשיך במאבק, שלא יוכלו 'להביס' את הפליטים ושעליהם למצוא דרך לסיים את הפרשה הקשה. הם הסכימו שהפליטים יוחזרו לגנדנוואלד, שבאזור הצרפתי וישוכנו שם באופן ארעי. הפליטים סירבו לחזור לאזור האמריקאי, משם יצאו.[14] גפן, מפקד הבריחה בזלצבורג, שכנע את האמריקאים שלא להסכים לקבל את הפליטים חזרה לסאלפלדן, בטענה שמקומותיהם כבר התמלאו על ידי פליטים חדשים שהגיעו, דבר שהיה נכון. מיור וואסק, מפקד המשטרה הצבאית במקום אמר לגפן, שייתכן שיאלצו לקבל את הפליטים חזרה, מאחר שקיים הסכם בין הצרפתים לבין האמריקאים לקבל חזרה פליטים שחצו את הגבול באופן לא לגאלי. גפן עמד על כך כי הפעם לפליטים אלה אין דרך חזרה, ואם הצרפתים יתעקשו, הבריחה עלולה לשלוח אליהם עוד 1,000 פליטים נוספים. התקיימו דיונים קדחתניים ומפריס הגיעו הוראות ברורות לכוחות הצרפתיים לא לוותר, מפאת כבוד הצבא. במהלך כעשרה ימים מתוחים התקימו דיונים לחיפוש פתרון שישמור על כבוד הצבא הצרפתי באזור, אך גם יאפשר לבריחה להעביר שורדי שואה לאיטליה.[14]
השורדים במחנה באזור הצרפתי היו תחת שמירה כבדה. ב-16 במאי התקבלה הוראה מקולונל היל, האמריקאי, לשלוח 15 מכוניות לגבול כדי לקבל חזרה את 500 הפליטים. גפן שכנע את מיור וואסק לא לשלוח מכוניות אמריקאיות להביא את ה-500 מגבול השליטה הצרפתי. קולונל היל השתכנע וסיכם עם הצרפתים שאם הם יצליחו להוציא את האנשים מאינסברוק, ויביאו אותם לסאלפלדן, האמריקאים ישלמו את הוצאות הנסיעה בחלק הדרך שלהם.[14]
סיום הפרשה
למרות התנגדות הבורחים עצמם, הם הוחזרו לאזור השליטה האמריקאי, לסאלפלדן. החיילים הצרפתים במחנה גנדנוואלד פרצו למגורים של הפליטים תוך שבירת דלתות וחלונות, הכו את השורדים והעלו אותם בכוח על המכוניות הצבאיות. ארתור הורה לפזר שברי זכוכיות על הכביש לאורך הדרך ומכוניות צרפתיות נפגעו.
בשיחה שערכו האמריקאים עם גפן התברר להם שחלק מקבוצת ה– 500 הגיעו ממחנה סאלפלדן וחלק הגיעו מגרמניה. קפיטן מיכלסון דרש מגפן להכין רשימה של הפליטים שהגיעו מגרמניה, כדי להחזירם לשם. גפן הודיע לו כי לא יגיש רשימה כזו, כי השורדים הגיעו מגרמניה כדי לעבור לאיטליה והבריחה לא תסכים להחזיר יהודים לגרמניה. גפן הבטיח למיכלסון להוציא מהמחנה בהקדם את הפליטים שהגיעו מגרמניה.[14] עוד באותו הלילה יצאה קבוצה של כ-50 שורדים לאזור השליטה של הצבא הצרפתי, כשהמשמר הצרפתי מעלים עין. הקבוצה עברה למחרת לאיטליה. בהמשך, הצרפתים אפשרו לבריחה להמשיך בפעולותיה ולא הפריעו לקבוצות של כ- 50 ובהמשך גם כ־100 איש לעבור ולהגיע לאיטליה.[15]
אוניות המעפילים שחיכו, העלו את השורדים ויצאו להפלגות אל ארץ ישראל.
ראו גם
- תנועת הבריחה
- המוסד לעליה ב'
- אשר בן נתן
- אבא גפן
- הבריגדה היהודית
- מחנות עקורים
- אזורי הכיבוש באוסטריה
- ההעפלה
- שביל השלום האלפיני
- שארית הפליטה
- אפרים דקל
לקריאה נוספת
- כרמי פתאל (עורך),הכפילים בשליחות הצלה עלומה, הוצאת אגוד החיילים המשוחררים בישראל, 1990
- אהרון חוטר ישי, הבריגדה ושארית הפליטה, איגוד החיילים המשוחררים בישראל, 1999
- שלמה קלס, בדרך לא סלולה, תולדות ה"בריחה" 1948-1944, מורשת, 1994
הערות שוליים
- ^ אפרים דקל, בנתיבי הבריחה, משרד הביטחון, 1963, עמ' 137
- ^ אשר בן נתן, החוצפה לחיות, משרד הביטחון 2002
- ^ אבא גפן, פורצי המחסומים, יסוד, 1961
- ^ אפרים דקל, בנתיבי הבריחה, משרד הביטחון, 1963, עמ' 154
- ^ אפרים דקל, בנתיבי הבריחה, משרד הביטחון, 1963, עמ' 159
- ^ אפרים דקל, בנתיבי הבריחה, משרד הביטחון, 1963, עמ' 160
- ^ כרמי פתאל, הכפילים:בשליחות הצלה עלומה, מוסד ביאליק, 1990
- ^ חנה ויס ומירי נהרי, בנתיבי "הבריחה", מעברי האלפים ברגל, עמותת מורשת הבריחה, 2021, עמ' 174-137
- ^ אשר בן נתן, החוצפה לחיות, משרד הביטחון, 2002, עמ' 46
- ^ חנה ויס ומירי נהרי, בנתיבי "הבריחה", מעברי האלפים ברגל, עמותת מורשת הבריחה, 2021
- ^ 11.0 11.1 אשר בן נתן, החוצפה לחיות, משרד הביטחון, 2002, עמ' 45
- ^ אבא גפן, פורצי המחסומים, יסוד, 1961, עמ' 221
- ^ 13.0 13.1 אפרים דקל, בנתיבי הבריחה, משרד הבטון, 1963, עמ' 167- 170
- ^ 14.0 14.1 14.2 14.3 אבא גפן, פורצי השערים, יסוד, 1961, עמ' 225-223
- ^ אפרים דקל, בנתיבי הבריחה, 1963, עמ' 170
_1939.jpg)
39506326פרשת ה-500