זיוף תעודות בפעילות תנועת הבריחה
זיוף תעודות, ניירות וחותמות הייתה אחת מהפעולות החשובות שביצעה תנועת הבריחה, באירופה שאחרי השואה ומלחמת העולם השנייה, כדי לסייע בהגירת יהודים מהיבשת. תנועת הבריחה פעלה באופן חשאי ולא חוקי, וניצולי השואה ושארית הפליטה, להם סייעה, יצאו למסע הבריחה מאירופה לארץ ישראל כשהם, למעשה, אנשים 'שקופים' מאחר שכניצולי שואה רובם היה חסר תעודות זהות או דרכונים, ובנוסף לא הוכרו כאזרחים של מדינה כלשהי כך שהתקשו לבקש תעודות חדשות.
לפתרון בעיה זו הקימה תנועת הבריחה, ברחבי אירופה, שורה של מעבדות זיוף חשאיות שזייפו תעודות בהיקף גדול מאוד.[1]
רקע
ערך מורחב – תנועת הבריחה
תנועת הבריחה הייתה התארגנות ציונית, שהחלה בפולין, וניהלה את ההגירה הבלתי-חוקית של יותר משלוש מאות אלף ניצולי שואה יהודים בדרכם לארץ ישראל. התנועה פעלה החל משלהי מלחמת העולם השנייה ועד 1949 וטיפלה בפליטים כדי להביאם מרחבי אירופה אל ארצות הים התיכון שם חיכו להם אוניות מעפילים כדי להביאם לארץ ישראל. הנהגת התנועה פעלה בדרכים רבות ומגוונות, חוקיות ולא חוקיות, כדי למלא את יעודה ולהציל את מירב השורדים. אחת הדוגמאות לפעילות לא חוקית של התנועה הייתה ייצור ואספקה של תעודות מזויפות שאיפשרו לניצולים לנוע בביטחה (יחסית) בדרכי אירופה ובמעברים בין מדינות. דבר זה נדרש מאחר שבמסע הנדודים בנתיבי הבריחה ברחבי אירופה נאלצו השורדים לעבור גבולות רבים ובמעברים מארץ אחת לבאה אחריה נזקקו, לא פעם, לשלוש או ארבע תעודות שונות המזהות אותם כאנשים שונים עם מטרות מסע שונות וארצות יעד שונות.[2]
התחלת פעולות הזיוף
מה שקבע את ה"רשמיות" של תעודות ונתן להן תוקף היה סוג הנייר ובעיקר החותמות.[3] מוסדות הרשמיים שונים השתמשו בטפסים ותעודות מודפסים על ניר מיוחד, אך במקרים רבים נייר רגיל שימש בעותקים של המסמך המקורי. תעודות ש"עברו" גבול מספר פעמים וצברו חותמות רבות הפכו לתעודות "כשרות למהדרין". למעשה החותמת (פיאצ'ט) היא שהוערכה על ידי שומרי הגבול, ככל שהחותמת הייתה גדולה יותר כך היא עשתה רושם טוב יותר על הפקידים והשוטרים.[4] בפעילות הבריחה היה צורך בסוגים רבים של אישורים רשמיים כגון אישורי עירייה, אישורי משטרה, רישיונות נסיעה, רישיונות מעבר, רישיונות לנשיאת נשק, רישיונות נהיגה וכמובן תעודות זהות.
התחלת תהליך הזיוף בתנועת הבריחה נעשתה על גבי טפסים אמיתיים שנגנבו על ידי חברים, שעבדו או ביקרו במשרדים ממשלתיים או במשרדי הצלב האדום. כך למשל לאה פרזמה-שפר[5] עבדה כמזכירה של שר החינוך של לטביה כשאחד מתפקידיה היה להחתימו על מסמכים שונים. בין המסמכים לחתימה הייתה מגניבה שפר תעודות מעבר מזויפות עליהן חתם השר מבלי לשים לב ובכך סייעה בהעברת יהודים רבים מלטביה לפולין.[6][7]
עם התרחבות פעילות תנועת הבריחה והתגברות הצורך בתעודות מזויפות הוקמו ה"מסגריות" שהיו שם קוד למפעלי הזיוף בהם יוצרו החותמות והוטבעו על גבי הטפסים האמיתיים או המזויפים. מטעמי שמירת סודיות הועברו המעבדות ממקום למקום לעיתים תכופות. כך למשל, "המסגריה" הראשונה הוקמה ב-1945 בקרקוב, בדירה של הבריחה ברח' נאד-וויסליאנקה 32 ובהמשך הועברה לרחוב אופיצרסקה.[8]
הזייפנים הראשונים שגויסו היו אריה באואר, יעקב שוורץ ודויד רייזר[4] והם שכללו את שיטות העבודה באופן משמעותי והפכו את עניין החותמות לאומנות של ממש. "אסטרטגית הזיוף", לגישת הזייפנים, הייתה לא להעתיק תעודות, אלא לייצר אותן מהדמיון, כלומר להמציא את העימוד, הכותרת, התוכן, המוסד השולח, החתימות ובמיוחד החותמות שהיוו את מהותו של הטופס. השיטה הייתה להעתיק בדיוק מרבי את החותמת על ניר פרגמנט, להכין בעזרת ג'לטין שקוף ומעט גליצרין חומר נוזלי, אותו היו מחליקים על ניר זכוכית. מכאן אפשר היה להטביע על המטריצה שנוצרה את החותמת, שצוירה על ניר הפרגמנט. ממטריצה אחת אפשר היה להפיק כ -30-20 חותמות.[4]
פרטי המידע בתעודות
בחירת פרטי המידע לתעודה הייתה מאתגרת. כך למשל שורדים היו צריכים להחליט אם השם בתעודה יהיה השם המקורי שנתנו להם הוריהם בלידתם, או השם בו חיו בזמן המלחמה כבני הגזע הארי, או השם הבדוי בו הכירו אותם הפרטיזנים. לגבי ילדים היה לא פעם גם השם שניתן להם במנזר או בבית המשפחה הנוצרית אצלה הסתתרו. לאחר ההחלטה היה עליהם לשנן היטב את הזהות הבדויה שניתנה להם.
השורדים נדרשו לעבור במסעם בין ארצות ובין אזורי שליטה של בעלות הברית, והתעודות שניתנו להם היו אמורות להתאים לאותם מעברים. כך למשל, באוסטריה נדרשו לעיתים לעבור מאזור השליטה של הצבא הבריטי לזה של הצבא האמריקני ולזה של הצבא הצרפתי בדרך לאיטליה או לצרפת, שם חיכו האוניות.
עניין אחר היה הצורך התמידי להתאים את התעודות המזויפות לדרישות המשתנות של הרשויות. כך למשל, בשלב מסוים, הורו שלטונות הצבא האמריקאי, לקלוט למחנות העקורים בגרמניה רק פליטים יוצאי פולין, דבר שאילץ את מפעלי הזיוף להנפיק תעודות של זהות פולנית לשורדים.[9]
-
אישור נשיאת נשק של יוזף לנדס. כנויו של יוחנן כהן שליח המוסד -
תעודה מזויפת של יז' סוביצקי, כנויו של יוסף פריליכמן, פעיל בריחה
פעילות הזיוף הסדירה
תעודות בזהות יוונית
עם התחזקות דרישת השורדים לצאת מגרמניה, התגבר הצורך למצוא פתרון מהיר ויעיל לבעיית התיעוד. באותה תקופה נדדו מיליונים ברחבי אירופה בדרכם לשוב לארצותיהם ולבתיהם (שבויים משוחררים, אסירי מלחמה, אסירי מחנות, עקורים, ועוד) ופעיל הבריחה משה המאירי ("בן") סיפר על יוזמה לשלב את היהודים בין אותם נודדים.[10] לדברי המאירי הוציא האו"ם באותה תקופה הוראה לאפשר ליוונים לחזור ממחנות ריכוז לארצם (רה-פטריאציה(אנ')) והוא הציע "להפוך" את השורדים היהודים ליוונים כאילו הם שבים ליוון.[11]
הרעיון יצא מהכוח אל הפועל, תעודות מזויפות הוכנו עבור "היוונים" וניצולים החלו לעבור את הגבול תוך ניצול העובדה ששומרי הגבול הפולנים, הרוסים והצ'כים לא הבחינו בין יוונית ועברית. בתהליך "התייוונות" זה נאלצו אותם יהודים שברחו מערבה ונלחמו בשורות הצבא הרוסי לוותר, לא פעם, על המדליות והאותות של הצבא האדום שהוענקו להם במלחמה במסגרת הדילמה "מדליות או נסיעה".[12] אבא גפן, שהיה למפקד הבריחה בזלצבורג ועשה את הדרך הזו סיפר: ”מפולני הפכתי ליווני ולמדו אותי לומר 'קלימרה' ו'קליספירה'. מיווני הפכתי לפליט אוסטרי יליד אזור הכיבוש הבריטי. ואז הפכתי לאוסטרי יליד אזור הכיבוש האמריקאי, ורק כשהגעתי לזלצבורג הפכתי, סוף סוף, למי שאני: פליט יהודי מפולין. לכל הזהויות היו לי, כמובן, תעודות מתאימות”.[13]
תעודות בזהות גרמנית
אירועי פוגרום קיילצה גרמו לבריחה המונית מפולין. מסלול הבריחה העיקרי היה דרך הגבול לצ'כוסלובקיה, אך מסלול זה לא ענה על הדרישה של הניצולים לצאת מפולין וארגון הבריחה השתמש במסלול בצפון פולין, דרך העיר שצ'צ'ין לגרמניה.[14] מכאן הבורחים עברו לגרמניה. העברת יהודים במסלול זה התאפשרה תוך ניצול קיומו של מבצע פולני לגרוש גרמנים תושבי פולין לגרמניה. כך צורפו לטרנספורטים הגרמניים ברכבות הפולניות מערבה גם שורדי שואה שזוהו כגרמנים בעזרת תעודות מזויפות. למרות הקושי הנפשי של המסע ברכבת כגרמנים עם גרמנים, הייתה זו אחת מדרכי הבריחה הנוחות והבטוחות.[14]
מבצע חתונות
במסגרת פעילות הבריגדה היהודית עלה רעיון של נישואין פיקטיביים בין חיילי הבריגדה לבין נשים שורדות שואה ממחנות העקורים. מצב זה איפשר ל"נשות" החיילים הבריטיים של הבריגדה לחזור באופן לגאלי (לכאורה) לארצן (כלומר לפלשתינה). בתקופת המבצע במחנות העקורים נערכו לפעמים כ-40 חתונות ביום. האיסור הבריטי שחל על חיילי צבא הוד מלכותו הבריטי לשאת אישה מארץ אויב (כלומר ארץ שהשתתפה במלחמה נגד הבריטים) אילץ את מפעלי הזיוף להנפיק לכלות המיועדות תעודות מזויפות המעידות שמוצאן אינו ארץ אויב. במסגרת מבצע זה הגיעו לארץ ישראל כ–700 נשים ניצולות שואה.[15]
תעודות קולקטיביות
אחת הדרכים למעבר גבול באופן לא לגאלי הייתה שיטת התעודות הקולקטיביות עבור קבוצות "מטיילים".[16] לפי שיטה זו הוכנה מבעוד מועד רשימה של שמות וזהויות של "המטיילים" העומדים לעבור את הגבול כקבוצה וכן תעודות מזויפות של אלו הנכללים ברשימה. פעילי הבריחה שהובילו את הקבוצות השתמשו, לפעמים, בתעודה קולקטיבית אחת מספר פעמים. כדי למנוע משומרי הגבול מלהחתים את התעודה הקבוצתית (דבר שהפך אותה ללא שמישה יותר) שיחדו פעילי תנועת הבריחה את שומרי הגבול (בסיגריות ואלכוהול) כדי ש"ישכחו" להחתים את התעודה או שיחתמו רק על ההעתק. תעודה לא מוחתמת כזו איפשרה להעביר בעזרתה קבוצות נוספות.[9] דוגמה לפעילות כזו היא מעברי הגבול מגרמניה לצרפת של השורדים שהפליגו באוניה אקסודוס. כ-4,500 שורדים עברו עם 1,300 וויזות בלבד.[17]
רשימות קולקטיביות כללו, לעיתים, גם "משפחות", כלומר מארגני הרשימה יצרו משפחות פיקטיביות ממספר שורדים ללא קשר משפחתי ביניהם. דבר זה חייב את אותם "בני משפחה" ללמוד בע"פ את הפרטים על בני המשפחה האחרים.
הומור של זייפנים
הזייפנים ניצלו את ריבוי התעודות והחותמות ואת חוסר ההיכרות של שומרי הגבולות עם מגוון זה כדי לכלול בדיחות פנימיות בטפסים. כך למשל רשמו הזייפנים, במקום המיועד לרישום העיסוק, את האותיות .B.G שמשמעותן "בריחה געשעפטן" (עסקי בריחה), או את האותיות J.Z.שמשמעותן "ידישע צורס" (צרות יהודיות). ככל שהתעודות עברו את הגבולות יותר פעמים והוחתמו בחותמות שונות, לפעמים במעברי גבול שונים, וכך הן הפכו לאמינות יותר.[17]
ניירות "מתוקנים"
במקרים מסוימים שינו עובדי מפעלי הזיוף את משמעותם של מסמכים. כך למשל קיבל ארגון הבריחה מכתב אמיתי מהוותיקן, בו נאמר כי "מזכירות המדינה של הוותיקן תומכת בפעולה של הצלת ילדים יהודים ומבקשת משלטונות פולין, צ'כיה ורומניה להגיש את העזרה האפשרית בפעולה אנושית זו". לדעת הארגון המכתב לא היה מספיק חד משמעי כדי לאפשר הוצאת ילדים מפולין ולכן הוחלט "לשפרו" ובהתאם לכך שיפצו זייפני הארגון את המכתב והנוסח "המתוקן" שלו כלל את המשפט ש"הוותיקן מתחייב לקבל את הילדים על אחריותו" והופץ בין פעילי הארגון.[18]
במקרה נוסף (לפי עדותו של אבא גפן, מפקד הבריחה בעיר זלצבורג) נאסר מעבר פליטים שמגיעים ברכבת מזלצבורג לגרמניה, ולכן זוייפו ניירות עבור הפליטים ש"הוכיחו" שהם כבר גרים במחנה עקורים בגרמניה ורק "חוזרים לשם" דבר שאיפשר להם לעבור את ביקורת.[19]
במקרה נוסף השיג אחד מחברי ארגון הבריחה תעודה למעבר הגבול מפולין לווילנה בה נרשם שהוא ראשי לקחת עמו איש נוסף (נרשם בתעודה "1 איש נוסף"). אותו פעיל נעזר במפעלי הזיוף כדי לשנות את התעודה כך שיכתב בה "11 איש נוספים" וכך יכול היה להעביר 11 אנשים מברית המועצות לפולין. אותו פעיל השתמש בתעודה מספר פעמים נוספות והבריח עשרות יהודים לפולין.[20]
תקלות
תהליך זיוף התעודות לא היה נקי משגיאות או מחוסר בחותמות דבר שאיתגר את חברי ארגון הבריחה ואילץ אותם לאלתר פתרונות. כך למשל שליח הבריחה בפראג, אלחנן גפני, זומן למשרדו של קצין צ'כוסלובקי בכיר במשטרת הגבולות לבירור למה בחותמת (המזויפת) של הקונסוליה הצ'כית בוורשה חסרה לאריה, סמל המדינה הצ'כית, ציפורן ברגלו השמאלית. טעות זו הועברה לטיפול מפעל הזיוף שתיקן את החותמת.[21]
במקרה אחר, בגבול אוסטריה גרמניה, סירב מפקד תחנת הגבול להעביר טרנספורט של הבריחה בגלל חוסר בחותמת מסוימת. מפקד הבריחה בזלצבורג, אבא גפן, התייצב בתחנת משטרת הגבול כשהוא לובש מדים של ארגון CAJR - Committee for Assistance to Jewish Refugees שלא היה קיים כלל. המדים הרשימו את שומרי הגבול, וגפן שיכנע את השומרים לתת לו דוגמה של החותמת ודוגמה זו עברה מייד למפעל הזיוף כדי לייצר ממנה חותמת חדשה.[22]
היקף פעילות הזיוף של הבריחה
תנועת הבריחה העבירה כ-300,000 פליטים יהודים ברחבי אירופה. כל פליט עבר בדרכו מספר גבולות ובחלקם הגדול של מעברי גבול נדרש הפליט להציג ניירות שיניחו את דעתם של שומרי הגבולות כשרוב הניירות האלו היו מזויפים.
ניתן איפוא לסכם ולומר, כי לא רק שיחדנו, כיזבנו. גם שיקרנו, התחזינו, תיעתנו, זייפנו מסמכים, גנבנו גבולות והברחנו דרכם המוני אנשים. ואף על פי כן – ואולי גם זה לחטא יחשב – לא היססנו, לא התחבטנו, לא היכינו על חזינו, לא התחרטנו. ראינו בכך שליחות ומלוי מצווה
.
ראו גם
- תנועת הבריחה
- יוסי חן
- יוחנן כהן
- אבא גפן
- אשר בן נתן
- הבריגדה היהודית
- פוגרום קיילצה
- צבי נצר
- נשים בתנועת הבריחה
לקריאה נוספת
- צביקה דרור, בנתיבי הצלה, הקיבוץ המאוחד, 1988.
- אשר בן נתן, החוצפה לחיות, משרד הביטחון, 2002.
- מירי נהרי, הבריחה הביתה, עמותת מורשת הבריחה, 2022.
הערות שוליים
- ^ אפרים דקל, בנתיבי הבריחה, מערכות, 1958, עמ' 549
- ^ יוסי חן, האור בקצה היער, מורשת, 2011
- ^ יוחנן כהן, עוברים כל גבול, זמורה ביתן ומשואה, 1995, עמ' 212
- ^ 4.0 4.1 4.2 יוחנן כהן, עוברים כל גבול, זמורה ביתן ומשואה, 1995, עמ' 213
- ^ שפר הייתה סטודנטית למתמטיקה באוניברסיטה בריגה, ברחה לפנים ברית המועצות מפני הצבא הנאצי ועם תום המלחמה חזרה לריגה והצטרפה לתנועת הבריחה
- ^ בהמשך היה צורך להבריח את לאה פרזמה-שפר לפולין שם המשיכה בפעילותה בבריחה ועסקה באיסוף ילדים יהודיים וטיפול בהם בבית ילדים
- ^ ניבה אשכנזי, אולי הלילה זה יקרה, כרמל, 2021
- ^ יוחנן כהן, עוברים כל גבול, זמורה ביתן ומורשת, 1995, עמ' 211
- ^ 9.0 9.1 אפרים דקל, בנתיבי הבריחה, מערכות, 1958, עמ' 553
- ^ יוחנן כהן, עוברים כל גבול, זמורה ביתן ומשואה, 1995, עמ' 58
- ^ יוחנן כהן, עוברים כל גבול, זמורה ביתן ומשואה, 1995, עמ' 247
- ^ יוחנן כהן, עוברים כל גבול, זמורה ביתן ומשואה, 1995, עמ' 366
- ^ ראיון מצולם, אבא גפן, ארכיון מחנה המעפילים עתלית
- ^ 14.0 14.1 יוחנן כהן, עוברים כל גבול, זמורה ביתן ומשואה, 1995, עמ' 391-389
- ^ אפרים דקל, בנתיבי הבריחה, מערכות, 1958, עמ' 429-428
- ^ אפרים דקל, בנתיבי הבריחה, מערכות, 1958, עמ' 549
- ^ 17.0 17.1 אפרים דקל, בנתיבי הבריחה, מערכות, 1958, עמ' 551
- ^ אבא גפן, פורצי המחסומים, יסוד, 1061
- ^ אבא גפן, פורצי המחסומים, יסוד, 1961, עמ' 112-111
- ^ אפרים דקל, בנתיבי הבריחה, מערכות, 1958, עמ' 392
- ^ מ. שמואלביץ', עדות, ארכיון הבריחה אפעל מיכל 28, תיק 5
- ^ אבא גפן, פורצי המחסומים, יסוד, 1961, עמ' 143
- ^ יוחנן כהן, עוברים כל גבול, זמורה ביתן ומשואה, 1995, עמ' 219
_1939.jpg)
39506224זיוף תעודות בפעילות תנועת הבריחה