מרשם רפואי
מרשם רפואי הוא מסמך ובו תוכנית טיפול שעליה מורה רופא או בעל מקצוע אחר המורשה להנפיק מרשמים רפואיים. המרשם עשוי להכיל הוראות שיש ליישמן על ידי המטופל או על ידי אדם המטפל בו – אחות, רוקח או בעל מקצוע רפואי אחר.
בדרך כלל מכיל מרשם רפואי הוראות לנטילת תרופות. כתיבת מרשם על ידי המטפל עשויה לשאת בחובה אף משמעות משפטית, כיוון שהיא עשויה להעיד על נטילת אחריות מצידו, על הטיפול במטופל, ובאופן מיוחד על ניטור ופיקוח בהיבטי יעילות ובטיחות התרופה. אולם, ככל שתרופות באות לעיתים תכופות יותר באריזה מוכנה ואטומה על ידי היצרן, וככל שהעבודה הרפואית נעשתה מורכבת יותר, המונח "מרשם רפואי" קיבל מובן רחב יותר וכולל אף הערכה קלינית, בדיקות מעבדה, בדיקות דימות וכיוצא בזה, ככל שהדבר משפר את בטיחות ויעילות הטיפול.
צורה והגדרה
בעבר נכתבו מרשמים רפואיים בכתב-יד, על טופס מובנה, הנמצא בדרך כלל בפנקס. בתחילת המאה ה-21 מודפסים רבים מן המרשמים במדפסת מחשב. על מסמך המרשם הרפואי תופיע כותרת ברורה המזהה אותו כמרשם, פרטים נוספים במרשם הם שמו וכתובתו של הרושם וכן מספר רישיונו לעסוק ברפואה (אם הדבר נדרש על פי חוקי המדינה). על המרשם מופיע שמו של המטופל. בבריטניה חייב המרשם להכיל אף את כתובתו של המטופל. על המרשם מופיע אף תאריך הוצאתו. יש מדינות שבהן קיים מועד תפוגה למרשם רפואי.
תוכן
ברוב מדינות העולם בעלי מקצועות הרושמים מרשמים והרוקחים הממלאים אותם, הם מקצועות הנמצאים בפיקוח על פי חוק. התקשורת בין הרושם לרוקח באמצעות המרשם, אף היא נמצאת בפיקוח ומהווה מסמך משפטי. חוקי המדינה עשויים להגדיר מהן דרישות הצורה והתוכן של מרשם רפואי (לעיתים אף קובע החוק את גודל דף הנייר עליו יכתב) וכן כיצד יש לטפל במרשם ולתייק אותו בבית המרקחת. במדינות מודרניות רבות ניתן, בתחילת המאה ה-21, להעביר מרשם לבית המרקחת באמצעות מכשיר פקס, או בהוראה טלפונית.
לתרופות רבות בימינו קיימת חלופה של תרופה גנרית השווה לה מבחינת פעילותה הפרמקולוגית. יש והמרשם אף יכיל הוראות בשאלה האם הרוקח רשאי לתת למטופל תחליף גנרי. במרשם יכול המטפל אף לציין האם על הרוקח להדביק על עטיפת התרופה את הוראות המרשם באשר לאופן נטילת התרופה, או שהוא יכול להסתפק במתן מידע על התרופה בלבד. קיימים מרשמים בהם הרושם אף מציין את המחלה, או הנסיבות המיוחדות שבהן יש ליטול את התרופה. מידע נוסף זה עשוי לסייע לרוקח למתן מידע מדויק למטופל, היות שקיימות תרופות רבות הניתנות למספר מחלות ומצבים.
קיימים מרשמים הניתנים למספר מחזורי טיפול תרופתי, כך שב המטופל עם אותו המרשם ומקבל מנת תרופה נוספת, לאחר שסיים את מנת התרופה הקודמת.
טיפול במרשם
כאשר רוקח ממלא אחר מרשם, יש והוא מציין בכתב מידע על גבי טופס המרשם. לעיתים רישומים אלה נדרשים על פי חוק. כך למשל, הרוקח עשוי לרשום על גבי טופס המרשם את שם יצרן התרופה, את התאריך שבו ניתנה התרופה למטופל, ועוד. קיימות מדינות בהן החוק מחייב את הרוקח לחתום על המרשם את שמו. בבתי מרקחת ממוחשבים, מידע כזה יודפס ויהודק אל טופס המרשם, או יודפס על גבי מדבקה ויודבק על המרשם.
כאשר רוקח ממלא מרשם, אותו מרשם מקבל בדרך כלל מספר סידורי ייחודי לבית המרקחת. המספר יכתב על גבי המרשם על ידי הרוקח ויסייע בזיהוי המרשם בכל שלב מאוחר יותר. מדבקת הזיהוי תודבק אף לאריזת התרופה הניתנת למטופל. במידה והמרשם הוא למספר מנות תרופה, ייתכן והמטופל יחויב להביא עמו את המספר המזהה לבית המרקחת לצורך קבלת מנת תרופה נוספת. במדינות מסוימות קיימת דרישה חוקית לזיהוי ייחודי למרשמים.
מרשם רפואי בישראל
על מרשמים רפואיים בישראל חלות בין היתר הוראות תקנות הרופאים (מתן מרשם), התשמ"א-1981. תקנה 2 לתקנות קובעת שמונה פרטי מידע הצריכים להיות במרשם הרפואי:
(1) שם המטפל בעל היתר הרישום (רופא או אחר), מקום עבודתו או מענו ומספרי הטלפון שלו;
(2) מספר הרישיון שלו;
(3) תאריך מתן המרשם;
(4) שם האדם שלו מיועד המרשם ומספר תעודת הזהות שלו, מינו וגילו אם הוא מתחת לגיל 18 שנים;
(5) פירוט מלא של הרכב הסם או שמו המקובל של התכשיר הרפואי באותיות לטיניות כתובות באותיות דפוס או מודפסות במכונת כתיבה;
(6) הוראות שימוש לפי המינון וצורת השימוש;
(7) הוראות חזרה על אותו מרשם אם יש צורך בכך;
(8) חתימה וחותמת הרופא.
תוקף מרשם רפואי בישראל הוא בדרך כלל למשך שנה מיום הינתנו (מרשמי קופות חולים לרוב קצרים יותר).
ביקורת
קיימים מקרים בהם רופאים נרתעים להנפיק מרשם גם כאשר לכאורה יש צורך בהנפקה (לעיתים בשל אי הרצון לקחת אחריות על תגובת המטופל לתופעות לוואי אפשריות של הטיפול). כך למשל, ביקורת נשמעה על רופאים שאינם רושמים תרופות מסוימות לטיפול בהשמנה (דוגמת סקסנדה) למטופלים הנאבקים עם השמנה כרונית עם BMI שאינו שווה ערך ל BMI המומלץ באופן רשמי על ידי ה-FDA.[1]