פסיכולוגיה פופולרית
פסיכולוגיה פופולרית או פסאודו-פסיכולוגיה[1] היא שם כולל לתאוריות ורעיונות שונים לגבי חיי הנפש של האדם והתנהגותו, שלכאורה מבוססים על תחום הפסיכולוגיה, ונפוצים בקרב ציבור הרחב. המונח משמש לעיתים קרובות לתיאור רעיונות פסיכולוגיים שנראים פשטניים יתר על המידה, לא מעודכנים, לא מוכחים מדעית ולא מפורשים באופן נכון.[2]
העוסקים בפסיכולוגיה פופולרית הם מרצים, יועצים וכותבים שונים, שנתפסים בציבור כפסיכולוגים או בעלי ידע רחב בפסיכולוגיה, בעקבות תדמית שנוצרה להם בשל עבודתם, למרות שלמעשה אין להם הכשרה אקדמית מתקדמת. המושג פסיכולוגיה פופולרית מתייחס גם לתעשיית המקורות ואמצעי התקשורת היומיומיים והנפוצים בציבור המספקים מידע על ההתנהגות האנושית.[2]
מקורות של הפסיכולוגיה הפופולרית
המקורות של הפסיכולוגיה הפופולרית עשויים להיות ספרי "עזרה עצמית" למיניהם (כגון ספרים העוסקים בדרכים להיות מאושרים יותר); תוכניות ייעוץ ברדיו ובטלוויזיה (כגון תוכניתה של ורדה רזיאל ז'קונט) וכתבות ייעוץ בעיתונות ובאינטרנט. התכנים של פסיכולוגיה פופולרית כוללים מיתוסים הנפוצים בציבור אודות הנפש וההתנהגות; רעיונות ותאוריות פופולריים שמבוססים בחלקם או לא מבוססים על ידע פסיכולוגי מדעי (כגון פליטה פרוידיאנית, האניאגרם של האישיות, אינטליגנציה רגשית ועוד); תפיסות רווחות לגבי שיטות מחקר פסיכולוגיות שלא הוכחו מחקרית (כגון שיטת NLP); ואגדות אורבניות על פסיכולוגים (כגון "הפסיכולוג הנודע פרדריק סקינר גידל את בתו בתיבת סקינר").
עבודותיהם של חוקרים ומטפלים רבים עובדו במהלך השנים לגרסאות פופולריות, שהתפרסמו בספרים ובעיתונות, ובתוכניות רדיו וטלוויזיה מרובות. השפה הפסיכולוגית הפכה לשפה שגורה בקרב הקהל הרחב (למשל, "אני בדיכאון"). כך, נתנה פופולוריזציה זו לגיטימציה ועידוד לפנייה לסיוע פסיכולוגי, והפכה את הטיפול הנפשי מסודיות שיש להתבייש בה לחלק מכובד בביוגרפיה האישית. אולם, כתיבה פופולרית, לוקה תכופות בפישוט יתר, בסילוק סימני שאלה ובהכברה של סימני קריאה שאינן מאפיינות את הספרות המקצועית, וכן את עבודתם של מטפלים רבים, בהם מצויים לעיתים ספקות והתלבטויות, שאלות פתוחות, מגבלות, קריאות-תיגר והשערות.
היסטוריה
הפסיכולוגיה הפופולרית החלה להתפתח החל מסוף המאה ה-19, במקביל להתעוררות מדע הפסיכולוגיה בארצות הברית על ידי חוקרים כמו ג'יימס קאטל, סטנלי הול וויליאם ג'יימס, שהושפעו מהתפתחות מדע הפסיכולוגיה בגרמניה על ידי וילהלם ווּנדט. ב-1890 פרסם ויליאם ג'יימס את ספרו "עקרונות הפסיכולוגיה", שזכה להתעניינות רבה בקרב הציבור הרחב, ובעקבותיו פורסם ספרו "Psychology: The Briefer Course", שנועד לאפשר לקהל לקרוא ולהבין ספרות פסיכולוגית. עם זאת, באותה תקופה רווחה בציבור ההנחה שפסיכולוגיה היא סוג של קריאת מחשבות, ושאין לה השלכות על חיי היומיום של אנשים נורמטיביים; פסיכולוגים רבים חשו שאין להם דרך גישה מותאמת אל הקהל הרחב. ב-1893 הוצג לראשונה תחום הפסיכולוגיה במסגרת התערוכה העולמית של שיקגו, והופצו קטלוגים ובהם מידע על מטרות התחום, נושאי ההתעניינות ושיטות המחקר המקובלות[3]. התחום הוצג גם בתערוכה העולמית של סנט לואיס ב-1904, אז נערכו גם הרצאות של הול, טיצ'נר, ווטסון ועוד, וכן נערכו הדגמות של ניסויים ואבחונים על המבקרים בתערוכה.
רק בתחילת המאה ה-20 החלה הבנה של ההשלכות של הפסיכולוגיה על חיי היומיום של האנשים – כאשר תחום הפסיכולוגיה היישומית צבר תאוצה, וכשעבודתו של סטנלי הול בתחום הפסיכולוגיה החינוכית הביאה לשינוי גישה ורפורמות בדרכי ההוראה והחינוך בבתי הספר בארצות הברית. רבים ביקרו שינויים אלו, וטענו כי אין להסיק מסקנות מניסויים בפסיכולוגיה ולשנות בעקבותיהם את שיטות ההוראה המסורתיות; אך בתרבות הפופולרית נוצרה התקווה שמדע הפסיכולוגיה יוכל להביא לשיפור באיכות החיים של הציבור. בהדרגה נוצרו שדות עיסוק יישומיים בפסיכולוגיה, כגון פסיכולוגיה קלינית, פסיכולוגיה תעסוקתית וארגונית, פסיכולוגיה של הפרסום ועוד. במלחמת העולם הראשונה התפתח גם תחום הפסיכולוגיה הצבאית.
בתקופה שלאחר המלחמה עלה הצורך בציבור למידע נגיש ומעודכן בתכיפות הקשור לפסיכולוגיה, והמדיה התקשורתית הפכה למקור העיקרי שסיפק זאת, באמצעות ספרים, עיתונים ומגזינים פופולריים רבים. הפסיכולוג החוקר ג'וזף ג'סטרו אף קיבל טור משלו בשם "Keeping Mentally Fit", שפורסם בעיתונים רבים לאורך שנות ה-20. בהדרגה עלה הביקוש לייעוץ ושירותים פסיכולוגיים עד כדי כך שכמות הפסיכולוגים הקיימת לא הספיקה; יועצים שונים שלא הוכשרו כפסיכולוגים החלו להציע את שירותיהם. בעקבות זאת החלה אגודת הפסיכולוגים האמריקאית למסד מתן רישיונות רשמיים לפסיכולוגים ולהקפיד על אופני הכשרתם. אך בציבור המשיכה תופעת הנהייה אחר ייעוץ בתחומים פסיכולוגיים גם ללא בדיקת תקפותם.
בהמשך שנות ה-20 חלה ירידה בהתלהבות זו מהפסיכולוגיה, לאחר שמספר כותבים מתחו ביקורת על חדירתה של הפסיכולוגיה לכל תחומי החיים, אפילו השולִיים שבהם, והזהירו מפני הפרזה במשמעות המיוחסת לפסיכולוגיה הפופולרית. חלקם אף טענו כי מטרת הפסיכולוגים אינה לשפר את חיי הפרט ולסייע לו, אלא לפעול למען האינטרס האישי שלהם ולהרוויח כסף ויוקרה על חשבון הציבור. במהלך השפל הגדול חלה ירידה בכמות הספרים והמאמרים של הפסיכולוגיה הפופולרית, במקביל לעלייה שחלה בכמות המאמרים המדעיים בתחום, דבר שתרם לריחוק בין האקדמיה לבין הציבור ולחיזוק הדעה הרווחת שהפסיכולוגים פועלים לטובתם האישית ולא לטובת פתרון בעיות במדינה. הירידה בהשתתפות הפסיכולוגים בשיח הציבורי הביאה להמשך התחזקותם של יועצים לא מקצועיים בתחום, שפרסמו ספרים ומאמרים רבים של "עזרה עצמית", שלא היו מבוססי מדע, והפכו לפופולריים.
במהלך מלחמת העולם השנייה שוב עלתה קרנה של הפסיכולוגיה המדעית, והיא זכתה לתמיכה והערכה מצד הממשל, הצבא והתעשייה. בשנות ה-50 וה-60 התחזקה גישת הפסיכולוגיה ההומניסטית, "הזרם השלישי" בפסיכולוגיה, שהדגישה את הראייה הפנומנולוגית של החוויה האנושית, ייחודיות האדם, ערכיו ויכולת הבחירה שלו; בעקבות זאת התחזקה גם הפסיכולוגיה הפופולרית ופורסמו ספרי עזרה עצמית רבים. אלו ממשיכים להתפרסם גם כיום. במקביל, התפתחו אמצעי מדיה אחרים עם התקדמות הטכנולוגיה, וכך גברה גם הצלחתן של תוכניות ייעוץ ברדיו ובטלוויזיה וכתבות ייעוץ באינטרנט.
50 מיתוסים גדולים של הפסיכולוגיה הפופולרית
בשנת 2009 התפרסם ספר בשם "50 מיתוסים גדולים של הפסיכולוגיה הפופולרית"(אנ') שכלל 50 דוגמאות לטענות פסיכולוגיות שגויות המקובלות על הציבור.[4] הספר נכתב בהובלת סקוט לילינפלד (אנ'), פרופסור מומחה להפרעות אישיות מאוניברסיטת אמורי,[5] וזכה לביקורות אוהדות בספרות המדעית.[6] בין השאר מופיעים בספר הסברים על המיתוסים הבאים:
- רוב האנשים משתמשים רק ב־10% מהמוח
- השמעת מוזיקה קלאסית לתינוקות תשפר את האינטליגנציה שלהם
- היפנוזה היא כלי יעיל לשחזור זיכרונות
- לחלומות יש משמעות סמלית
- גישה חיובית לחיים יכולה לעצור את מחלת הסרטן
- הפכים נמשכים: אנשים נמשכים למי ששונה מהם
- צריך לבטא כעס, ולא לשמור אותו בלב
- מבחן רורשאך הוא כלי טוב לאבחון אישיות
- על מנת שפסיכותרפיה תצליח, צריך לחשוף את מקור הבעיה בילדות
לקריאה נוספת
- Scott O. Lilienfeld, Steven Jay Lynn, John Ruscio, Barry L. Beyerstein (2010). 50 great myths of popular psychology, Wiley
ראו גם
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ APA, pseudopsychology, APA Dictionary of Psychology (באנגלית)
- ^ 2.0 2.1 APA Dictionary of Psychology, popular psychology, APA Dictionary of Psychology (באנגלית)
- ^ דוגמה לקטלוג וקטלוג נוסף שהוצגו בתערוכה העולמית בשיקגו ב-1893.
- ^ 50 Great Myths of Popular Psychology: Shattering Widespread Misconceptions about Human Behavior | Wiley, Wiley.com (באנגלית בריטית)
- ^ Scott Lilienfeld, Psychologist Who Questioned Psychology, Dies at 59, Association for Psychological Science - APS (באנגלית אמריקאית)
- ^ Jason Braithwaite, Kathryn Kinmond, Annette Thomson, Steve Provost, Russell Luyt, Review: 50 Great Myths of Popular Psychology, Mental Health, Service User Involvement and Recovery, Mental Health, Service User Involvement and Recovery, Personal Tutoring in Higher Education, Teaching Psychology in Higher Education, the Teaching Qualitative Research Methods at Undergraduate Level Dataset Teaching Resource, Tqrmul Working Group, Psychology Learning & Teaching 9, 2010-09, עמ' 73–77 doi: 10.2304/plat.2010.9.2.73
פסיכולוגיה פופולרית37846386Q1874033