נחום איש גמזו
| תקופת הפעילות | דור שני לתנאים |
|---|---|
| השתייכות | בית הלל |
| תלמידיו | רבי עקיבא |
נחום איש גמזו היה תנא מהדור השני של התנאים ואחד מרבותיו של רבי עקיבא; מפורסם בעיקר בזכות הסיפור על מנהגו לומר על כל דבר "גם-זו לטובה".
תורת הגמול
באגדה נעשה קישור ברור בין נחום איש גמזו לשאלת ההשגחה הפרטית, ולעניין השכר ועונש, אשר מבטא את היחס בין ה' לברואיו (המודגש בי"ג עיקרים לרמב"ם). כך חייו של נחום איש גמזו, מתוארים בצורה הבאה (תלמוד בבלי, מסכת תענית, דף כ"א עמוד א'):
לעומת תיאור טרגי זה, מתייחס התלמוד אף לכך שנחום איש גמזו היה צדיק גמור (מה שמעלה את השאלה הידועה של "צדיק ורע לו"):
פעם אחת [הייתה מטתו מונחת בבית רעוע] בקשו תלמידיו לפנות מטתו ואחר-כך לפנות את הכלים. אמר להם: 'בניי, פנו את הכלים ואחר-כך פנו את מטתי, שמובטח לכם שכל זמן שאני בבית אין הבית נופל'. פינו את הכלים ואחר כך פינו את מטתו ונפל הבית. אמרו לו תלמידיו: 'רבי, וכי מאחר שצדיק גמור אתה למה עלתה לך כך'?
תשובתו של נחום איש גמזו עונה על שאלת "צדיק ורע לו" בצורה אופיינית לחז"ל:
אמר להם: 'בניי, אני גרמתי לעצמי. שפעם אחת הייתי מהלך בדרך לבית חמי והיה עמי משוי שלושה חמורים, אחד של מאכל ואחד של משתה ואחד של מיני מגדים. בא עני אחד ועמד לי בדרך ואמר לי: 'רבי פרנסני'. אמרתי לו: 'המתן עד שאפרוק מן החמור'. לא הספקתי לפרוק מן החמור עד שיצתה נשמתו. הלכתי ונפלתי על פניו ואמרתי 'עיני שלא חסו על עיניך יסומו, ידיי שלא חסו על ידיך יתגדמו, רגליי שלא חסו על רגליך יתקטעו', ולא נתקררה דעתי עד שאמרתי 'כל גופי יהא מלא שחין' '. אמרו לו: 'אוי לנו שראינוך בכך!'. אמר להם: 'אוי לי אם לא ראיתוני בכך'.
מתשובתו זו עולה תפיסה (הנמצאת גם במקומות נוספים אצל חז"ל) המאמינה שהרעות המגיעות לצדיקים מקורן בחטאים שחטאו, אף אם היו זעירים לכאורה. זאת, ככל הנראה בשילוב עם התפיסה ש"הקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה".
שמו
מקור השם "גמזו"
בתלמוד הבבלי (תלמוד בבלי, מסכת תענית, דף כ"א עמוד א') מבואר מדוע נקרא שמו "נחום איש גמזו":
ואמאי קרו ליה (=ומדוע קראו לו) נחום איש גם זו? דכל מילתא דהוה סלקא ליה (=שעל כל דבר שקרה לו) אמר 'גם זו לטובה'.
לפי הפשט הגמרא שואלת מה הסיבה שנקרא איש "גמזו" ואינה סוברת שנקרא כך על שם מקומו, אך לפי הסברו של ההפלאה שבערכין[2] הגמרא יודעת שנקרא כך על שם מקומו אך שואלת מדוע נקרא איש "גם-זו" ולא איש "גמזו".
כדוגמה לאירוע שעליו אמר "גם זו לטובה" מובא המקרה הבא (בתרגום מארמית):
פעם אחת רצו לשלוח דורון לבית הקיסר. אמרו: 'מי ילך? נחום איש גמזו, שמלומד הוא בנסים'. שלחו בידו סל מלא באבנים טובות ומרגליות. הלך וישב במלון אחד. בלילה קמו אנשים מהדירה ולקחו את תוכן הסל ומילאו אותו בעפר. כאשר הגיע לשם פתח את הסל וראה שהוא מלא עפר. עמד המלך להרוג את כולם ואמר: 'היהודים צוחקים עלי'. אמר (נחום): 'גם זו לטובה'. בא אליהו ונדמה כאחד מהם. אמר לו: 'אולי הוא עפר מעפרו של אברהם אביהם, שכאשר זורקים אותו על האויבים הוא הופך לחצים, כמו שכתוב (ישעיהו מא): יתן כעפר חרבו כקש נדף קשתו?'. הייתה מדינה אחת שלא הצליחו לכבוש. ניסו את העפר וכבשו אותה. עלו לבית הגנזים ומילאו את הסל שלו אבנים טובות ומרגליות ושלחו אותו בכבוד רב. כשהגיע לאותו מלון אמרו לו: 'מה עשית שנתנו לך כזה כבוד?' אמר להם: 'מה שלקחתי מכאן הבאתי לשם'. הרסו את הבית והביאו את עפרו לקיסר. אמרו לו: 'העפר שהביאו לכאן, משלנו הוא'. בדקו אותו ולא מצאו בו דבר, והרגו את אותם האנשים.
לעומת זאת, כבר רבנו חננאל בפירושו על הגמרא שם, וכן תלמידו רבי נתן מרומי בספר הערוך (בערך 'גמזו') כתבו שנקרא בשם זה על שם עיר מגוריו - "גמזו". מקום זה נזכר גם בתנ"ך, בספר דברי הימים ב': ”וּפְלִשְׁתִּים פָּשְׁטוּ בְּעָרֵי הַשְּׁפֵלָה וְהַנֶּגֶב לִיהוּדָה וַיִּלְכְּדוּ אֶת בֵּית שֶׁמֶשׁ וְאֶת אַיָּלוֹן וְאֶת הַגְּדֵרוֹת וְאֶת שׂוֹכוֹ וּבְנוֹתֶיהָ וְאֶת תִּמְנָה וּבְנוֹתֶיהָ וְאֶת גִּמְזוֹ וְאֶת בְּנֹתֶיהָ וַיֵּשְׁבוּ שָׁם” (כ"ח, יח)[3], ושמו השתמר עד ימינו בשם "תל ג'מזו".
מספר חוקרים (כגון שמואל ספראי) מזהים את נחום איש גמזו כ"נחום המדי", המופיע בספרות התנאים כמה פעמים. לדוגמה בתוספתא (עבודה זרה, פרק א', הלכה א'): ”נחום המדי אומר יום אחד בגלויות לפני אידיהן, אסור.” נחום המדי מופיע בארבעה מקומות בתוספתא (נזיר ג,י; בבא בתרא ט,א; שבועות א,ד) ובשלושה מקומות במשנה (מסכת בבא בתרא, פרק ה', משנה ב'; מסכת נזיר, פרק ה', משנה ד'; מסכת שבת, פרק ב', משנה א'). בספרות האמוראים ניתן למצוא תוספות נוספות, כגון אזכורו בתלמוד ירושלמי (כתובות דף סח ע"א, פרק יג הלכה א) ובתלמוד הבבלי (מסכת עבודה זרה, דף ז' עמוד ב').
דרכו בהלכה
ממגוון המקומות בהם מופיע נחום איש גמזו, ניתן לצייר את דרכו בהלכה. אולם לצורך ברור תפיסותיו מרכזית ביותר היא הידיעה שדרכו של רבי עקיבא נלמדה במישרים מנחום איש גמזו, והוא היה רבו במדרש ההלכה; כך מובא בתוספתא (שבועות, פרק א', הלכה ד'):
רבי עקיבא אומר להביא את הנגע שאין טומאה יורדת להן אלא בדבר, שרבי עקיבא לא היה דורש כלל ופרט והיה דורש רבויין ומעוטין שכך למד מנחום איש גם זו...
זיהוי נוסף
יש המזהים את נחום איש גם זו עם נחמיה העמסוני.[4] לעומת זאת יש החולקים, וסוברים שנחמיה העמסוני לא היה רבו של רבי עקיבא, אלא תלמידו.[5]
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה
|
|---|
- הרב אהרן הימן, "נחום איש גמזו", תולדות תנאים ואמוראים, לונדון, תר"ע, חלק ג', עמודים 921-921, באתר היברובוקס
- נחום איש גמזו, ב"אנציקלופדיה יהודית" באתר "דעת"
- נחום איש גמזו באתר פשיטא(הקישור אינו פעיל)
- נחום איש גמזו ולקיחת אחריות-יוני לביא
- הרב מרדכי הוכמן, שלושה שיעורים על נחום איש גמזו, באתר "ישיבה"
הערות שוליים
- ^ ב-2008 ישראל מאיר גבאי יו"ר אגודת "אוהלי צדיקים" וחוקרים נוספים הוכיחו שיש לומר שאין זה קברו המדויק של נחום, (ספר "מקומות קדושים וקברי צדיקים בגליל" חלק ב', עיר: צפת)
- ^ ערך גמזו
- ^ ערוך, ערך "גם זו", באתר היברובוקס
- ^ עזרא ציון מלמד, פרקי מבוא לספרות התלמוד, ירושלים תשל"ג, עמודים 169–170
- ^ הרב אהרן הימן, "נחמיה העמסוני", תולדות תנאים ואמוראים, לונדון, תר"ע, חלק ג', עמודים 928, באתר היברובוקס
נחום איש גמזו33874402Q446664