נגעי אדם
נגעי אדם הם מסוגי נגע הצרעת המפורטים במקרא בהרחבה בספר ויקרא. התורה מגדירה שם את צורות הנגעים, צבעיהם ושאר תנאיהם.
הסמכות לקבוע האם האדם נגוע בצרעת או לא, נתונה בלעדית לכהן שבקי בראיית נגעים. אדם שנראה בו נגע וכהן טימא אותו נחשב למצורע, ועל מנת להיטהר ראשית יש להמתין שהנגע יתרפא, ולאחר מכן עליו לעבור תהליך היטהרות.
סוגי הנגעים
נגעי בשר
אם הנגע נמצא על עור חשוף של האדם, סימני הנגע הם:
- שיער לבן - אם בתוך הנגע יש לפחות שתי שיערות לבנות, הנגע טמא.
- פשיון - אם לאחר שבוע ההסגר הראשון הנגע התרחב, הוא טמא.
- מחיה - אם בתוך הנגע יש עור בריא בשיעור עדשה (4 שיערות), הנגע טמא.
הנגע צריך להיות בגודל של גריס, כלומר שש שיערות על שש שיערות (לא שלושים ושש שיערות, אלא שש שיערות על שש שיערות).
שיער לבן
השיער הלבן צריך להופיע רק לאחר הנגע או יחד איתו (הפוך). אם השיער הלבן הופיע בעור לפני הנגע (שלא הפוך), הוא אינו מטמא. לשיער לבן אין סימן טהרה והוא מטמא בכל מראה לובן, ולא רק בארבעת מראי הלובן של נגעים.
פשיון
הפשיון צריך להיות לפחות ברוחב שתי שיערות. אם הנגע פשה בכל עור האדם (למעט המקומות הכתובים במסכת נגעים שאינם מעכבים), הדינים מתחלקים לשני מקרים:
- לפני הפשיון הנגע היה טמא - לאחר הפשיון הוא טהור.
- לפני הפשיון הנגע היה טהור או מוסגר - לאחר הפשיון הוא טמא.
אם לאחר הפשיון בכל הגוף, חזר חלק מהעור למראה הרגיל, בין במקרה הראשון ובין בשני, הנגע טמא. אם היו שני נגעים, אחד טמא ואחד טהור ופשו יחד בכל העור, האדם טהור.
מחיה
המחיה צריכה להיות לפחות בגודל של שתי שיערות על שתי שיערות (לא 4 שיערות, אלא שתי שיערות על שתי שיערות). המחיה צריכה להיות באמצע הנגע (לא באמצע ממש, אלא שהיא מוקפת מכל עבריה בנגע).
נתקים
אם הנגע הוא נתק, כלומר חלק מהראש או הזקן נקרחו, סימני הנגע הם:
- שיער צהוב דק - באמצע הנתק צמחו לפחות 2 שיערות צהובות.
- פשיון - אם הנתק התרחב לאחר שבוע ההסגר הראשון, הוא טמא.
שיער צהוב דק
נחלקו התנאים בדינים הבאים: האם השיער צריך להופיע יחד עם הנתק או אחריו בדומה לשיער לבן או לא; והאם השיער צריך להיות דק או קצר. במקרה שהופיע שיער נוסף בנתק מלבד השיער הצהוב, הנתק טהור.
פשיון
הפשיון צריך להיות לפחות ברוחב שתי שיערות. אם הנתק פשה בכל השיער, הוא טהור. נחלקו התנאים האם הראש והזקן מעכבים זה את זה לעניין פשיון בכל השיער.
קרחת וגבחת
אם הנגע נוצר במקום שבו אמור להיות שיער אך אין שם (קרחת היא החלק האחורי של הראש וגבחת היא החלק הקדמי של הראש, שנקרחו), סימני הנגע הם:
- מחיה - בדומה לנגעי בשר.
- פשיון - דינים מיוחדים: הקרחת והגבחת לא פושות מזו לזו, כלומר אם הנגע התחיל באחד מהם ועבר לאחר, אינו נחשב שפשה, אלא שנוצר נגע חדש. נחלקו התנאים בדין כאשר אין שיער ביניהם האם פושים.
שחין ומכווה
אם הנגע הוא על מקום שחין (פצע שנגרם מדבר חם שאינו תוצאת בעירה) או מכווה (פצע הנגרם מדבר חם שהוא תוצאת בעירה) הוא מיטמא בשבוע אחד לכל היותר, שלא כמו שאר נגעי בשר שמיטמאים בשבועיים. סימני הנגע הם:
- שיער לבן
- פשיון
הדינים הם בדומה לנגעי בשר, אלא שהשחין והמכווה לא מצטרפים זה עם זה או עם עור הבשר, וכן לא פושים מזה לזה ולא לעור הבשר ולא עור הבשר פושה לתוכם. אם השחין והמכווה התרפאו מעט רק אז הם יכולים להיטמא בנגעים, אך אם עדיין בעינם טהורים. אם התרפאו לגמרי, אף על פי שהשאירו צלקת, מקומם נידון כעור הבשר.
קביעתו של הכהן
- ערך מורחב – הוריית כהן בנגע הצרעת
כך לשונו של המקרא: ”אָדָם, כִּי יִהְיֶה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ שְׂאֵת אוֹ סַפַּחַת אוֹ בַהֶרֶת... וְהוּבָא אֶל אַהֲרֹן הַכֹּהֵן אוֹ אֶל אַחַד מִבָּנָיו הַכֹּהֲנִים... נֶגַע צָרַעַת כִּי תִהְיֶה בְּאָדָם וְהוּבָא אֶל הַכֹּהֵן” (ספר ויקרא, פרק י"ג). לעומת זאת מה שמגדיר המקרא כ”בֹּהַק” (ספר ויקרא, פרק י"ג, ל"ט) הוא גוון שיוצא מטווח הגוונים שמוגדרים כצרעת.
המשנה דנה בנגע הצרעת במסכת נגעים שבסדר טהרות. נקודת המוצא של המשנה, כפי משמעות לשון התורה, שהנגעים הם לבנים, אך יש כמה דרגות לובן בסוגי הנגעים השונים:
”מראות נגעים, שניים שהן ארבעה: בהרת עזה כשלג, שנייה לה כסיד ההיכל; והשאת כקרום ביצה, שנייה לה כצמר לבן, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים, שאת כצמר לבן, שנייה לה כקרום ביצה”.
הסבר הדברים:
- בהרת: עזה כשלג - שהיא לבנה ביותר, ואין דרגת לובן למעלה ממנה.
- שנייה לה - סיד ההיכל: לבנה כסיד הלבן שבקירות ההיכל (בבית המקדש) - שמלבנים אותו בכל שנה קודם הפסח. זו הדרגה השנייה בלובן הבהרת.
- השאת: קרום ביצה - לבנה כקרום העוטף את חלבון הביצה, מתחת קליפת החיצונית של הביצה.
- שנייה לה: כצמר הלבן - לבנה כצמר נקי של כבש בן יומי. זו הדרגה השנייה של הנגע המכונה שאת.
לעומת גוונים אלה, גון ה'בֹּהַק' טהור ואינו נחשב לצרעת, גוון זה מתאר הרמב"ם כ"לובן חלוש למטה מקרום ביצה"[1], והרא"ש מתאר אותו בפשטות כ"מראה לבן למטה מד' מראות"[2].
לצרעת מאפיינים נוספים, המתבטאים בגודלו, במקום בגוף בו הוא נמצא (מקום גלוי או מוסתר, בראש ובזקן או בשאר הגוף, על רקע של עור בריא או על רקע של מכה או כווייה) ומצב התפתחותו (האם הוא מתרחב, האם צומח בו שיער לבן, האם הוא אחיד ורצוף או שיש במרכזו עור בריא)[3].
אבחון הצרעת
כאשר מאבחן הכהן צרעת בעורו של האדם, הוא מכריז עליו כמצורע מוחלט. לעיתים לא ברור בשלב הראשון שאכן מדובר בצרעת. במקרה כזה מחייב הכהן את המצורע להסתגר שבעה ימים במקום מבודד. לאחריהם נבדק הנגע שנית. אם עונה הנגע על התנאים המטמאים, נגזר דינו של המצורע לטומאה מוחלטת. אם עדיין לא ניתן להגיע להכרעה ברורה, מסגירים את המצורע שבוע נוסף, שבסופו חייבת ליפול הכרעה לכאן או לכאן.
יש מהאחרונים שפירשו שאין מחייבים הכהן לפסוק על סוג הנגע באופן מיידי, ויכול הכהן לראות את הנגע ביום ולמסור פסקו גם בלילה - על אף שראיית נגעים בלילה פסולה[4]. אולם, לפי פשט התוספתא, אין הכהן רשאי לקבוע נגע הצרעת בלי שיהיה עיניו בו ובעור בשרו בעת הקביעה[5].
דיני המצורע
מצוות שילוח ממחנה
- ערך מורחב – שילוח טמאים ממחנות
בתורה נאמר "בדד ישב, מחוץ למחנה מושבו"[6]. ואמרו חז"ל במשנה שלעניין זה, "מחנה" נחשב כל עיר מוקפת חומה מתקופתו של יהושע בן נון[7].
מצוות פריעת הראש ופרימת הבגדים
- ערך מורחב – הכרזת המצורע על טומאתו
בשבתו מחוץ למחנה, מחוייב המצורע ללבוש בגדים קרועים ולנהוג כאבל ומנודה[8]: הוא אסור בתספורת וכיבוס בגדיו, ובגדיו קרועים כאבל.
איסורים נוספים
המצורע אסור בשאילת שלום ונאסר בתשמיש המיטה כאבל, אך בניגוד לאבל מותר למצורע ללמוד תורה, והוא אף חייב בהנחת תפילין.
אודות מספר הלכות מסופקת הגמרא אם הם נוהגים גם במצורע, כמו כפיית המיטה ועשיית מלאכה, איסור רחיצה ונעילת הסנדל[9].
אשה מצורעת דינה כאיש מצורע, עם זאת, בקצת מהדברים דיני המצורעת קלים יותר - היא אינה מחויבת בפריעה ופרימה (גידול שערותיה ופרימת בגדיה) ואינה אסורה בתשמיש המיטה[10].
טומאת המצורע
המצורע הוא אב הטומאה, המטמא אדם וכלים במגעו ומשאו, והחמירה בו התורה, שגם אם הוא נכנס לבית - החפצים שבבית נטמאים[11].
כשם שזב וזבה "מעיינותיהם" מטמאים כשהם לחים וכשהם יבשים כנלמד מהפסוק "וכי ירוק הזב בטהור" - מה רוק מתעגל ויוצא אף כל מעיין שמתעגל ויוצא, כך גם מעיינותיהם של מצורע ומצורעת הם אב הטומאה.
דין זה נלמד מהפסוק החותם את הלכות זיבה - ”וְהַדָּוָה בְּנִדָּתָהּ וְהַזָּב אֶת זוֹבוֹ לַזָּכָר וְלַנְּקֵבָה וּלְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב עִם טְמֵאָה”, על כך נאמר בתלמוד: ” אמר רבי יצחק, לזכר לרבות מצורע למעינותיו ולנקבה לרבות מצורעת למעינותיה”[12]. לפי בית הלל, נאמר פסוק מיוחד שמעיינות נקבה מטמאות, כדי לרבות גם דם טוהר של מצורע שמטמא[13], אך בית שמאי חלוקים על כך וסבורים שדמה טהור, והפסוק אינו מיותר, כי ישנם חילוקים רבים בהלכות טומאה וטהרה בין נקבה וזכר[12].
מצורע מוסגר
'מצורע מוסגר' הוא מצורע שהכהן רואה בו צרעת, אך לא נראים בו סימני הטומאה כפי המפורט בתורה, במקרה כזה הכהן 'מסגיר' את האדם שכלפיו קיים החשש - בבית, למשך שבוע, וחוזר לאחר שבוע לראות שוב את הנגע, במקרה והנגע התפשט ונראים בו סימני צרעת, הכהן מכריז עליו כטמא, אם לא, הכהן מסגירו לשבעה ימים נוספים, אם אף לאחריהם לא נראים בו סימני טומאה, הכהן מטהרו.
בכל אותם הימים שהמצורע 'מוסגר', דינו שווה ברוב הדברים למצורע מוחלט וחייב לצאת אל מחוץ למחנה, ומטמא בכל אופן שבו המוחלט מטמא, מלבד זה שאינו צריך לקרוע את בגדיו, ותהליך טהרתו מסתיים בטבילה במקווה בלבד ללא קרבנות[14], וכך אמרו במשנה:
אין בין מצורע מוסגר למצורע מוחלט, אלא פריעה ופרימה
מצורע מוחלט
מצורע מוחלט הוא מצורע שהכהן פסק לגביו שהנגע שעל גופו הוא אכן צרעת. במצורע זה חלים כל דיני המצורע.
משך זמן הטומאה
אורכה של תקופת הסגרו של המצורע המוחלט מחוץ למחנה אינה קצובה, אלא תלויה במשך זמן המצאות הצרעת בעורו[15]. אם חלפה הצרעת, מובא הכהן לבדוק את המצורע ולהכריז על הסרת נגע הצרעת. כשמתרפא מצרעתו, קבעה לו התורה תהליך טהרה מורכב, הכולל גילוח כל שערו, טבילה במקווה, הזאה מדם ציפור בעודו מחוץ למחנה, והבאת סדרת קרבנות מיוחדים[16].
תהליך טהרת המצורע
- ערך מורחב – דרכי היטהרות מטומאה
תהליך טיהור מצורע מופיע בספר ויקרא (פרק יד) בפרשת מצורע, ואורך שבעה ימים. הליך היטהרות מצורע שהתרפא מתחלק לארבעה שלבים[17]: א. הזאה ביום הראשון שנרפא הנגע. ב. גילוח וטבילה ביום הראשון. ג. גילוח וטבילה ביום השביעי. ד. הבאת קרבן המצורע.
הזאה
ביום שבו הכהן קובע שהמצורע נרפא מצרעתו, עליו להביא שתי ציפורי דרור (חופשיות, כלומר לא מבויתות) וכלי חרס חדש[18] ובו מי מעיין ("מים חיים"). הכהן שוחט ציפור אחת, כך שדמה יישפך אל תוך המים שבכלי החרס, וקובר אותה. לאחר מכן לוקח הכהן את הציפור החיה, ומצרף אליה ענף של עץ ארז וענף מצמח האזוב, בתוספת צמר צבוע בתולעת שני. את כל אלה טובל הכהן במים המעורבים בדם, ומתיז ("מזה") על המצורע שבע פעמים. לאחר מכן הכהן שולח לחופשי את הציפור החיה.
טהרת המצורע שוה להליך טיהור הבית פרט להזאה שנעשית על גוף המצורע ולא על משקוף הבית[19].
גילוח וטבילה
- ערך מורחב – גילוח המצורע
ביום הראשון לאחר ההזאה, הכהן מגלח את שער כל גופו של הנטהר על ידי תער ולאחר מכן עליו לטבול במקווה הוא ובגדיו.
במשך השבוע שלאחר הטבילה והגילוח המצורע נקרא "מצורע בימי ספרו". הוא נחשב עדיין "אב הטומאה", המטמא אדם וכלים במגעו (לכן מטביל בגדיו גם ביום השביעי), אך לא בדרגת חומרתו הקודמת, והוא מותר להיכנס לעיר[20].
ביום השביעי עליו לעבור שוב תהליך של גילוח וטבילה הוא ובגדיו כמו ביום הראשון, כאשר לאחר הטבילה הוא נהיה ככל אדם במצב טבול יום שמותר באכילת מעשר שני. בהמשך כאשר מעריב שמשו הוא מותר באכילת תרומה, כדי לאכול מבשר קרבנות עליו להביא את קרבנותיו שלו.
קרבנות המצורע
תנוך האוזן של המצורע הוא הסחוס שבמרכז האוזן, הממוקם מול פתח תעלת השמע, (מוקף בעיגול) |
- ערך מורחב – קרבן מצורע
קרבן המצורע, כולל: עולה, אשם (שני כבשים זכרים), וחטאת (כבשה נקבה), והנסכים שלהם - הם שלושה עשרוני סולת, ועם כל אחד מהם רביעית ההין יין ורביעית ההין שמן[21], בתוספת לוג שמן נוסף שימשח בו המצורע את תנוך אוזנו ובהונותיו. אם המצורע עני, הוא רשאי להחליף את החטאת והעולה בעופות. כל עוד המצורע לא מביא את קרבנותיו הוא נחשב מחוסר כיפורים.
תהליך הקרבת האשם
לאחר תהליך הטהרה[22] ביום השמיני על המצורע לטבול שוב כאשר טבילה זאת נעשית בלשכת המצורעים, ולאחר מכן הוא עומד בפתח העזרה (כיוון שאסור לו להיכנס כל עוד הוא מחוסר כיפורים) והכהן לוקח את אשם המצורע ואת לוג השמן ומניף אתם, בשיתוף פעולה של הכהן ושל המצורע[23].
לאחר מכן המצורע סומך את ידיו על האשם (כאשר רק ידיו בתוך העזרה), שוחטים את האשם וכהן אחד מקבל את דמו במזרק וזורקו במזבח, וכהן נוסף ומקבל חלק מדמו בכף ידו[24]. מדם זה הוא מורח על חלקים מסוימים מגופו של המצורע שהם: תנוך האוזן הימנית (תנוך האוזן הוא הסחוס שבמרכז האוזן, הממוקם מול פתח תעלת השמע.[25][26]) ובהונות היד והרגל הימניות.
בסיום, שופך הכהן מלוג השמן ויוצק לכפו וטובל את האצבע בשמן ומזה לכיון קודש הקדשים, ונותן מהשמן על אותם המקומות שנתן את הדם, ומה שנשאר מהשמן שבכף ידו, הכהן שופך על ראש המצורע[27]. וכך מתואר בפסוק:
וְהֶעֱמִיד הַכֹּהֵן הַמְטַהֵר אֵת הָאִישׁ הַמִּטַּהֵר וְאֹתָם לִפְנֵי ה' פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד.. וְלָקַח הַכֹּהֵן מִדַּם הָאָשָׁם וְנָתַן הַכֹּהֵן עַל תְּנוּךְ אֹזֶן הַמִּטַּהֵר הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן יָדוֹ הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן רַגְלוֹ הַיְמָנִית. וְלָקַח הַכֹּהֵן מִלֹּג הַשָּׁמֶן וְיָצַק עַל כַּף הַכֹּהֵן הַשְּׂמָאלִית. וְטָבַל הַכֹּהֵן אֶת אֶצְבָּעוֹ הַיְמָנִית מִן הַשֶּׁמֶן אֲשֶׁר עַל כַּפּוֹ הַשְּׂמָאלִית וְהִזָּה מִן הַשֶּׁמֶן בְּאֶצְבָּעוֹ שֶׁבַע פְּעָמִים לִפְנֵי ה'. וּמִיֶּתֶר הַשֶּׁמֶן אֲשֶׁר עַל כַּפּוֹ יִתֵּן הַכֹּהֵן עַל תְּנוּךְ אֹזֶן הַמִּטַּהֵר הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן יָדוֹ הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן רַגְלוֹ הַיְמָנִית עַל דַּם הָאָשָׁם. וְהַנּוֹתָר בַּשֶּׁמֶן אֲשֶׁר עַל כַּף הַכֹּהֵן יִתֵּן עַל רֹאשׁ הַמִּטַּהֵר וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן לִפְנֵי ה'
במשנה, מסכת נגעים, פרק י"ד, משנה ט' מופיעה מחלוקת למקרה שבו אין למצורע אוזן, בוהן יד או בוהן רגל ימניים: על פי חכמים לא יהיה ניתן לטהרו לעולם, ואילו על-פי רבי יהודה, רבי אליעזר ורבי שמעון ניתן לטהרו בכל זאת. הרמב"ם פסק שבמקרה שאין אחד מהאברים אין לו טהרה לעולם[28], אולם לדעת התוספות זה דווקא כאשר בתחילת התהליך היה לו את האיברים ורק באמצע התהליך הם נכרתו.[29]
בזמן הזה
המשמעות ההלכתית של הנגוע בצרעת כרוכה בהלכות טומאה וטהרה, מה שלפי הרמב"ם נוהג בזמן הזה. הגם שהאזכור האחרון בספרות ההלכה של נגע הצרעת נמצא בספרות הגאונים[30], יש הסבורים כי שלושת סוגי נגעי עור אדם ('שאת', 'ספחת' וה'בהרת') קיימים גם בזמן הזה[31]. אחרים סבורים כמו כן שנגעי הראש והזקן (צרעת ה"נתק") קיימים בזמן הזה[32].
אמנם יש חולקים וסוברים שהלכות טומאת הצרעת אינן נוהגות בזמן הזה. הסיבות לכך הן שתיים:
- רוב ככל יהודי העולם מוגדרים כטמאי מתים, ואינם נשמרים מהִטמאות בטומאות השונות. אין גם הקפדה על אכילת מאכלים בטהרה, הקפדה שהייתה קיימת בעיקר בזמן שהיו קרבנות.
- איננו בקיאים כיום בצורת הנגעים ואין לנו אפשרות לקבוע האם תופעה מסוימת היא הצרעת המקראית, או תופעה טבעית אחרת.
בספר שמירת הלשון[33] מביא רבי ישראל מאיר הכהן שני הסברים מדוע אין נגעים בזמן הזה:
- בשם ספר "נחל קדומים" שמכיון שאין אפשרות בזמן הזה שאין בית המקדש להיטהר מהצרעת לכן נשאר נגע הצרעת על הנפש, ובעולם הבא ישב בדד מחוץ לגן עדן.
- בשם ספר "דבר שבקדושה" שמביא מספר הקנה ששקולה העניות כצרעת, שכל הנמסר בידי אדם הרי הוא כמצורע.
מצורעים מפורסמים בתנ"ך
משה רבנו
הראשון במקרא שבגינו מוזכר נגע הצרעת הוא משה רבנו. נאמר:
וַיַּעַן מֹשֶׁה, וַיֹּאמֶר, וְהֵן לֹא-יַאֲמִינוּ לִי, וְלֹא יִשְׁמְעוּ בְּקֹלִי: כִּי יֹאמְרוּ, לֹא-נִרְאָה אֵלֶיךָ השם...וַיֹּאמֶר השם לוֹ עוֹד, הָבֵא-נָא יָדְךָ בְּחֵיקֶךָ, וַיָּבֵא יָדוֹ, בְּחֵיקוֹ; וַיּוֹצִאָהּ, וְהִנֵּה יָדוֹ מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג.
התלמוד מפרש שה' בחר דווקא באות זה, כדי להעניש את משה על שהטיל דופי בעם ישראל[34].
מרים הנביאה
מרים הנביאה נענשה על שדיברה סרה במשה אחיה, ולקתה בצרעת. המקרא מספר:
ותדבר מרים ואהרן במשה על אודות האשה הכושית אשר לקח כי אשה כושית לקח, ויאמרו הרק אך במשה דבר ה', הלא גם בנו דבר, וישמע ה'
העם - והתורה מדגישה עובדה זאת[35] - הפגין נאמנות למרים ולא התקדם בהליכה במדבר, עד שיכלה מרים אף היא להמשיך בדרכה.
נעמן
- ערך מורחב – נעמן (אישיות מהתנ"ך)
בתחילת ספר מלכים ב', מסופר על נעמן, שר צבא ארמי, שחלה בצרעת. על פי מסורת, זהו החייל הארמי שהרג את אחאב[36]. לא מסופר במקרא מדוע קבל נעמן צרעת זו.
נערה ישראלית שנלקחה בשבי ושימשה כשפחה אצל אשת נעמן סיפרה לה על איש אלוקים מופלא שביכולתו לרפא צרעת. מלך ארם שלח מכתב למלך ישראל, בו דרש לרפא את נעמן מהצרעת. מלך ישראל נבהל וקרע את בגדיו, אך הנביא אלישע שמע על כך והסכים לקבלו.
נעמן הגיע אל פתח בית הנביא והתקבל על ידי שליח שהורה לו לטבול שבע פעמים בנהר הירדן, וכך יירפא. נעמן הופתע מתשובה זו וכעס:
וַיִּקְצֹף נַעֲמָן, וַיֵּלַךְ; וַיֹּאמֶר הִנֵּה אָמַרְתִּי אֵלַי יֵצֵא יָצוֹא, וְעָמַד וְקָרָא בְּשֵׁם-ה' אֱלֹהָיו, וְהֵנִיף יָדוֹ אֶל-הַמָּקוֹם, וְאָסַף הַמְּצֹרָע. הֲלֹא טוֹב אבנה (אֲמָנָה) וּפַרְפַּר נַהֲרוֹת דַּמֶּשֶׂק, מִכֹּל מֵימֵי יִשְׂרָאֵל--הֲלֹא-אֶרְחַץ בָּהֶם, וְטָהָרְתִּי; וַיִּפֶן, וַיֵּלֶךְ בְּחֵמָה.
— מלכים ב', ה', י"א-י"ב
בסופו של דבר שכנעו אותו נעריו לנסות את דברי הנביא. הוא הסכים ואכן נרפא מהצרעת. נעמן חזר לנביא והודיע שהוא מכיר בה', ובכך נתקיימו דברי הנביא מתחילת הפרק:
וַיָּשָׁב (נעמן) אֶל-אִישׁ הָאֱלֹקִים הוּא וְכָל-מַחֲנֵהוּ, וַיָּבֹא וַיַּעֲמֹד לְפָנָיו, וַיֹּאמֶר הִנֵּה-נָא יָדַעְתִּי כִּי אֵין אֱלֹקִים בְּכָל-הָאָרֶץ, כִּי אִם-בְּיִשְׂרָאֵל.
לאחר מכן ביקש נעמן להעניק לאלישע תגמול אך הנביא סירב בתוקף לקחת דבר. נערו של אלישע, גיחזי, חמד מהממון ואחרי שעזב נעמן רדף גיחזי אחריו וביקש ממנו דברים מספר. אלישע שם לב לכך וקילל את גיחזי שצרעת נעמן תדבק בו ובזרעו.
מצורעי שומרון
עוד מסופר בספר מלכים, כי בעת המצור הארמי על העיר שומרון שהו ארבעה מצורעים מחוץ לעיר, והם היו שותפים בהצלת התושבים ממוות ברעב. המצור הכבד שהעיר הייתה נתונה בו גרם לרעב נורא זה. אלישע הנביא ניבא ליהורם מלך ישראל, שהגיע אליו לדון בהשלכות המצור, כי למחרת יהיה בעיר שפע עצום של מזון והוא יימכר במחירים אפסיים. אכן, בלילה השמיע אלוקים למחנה ארם קול מרכבות וסוסים רבים, והם דימו שחיל מצרים וחיל החתים נחלצו לעזרת תושבי שומרון. עזבו הארמיים את המחנה שלהם וברחו לארצם, בהשאירם בו מזון ורכוש רב. ארבעת המצורעים הבחינו בדבר, סיפרו אותו לשומרי העיר, ולאחר בדיקה שנעשתה מטעמו של המלך, יצא העם ובזז את מחנה ארם הנטוש. החיטים והשעורים נמכרו בשקלים בודדים, כנבואת אלישע.
על פי דברי רבי יוחנן בתלמוד, ארבעת המצורעים הללו הם גיחזי ושלושת בניו[37].
עוזיהו המלך
מצורע נוסף שמסופר עליו בספר מלכים הוא המלך עוזיהו. עוזיהו ביקש להקטיר קטורת בבית המקדש, תפקיד השמור לכהנים. הכהנים ניסו למנוע ממנו לעשות זאת, ללא הועיל. כאשר המשיך המלך בניסיונו להקטיר את הקטורת, פרחה הצרעת במצחו והוא נשאר מצורע עד יום מותו. על אף שרשמית הוא נשאר המלך, עברה המלכות בפועל לבנו יותם.
משמעותה הרוחנית של הצרעת
לתופעת נגע הצרעת יש משמעות רוחנית. הנגע המתואר במקרא הוא למעשה פגיעה בקשר בין האדם והחברה. חז"ל מבארים כי הנגעים באים על האדם כעונש על לשון הרע. בגמרא, מסכת ערכין ט"ו, ב, נאמר:
אמר ריש לקיש: מאי דכתיב "זאת תהיה תורת המצורע"? זו תהיה תורתו של מוציא שם רע
הרמב"ם הבחין בין הצרעת בגוף האדם, שהיא מחלה טבעית, לבין צרעת הבגד והבית, שהיא מחוץ לגדר הטבע:
הצרעת הוא שם האמור בשותפות, כולל עניינים הרבה שאין דומין זה לזה, שהרי לובן עור האדם קרוי צרעת, ונפילת קצת שיער הראש או הזקן קרוי צרעת, ושינוי עין הבגדים או הבתים קרוי צרעת. וזה השינוי האמור בבגדים ובבתים שקראתו תורה צרעת בשותפות השם - אינו ממנהגו של עולם, אלא אות ופלא היה בישראל, כדי להזהירן מלשון הרע; שהמספר בלשון הרע משתנות קירות ביתו, אם חזר בו, יטהר הבית, ואם עמד ברשעו עד שהותץ הבית - משתנין כלי העור שבביתו, שהוא יושב ושוכב עליהן. אם חזר בו, יטהרו; ואם עמד ברשעו עד שיישרפו, משתנין הבגדים שעליו. אם חזר בו, יטהרו; ואם עמד ברשעו עד שיישרפו - משתנה עורו ויצטרע, ויהיה מובדל ומפורסם לבדו, עד שלא יתעסק בשיחת רשעים, שהיא הליצות ולשון הרע. ועל עניין זה הוא מזהיר בתורה ואומר "הישמר בנגע הצרעת... זכור, את אשר עשה ה' אלוקיך למרים, בדרך" (דברים כד, ח-ט): הרי הוא אומר התבוננו מה אירע למרים הנביאה, שדיברה באחיה שהיא גדולה ממנו בשנים, וגידלה אותו על ברכיה, וסיכנה בעצמה להצילו מן הים; והיא לא דיברה בגנותו, אלא טעת שהשוות אותו לשאר נביאים, והוא לא היה מקפיד על כל אלו הדברים, שנאמר "והאיש משה עניו מאוד" (במדבר יב, ג), ואף על פי כן, מיד נענשה בצרעת. קל וחומר לבני אדם הרשעים הטיפשים, שמרבים לדבר גדולות ונפלאות; לפיכך ראוי למי שרצה לכוון אורחיו, להתרחק מישיבתן ומלדבר עימהן, כדי שלא ייתפס אדם, ברשת רשעים
— הלכות טומאת צרעת, פרק ט"ז הלכה י-סוף
ראו גם
קישורים חיצוניים
- פרופ' שאול רגב, על נגע הצרעת, דפים לפרשת השבוע, אוניברסיטת בר-אילן, תשס"ה
- פרופ' מישל רבה, פרשת השבוע תזריע-מצורע, עוז ושלום, תשנ"ט
- הרב יונתן גרוסמן, פרשת השבוע: פרשת תזריע, נגע הצרעת, בית המדרש האלקטרוני של ישיבת הר עציון
הערות שוליים
- ^ פירוש המשניות לרמב"ם, מסכת נגעים, פרק ד', א'.
- ^ פירוש הרא"ש על מסכת נגעים, פרק ח', ו'.
- ^ להרחבה ראו בהקדמת הרב פנחס קהתי לפירושו למסכת נגעים.
- ^ קונטרס על מסכת נגעים (י. ברמן) סימן ו (ד' לז)
- ^ תוספתא למסכת נגעים פרק א הלכה י
- ^ ספר ויקרא, פרק י"ג, פסוק מ"ו
- ^ משנה מסכת כלים פרק א משנה ז
- ^ ספר ויקרא, פרק י"ג, פסוק מ"ה.
- ^ ראו תלמוד בבלי מסכת מועד קטן דף יד ע"ב - טו ע"ב.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת כריתות, דף ח' עמוד ב'.
- ^ משנה, מסכת נגעים, פרק י"ג, משנה י"א ומשנה י"ב. על ההבדל בין דין זה לבין טומאת אהל במת עיין פירוש המשנה לרמב"ם משנה, מסכת כלים, פרק א', משנה ה' בסופו.
- ^ 12.0 12.1 תלמוד בבלי, מסכת נידה, דף ל"ד עמוד ב'.
- ^ משנה, מסכת נידה, פרק ד', משנה ג'.
- ^ משנה מסכת מגילה פרק א משנה ז ומסכת נגעים פרק ח משנה ח.
- ^ כך שמופיע מקרא בדברי חז"ל שהמלך עוזיהו נצטרע כ"ה שנים ומת בעדיין נגעו קיים
- ^ ספר ויקרא, פרק י"ד; משנה מסכת נגעים פרק יד
- ^ ספר ויקרא, פרק י"ד, משנה, מסכת נגעים, פרק י"ד, משנה תורה לרמב"ם, ספר טהרה, הלכות טומאת צרעת, פרק י"א, ומשנה תורה לרמב"ם, ספר קרבנות, הלכות מחוסרי כפרה, פרק ד'-ספר קרבנות, הלכות מחוסרי כפרה, פרק ה'. שלושת השלבים הראשונים מופעים ברמב"ם הלכות טהרה והשלב הרביעי בספר קרבנות כיון שקשור לדין מחוסרי כפרה שסיומו ניתן על ידי הבאת הקרבן
- ^ הרמב"ם מביא שהצורך שהכלי יהיה חדש הוא מדברי קבלה משנה תורה לרמב"ם, ספר טהרה, הלכות טומאת צרעת, פרק י"א, הלכה א'.
- ^ ספר טהרה, הלכות טומאת צרעת, פרק ט"ו, הלכה ח'
- ^ משנה, מסכת כלים, פרק א', משנה א', משנה, מסכת נגעים, פרק י"ד, משנה ב'
- ^ כאשר הם עישרון לכל כבש אף על פי שככלל אין לחטאת ואשם נסכים. משנה מסכת מנחות פרק ט משנה ו. מעשה הקרבנות ב ו
- ^ משמע מדברי הרמב"ם (מחוסרי כפרה ד א, וכדיוק הכס"מ שם) והרע"ב, שרק מצורע מוחלט שטעון הליך טהרה עם תגלחת וציפורים צריך להביא קרבנות, אך מצורע שהוסגר בלבד ונטהר בהסגר שפטור מתגלחת, אינו חייב בהבאת קרבנות. המאירי לעומת זאת חולק ואמר שגם במקרה שפטור מתגלחת וציפורים חייב בהבאת קרבנות (מגילה ח ב)
- ^ תוספתא נגעים פרק ח הלכה ט, על פי הפסוק הנ"ל: "והניף אותו". אולם מהרמב"ם נשמע שרק הכהן מניף(מחוסרי כפרה ד ב).
- ^ משנה, מסכת נגעים, פרק י"ד, משנה ח'
- ^ ספר קרבנות, הלכות מחוסרי כפרה, פרק ה', הלכה א' וראו גם הרב יהודה ברנדס, תנוך האוזן הימנית, באתר nrg, 6 באפריל 2006
- ^ על האטימולוגיה של המלה "תנוך", כתב רש"י בפרשת ויקרא (יד יד) "ולשון תנוך לא נודע לי"; אבן עזרא בפרשת שמות (כט כ) כתב: "תנוך אין לו ריע, והגאון אמר, הרך הדבק בעגול האוזן". ובמלבי"ם פרשת מצורע סי' נ כתב: "מלת תנוך לא נמצא בשום מקום רק בעניין נתינת ומתנת דם, ויש לומר שעיקרו תוך כדמצאנו בכמה שרשים שהנו"ן שבאמצע נוספת ונופלת וכו' ור"ל תוך אזנו, ויש לומר שהתי"ו תנוך היא מהאותיות הנוספים בראש השם וכו' ויהיה שרשו 'נך' מעניין אנך, שהיא הבדל שמעמידים בגובה החומה". וראו עוד בתורה שלמה שמות כט אות סו, בשם הראב"ד; הרש"ר הירש בפרשת שמות כט כ.
- ^ ספר קרבנות, הלכות מחוסרי כפרה, פרק ד', הלכות א'–ב'. שאר השמן ניתן לכוהנים לאכול כחלק ממתנות כהונה. כאשר ניתן לאכול מהם רק לאחר שנתן מהשמן על המצורע, לדעת הרמב"ם האיסור לאכול לפני הוא מהתורה ולדעת רש"י הוא מדרבנן בלבד (זבחים מד א)
- ^ ספר קרבנות, הלכות מחוסרי כפרה, פרק ה', הלכה א'
- ^ סנהדרין מה ב. ובדומה נכתב גם על ידי הר"ש והרא"ש נגעים יד ט
- ^ ויש סוברים מימי הגאונים (פרשת נגעי עור אדם, מכון איגוד הכהנים, ברוקלין תשע"ה, מילואים סימן א, הערה 394)
- ^ , P. 18-35 The Jewish Way of Dealing With Vitiligo CreateSpace Independent Publishing Platform (January 1, 2016) מסת"ב 1523335882
- ^ Alopecia Areata: Jewish Answers to a Modern Disease, Introduction, pages 11-27 מסת"ב 978-1537529752
- ^ שמירת הלשון שער הזכירה פרק ו'
- ^ שבת צז א
- ^ ספר במדבר, פרק י"ב, פסוק ט"ו: "ותסגר מרים מחוץ למחנה שבעת ימים והעם לא נסע עד האסף מרים"
- ^ ילקוט שמעוני, סימן רכב
- ^ סוטה מז א
הקרבנות | ||
---|---|---|
סוגי הקרבנות | ||
סוגי הקרבנות היסודיים | עולה • חטאת • אשם • שלמים • בכור • מעשר • פסח • מנחה | |
קרבנות ציבור | קרבן התמיד • קרבן מוסף • לחם הפנים • מנחת העומר • שתי הלחם • קרבנות יום הכיפורים • פר העלם דבר של ציבור • שעיר עבודה זרה • קיץ המזבח • שעיר ראש חודש | |
קרבנות יחיד במועדים | עולת ראייה • שלמי חגיגה • שלמי שמחה • קרבן פסח • חגיגת ארבעה עשר • פר ואיל של כהן גדול ביום הכיפורים | |
קרבנות יחיד נוספים | קרבן עולה ויורד • קרבן תודה • קרבן עוף • קרבנות נזיר • קרבן יולדת • קרבן מצורע • מחוסר כיפורים • פר כהן משיח • מנחת חביתין • קרבן עצים | |
הקרבת הקרבנות | ||
תהליך ההקרבה | לבישת בגדי כהונה • קידוש ידיים ורגליים • סמיכה • שחיטה/מליקה • קבלה • הולכה • זריקה • שפיכת שיריים • מליחה • הגשה • קמיצה • קידוש הקומץ • תנופה • הקטרה • נסכים | |
איסורים ופסולים | פיגול • נותר • טומאה • מחשבת שלא לשמו • מחשבת חוץ למקומו • תמורה • בעל מום • טרפה • ממשקה ישראל • מעילה • מחוסר זמן | |
מקום ההקרבה | במות • בית המקדש • מזבח החיצון • המערכה הגדולה • חידוש עבודת הקרבנות בימינו |
35454370נגעי אדם