אשם מצורע

אשם מצורע הוא אחד ממיני קרבנות אשם שמוקרבים על גבי מזבח החיצון, ומהווה חלק בלתי נפרד מתהליך הטהרה של מצורע.

רקע

ביום השמיני לטהרתו (מאז שהתרפא) מביא המצורע מספר קורבנות, וביניהם כבש אחד לאשם. הקרבת הכבש משלימה את טהרת המצורע, ובעקבותיה הוא רשאי להיכנס לבית המקדש ולאכול קורבנות. זהו הקורבן החשוב ביותר מבין קורבנות המצורע.

המקור בתורה

כך נאמר בתורה:

וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִקַּח שְׁנֵי כְבָשִׂים תְּמִימִים וְכַבְשָׂה אַחַת בַּת שְׁנָתָהּ תְּמִימָה, וּשְׁלֹשָׁה עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת מִנְחָה בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן... וְהֶעֱמִיד הַכֹּהֵן הַמְטַהֵר אֵת הָאִישׁ הַמִּטַּהֵר וְאֹתָם לִפְנֵי ה' פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד. וְלָקַח הַכֹּהֵן אֶת הַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד וְהִקְרִיב אֹתוֹ לְאָשָׁם... וְהֵנִיף אֹתָם תְּנוּפָה לִפְנֵי ה'.

אשם מצורע מיוחד בכך שיש לצרף לו נסכים, בניגוד לשאר מיני האשם.

אשם המצורע בא בנוסף לשאר הקרבנות בהם הוא מחויב, שהם עולה (שני כבשים זכרים - יחד עם האשם עצמו), וחטאת (כבשה נקבה), והנסכים שלהם - שלושה עשרוני סולת, ועם כל אחד מהם רביעית הין יין ורביעית הין שמן, בתוספת לוג שמן נוסף שימשח בו המצורע את תנוך אוזנו ובהונותיו. אם המצורע עני, הוא רשאי להחליף את החטאת והעולה בעופות. כל עוד המצורע לא מביא את קרבנותיו הוא נחשב מחוסר כיפורים.

תהליך הקרבת האשם הוא לאחר תהליך הטהרה.

תנוך האוזן של המצורע הוא הסחוס שבמרכז האוזן, הממוקם מול פתח תעלת השמע, (מוקף בעיגול)

הנפת הקרבן עם לוג השמן

ביום השמיני על המצורע לטבול שוב כאשר טבילה זאת נעשית בלשכת המצורעים, ולאחר מכן הוא עומד בפתח העזרה (כיוון שאסור לו להיכנס כל עוד הוא מחוסר כיפורים), והכהן לוקח את אשם המצורע ואת לוג השמן ומניף אותם, בשיתוף פעולה של הכהן ושל המצורע.

הקרבת הדם והאימורים

לאחר מכן המצורע סומך את ידיו על האשם (כאשר רק ידיו בתוך העזרה), שוחטים את האשם וכהן אחד מקבל את דמו במזרק וזורקו במזבח, וכהן נוסף מקבל חלק מדמו בכף ידו.

בברייתא, מובא הפסוק הבא כמקור ללימוד זה: ” וְשָׁחַט אֶת הַכֶּבֶשׂ בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁחַט אֶת הַחַטָּאת וְאֶת הָעֹלָה בִּמְקוֹם הַקֹּדֶשׁ כִּי כַּחַטָּאת הָאָשָׁם הוּא לַכֹּהֵן קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא”. המילים "כחטאת כאשם" מיותרות לכאורה, שכן פסוק זה נאמר בקרבן אשם של מצורע, שלכאורה לא אמור להיות שונה מקרבנות אשם אחרים. אלא שכיוון שהתחדשה הלכה של הזאות דם בבהן יד ובהן רגל הימנית, שהינן תוספת בשלבי הקרבת הקרבן וזריקת דמו שלא נאמרה בשום קרבן אשם, ניתן היה לחשוב שאולי שלב זה הינו היחיד בשלבי זריקת הדם והוא בא למלא את מקום מצוות מתן דמים ואימורים על מזבח, וזאת על פי הכלל של כל דבר הבא לדון בדבר החדש, ולכן נאמר "כי כחטאת האשם הוא", שכמו שחטאת צריכה נתינת דמים ואימורים על המזבח, כך גם אשם מצורע.

נתינת הדם על חלקים מגופו של המצורע

מהדם שהתקבל בכף ידו של הכהן, הוא מורח על חלקים מסוימים מגופו של המצורע שהם: תנוך האוזן הימנית (תנוך האוזן הוא הסחוס שבמרכז האוזן, הממוקם מול פתח תעלת השמע) ובהונות היד והרגל הימניות.

לוג שמן של מצורע

בשלב זה שופך הכהן מלוג השמן ויוצק לכפו וטובל את האצבע בשמן ומזה לכיון קודש הקדשים, ונותן מהשמן על אותם המקומות שנתן את הדם, ומה שנשאר מהשמן שבכף ידו, הכהן שופך על ראש המצורע. וכך מתואר בפסוק:

וְהֶעֱמִיד הַכֹּהֵן הַמְטַהֵר אֵת הָאִישׁ הַמִּטַּהֵר וְאֹתָם לִפְנֵי יְיָ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד.. וְלָקַח הַכֹּהֵן מִדַּם הָאָשָׁם וְנָתַן הַכֹּהֵן עַל תְּנוּךְ אֹזֶן הַמִּטַּהֵר הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן יָדוֹ הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן רַגְלוֹ הַיְמָנִית. וְלָקַח הַכֹּהֵן מִלֹּג הַשָּׁמֶן וְיָצַק עַל כַּף הַכֹּהֵן הַשְּׂמָאלִית. וְטָבַל הַכֹּהֵן אֶת אֶצְבָּעוֹ הַיְמָנִית מִן הַשֶּׁמֶן אֲשֶׁר עַל כַּפּוֹ הַשְּׂמָאלִית וְהִזָּה מִן הַשֶּׁמֶן בְּאֶצְבָּעוֹ שֶׁבַע פְּעָמִים לִפְנֵי יְיָ. וּמִיֶּתֶר הַשֶּׁמֶן אֲשֶׁר עַל כַּפּוֹ יִתֵּן הַכֹּהֵן עַל תְּנוּךְ אֹזֶן הַמִּטַּהֵר הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן יָדוֹ הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן רַגְלוֹ הַיְמָנִית עַל דַּם הָאָשָׁם. וְהַנּוֹתָר בַּשֶּׁמֶן אֲשֶׁר עַל כַּף הַכֹּהֵן יִתֵּן עַל רֹאשׁ הַמִּטַּהֵר וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן לִפְנֵי יְיָ

— ספר ויקרא, פרק יד, פסוקים יא-יח

במשנה, מסכת נגעים, פרק י"ד, משנה ט' מופיעה מחלוקת למקרה שבו אין למצורע אוזן, בוהן יד או בוהן רגל ימניים: על פי חכמים לא יהיה ניתן לטהרו לעולם, ולפי רבי יהודה, רבי אליעזר ורבי שמעון ניתן לטהרו בכל זאת. הרמב"ם פסק שבמקרה שאין אחד מהאברים אין לו טהרה לעולם, אולם לדעת התוספות זה דווקא כאשר בתחילת התהליך היה לו את האיברים ורק באמצע התהליך הם נכרתו.

סדר ההזאה

סדר ההזאה על המצורע לאחר הקרבת קרבן האשם מפורט ברמב"ם: ”ואחר כך יבא הכהן שקיבל הדם בכפו אצל המצורע, הכהן מבפנים” (-בתוך העזרה) ”והמצורע מבחוץ” (מחוץ לשער ניקנור), ”ומכניס המצורע ראשו, ונותן הכהן מן הדם שבכפו על תנוך אזנו הימנית, ואחר כך יכניס ידו הימנית ויתן על בהן ידו, ואחר כך יכניס רגלו הימנית ויתן על בהן רגלו... ואחר כך יקריב חטאתו ועולתו. ואחר שיתן הדם על הבהונות נוטל הכהן מלוג השמן ויוצק לתוך כפו של חבירו השמאלית, ואם יצק לתוך כף עצמו יצא, וטובל אצבעו הימנית בשמן שבכפו, ומזה שבע פעמים כנגד בית קדש הקדשים, על כל הזייה טבילת אצבע בשמן, ואם הזה ולא כיון כנגד בית קדש הקדשים כשירות. ואחר כך יבא אצל המצורע ויתן מן השמן על מקום דם האשם בתנוך אזן, ובהן ידו ובהן רגלו, והנותר מן השמן שבכפו יתננו על ראש המתטהר, ואם לא נתן לא כפר ושאר הלוג מתחלק לכהנים”

מותר השמן

שאר השמן ניתן לכוהנים לאכול כחלק ממתנות כהונה, ומותר לאכול מהם רק לאחר שנתן מהשמן על המצורע. לדעת הרמב"ם האיסור לאכול לפני הוא מהתורה ולדעת רש"י הוא מדרבנן בלבד (זבחים מד א).

המקריב ממותר לוג השמן של מצורע על המזבח, ישנה דעה שעובר על כל שממנו לאישים. השאלה תלויה במחלוקת רבי אליעזר ורבי עקיבא בגדר איסור "בל תקטירו" החל על שיירי קרבן. רבי אליעזר אומר שגדר האיסור הוא "כל שממנו לאישים" רבי עקיבא אומר "כל ששמו קרבן". ההבדל בין שני השיטות מפורש לפי רב על שאלת הקטרת לוג שמן של מצורע.

לוג שמן של ספק מצורע

ערך מורחב – ספק מצורע

בנוגע למצורע שקיים ספק האם יש לו דין מצורע מוחלט, ומכאן ספק האם עליו להביא קרבנות חטאת אשם ושלמים ולוג שמן ולהזאה.

בברייתא מובא: ”למחרת מביא אשמו ולוגו עמו, ואומר: אם של מצורע, הרי זה אשמו וזה לוגו, ואם לאו אשם, זה של שלמי נדבה. ואותו אשם טעון שחיטה בצפון, ומתן בהונות, וסמיכה ונסכים ותנופת חזה ושוק ונאכל ליום ולילה”. בברייתא זאת מוסבר כיצד ניתן להקטיר את לוג שמן של מצורע על גבי המזבח, מכיון שדינו מוטל בספק, ומוסבר שהוא מתנה שאם הוא מחוייב בהבאתו מדין מצורע - הרי הוא [[הקדש (הלכה)|מקדישו] להשתמש בו כדין לוג שמן של אשם מצורע, ואם אינו מחוייב בהבאתו הרי הוא מקדישו כדין נדבת שמן (שמן שקרב כקרבן נדבה בפני עצמו).