יידיש
| מדינות | ארצות הברית, מדינות אירופה, ישראל ובקהילות יהודיות רבות בעולם |
|---|---|
| דוברים | 1,500,000~ |
| שפת אם | 1,500,000~[1][2] |
| כתב | אלפבית עברי |
| משפחה | |
| לאום |
 אוקראינה בוסניה והרצגובינה בלארוס |
| מוסד | ייוו"א, ליגה למען יידיש |
| ראו גם | שפה • כתב • רשימת שפות |
ייִדִישׁ (או בפי דוברי השפה: אידיש) (בעברית נקראת לפעמים גם אִידִית, כנראה קיצור של ייִדיש-דײַטש - "יהודית-גרמנית") היא שפה יהודית השייכת למשפחת השפות הגרמאניות ונכתבת באותיות האלפבית העברי. היא השפה הגרמאנית המודרנית היחידה שאינה נכתבת בכתב לטיני.
בימי הביניים נקראה לרוב עברי-טייטש (לעיתים: עברי-דײַטש או בראשי תיבות: ע"ט) או לשון אשכנז, ולמן תקופת ההשכלה ז'רגון (בכתיב יידי: זשאַרגאָן). רוב אוצר המילים היידי הוא ממקורות גרמאניים, בין 20% ל-30% אחוז מהמילים הן ממקורות עבריים וארמיים, והנותר ממקורות סלאביים ורומאניים.
מאז התיישבותם בתחומי גרמניה במאה ה-9, שימשה הגרמנית-יהודית כשפתם העיקרית של האשכנזים, ונותרה כזו גם עם הגירתם מזרחה של רבים מהם. מסוף המאה ה-18, בעקבות האמנציפציה וההשתלבות הגוברת בחברה הכללית, זנחו יהודי מרכז ומערב אירופה את היידיש. במזרח אירופה לעומת זאת התרחשה בשלהי המאה ה-19 פריחה של תרבות יידיש, שהתלוו לה ניסיונות לתַקְנֵן את השפה בהתבסס על הניבים המקומיים; בתקופה זו גם החל השימוש השיטתי בשם 'יידיש'. התרבות היידית הוסיפה לשגשג בברית המועצות, בפולין ובקרב המהגרים היהודים בארצות הברית עד לאחר מלחמת העולם השנייה. השואה, התערות הדור הצעיר ורדיפות סטלין הביאו את תרבות היידיש לסף ההכחדה. בתנועה הציונית, שקידמה את תחיית העברית כשפה בלעדית, הייתה היידיש סמל לגלותיות. כיום היא משמשת כשפה יומיומית בחלקים מסוימים של החברה החרדית, בעיקר אצל חסידים, ועודנה מדוברת בקרב יהודים יוצאי מזרח אירופה, בעיקר מבוגרים. היידיש זוכה לעניין גם בקרב צעירים ואקדמאים שוחרי פולקלור והיסטוריה אשכנזית.
היסטוריה
במאות התשיעית והעשירית, לכל המאוחר, החלו היהודים להקים קהילות גדולות ב"אימפריה הרומית ה"קדושה"". יהודים מצרפת ומצפון איטליה התיישבו באלזס ובאזור חבל הריין, זנחו את הניב הצרפתי-יהודי והאיטלקי-יהודי וקיבלו את השפה הגרמנית העתיקה (המילים הארכאיות ביותר ביידיש, כמו "אָהְרְן/דאווענען",[3] 'להתפלל', "בענטשען", 'לברך',[4] ו"טשולנט",[5] מקורן לפי ההשערה באותם ניבים רומאניים). בתהליך דומה לזה שבו התפתחו שפות יהודיות אחרות, סתגרנותה של הקהילה היהודית ועירוב מילים מלשון הקודש ומהניבים הקודמים, אפשרו היווצרות דיאלקט המיוחד לה ונבדל מזה בו השתמשו הנוצרים.
מימי הביניים המאוחרים, במאה ה-13, ועד ראשית תקופת ההשכלה, הייתה היודיש-דייטש שפת הדיבור העיקרית, ולעיתים קרובות היחידה, בקרב רוב יהודי אשכנז, ומשל כך בקרב רוב היהודים.[6] בסביבות המאה ה-13 החלה הגירה למזרח אירופה, שבה דוברו שפות סלאביות. היידיש קיבלה שם סממנים של שפה נפרדת לחלוטין, במקום דיאלקט של הגרמנית כפי שנותרה במערב. באותה תקופה, קהילות בבוהמיה, מוראביה ופולין, שדיברו יהודית-סלאבית או "כנענית", אימצו בהדרגה את שפת האשכנזים. כך התחולל בידול בין שתי קבוצות ניבים - יידיש מזרחית (ווֹס) שקיבלה השפעות מקומיות ויידיש מערבית (ווּס) שנשתיירה במרחב הלשוני הגרמאני.
במאה ה-16 הפכה לשון אשכנז משפה מדוברת (כמעט) בלבד לשפה כתובה, כאשר טקסטים יידיים מן המאה ה-16 נמצאו בגניזת קהיר.[7] עם הפיכתה של פולין למרכז יהודי גדול, גדל הפער בין הניבים המזרחיים למערביים. בקרב דוברי הראשונים שימשו עד המאה ה-19 פירושים ארכאיים לחומש ולסידור בשפת הכתב הישנה, המערבית, שנותרה כלשון ספרותית. 'עברי-טייטש' זו הלכה ונעשתה לא-מובנת למקומיים, אם כי הוסיפה לשמש בפירושים לספרות הדתית עד השואה.[8] תנועת ההשכלה בגרמניה דחתה בנחרצות את הניב היהודי הבלול, או "הז'רגון", ורצתה להשתמש בעברית ובגרמנית "טהורות". סביב מתן האמנציפציה במערב אירופה, חלה ירידה חדה בשימוש ביידיש במערב, כמעט עד הכחדה, אף שהשפעות ומילים ייחודיות נותרו עד שלב מאוחר מאוד באזורים מבודדים בשווייץ ובוואריה. רק בהונגריה נותרו כיסים שהוסיפו להשתמש ביידיש מערבית במידה ניכרת יחסית. הדיאלקטים המזרחיים שרדו ואף שגשגו, שכן רוב דובריהם התגוררו באזורים כפריים בתחום המושב, פולין הקונגרסאית וגליציה, הרחק מהערים. בתנאים כאלה, הדרישה לצריכת תרבות לא יכלה להיענות על ידי ספרות ועיתונות בלשונות העמים; היעדר חינוך ממשלתי בקנה-מידה מספק מנע מהניב היהודי להיכחד ומדובריו לאמץ שפות חדשות. בהמשך, תנועות פוליטיות (בעיקר סוציאליסטיות) שביקשו להפיץ את מסרן בקרב ההמונים נאלצו גם הן לפנות לשימוש בו.
הראשון שביקש להעניק ללשון היהודית מעמד של שפה בפני עצמה היה יהושע מרדכי ליפשיץ, אבי הלקסיקוגרפיה היידית. הוא היה אף חלוץ השימוש השיטתי בשם 'יידיש' (אחד מבין רבים עד אז, לצד "עברי-טייטש", "לשון אשכנז", "יודיש-דייטש" וכולי) שהפך בידיו לכינוי לשפה התקנית שניסה ליצור על בסיס הניב היהודי בווהלין. אחרים המשיכו בדרכו. בסוף המאה ה-19 החלה פריחה תרבותית של ספרות, תיאטרון, עיתונות ועם המצאת הקולנוע, גם קולנוע יידיש. היצירה בשפה חבקה את כל גוני הקשת ביהדות מזרח אירופה ובקרב המהגרים שיצאו ממנה ליתר היבשת ומעבר לים. ב-1898, בעיירה מיר, פתח נח מישקובסקי את בית-הספר הראשון המתועד שהורה ביידיש (בניגוד לדיגלוסיה בתלמודי התורה, בהם שימש הניב העממי כעזר בלימוד לשון הקודש). ב-1908 הוכרזה היידיש בוועידת צ'רנוביץ כ"אחת השפות הלאומיות של העם", בניגוד לתביעת רבים מן היידישיסטים להצהיר עליה כ"שפה הלאומית היחידה". על אף ניסיונות בלשנים ואינטלקטואלים לתקנן שפה יידית אחידה, הדבר מעולם לא צלח. מערכת ההגאים והניב של יהדות ליטא אמנם נחשבו ליוקרתיים ביותר והתקבלו כפופולריים וכנחשבים בספרות, אך במקביל דווקא ההגייה הדרום-מזרחית בגבול אוקראינה-רומניה הייתה הנפוצה בתיאטרון (ולכן הנשמעת ביותר). הניב הנפוץ ביותר בקרב קהל הדוברים, אל מול שתיהן, היה הפולני.
בין מלחמות העולם קיבלה השפה הכרה רשמית במדינות שונות. בברית המועצות הייתה יידיש לשונו המוכרזת של הלאום היהודי הסובייטי בין המלחמות, וב-1928 הוקם האזור היהודי האוטונומי בבירוביג'ן, בו עודה משמשת כשפה רשמית. באותה תקופה ברית המועצות תמכה בהקמת איגודי עובדים דוברי יידיש, וסייעה במימון אלפי מועדוני יידיש ברחבי המדינה.[9] בפולין, במדינות הבלטיות וברומניה הוקמו רשתות בתי-ספר כמו ציש"א, שלימדו רבבות ילדים ביידיש תקנית, בעוד שבברית המועצות ב-1930 1,100 בתי-ספר הורו בלשון. גם באמריקה התקיימה פעילות תרבותית וחינוכית ענפה בין המהגרים: ב-1935 פעלו בארצות הברית וקנדה 294 בתי-ספר בשפה.[10] ב-1939 דיברו ביידיש כ-11 מיליון איש, כ-60% מיהודי העולם.
במקביל לעלייתה ממעמד של ניב עממי לשפה תקנית, כבר טרם השואה הייתה במגמת היחלשות מואצת לטובת הרוסית, האנגלית, הפולנית ואפילו העברית, עקב טמיעה לשונית נרחבת. לדוגמה, ב-1897 הכריזו 97% מיהודי רוסיה על היידיש כשפת אמם, ב-1926 עשו זאת רק 70.4% מיהודי ברית המועצות, ובמפקד 1939 ירד השיעור ל-39.7% בלבד. אפילו בפולין, עם האפליה הקשה ומיעוט ההגירה לערים ששימרו את היהודים כמיעוט אתני מובחן מאוד, רק 53% מתלמידי התיכון הצהירו על היידיש כשפת אם ב-1937.[11] במחצית השנייה של המאה ה-20 חלה ירידה דרסטית בשימוש בשפה, לאחר השמדת מיליונים מדובריה בשואה, דיכוי והתבוללות היהודים הסובייטים תחת שלטון סטלין, האמריקניזציה של הדור השני למהגרים בארצות הברית ומדיניות השפה הרשמית והלא-רשמית במדינת ישראל, שראתה ביידיש את אויבת העברית והציונות ושפה גלותית לא-רצויה. בטרם הנסיגה הבריטית, גדוד מגיני השפה ערך הפגנות אלימות נגד סרטים והופעות ביידיש. בישראל העצמאית אומצה בתחילה על ידי הצנזורה מדיניות שהתירה לאמנים אורחים להשתמש ביידיש בתנאי שיוסיפו קטעים בעברית, ושאפשרה למהגרים להופיע בשפה במשך שנה בלבד לאחר הגעתם. בשנות ה-60 וה-70 נרגע האקלים התרבותי וחדלה ההתנגדות האידאולוגית ליידיש, ונעשו אף מאמצים רשמיים לשמרה.[12]
כיום יידיש מדוברת במידה כלשהי, לפי הערכות, בפי יותר ממיליון איש כאשר רובם יהודים חרדים בעיקר חסידים. בישראל היו, נכון ל-1986, 215,000 דוברים. ב-2007, על פי נתונים ממשלתיים חלקיים, עמד מספר דוברי היידיש בארצות הברית על כ-160,000.[13] באופן בלעדי למעשה, הגידול בדוברי השפה מתרחש בקרב חרדים בישראל, ארצות הברית ואירופה, כמעט אך ורק חלק מהחסידים ובני היישוב הישן.[14] בקרב קבוצות אלו יידיש היא השפה המרכזית, ובבתי הספר לבנות מתקיימים בה הלימודים בלעדית. התפוצה של חרדים דוברי-יידיש, בייחוד מחסידויות דרומיות בהונגריה וגליציה, הפכה את הניבים שלהן לדומיננטיים לעומת הליטאיים שנחלשו מאוד.[15] הדיאלקט היידי המשמש בחסידות סאטמר הוא כנראה המדובר ביותר בתחילת המאה ה-21.[16]
ניבים היסטוריים
הבלשן אוריאל ויינרייך חילק את המרחב דובר הלשון לארבע קבוצות ניבים בסיסיות, הנבדלות זו מזו באופני ההגייה כמו גם באוצר המילים; כל אחת הושפעה מהשפות המקומיות והקבילה להגייה של לשון הקודש. הגבולות ביניהן לא היו קשיחים והתקיימו אזורי תפר. הארבע הן:[17]
- מערבית: דוברה במקור בגרמניה ובסמוך לה, ועד להתפתחות העצמאית של הניבים המזרחיים החל מן המאה ה-16 שימשה בפי כל האשכנזים. גם המערבית התחלקה לשלושה דיאלקטים עיקריים: צפוני, בהולנד ובצפון גרמניה; מרכזי, בגרמניה התיכונה; ודרומי, באלזס לורן, שווייץ ודרום גרמניה. גוון ביניים של הדרומי שרר בבוהמיה, מוראביה ומערב הונגריה.[18] השימוש בניבים המערביים הצטמצם מאוד בשלהי המאה ה-18 והמאה ה-19, כמעט עד כדי הכחדה, כשרוב דובריהם זנחום לטובת גרמנית תקנית. עד אותה עת הייתה היידיש המערבית גם השפה הספרותית (בעיקר עבור נשים ואחרים שחסרו ידיעה בעברית), וכתבים שהודפסו בה במרכז אירופה נקראו הרחק במזרח. סממניה הבולטים כללו הגייה של החולם המלא כ"אאוּ" – היינריך היינה תעתק את "לכה דודי" כ-Lecha Daudi, ורש"ר הירש תעתק "תורה" כ-Thauroh – ובמילים שמוצאן מגרמנית, של ה-au וה-ei גם יחד כ"אַה" ארוכה: "פלייש" כ"פלאש", ו"לאופן/לויפן" כ"לאפן."[19] היא הייתה גם נקייה ממרכיבים סלאביים, הנפוצים בניבים האחרים: כך, לדוגמה, 'סבא' ו'סבתא' נקראו "האַרְלֶלע" ו"פְראַלֶלע", במקום הסלאביזמים "זַיידֶע" ו"בָּאבֶּע".
- תיכונה: דוברה בפולין גופא ובגליציה המערבית. אף הניב במזרח סלובקיה, מזרח הונגריה ורותניה הקרפטית נחשבת לשייך אליה, אם כי שטחים אלה הם גם אזורי מעבר לקבוצה המערבית. סממניה הבולטים של התיכונה כוללים הגייה של השורוק לחיריק: "קוּגל" נהגה קיגל ועוד.[20] עוד מאפיין בקרב חלק מהניבים התיכוניים היא ההגייה של הצירי/ey כ"אַיי", ובמקומות שה"אַיי" מופיע במקור הוא הופך לתנועה פתוחה מוארכת ( אריין מבוטא "אַרַאַן" (Araan או Arān) וכו'). ניב זה מכונה כיום באופן רווח "הברה חסידית".
- צפון-מזרחית: דוברה במדינות הבלטיות, בבלארוס ובחלקים מצפון פולין ומצפון אוקראינה. זהו מבטאה של יהדות ליטא ההיסטורית, ובין סממניו הידועים נמנים הטשטוש בין שי"ן לסמ"ך ("פלייש" - "פלייס" וכו') והגיית oy כ-ey: "תורה" נהגית כ"תּוֹירֶה" לרוב אך כ"תֵּיירֶה" בליטאית. כך גם נהגית הפתח (aa) שבמילה בת שני פתחים - "אַיי": "טַהֲרָה" נהגית "טַיירֶה" ורַאַבָ"ד "רַאיבֶ"ד". מערכת התנועות הזו שימשה כבסיס להגייה הספרותית המזרח-אירופית, המקובלת כתקנית על ידי מכון ייווא.[21]
- דרום-מזרחית: שימשה במזרח אוקראינה, בגליציה המזרחית וברומניה, כולל בוקובינה, בסרביה ומולדובה. הגייה זו נבדלת מהתיכונה בכך שהיא שומרת על ה-ey וה-u כבמקור, ושונה מהצפון-מזרחית בכך שהקמץ נהגה כ-u ולא כ-o ברוב המקרים.
בנוסף לקבוצות ניבים אלה, יש וריאנטים מקומיים שהתפתחו מחוץ לאירופה. דוגמה בולטת היא לשון הדיבור ביישוב הישן בארץ ישראל, שכללה מילים רבות שנשאלו מערבית (כמו "חלאקה" במקום "אפשערן" לתספורת הראשונה לבן זכר) ועדיין משמשת בירושלים ובבית שמש. ישנה גם היינגליש שצצה ספונטנית בקרב הקהילות בארצות דוברות-האנגלית.
כתיב
יידיש נכתבת, בדפוס ובכתב יד, באלפבית העברי, כשפות יהודיות אחרות. ההבדל העיקרי בין האופן בו נכתבת היידיש לאופן שבו נכתבת העברית הוא בשימוש באותיות 'אעוי' כאותיות ניקוד, בהשאלה מהאופן בו שימשו בתעתיק שמות זרים בספרות הרבנית. אותיות הניקוד הן חלק אינטגרלי מהמילה ואין להשמיטן בכתיבה.
הגרסה המקובלת כתקנית, ה"כּלל־שפּראַך" ("השפה הכללית") או "ייווא־ײִדיש" ("יידיש בנוסח מכון ייווא"), היא המשכה של הלשון הספרותית הגבוהה שהייתה מקובלת במזרח אירופה בין מלחמות העולם, שנקבעה על פי הניב המדובר בין יהודי ליטא. תקניה וסדריה נקבעים על ידי מכון ייווא, והיא נלמדת באוניברסיטאות. רוב דוברי היידיש כיום הם חסידים, שאינם משתמשים כלל ב"כלל-שפראך". אין עיסוק של ממש בתקנון הלשון (הכתובה וקל וחומר המדוברת) בעולם החסידי, והיא מגוונת ומשתנה מחצר לחצר ומפרסום לפרסום.[22]
כּלל־שפּראַך: נקודות חשובות והבדלים:
- װ (צװיי װאָװן) - /v/
- האות 'ב' נהגית בהגייתה הדגושה, אלא אם מקורה בעברית או ארמית אז שׂמים מעליה סימן 'רפה' 'בֿ'. מקרה הפוך הוא האות 'כ' הנהגית בהגייתה הרפה ורק במילים שמקורן בעברית וארמית בהגייתה הדגושה, בשביל הצליל /k/ משתמשים ב'ק'.
- האות 'פ' נהגית בהגייתה הרפה אם מעליה סימן רפה 'פֿ' ובהגייתה הדגושה אם היא דגושה 'פּ'.
- במקרים בהם יש מקום לדו-משמעות, נהוג להוסיף חיריק או שורוק:
- ייִ - /ji/
- װוּ - /vu/ (ניתן למצוא גם װאו)
- וּװ - /uv/ (ניתן למצוא גם ואװ)
- וּױ /uoy/ (ניתן למצוא גם ואױ)
- װוֹי /voy/ (ניתן למצוא גם ללא ניקוד כלל, װױ וגם װאױ)
- באותיות 'בֿ, ח, כּ, שׂ, תֿ ו-תּ' נהוג להשתמש רק במילים עבריות או ארמיות, שאותן נהוג לכתוב בכתיב המסורה.
- מילים עבריות נשמרות בצורתן. בתקופה הסובייטית, כחלק מהמאבק בדת המסורתית ובציונות שנתפשו כריאקציוניות, נעשה ניסיון לעקור את הרכיב העברי ולתקנן איות פונטי (מן ההברה האשכנזית) של המילים. כך, למשל, שמו של הסופר שָׁלוֹם עֲלֵיכֶם נכתב שאָלעמ אַלײכעמ, והמילה שַׁבָּתֿ נכתבה שאַבעס.
עיצורים
| העיצורים | ||
|---|---|---|
| הסימון הגרפי |
תעתיק IPA | הערך הפונטי |
| א | ʔ | נהגית כהגייה ישראלית, או שאינה נהגית כלל |
| בּ, ב | b | נהגית כהגייה ישראלית רגילה |
| גּ, ג | g | |
| דּ, ד | d | |
| דזש | ʤ | נהגית כהגיית גימ"ל גרושה |
| ה | h | נהגית כהגייה ישראלית רגילה |
| װ | v | נהגית כהגיית בי"ת רפה |
| ז | z | נהגית כהגייה ישראלית רגילה |
| זש | ʒ | נהגית כהגיית זי"ן גרושה |
| ח | x | נהגית כהגיית כ"ף רפה; השימוש באות זו ביידיש נדיר, בעיקר בשמות פרטיים ובשמות ערים |
| ט | t | נהגית כהגייה ישראלית רגילה |
| טש | ʧ | נהגית כהגיית צד"י גרושה |
| י | j | נהגית כהגייה ישראלית רגילה |
| כ, כֿ, ך | x | |
| ל | l ~ ʎ ~ ɫ | נהגית כהגייה ישראלית רגילה, או כיו"ד עיצורית ~ למ"ד[23] |
| מ, ם | m | נהגית כהגייה ישראלית רגילה |
| נ, ן | n, ŋ~m | נהגית כהגייה ישראלית רגילה; הנו"ן הסופית נהגית כשני אלופונים נוספים[דרוש מקור] |
| ס | s | נהגית כהגייה ישראלית רגילה |
| ע, | נהגית כהגייה ישראלית רגילה, או שאינה נהגית כלל | |
| פּ | p | נהגות כהגייה ישראלית רגילה |
| פ, פֿ, ף | f | |
| צ, ץ | ʦ | |
| ק | k | |
| ר | ʁ ~ ʀ | |
| ש | ʃ | |
תנועות
| התנועות | ||
|---|---|---|
| הסימון הגרפי |
תעתיק IPA | הערך הפונטי |
| אַ | [a] | נהגית כהגיית פתח |
| אָ | [ɔ] [u] | נהגית כהגיית קמץ המקורית (שנשתמרה בפי האשכנזים והתימנים) בהגייה הליטאית. בחלק מההגיות הפולניות, רוסיות והחסידיות נהגה במקרים מסוימים כשורוק מודרני |
| ו, וּ | [u] ~[ʊ] [i] | נהגה כהגיית שורוק בהתאם להגיות האשכנזיות השונות כשורוק מודרני או כחיריק מודרני. |
| ױ | ɔj | נהגה כדיפתונג אוֹי |
| י | [i] | נהגה כהגיית חיריק |
| ע | [ə] ~[ɛ] ~[e̞] | נהגה כהגיית סגול; לעיתים אף כצליל מקורב ל-i במילה האנגלית in |
| ייִ | ji | מסומן חיריק כאשר יש מקום לדו-משמעות |
| ײ | ɛj | נהגה כדיפתונג אֵי ובמקרים מסוימים בחלק מהניבים הפולנים והאחרים כאַיי |
| ײַ | aj או ā | נהגה כדיפתונג אַיי ובחלק מהניבים התיכוניים כתנועת פתח מוארכת |
הערה: בשמות פרטיים ובשמות משפחה שולטים בערבוביה כללי יידיש וכללי העברית. זאת מפני ששמות פרטיים נכתבים בכתובות וגיטין וישנן הלכות ברורות לגבי הכתיב הנכון בעברית. כדי לא להתנגש עם ההלכה הונהגו צורות כתיבה שונות בשמות ערים ושמות משפחה לדוגמה: שמות שמסתיימים ב-אֶ כמו פייגא נכתבות באל"ף ולא בעי"ן. הערים טשחויב וחעלם נכתבות בחי"ת.
היידיש היא שפה גרמאנית, וככזאת אין בה העיצורים הגרוניים שהיו בעברית הקדומה ואשר עדיין נשתמרו אצל חלק מיוצאי ארצות ערב. ההטעמה במילים היא לרוב בתחילת המילה, ובמילים מעברית מלעילית, הקרויה לכן גם "הטעמה אשכנזית".
ביידיש ההיגוי של ת"ו רפה הוא כשל סמ"ך. לדוגמה, המילה ביידיש ל'אותיות' - 'אותיות', נהגית /ojsjes/, 'תּורה' נהגית /tojre/. את הדגש בת"ו יש נוהגים לכתוב.
תחביר
תרבות יידיש
ספרות
ערך מורחב – ספרות יידיש
נהוג לחלק את ספרות היידיש לשלושה שלבים עיקריים: עתיקה (מהמאה ה-13 עד שנת 1780), משכילית וחסידית (משנת 1780 ועד סוף המאה ה-19); ומודרנית (מן המחצית השנייה של המאה ה-19 ועד ימינו).
האוסף המוקדם ביותר של ספרות הוא קובץ היצירות מ-1382 שנשמר בגניזה הקהירית ומכיל גם את היצירה דוכוס הורנט. ראשית הספרות היודיאו-גרמנית בתרגומי טקסטים דתיים ופרשנות עליהם, דוגמת "צאינה וראינה". היוצר החשוב ביותר של הספרות העתיקה היה רבי אליהו בחור, שתרגם סביב 1507 את רומן האבירים "בוויס מהמפטון" ליידיש כבָּבָא-בּוּך. זה היה הספר הלא-דתי הראשון שנדפס בה. ב-1595 יצא בוורונה עוד חיבור לא-דתי ידוע, "ספר הפרות" (קויא בוך (גר')), שהכיל סיפורי עם ומשלים, גסים בחלקם, והיה מאויר במלואו. הספר הותקף כלא-מוסרי. יצירה רבת-השפעה נוספת של הספרות העתיקה היא "מעשה בוך", "ספר המעשיות" שנדפס בבזל ב-1602 ואיגד סיפורי מוסר ואגדות. נשים חיברו ספרות יידיש עתיקה רק לעיתים רחוקות, אך אוספים אחדים של תחינות (תפילות נשיות אישיות) נכתבו בידי נשים כגון שרה בת-טובים. הטקסטים המוקדמים ביותר שנכתבו על ידי אישה ביידיש הם הספר "מנקת רבקה" ו"שמחת תורה ליד" מאת רבקה טיקטינר שחיה במאה ה-16. הטקסט המקיף ביותר פרי עטה של אישה מתקופה זו הוא זכרונות גליקל מהמלין.
בסוף המאה ה-18 עלתה תנועת החסידות, שהפיצה את משנתה ביידיש להמוני העם עם הביוגרפיות כמו "שבחי הבעל שם טוב" או אוספי משלים כ"סיפורי מעשיות" לרבי נחמן מברסלב. תנועת ההשכלה, שפרחה במזרח אירופה במקביל, התנגדה לחסידות ואנשיה ראו בה אמונה טפלה. עם סופרים שניצלו את מלאכת הכתיבה כדי להציג בפירוט את עמדותיהם נמנים ישראל אקסנפלד, ד"ר שלמה אטינגר ואייזיק מאיר דיק. אקסנפלד, חסיד ברסלב לשעבר, הוציא לאור רק חמש מיצירותיו. אטינגר היה מחזאי, ויצירתו "סערקעלע" היא עבודת התיאטרון היידית החשובה ביותר של ההשכלה. דיק חיבר סיפורים קצרים, אשר נדפסו ונמכרו בעשרות אלפי עותקים. חשיבות פועלו להתפתחות ספרות היידיש כפולה: הן בכך שסייע לבסס קהל של קוראי יידיש, והן בתכני יצירתו כשלעצמם, הנוטים להיות דידקטיים.
ב-1863 פתח מנדלי מוכר ספרים את העידן המודרני בספרות היידיש עם סיפורו הקצר "דאס קליינע מענשעלע", "האיש הקטן." זו הייתה תחילתה של יצירה ענפה בה. בדור שאחריו פעלו שני הקלאסיקונים האחרים בשפה, י"ל פרץ ושלום עליכם. אלו סללו את הדרך לשלום אש, ש. אנסקי, מלך ראוויטש ורבים, רבים אחרים. יצחק בשביס-זינגר נותר יוצר חשוב גם לאחר השואה, וזכה בפרס נובל ב-1978. כיום עדיין פועלת סצנה ספרותית חילונית ביידיש, גם אם היא פונה לקהלי קוראים מצומצמים, בציבור החרדי לעומת זאת יש שוק רחב של ספרות יידיש עכשווית "כשרה", עם ספרי ילדים, נוער, מבוגרים, עיתונים, מגזינים, ספרי קודש מתורגמים ועוד רבות.
עיתונות
העיתון היידי הראשון היה ה"דינשטאגישי קורנטין" וה"פרייטאגישי קורנטין", שיצא בהתאמה לשמו במהדורות לימי שלישי ושישי. נתפרסם באמסטרדם לתקופה קצרה בין 1686 ל-1687. בערך ב-1750 ניסה בנימין בן זלמן קרונבורג להדפיס שני עיתונים נוספים בנויוויד: מטרתו הייתה הפצת הגרמנית התקנית בקרב היהודים, אך הוא לא שלט בה עדיין והגליונות הספורים הכילו מילים יידיות רבות. ב-1771 הודפס במשך שנה ה"דירנפורטער פריפילגירטע צייטונג" בדירנפורט הסמוכה לברסלאו. ב-1790, בימי המהפכה הצרפתית, הדפיס המו"ל אברהם שפירא את ה"צייטונג" במץ שבאלזס.[24]
העיתונות היידית הגיעה לשיאה בפולין שבין מלחמות העולם. בשנת 1935 נמנו בוורשה, בירת פולין, 11 עיתונים יומיים ביידיש (בנוסף לשני יומונים יהודיים בפולנית ושבועון בעברית), ותפוצתם הכוללת עמדה על 180 אלף עותקים ביום. שני העיתונים החשובים והמשפיעים ביותר ביידיש בתקופה ההיא היה הײַנט (ביידיש: "היום") ומאָמענט (ביידיש: "רגע"). שניהם יצאו לאור עד פרוץ מלחמת העולם השנייה בספטמבר 1939. ב"הײַנט" כתבו בכירי הכותבים היהודים באותה תקופה, בהם למשל עזריאל קרליבך, שעלה לארץ ערב המלחמה והקים מאוחר יותר את העיתון "מעריב".
ב-1897 נוסד בניו יורק העיתון היומי "פֿאָרווערטס" (באנגלית: Forward), שהיה לאחד העיתונים הנפוצים בקרב יהודי ארצות הברית. תפוצתו ירדה דרמטית לאחר מלחמת העולם השנייה, ומשנות ה-80 רובו באנגלית ויש לו מוסף ביידיש. בנוסף יוצאים לאור העיתונים "דער אלגמיינער זשורנאל", "די צייטונג" הווילימסבורגי, והמגזינים "דער בליק", "דער צייטשריפט", "דער פלאם", "דער שׁטערן", "דער שפאקטיוו", "דאָס ייִדישע ליכט", "עונג שבת", "מעלות", "דער איד", "דער בלאט" ועוד. בישראל יוצאים לאור המגזין "דאס אידישע ליכט"; די ברכה אין שטוב ועוד בעיתון המבשר (יומון) מופיע ביום שישי עמוד חדשות שבועי ביידיש בשם "המבשר די וואך".
תיאטרון
- ערך מורחב – תיאטרון יידיש
תיאטרון היידיש התפתח ביהדות מזרח אירופה והגיע לשיאו בתקופה של סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 ונמשך עד לזמן קצר לפני מלחמת העולם השנייה. מרכזו היה ברוסיה, פולין ורומניה אך ניתן למצוא תיאטרון יידי מקצועי גם במערב בקרב תפוצת המהגרים, במיוחד בעיר ניו יורק.
תיאטרון היידיש הפך בעשורים של קיומו לתרבות תיאטרון שלמה ועשירה, ולה כותבים קנוניים כש. אנ-סקי, אברהם גולדפדן ואיציק מאנגר, וכוכבי במה כדז'יגאן ושומאכר. גם לאחר השואה המשיכה היצירה. בישראל קם תיאטרון יידישפיל, ובמזרח אירופה וארצות הברית עדיין פועלות במות כמו ה"פולקסבינע", "יידיש-רעפ" "קולטור-ליגה בכתיב יידי: קולטור ליגע בניו יורק, לחסידים גם תיאטרון בשם "אונטרן חבריא" בכתיב יידי: "אונטערן חבריא", ועוד.
קולנוע
- ערך מורחב – קולנוע יידיש
סרטים אילמים שפנו לקהל היהודי והכילו כתוביות ביידיש הופקו עוד לפני מלחמת העולם הראשונה ברוסיה ובארצות הברית. לאחריה פרח הקולנוע היידי באמריקה ופולין. הסרט המדבר הראשון יצא ב-1929 בניו יורק, והתעשייה שגשגה במשך תור זהב קצר בשנות ה-30. מלחמת העולם השנייה כמעט והביאה לחיסולו של קולנוע היידיש, אם כי סרטים בשפה הופקו גם אחריה.
יידיש כאידאולוגיה
- ערך מורחב – יידישיזם
יידישיזם מציין את הפיכת שפת היידיש למכלול תרבותי שלם, ובכלל זה אף אידאולוגיה מכוונת הדוגלת בטיפוח השפה והספרות היידית לכלל תרבות או אף ציוויליזציה מפותחת ועצמאית.
כאידאולוגיה מובחנת, מהווה היידישיזם צעד של העדפת התרבות היידית על פני התרבות העברית המקבילה כשפת התרבות היהודית הדומיננטית. בהקשר ההיסטורי של פיתוח היידישיזם, הוא כלל גם נימה אנטי דתית שעיקרה הצבת הפולקלור הספרות והאמנות של העם היהודי דובר היידיש כמוקד אלטרנטיבי המחליף את המוקד הדתי בחייו הרוחניים של העם היהודי.
אידאולוגיה יידישיסטית פותחה בעיקר בעשורים הראשונים של המאה ה-20, והייתה קשורה בחוגים של סוציאליסטים יהודיים, חברים במפלגת הבונד וסופרי יידיש. האירוע המכונן המפורסם בהקשר זה הוא ועידת צ'רנוביץ (1908), שנועדה ללבן את בעיות השפה אך גם להצהיר על האידאולוגיה התרבותית שבמרכזה.
בין היידישיסטים האידאולוגיים ניתן למנות את חיים ז'יטלובסקי, נתן בירנבוים וי"ל פרץ. הצבת היידיש כשפת התרבות הלאומית הרצויה נתקלה בהתנגדות עזה בארץ ישראל מצדם של מצדדי החייאת הלשון העברית כשפת הלאום היהודי. פרשה זו היא חלק ממלחמת השפות, ואת קורותיה ניתן למצוא בין דפי כתבי העת והעיתונים העבריים והיידיים של ראשית המאה ה-20.
ראו גם
לקריאה נוספת
- חגית כהן, נפלאות בעולם החדש - ספרים וקוראים ביידיש בארצות הברית 1890-1940, האוניברסיטה הפתוחה, 2016.[25] גרסה מקוונת של הספר (לבעלי הרשאה), באתר "כותר"
- טשרנין, לוי וניסינוביץ (עורכים), גבוה מן הפחד אשיר, אסופה דו-לשונית: מאה שנות שירת יידיש, הוצאת משיב הרוח, 2017
- יעל חבר, מה שחייבים לשכוח, יידיש ביישוב החדש, הוצאת יד בן צבי, 2005
- בנימין הרשב, "התרבות האחרת - יידיש והשיח היהודי", אוניברסיטת תל אביב, 2006
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 ערך מילוני בוויקימילון: יידיש |
 ציטוטים בוויקיציטוט: יידיש |
| ציטוטים בוויקיציטוט: פתגמים אידיים |
 ספר לימוד בוויקיספר: יידיש |
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: יידיש |
- מילון ממוחשב יידיש-עברית-יידיש
- אלכסנדר הרכבי. מילון הרכבי (1910) יידיש-אנגלית, אנגלית-יידיש
- אילת לזרובסקי, מתיה קם, יידיש, באתר "תרבות•il"
- כתב-העת "חוליות", העוסק במחקר שפת היידיש (באנגלית)
- חנא שמרוק, הברכה המחורזת ביידיש קדומה במחזור וורמס – על הטקסט הקדום ביותר ביידיש הנושא תאריך ודאי (ה'ל"ב-1272)
- Yiddish Radio Project
- Di Velt fun Yidish: Audio Stories
- המרכז הפריזאי ליידיש (צרפת)
- דן מירון, חייה הנמשכים של היידיש, באנציקלופדיה זמן יהודי חדש : תרבות יהודית בעידן חילוני - מבט אנציקלופדי, הוצאת כתר, 2007, כרך ב', עמ' 300–306
- אריאלה קרסני, מנהגי חתונה בעין היצירה – פתגמים ושירי עם שנכתבו ביידיש
- אריה ל' פילובסקי, עיתונות יידיש בארץ-ישראל מתחילתה ועד הופעת 'נייוועלט' (1934), קתדרה 10, ינואר 1979
- אריה ל' פילובסקי, לשון, תרבות ולאומיות ביישוב החדש - הדיון הציבורי בתוכנית להקים קתדרה ליידיש בירושלים בשלהי 1927, קתדרה 21, אוקטובר 1981
- גיליון המוקדש לתרבות היידיש לפני השואה, בעיתון המקוון זיקה, יד ושם
- גיליון המוקדש לתרבות היידיש בתקופת השואה ולאחריה, בעיתון המקוון זיקה, יד ושם
צח יוקד, "זה שהכריזו על מות החולה, לא אומר שהוא מת": בניו יורק נלחמים על היידיש, באתר הארץ, 6 בנובמבר 2017- מאמרים וכתבות בנושא יידיש בבלוג "הספרנים" של הספרייה הלאומית
- יידיש, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
שפת יידיש, דף שער בספרייה הלאומית
אתרי עיתונים וכתבי עת ביידיש
- "דער איד" אתר העיתון ביידיש
- "די צייטונג" אתר העיתון ביידיש
- ירושלימער אלמאנאך, כתב-עת לספרות, תרבות ומחקר, ירושלים
- אויפן שוועל, כתב-עת לתרבות, היסטוריה ולשון, ניו-יאָרק
- לעבּנס-פֿראַגן, דו-ירחון לפוליטיקה ותרבות, תל אביב
- כתב העת הספרותי די צוקונפֿט היוצא לאור ברציפות מאז 1892 (באתר נמצאים רק הגיליונות האחרונים)
הערות שוליים
- ^ "יידיש מזרחית" ו"יידיש מערבית" באתר כתב-העת 'אתנולוג'.
- ^ קיימות הערכות שונות לגבי מספר הדוברים. חוקר היידיש האמריקאי פרופ' ניל ג'י. ג'ייקובס כתב ב-2005 כי מספרם של דוברי היידיש גדל וצריך להיות קרוב למיליון, בשל הילודה בקהילות חרדיות (Yiddish: A Linguistic Introduction. Cambridge Uni. Press. עמ' 3.); הבלשן הבריטי ג'ורג' ל. קמפבל ציין ב-2013 כי "בין מיליון לשני מיליון" תהיה הערכה סבירה (Compendium of the World's Languages, Routledge, 2013. עמ' 1801).
- ^ סיריל אסלנוב, אטימולוגיה רומאנית לפועל האידי דאַווענען, בתוך: אהרן ממן, שמואל פסברג ויוחנן ברויאר (עורכים), שערי לשון: מחקרים בלשון העברית, בארמית ובלשונות היהודים מוגשים למשה בר־אשר, כרך ג', ירושלים: מוסד ביאליק, עמ' 244–258
- ^ רוביק רוזנטל, נזיר עולם, ימי חשמנים, אפיפיורא וניפיורא, בלוג השפה העברית של מילון רב-מילים, 7 במרץ 2019
- ^ מקס ויינריך, History of the Yiddish Language, הוצאת אוניברסיטת ייל, 2008, עמ' 400
- ^ תמיר גרנות, גלות ישראל בארץ ישראל: היידיש והמבטא האשכנזי בפסיקה ובהגות החרדית בזמננו, מים מדליו - ביטאון המכללה האקדמית לחינוך ע"ש ליפשיץ, כרך 18, ה'תשס"ז
- ^ גניזת קהיר - היסטוריה של היום-יום, מה מכיל מכתב היידיש העתיק בעולם? בדיוק מה שהייתם מצפים, "הספרנים": בלוג הספרייה הלאומית, 04.12.2017
- ^ לדוגמה לע"ט במערב, ראו מחזור בלשון אשכנז מאמסטרדם, תפ"א; לדוגמה לשימוש בע"ט במזרח ראו פירוש משלי יעקב להגדה של פסח, מאת המגיד מדובנא.
- ^ חן מלול, כך תרדימו אזרחים סוציאליסטיים קטנים ביידיש, "הספרנים": בלוג הספרייה הלאומית, 25.10.2017
- ^ David G. Roskies, Raising Secular Jews: Yiddish Schools and Their Periodicals for American Children, 1917–1950. הוצאת אוניברסיטת ברנדייס, 2016. עמ' 22.
- ^ David E. Fishman, The Rise of Modern Yiddish Culture,, University of Pittsburgh Press, 2005. עמ' 84-85.
- ^ Anat Helman. Becoming Israeli: National Ideals and Everyday Life in the 1950s. Brandeis University Press, 2014. עמ' 40-44.
- ^ Language Use in the United States: 2007, census.gov(הקישור אינו פעיל, 31.1.2022)
- ^ הערש ביגלאייזן, "טאַטע-מאַמע, הגענו לבית שמש!", דווקא 3, עמ' 28
- ^ Yiddish באנציקלופדיה יוו"א (למטה).
- ^ Steffen Krogh, Yiddish and English in Contact: The Case of Haredi Satmar Yiddish
- ^ Neil J. Jacobs. Yiddish. Cambridge University Press, 2005. עמ' 65.
- ^ Alexander Beider, Origins of Yiddish Dialects, Oxford University Press, 2015. עמ' 62-65.
- ^ Dovid Katz, Zentral Westjiddisch in Fürth, עמ' 25-26.
- ^ Steffen Krogh. How Satmarish is Satmar Yiddish? Jiddistik Heute. Düsseldorf Uni. Press, עמ' 484.
- ^ אלן נדלר, ליטוואק, באנציקלופדיית ייִוואָ ליהודי מזרח אירופה (באנגלית).
- ^ Benjamin Hary, Sarah Bunin Benor. Languages in Jewish Communities, Past and Present. דה גרויטר, 2018. עמ' 593.
- ^ כששרירי הלשון מתרחבים ביותר ונוגעים בחך קלות - כנראה השפעת ניבים משפות אירופיות
- ^ Periodicals באנציקלופדיה יודאיקה, מהדורת 1906. עוד על הקוראנט: Moushe's Choices: Was the Compositor of the Oldest Yiddish Newspaper a Creator or an Epigone?; The Short-lived Blossoming of the Yiddish Press in the Netherlands.
- ^ מיכל זמיר, "נפלאות בעולם החדש": יידיש, שפה זמנית, באתר הארץ, 10 במאי 2017
| שפות בישראל | ||
|---|---|---|
| רשמית | עברית | |
| מעמד מיוחד | ערבית (פלסטינית, בדווית) | |
| ללא מעמד רשמי | רוסית • יידיש (יידיש מזרחית, יידיש מערבית) • אמהרית • תיגרינית • ארמית חדשה צפון-מזרחית • ארמית סורית • דומרית • אנגלית • צרפתית • גרמנית • לאדינו • רומנית • ספרדית • וכן: מדוברות אחרות | |
| שפות סימנים | ישראלית (שס"י) • א-סייד • רוסית • כפר קאסם • אלג'יראית יהודית (ע'רדאית) • וכן שפות שמתועדות בימים אלה:מקור ערב א-נעים • אבו כף • אל-אטרש • עין מאהל | |
| שפות שנכחדו | ניבי ארמית חדשה צפון-מזרחית • ברברית יהודית • כיילה (שפה) • קימנת | |
| ראו גם: מדיניות לשונית בישראל • שפות יהודיות | ||
36513806יידיש