יהדות וורמייזא
יהדות וורמייזא, (כך כונתה וורמס בפי היהודים[1][2]), היא קהילה יהודית בעיר וורמס שבמדינת ריינלנד-פפאלץ בגרמניה, שלה היסטוריה מפוארת בעולם היהודי. הקהילה הייתה החשובה בין קהילות שו"ם, שלוש הקהילות האשכנזיות הגדולות שעל גדות נהר ריין: שפיירא, וורמייזא ומגנצא (כיום: שפייר, וורמס ומיינץ).
היסטוריה
יישוב ראשוני
ממצאים ארכאולוגיים מעידים על יישוב יהודי בוורמס כבר בתקופת השלטון הרומאי. סביב יישוב זה נפוצו אגדות על כך שמייסדיו הובאו אליו מירושלים בידי מפקד רומי, או לחלופין התיישבו בה כבר לאחר חורבן בית המקדש הראשון (586 לפנה"ס), וכאשר דחק בהם הכהן הגדול לשוב לירושלים, הם השיבו שוורמס היא "ירושלים הקטנה" עבורם ובית הכנסת הוא בית מקדשם[3]. לפי אגדה נוספת, יהודי וורמס נרדפו על ידי הנוצרים פחות משאר הקהילות, בזכות היותה הקהילה היחידה שהסתייגה מצליבת ישו[4].
בימי הביניים
תעודה משנת 960 מזכירה לראשונה עסקי כספים שניהלו יהודי וורמס ומיינץ ביריד בקלן. במאה ה-11 התרחב מאוד היישוב היהודי הן במספר והן בהשפעה ובחיי המסחר, ובשנת 1074 מוזכר פטור מתשלומי מיסים שונים שהעניק קיסר וורמס היינריך הרביעי "ליהודים ולשאר בני וורמס", ככל הנראה כהבעת תודה על העזרה שהעניקו לו בתפיסת השלטון[דרוש מקור].
במאות ה-11 עד ה-13 פעלו בעיר גדולי חכמי אשכנז, הקהילה הייתה אז במלוא זוהרה, וידעה שגשוג רוחני חסר תקדים שמשך אליה מלומדים נודעים, שבזכותם הייתה למרכז רוחני לכלל יהדות אירופה. הפסיקה והיצירה הספרותית הסתמכה באותה תקופה פחות על המקרא, והתמקדה בפירושים וניתוח סוגיות תלמודיות בשיטת התוספות, וכן בספרות שו"ת, ופייטנות. כמעט ולא חוברו אז ספרי הלכה, או תאולוגיה. התיעוד של גודל האוכלוסייה בסוף המאה ה-11 אינו מבוסס דיו. לפי הערכות שונות מנתה הקהילה כ-1,300 איש, מתוך סך של 7,000 תושבי העיר. לדעת ההיסטוריון שמעון שוורצפוקס, מספרם היה נמוך יותר, בין 400 ל-600[5].
באמצע המאה ה-11 חיבר וחידש ר' מאיר בן יצחק ש"ץ, שליח ציבור בוורמייזא, פיוטי תפילה וקינות שהתקבלו כחלק בלתי נפרד מהתפילה עד ימינו. יעקב בן יקר ממגנצא, שהיה מפוסקי ההלכה הגדולים, כיהן בסוף ימיו כראש ישיבת וורמייזא, ורש"י, שהיה תלמידו, כינהו "מורי הקדוש" והרבה להזכיר אותו בפירושיו. עם ראשי הישיבה בימי רש"י נמנים ר' אלעזר הלוי, פרשן תלמודי ופוסק; ר' קלונימוס בן שבתאי מרומי, פייטן ופוסק; ור' יצחק בן אלעזר הלוי, שהיה ממחברי נוסח התפילה של קהילות חבל הריין. בנו, ר' יעקב הלוי, אשר נמנה עם תלמידי ישיבת וורמייזא, הומת עם כל משפחתו בגזירות תתנ"ו (1096), ובאותה עת נרצח גם הפרנס, הפייטן והפרשן ר' שלמה בן שמשון. מבין ראשי הישיבה הנוספים ניתן למנות את ר' שמואל בן יצחק (נרצח על ידי הצלבנים במסע הצלב השני בשנת 1146), ובין הפייטנים – את ר' מנחם ברבי יעקב מוורמייזא. בעל "הרוקח", ר' אלעזר בן יהודה (1160 לערך - 1238), היה מגדולי הפוסקים והמקובלים באותה תקופה. היה נצר למשפחת קלונימוס המיוחסת, ותלמידו וקרובו של ר' יהודה חסיד. הוא פתח ישיבה בביתו בוורמס, שמוריה וגם תלמידיה התגוררו בבית משפחתו. ר' אלעזר היה מורו של ר' אברהם בן עזריאל, בעל הספר "ערוגת הבושם", שהיגר מאוחר יותר לבוהמיה.
בשנת 1096 התחוללו בעיר מאורעות הדמים שכונו "גזירות תתנ"ו". למרות הידיעות על כנופיות חמושות של צלבנים, אשר נעות מזרחה וטובחות בקהילות יהודיות, מקצת מיהודי העיר נשארו בבתיהם, בסומכם על הבטחותיהם של שכניהם הנוצרים להגן עליהם. ב-18 במאי פשטו על העיר הצלבנים המתפרעים שטבחו ושדדו את יהודי העיר. שרידי הקהילה התאספו בארמון ההגמון, אך גם הם נלכדו ואולצו להתנצר או למות. רבים בחרו להמית את עצמם (כ-800 לפי הראב"ן ו-350 לפי ספר הזכרונות של נירנברג), יהודי צעיר בשם שמחה כוהן, שאביו ושבעת אחיו נטבחו, העמיד פנים כמסכים לטבילה, אך כשהגיע לכנסייה שלף פגיון והרג את אחיינו של ההגמון (ככל הנראה כיוון אל ההגמון עצמו)[6]. מרבית חוקרי התקופה, כולל גרץ ודובנוב, סוברים כי הפגיעה בשלוש הקהילות הייתה אנושה והיוותה נקודת מפנה בתולדות העם היהודי באירופה של ימי הביניים. ישנה דעה חלוקה ולפיה הרדיפות, למרות חומרתן, לא הכו גלים והיו בעלות אופי מקומי בלבד[5][7]. כך מתאר רבי שלמה ברבי שמשון את המאורעות:
והנשים הצדקניות החסידות, אשה אל אחותה פשטה צווארה להעקד על ייחוד השם. ואיש בבנו ובאחיו ואח באחותו ואישה בבנה ובביתה ושכן בשכנו זה עוקד ונעקד וזה עוקד ונעקד, עד שנתערבבו דמים בדמים ונתערבבו דמי אנשים בנשותיהם ודמי אבות בבניהם ודמי אחים באחיותיהם ודמי רבנים בתלמידיהם ודמי חתנים בכלותיהם ונהרגו ונטבחו על ייחוד השם הנכבד והנורא. וגם הנשים הטהורות בנות מלכים היו זורקות את המעות ואת הכסף בעד החלונות אל האויבים כדי שיהיו טרודים ללקט הממון ולעכבם מעט עד שיגמרו שחיטת בניהם ובנותיהם.
במהלך המצור על העיר בשנת 1201 השתתפו היהודים בהגנתה, ומאוחר יותר הוחלפה חובת גיוסם לצבא בתשלום שנועד לביצור העיר. בשנת 1286 יצא מהר"ם מרוטנבורג, יליד וורמס, עם קבוצה גדולה של יהודים מהאזור על מנת לעלות לארץ-ישראל. הוא נשבה בדרך ונכלא במבצר אנזיסהיים עד סוף ימיו, לאחר שסירב שיפדוהו. עצמותיו נפדו רק לאחר כשבע שנים נוספות, בשנת 1300, על ידי אלכסנדר זיסקינד (בן שלמה) וימפפן מפרנקפורט תמורת כל רכושו, והובאו לקבורה בוורמס. בשנת 1281 נפטר בוורמס ר' ברוך, אביו של המהר"ם ותלמיד-חכם נודע בזכות עצמו.
בתחילת המאה ה-14 החלה דעיכה רוחנית בקהילה, כמו ביהדות גרמניה בכלל, אך היא נותרה אחת מהקהילות החשובות בגרמניה ובמערב אירופה. בשנת 1349 נהרס הרובע היהודי בידי תושבים נוצרים שהאשימו את היהודים בהרעלת בארות שגרמו למגיפות המוות השחור. בשנת 1615 התעורר בוורמס מרד מצד מעמד הפועלים בעיר, ובשביעי של פסח (כ"א בניסן ה'שע"ה), בשעת חזרת הש"ץ של שחרית, התנפלו פורעים על הרובע היהודי, גירשו את כל תושביו, הרסו את בית הכנסת וחיללו את בית הקברות. יהודים שבו לעיר רק לאחר דיכוי המרד בשנה לאחר מכן, לאחר שתדלנות אצל מתיאס, קיסר האימפריה הרומית הקדושה. יום חזרתם, כ"ט בטבת ה'שע"ו נקבע בקהילה לתענית ציבור לזכר הגירוש. בית הכנסת נחנך מחדש רק בכ"ט באב ה'ש"ף[8]. אחד מפרנסי הקהילה המתחדשת היה אברהם שמשון וולף אופנהיים, אביו של הרב דוד אופנהיים. כרב העיר וראש הישיבה שפעלה אז בעיר כיהן הרב אליהו לואנץ.
כמו כן חיו בתקופה זו בקהילה שמשון ורטהיימר שהתפרסם בווינה, ושמש הקהילה ר' יוזפא שמש, שתיעד אגדות רבות על העיר בספר "מעשה נסים" (אמסטרדם 1696). על האגדה המספרת על אמו ההרה של רש"י, שכמעט ונדרסה בידי גדוד חיילים שעבר בסמטה בוורמס עד שחמל עליה אחד מקירות הבתים ונבקע, כתב המשורר שאול טשרניחובסקי את הבלדה "קיר הפלא אשר בוורמייזה". את השקע המכונה 'כוך רש"י' ניתן לראות בפינה הצפונית-מזרחית לבית הכנסת.
בעת החדשה
במחצית השנייה של המאה ה-17 הציתו חיילי לואי ה-14 שרפה בוורמס, שכילתה גם את הרובע היהודי ובית הכנסת. בשנת 1689 גורשו יהודי העיר. עם חזרתם כעשור מאוחר יותר התמנה לכהן כרב הקהילה, הרב יאיר חיים בכרך.
לאחר המהפכה הצרפתית במאה ה-19 הוענקו בהדרגה ל-800 יהודי העיר זכויות ואופשר להם להתגורר מחוץ לגטו היהודי. הקהילה החלה לשאת צביון ליברלי והשתלבה במהירות שיא בשכבות החברתיות הגבוהות בעיר, ביחס בלתי פרופורציונלי לשיעורה באוכלוסיית העיר. בשנת 1848 נבחר בוורמס ראש עיר יהודי, פרדיננד אברשטאט, שכיהן בתפקיד שלש שנים.
ערב מלחמת העולם השנייה בשנת 1933, חיו בוורמס כ-1,144 יהודים. כאשר הנאצים עלו לשלטון היגרו מהעיר מרבית היהודים, ועד חודש מאי 1939 נותרו רק 363 יהודים מתושבי העיר, יחד עם עשרות יהודים שנמלטו אליה מכפרי האזור. היהודים שנותרו נשלחו למחנות השמדה, ו-485 מהם נרצחו בשואה. בתקופת מלחמת העולם השנייה נהרסו חלקית הרובע היהודי ובית העלמין העתיק בעיר, ובית הכנסת נהרס לחלוטין.
הקהילה במאה ה-21
הקהילה היהודית בוורמס מנתה ב-2010 140 איש, רובם מהגרים מרוסיה. ניתן לראות את שרידי העבר המפואר ברובע היהודי המשוחזר. בפתחי בניינים עתיקים רבים ברובע היהודי ניתן לראות משקופי אבן, ובהם שקעים למזוזות, עדות לחיים היהודיים שנקטעו באיבם. בסמוך לבית הכנסת נמצאת הכיכר בה נאספו יהודי הקהילה בדרך לשליחתם למחנות ההשמדה.
ברובע היהודי נמצא מוזיאון "בית רש"י", בשטח בו ככל הנראה עמדה בימי קדם הישיבה של רבו של רש"י, יצחק סג"ל, ומוצגות בו תמונות עתיקות המתארות את חיי היהודים במקום.
רבני וורמייזא
בית הכנסת בעיר
ערך מורחב – בית הכנסת בוורמס
בית הכנסת בוורמס הוא אחד מהעתיקים בגרמניה. הוקם לראשונה בשנת 1034, במימונו של יעקב בן דוד ואשתו רחל. ליד בית הכנסת עמדה ישיבה מפורסמת שהעמידה תלמידי-חכמים ממדרגה ראשונה, ביניהם רש"י. לפי מידותיו (132.48 מ"ר[9]) משוער שהיו בו 160–230 מקומות ישיבה. במהלך מסע הצלב השני וגזירות תתנ"ו נהרס בית הכנסת.
בשנת 1175 נבנה בית הכנסת מחדש בסגנון רומנסקי, ב-1185 נוסף מקווה במרתף שעל ידו, ובשנת 1212 נוסף מצידו הצפוני אגף נפרד לנשים. חמישה חלונות קטנים ודלת נעולה חיברו בין שני האגפים, ושליחת ציבור שעמדה צמוד לחלונות, הובילה את התפילה בנפרד[10].
הפרנס דוד יהושוע אופנהיים הוסיף בו בשנת 1624 את האגף האחרון, שנועד לשמש כבית מדרש, ושזכה לכינוי 'בית המדרש של רש"י' (אף על פי שנבנה כ-500 שנים לאחר מותו). ניתן למצוא בו כיום את כיסא האבן בו, לפי המסורת, למד ולימד רש"י, אך מסורת זו אינה מדויקת היסטורית. באמצע המאה ה-19 עבר בית הכנסת שיפוץ נרחב במהלכו אוחדו אגפי הגברים והנשים ובית הכנסת צויד בעוגב עליו ניגנו נכרים בשבתות וחגים. ממול למבנה הוקם בית כנסת אורתודוקסי, שנהרס ולא שוקם לאחר המלחמה.
בית הכנסת ובית המדרש הצמוד אליו הוצת וניזוק במהלך ליל הבדולח[11], ובהפצצות בסוף המלחמה הוא נהרס לחלוטין. בשנת 1949 יזם ארכיבאי העיר ד"ר אילרט, את הקמתו מחדש של שער הכניסה לבית-הכנסת העתיק, וב-1958 הוחל בשחזור בית-הכנסת במתכונתו העתיקה, בעלות של כחצי מיליון מארק גרמני במימונה של ממשלת גרמניה[12]. בדצמבר 1961 הוא נחנך בטקס מרשים, בהשתתפותו של ראש הממשלה אדנאואר ואישים מרכזיים בקהילה לשעבר. דגם מוקטן של בית הכנסת, בנוסף לדגם מדויק של בית המדרש, נמצא בבית התפוצות[13].
המקווה במרתף הבניין שרד את ההרס ונותר על תילו. כיום משמש בית הכנסת לתפילה לקומץ יהודי וורמס בעיקר בחגים. בשנת 2010 הוצת בית הכנסת על ידי אלמונים שפיזרו במקום עלונים עם הכיתוב "אם לא תעזבו את פלסטין בשקט, אנחנו לא נעזוב אתכם בשקט". הלהבות כובו במהירות על ידי תחנת הכיבוי המקומית.
בית העלמין העתיק
בית העלמין בוורמס (מכונה בגרמנית "החולות הקדושים" - Heiliger Sand)[14] שהוקם בסוף המאה ה-11 בקירוב, הוא ככל הנראה העתיק ביותר באירופה שעדיין עומד על תילו, ומהווה עדות אילמת לקהילה היהודית המפוארת. טמונים בו לפחות אלפיים יהודים, כשהמצבה העתיקה ביותר ששרדה, זו של יעקב הבחור, היא משנת 1076, והאחרונה היא מ-1930. (בית עלמין חדש הוקם בשנת 1911). חלק מהקברים והמצבות נהרסו בתקופת שלטון הנאצים כדי לסלול "דרך קיצור" בתוך בית העלמין, אך ד"ר פרידריך אילרט מארכיון העיר הזהיר מהריסה מוחלטת בתואנה שהימלר התרשם מהערך ההיסטורי בעת ביקורו במקום. לאחר תום המלחמה, ובמהלך שיקום המקום, הוצמדו שרידים של מצבות שבורות לחומת בית העלמין.
בשנת 2010 החלו חוקרים מאוניברסיטת היידלברג לפענח את הכתובת העתיקות והקשות לקריאה שעל המצבות, בעזרת טכנולוגיית סריקה חדשנית בתלת-ממד[15], אך רבות מהכתובות מופיעות עדיין בבירור ובעברית מדוברת:
מסיבה לא ידועה, המצבות אינן פונות כנהוג לכיוון ירושלים, אלא לכיוון דרום. במקום ניצבים קברים של רבנים, ביניהם המהר"ם מרוטנבורג (1293) ופודה עצמותיו אלכסנדר וימפפן (1307), יעקב בן משה מולין המכונה מהרי"ל (1427), שלפי צוואתו המפורשת מצבתו היא היחידה שפונה לירושלים, אליהו לואנץ, המכונה בעל שם (1636), רבי יאיר חיים בכרך, המכונה על שם ספרו חוות יאיר ועוד קברים רבים אליהם נוהגים להגיע מתפללים מכל העולם על מנת להניח אבנים ופתקים עם משאלות ובקשות. מצבה נוספת במקום היא זו שהוקמה לכבוד שנים עשר פרנסי הקהילה, שלפי האגדה ביקשו במהלך מסע הצלב של 1096 הגנה ממועצת העיר, ולאחר שסורבו, רצחו את חברי המועצה, ואז התאבדו יחד בבית הקברות.
מרטין בובר תיאר בשנת 1933 את הליכתו בבית הקברות היהודי העזוב והדומם, תוך מבט על ההרמוניה החזותית של צריחי קתדרלת וורמס המשקיפה מעל:[16]
אני מסתובב להביט בקתדרלה, מלא שמחה. ואז אני עובר לבית קברות היהודי ממול. הוא מורכב מאבנים עקומות, סדוקות, חסרות צורה, ללא כיוון. אני נעמד שם מביט מתחום בית הקברות אל ההרמוניה הנהדרת ובשבילי היה זה כאילו הרמתי את עיני מארץ ישראל לקתדרלה ...עמדתי כאן מחובר אל העפר ובאמצעותו אל אבותיי. זהו הזיכרון מן האירוע עם הא-לוהים המקנן בלבו של כל יהודי. אין בידי שלימות החלל של בית היראה הנוצרי להטותני ממנו. כל מקרי המוות, האפר, השברים, היבבה נטולת הקול צפים ועולים לעיני.
— Theologische Blaetter 12 (1933) 272
מחזור ורמייזא
מחזור ורמייזא הוא מחזור תפילות ופיוטים בן 750 שנה, ששימש את הקהילה היהודית עד מלחמת העולם השנייה. המחזור מכיל שני כרכים, שנכתבו בשנים 80–1272 בידי שני סופרים נפרדים. היקפו המרשים, עושר תכניו, והצורה האמנותית המרהיבה שלו, מעמידים אותו כמסמך בעל ערך רב שמאיר היבטים רבים בחיי הקהילות היהודיות באותם ימים. במשך דורות היה כתב היד שמור בבית־הכנסת הגדול של וורמס.
בזמן ליל הבדולח נשדד בית הכנסת כולל המחזור. חמש שנים אחר כך חיפשה מפקדת הגסטפו בעיר דרמשטאדט הסמוכה מומחה לפענוח כתבי-יד עתיקים ופנתה לד"ר אילרט, ארכיבאי העיר וורמס. הוא הוזמן לארמון הנסיך בדרמשטאדט, והורד לאחד ממרתפי הטירה, שהוטמנו בו כתבי־יד רבים שהנאצים שדדו, והתבקש לעמוד על טיבם. עיון קל בחומר העלה שבין האוצרות מצויים גם שני כרכי מחזור וורמס המפורסם. הד"ר אילרט אמר למפקד הגסטאפו כי התנאים במרתף אינם מאפשרים לפענח את החומר, ולבקשתו הועברו כתבי היד, ובהם גם הארכיון היהודי של קהילת וורמס, לארכיון העירוני. עם כיבוש העיר בידי בעלות־הברית, במרץ 1945, הודיע אילרט למפקד הצבא בעיר שמחזור וורמס שמור במגדל הקתדרלה של וורמס. מספר ימים אחר כך התייצבו במשרדו של אילרט שני קצינים מצבא ארצות הברית ובידם צו מן המפקד הצבאי של העיר, המסמיך אותם לקבל לידיהם את המחזור, על־מנת להעבירו למוזיאון היהודי של ניו יורק, אך אילרט סירב להוציאם מן הקתדרלה[17].
ב-18 בדצמבר 1946 דרשו שלטונות הכיבוש הצרפתיים, שבתחום שליטתם נמצאה העיר וורמס, דין וחשבון מפורט מהעירייה לגבי הבניינים היהודיים והרכוש היהודי שנמצאו בעיר. ועלתה הדרישה להוציא את המחזור היקר מרשות עיריית וורמס ולהעבירו לבעלות יהודית. הקהילה היהודית במיינץ, פנתה לבית־המשפט, בראותה עצמה יורשת האוצרות היהודיים ששרדו בחבל הריין (בוורמס לא נשארו יהודים באותה עת), ותבעה להעביר לרשותה את הארכיון היהודי של וורמס ואת שני כרכי המחזור. הדיונים המשפטיים נמשכו למעלה משנה ובסופם הסכימו נציגי קהילת מיינץ להשאיר את רוב התעודות וכתבי־היד למשמרת בוורמס, ובלבד שיחיו באחריות הקהילה[17].
הספרייה הלאומית בירושלים גם החלה להתעניין בתעודות הארכיון היהודי של העיר, ובייחוד בשני כרכי המחזור, על מנת ולהעבירם לישראל. אילרט, שהציל את המחזורים בזמן המלחמה (לטענתו תוך סיכון חייו), התנגד בתוקף להוצאת הספרים מן העיר, ואולם ב-18 בנובמבר 1954 פסק בית־המשפט בגרמניה כי ארגון ועידת התביעות זכאי לקבל לידיו את רכוש הקהילה היהודית שחרבה. במקביל התנהלו בירושלים דיונים, במטרה לכלול את שני כרכי המחזור בהסכם השילומים עם גרמניה המערבית, שעמד להיחתם אז. לבסוף ב-2 באוקטובר 1956 נחתם הסכם בין ממשלת ישראל, ממשלת הרפובליקה המערב־גרמנית, ממשלת מדינת ריינלנד-פפאלץ ועיריית וורמס, שלפיו מתחייבת עיריית וורמס לשמור במוזאון או בארכיון העירוני אותן תעודות שיישארו ברשותה, לשקם את בית־הכנסת העתיק ולהעביר את שני כרכי המחזור לארכיון בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי בירושלים. ב-14 במרץ 1957 נמסרו המחזורים לידי נציג ממשלת ישראל והועברו לירושלים. שם שני הכרכים שמורים וזמינים לעיון גם באתר האינטרנט של הספרייה הלאומית[17].
במחזור וורמס מופיע המשפט המתוארך הראשון ביידיש:
גוּט טַק
אִים בְּטַגְֿא
שְ וַיר
דִּיש מַחֲזֹור
אִין בֵּיתֿ הַכְּנֶסֶתֿ
טְרַגְֿא
בעברית: יום טוב יזומן (או יואר) למי שיישא מחזור זה לבית הכנסת[19].
בשנת 1981, נשלח המחזור לשיקום בספרייה הלאומית של אוסטריה, אספן העתיקות, חיים אלעזר רבינוביץ, ביקש אישור לנצל את ההזדמנות ולהכין העתקי פקסימיליה שלהם. הוא קיבל אישור והכין 300 עותקים שנמכרו תמורת 2,800 דולר כל אחד, לאספנים וספריות ברחבי העולם[17].
תמונות
-
רחוב היהודים בפפדרסהיים, וורמס. על השלט כתוב אגב משחק מילים בין המילים "סימטה" ו"אורחים": "סימטת היהודים מקדמת בברכה את כל האורחים" -
פנים בית הכנסת בוורמס
ראו גם
לקריאה נוספת
- ר' יוזפא שמש, מנהגים דק"ק וורמיישא, מכון ירושלים, 1988.
- משה הרשלר, מנהגי וורמייזא ומגנצא, דבי רש"י ורבותיו ומנהגי אשכנז של הרוקח : קובץ פסקי דינים, תשובות וסדר מנהגים ותפלות לכל השנה, יוצא לאור בראשונה מתוך כתב יד עתיק - כ"י הסמינר לרבנים בניו-יורק 560, גנוזות, ב, תשמ"ה-1985, עמ' יא-כח.
- מערבות יוצרות וזולתות וסליחות עם הפסוקים ומנהגים דק״ק ווירמיישא, פפד"מ תע"ד.
- צבי פרידהבר, מקומו של בית המחולות בחייה של קהילת יהודי וורמייזא על-פי ספר המנהגים של יוזפא שמש, מחקרי חג, 10, תשנ"ט-1999, עמ' 115–122.
- הנרי ר' הוטנבך, הגירת יהודי וורמס (וורמאיזה) (נובמבר 1938- אוקטובר 1941) צפיות ותוכניות, ניסיונות ופעולות הצלה בתקופת השואה; הרצאות ודיונים בכינוס הבינלאומי השני של חוקרי השואה, ירושלים, ניסן תשל"ד - אפריל 1974, (בעריכת ישראל גוטמן), ירושלים: הוצאת יד ושם, תשל"ו-1976, עמ' 218–237.
קישורים חיצוניים
שגיאות פרמטריות בתבנית:ויקישיתוף בשורה
פרמטרי חובה [ שם ] חסרים
- גלריית תמונות נרחבת של האתרים היהודיים בוורמס(הקישור אינו פעיל)
- מבט פנורמי על בית העלמין(הקישור אינו פעיל)
- רו אורנים, מחזור וורמס: סיפורו של המחזור העתיק שניצל בליל הבדולח ושרד את הגסטאפו, "הספרנים": בלוג הספרייה הלאומית, ספטמבר 2018
הערות שוליים
- ^ הקהילה היהודית בוורמס כיום משתמשת בדרך כלל בשם הלועזי וורמס (Worms) ולא בשם המסורתי וורמייזא.
- ^ בתקופות שונות נפוצו גם השמות "גרמייזא", "ווירמש" ואחרים.
- ^ הלפרין, יחיאל בן שלמה, סדר הדורות, באתר היברובוקס
- ^ הרב אליהו קפשאלי, סדר אליהו זוטא, עמ' פרק ס עמ' קפח
- ^ 5.0 5.1 שמעון שוורצפוקס, מקומם של מסעי הצלב בדברי ימי ישראל, באתר הספרייה הווירטואלית של מט"ח
- ^ מרווין לוונתאל, תולדות היהודים בגרמניה, הוצאת מסדה.
- ^ אברהם גרוסמן, חכמי אשכנז הראשונים, פרק עשירי: "גזירות תתנ"ו - משבר ומיפנה?", ירושלים: הוצאת מאגנס, תשס"א-2001 (סיכום המאמר באתר פקולטה)
- ^ יוזפא שמש, מנהגים דק"ק וורמיישא (מכון ירושלים, תשמ"ח), סימן פ"ו.
- ^ ראו: O. Bocher, Die alte Synagoge zu Worms, Festschrift zur Wiedereinweihung der alten Synagoge zu Worms, Frankfurt 1961, p. 27
- ^ חנה זמר, א-לוהים כבר לא גר שם יותר, הוצאת כנרת, 1995
- ^ עם שריפת בית הכנסת של רש"י, דבר, 28 בדצמבר 1938
- ^ התביעות היהודיות בועידת ברלין, דבר, 31 בינואר 1954
- ^ בית המדרש של רש"י, וורמס, גרמניה, דגם בית התפוצות, באתר הספרייה הווירטואלית של מט"ח
- ^ לפי הפרשנות היהודית מקור השם הוא במנהג להניח עפר ארץ ישראל למראשות הנפטרים. המקומיים גורסים כי השם נובע ממכרה החול שהיה במקום לפני בניית בית העלמין
- ^ ידיעה במגזין שפיגל, 30 ביולי 2010
- ^ הציטוט המלא בגרמנית, באתר alemannia-judaica
- ^ 17.0 17.1 17.2 17.3 מיכאל ששר, לעשות כסף מיודאיקה, כותרת ראשית, 13 במאי 1986
- ^ מחזור וורמס, במאגר הספרים הסרוקים של בית הספרים הלאומי
- ^ ח. שמרוק, הברכה המחורזת ביידיש עתיקה במחזור וורמס
30782991יהדות וורמייזא