טרגונה
 | |||||||||
| מראה מהעיר העתיקה לעבר הנמל | |||||||||
| מדינה |
 ספרד | ||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מדינה לא מוכרת |
 הרפובליקה הקטלאנית | ||||||||
| מחוז | מחוז טרגונה | ||||||||
| נפה | נפת טרגונס | ||||||||
| ראש העיר | ז'וספ פליקס בייסטרוס | ||||||||
| שטח | 64.60 קמ"ר | ||||||||
| גובה | 6 מטרים | ||||||||
| אוכלוסייה | | ||||||||
| ‑ בעיר | 138,262 (2023) | ||||||||
| ‑ במטרופולין | 350,000 (2007) | ||||||||
| ‑ צפיפות | 2129.04 נפש לקמ"ר (2013) | ||||||||
| קואורדינטות | 41°06′56.51″N 1°14′58.54″E / 41.1156972°N 1.2495944°E | ||||||||
| אזור זמן | UTC +1 | ||||||||
| http://www.tarragona.cat | |||||||||
 אתר מורשת עולמית | |||||||||
| |||||||||
טַרָגוֹנָה (קטלאנית וספרדית Tarragona) היא עיר בקטלוניה בצפון-מזרח ספרד, ובירתו של מחוז טרגונה (Província de Tarragona; Provincia de Tarragona) ושל נפת טרגונס (comarca del Tarragonès; comarca de Tarragonés). בשנת 2013 התגוררו בעיר עצמה 133,545 תושבים[1], ובנפת טרגונה התגוררו אותה עת 810,178 איש[2]. אוכלוסיית האזור האורבני של טרגונה הוערכה אותה עת בכ-350,000 נפש.
טרגונה היא עיר נמל חשובה לחוף הים התיכון, ונהר פרנקולי (Francolí) עובר מערבית למרכזה של העיר ונשפך אל הים בתחומי הנמל. בתחומי העיר ובסביבתה שוכנות תשלובות גדולות של מפעלים כימיים ובתי זיקוק לנפט ומוצריו.
ייתכן שהעיר החלה בהתיישבות יוונית או ביישוב פיניקי בתחילת האלף הראשון לפנה"ס, אך מחקרים מבוססים מאשרים רק כי שבטים איבריים התגוררו במקום בסוף המאה ה-5 לפנה"ס[3]. הרומאים כבשו את טרגונה בעת המלחמה הפונית השנייה בשנת 218 לפנה"ס, וייסדו במקום את טאראקו (Tàrraco) שהייתה לבירת הפרובינקיה היספניה קיטריור (Hispania Citerior) ולאחר מכן לבירת הפרובינקיה היספניה טארקוננסיס. בפלישות הגרמאניות והמוסלמיות נהרסה העיר, ושוקמה רק במאה ה-12, לאחר הרקונקיסטה. במאה ה-12 הייתה העיר למרכז שלטוני מרכזי בממלכת אראגון[4], אך בעקבות המוות השחור ומלחמת אזרחים שקעה וחרבה ב-1462. רק באמצע המאה ה-20 שוקמה סופית. בשנת 2000 העניק ארגון אונסק"ו מעמד של אתר מורשת עולמית למתחם הארכאולוגי הכולל את העיר, שבו מספר גדול של אתרים מהתקופה הרומית.
היסטוריה
היסטוריה מוקדמת
המידע אודות היישוב האנושי בטרגונה קודם לכיבוש הרומי בסוף המאה ה-3 לפנה"ס אינו רב. ייתכן שהתקיימה במקום נקודת סחר של יוונים איונים בתחילת האלף הראשון לפנה"ס. לפי סברה אחרת הוקמה טרגונה בידי הפיניקים אשר ביססו בה יישוב לו קראו טרקון, קרי "המצודה". מממצאים ידוע כי בסוף המאה ה-5 לפנה"ס שכן בטרגונה יישוב איברי שנקרא קסה (Kesse). היישוב הוקם על ידי הקוסטנים (Cossetans) על גדת הנהר טולקיס (Tulcis, בשמו המודרני: פרנקולי) והיה היישוב העיקרי של שבט זה, אך לא ברור אם שכן במקום בו ניצבו קודם לכן היישובים היווני והפיניקי.
טאראקו הרפובליקאית
בשנת 218 לפנה"ס, במהלך המלחמה הפונית השנייה, כבשו הרומאים בהנהגת גנאיוס קורנליוס סקיפיו קאלבוס את טרגונה, ולאחר ניצחונם הראשון הקימו סמוך לקסה האיברית מצודה קטנה שנודעה בשם טאראקו (לטינית Tarraco). תוך זמן קצר הפכה טאראקו למעוזם הצבאי העיקרי של הרומאים בחצי האי האיברי, ושימשה נקודת מוצא למסעותיהם הצבאיים בעמק נהר האברו ובמזרחו של חצי האי האיברי. ייתכן שהיו במקום שני מרכזים עיקריים - האחד צבאי ששכן במעלה גבעה, והאחר אשר שימש כרובע מגורים השתרע סמוך לחוף הים ולנמל. עד מהרה הצטרפו אל החיילים המוצבים במקום גם סוחרים ואזרחים רומיים שראו בחצי האי האיברי ארץ של אפשרויות חדשות, ואלה הביאו עימם את התרבות הרומית למקום. היישוב בטאראקו צמח במהירות ובוצר בשלב מוקדם בחומות, והנמל הרומי השתרע על חלק ניכר משטחו של הנמל הנוכחי.
ניצחונם של הרומאים על קרתגו בשנת 201 לפנה"ס ותחילת סיפוחו של חצי האי האיברי אל הרפובליקה הרומית האיץ את פיתוחה של טאראקו, וחומת האבן הראשונה של העיר שתועדה ארכאולוגית, הוקמה בתחילת המאה ה-2 לפנה"ס והורחבה במהלך הרבע השלישי של המאה כך שהקיפה את היישוב כולו. בעיר הוקמו מספר מבני ציבור חשובים ובסוף התקופה הרפובליקאית, כללו אלה את התיאטרון, את פורום הקולוניה ואת מקדש האלה טוטלה.
במהלך מלחמת האזרחים ברומא, ארגן יוליוס קיסר את כוחותיו לקראת קרב מונדה המכריע בשנת 45 לפנה"ס בטאראקו. כאות תודה לתושבי העיר על נאמנותם לו, העניק קיסר מעמד של קולוניה לעיר, וזו אימצה באופן רשמי את השם "קולוניה יוליה טריאומפאליס טאראקו" (Colonia Iulia Urbs Triumphalis Tarraco).
טאראקו בתקופת האימפריה הרומית
טאראקו הייתה לבירתה (conventus juridicus) של הפרובינקיה של היספניה קיטריור, וכאשר אוגוסטוס חילק את האימפריה הרומית מחדש בשנת 27 לפנה"ס, היא שמרה על מעמדה כבירה, הפעם של הפרובינקיה היספניה טארקוננסיס, שהשתרעה על פני רובו של חצי האי האיברי. לאחר שאוגוסטוס שהה בעיר במהלך המלחמות הקנטאבריות הוא העניק לה מספר תארים נוספים שביניהם "קולוניה ויקטריקס טוגאטה" (Colònia Víctrix Togata) ו"קולוניה יוליה ויקטריקס טרקונסיס" (Colònia Júlia Víctrix Tarraconensis). מעמדה של טאראקו התחזק והיא החלה נבנית לפי תוכנית מונומנטלית שתאמה את מעמדה וחשיבותה. העיר חולקה לשלושה אזורים גאוגרפיים מובחנים - במרכזו של האזור הגבוה בעיר, מקום בו שוכנת כיום הקתדרלה, ניצב מתחם הכת הקיסרית; ברצועה שמתחתיו השתרע פורום הקולוניה ובו התרכזו מוסדות השלטון של העיר ושל הפרובינקיה; וברצועה השלישית ניצב הקרקס (השם הרומי להיפודרום). בין שני האזורים האחרונים השתרעו רובעי המגורים של טאראקו.
בשנת 73, ארבע שנים לאחר עליית אספסיאנוס לשלטון, הוענק לכל תושבי חצי האי האיברי מעמד של אזרחים רומיים. בשל כך זכתה טאראקו בפורום נוסף, פורום הפרובינקיה, ועוד נבנו בעיר החל בתקופה זו אמות מים, אמפיתיאטרון, וממזרח לה הוקמו מגדל סקיפיוס ושער הניצחון בברה שסימן את גבולה המזרחי. חומרי הבניין למבנים אלה נחצבו בסדרה של מחצבות בסביבותיה של העיר, שהחשובה שבהם היא מחצבת מדול. העיר הייתה לאחת הערים החשובות באימפריה הרומית כולה, ואדריאנוס תיארה כ"עיר האביב הנצחי" (Tarraco, civitas ubi ver aeternum). סביב העיר השתרעו אזורים חקלאיים נרחבים ווילות רומיות הוקמו בהם.
שגשוגה של טאראקו נמשך עד אמצע המאה ה-3, והיא החלה שוקעת בשל משבר כלכלי ופלישות ראשוני הברברים. לפי ממצאים ארכאולוגיים העיר נפגעה בשנת 260 כתוצאה מפלישת הברברים הראשונה, וההרס פגע בעיקר באזורי המגורים. עם זאת העיר התאוששה לקראת סופה של המאה, במקביל להטבה במצבה של האימפריה כולה בתקופת דיוקלטיאנוס. בתקופה זו התפשטה הנצרות בעיר, ופרוקטואוסוס הקדוש (Sant Fructuós) הנחשב לבישוף הראשון של העיר, הועלה על המוקד בשנת 259. סופה של טאראקו הרומית הגיע בשנת 467 כאשר הוויזיגותים בהנהגת המלך אוריק כבשוה, והרסוה שנתיים לאחר מכן.
ימי הביניים
הוויזיגותים קוממו את הריסות העיר וזו המשיכה והייתה למקום יישוב מרכזי עד שהמוסלמים כבשוה בשנת 713 לערך והיא הייתה לחלק מאל-אנדלוס. העיר התנוונה ונעזבה ותואר הבישוף של טרגונה נותר בגדר מונח בלבד (ראו להלן).
רק ב-1091 ולאחר הרקונקיסטה, חודשה משרת הבישוף באופן זמני, ובתחילת המאה ה-12 חודשה באופן סופי. הארכיבישוף של טרגונה שנהנה מסמכויות שלטון רחבות בעיר, מסרה במסגרת הסכם פאודלי לידי האביר הנורמני רוברט ד'אגילו (Robert d'Aguiló, הידוע גם בשם רוברט בורדט - Robert Bordet) ששירת אצל אלפונסו הראשון, מלך אראגון. ד'אגילו הפך ב-14 במרץ 1129 לנסיך טרגונה, ואירוע זה סימן את חידושו של היישוב בעיר בידי הנורמנים[5]. בפיקוחו של הארכיבישוף, שעבר לברצלונה, הקים ד'אגילו את טירתו במגדל הפרטוריום, והחל לקומם את הריסות העיר ולהתאימה שוב למגורים. ב-1146 שב הארכיבישוף לעיר, ואירוע זה סימן את תחילת המאבק בינו לבין ד'אגילו. בנוסף, התערבו גם רוזני ברצלונה בנעשה בעיר, ועד מהרה התדרדר המצב למאבק מזוין שהסתיים בהתנקשות בארכיבישוף ובהגליית הנורמנים למיורקה ב-1171. אלפונסו השני, מלך אראגון השתלט על רכושם של הנורמנים, והארכיבישוף החדש שב לשלוט בעיר. באותה שנה החלו העבודות להקמת הקתדרלה שהייתה למבנה המרכזי והחשוב בעיר עם הקדשתה ב-1331. במקביל המשיכה העיר והתפתחה עד שתפסה את כל שטחה של העיר הרומית ההיסטורית. עד מהרה החלו קמות שכונות חדשות מחוץ לחומות. באזור הקרקס הרומי קמה שכונת קורל (Corral) אשר יושבה בעיקר על ידי אמנים וסוחרים. מערבה משם, ולכיוון הנמל קמה "וילה נובה" (Vila Nova - "העיר החדשה") והייתה בעלת אופי חקלאי. האזור השלישי השתרע משני צדדיו של נהר פרנקולי, כקילומטר מערבית לעיר העתיקה, וגם הוא היה בעל אופי חקלאי.
בין מאי ליולי 1348 הכה המוות השחור בעיר, אוכלוסייתה התדלדלה והיא שקעה במשבר. עם זאת התאוששותה הייתה מהירה, וכבר ב-1368 החל בניית החומה החדשה (Mur Nou) כך שהקיפה גם את רובע קורל.
במחצית הראשונה של המאה ה-15 התדרדרה קטלוניה כולה למלחמת אזרחים בין הממשלה הקטלאנית בה תמכו תושבי העיר לבין המלך חואן השני, מלך אראגון. ב-17 באוקטובר 1462 שם המלך מצור על העיר והיא נכנעה 15 ימים בלבד לאחר מכן, ב-2 בנובמבר 1462. העיר חרבה לחלוטין, העירייה הוכרזה כפושטת רגל, ואוכלוסיית העיר שוב התמעטה.
מסוף המאה ה-16 ועד להווה
החומות ההרוסות חודשו במחצית השנייה של המאה ה-16 כדי להגן על תושבי העיר מפני שודדים. עם זאת חוקים מחמירים אשר אסרו על שינוי בתוואי החומות ועל בנייה בסמוך להן, מנעו את התפתחותה של העיר והביאו לצפיפות ולהתפשטות מחלות, כמו גם לעזיבת תושבים[6]. המרד הקטלאני נגד הכתר הספרדי פרץ בשנת 1640 נמשך עד 1659, ובמהלכו הייתה העיר נצורה פעמיים - תחילה ב-1641 ולאחר מכן ב-1644. הנמל נפגע באורח חמור וחדל מלתפקד והעיר נקלעה שוב למשבר שנמשך עד סוף המאה ה-18. מכה נוספת ניחתה על העיר במלחמת הירושה הספרדית (1701-1714), כאשר כוח בריטי כבש אותה. במהלך כל התקופה הייתה העיר נתונה למגפות ששבו והתפרצו, לרעב שנבע מבעיות באספקת החיטה אל העיר ולהתקפות חוזרות ונשנות של שודדי ים, אשר אילצו את האוכלוסייה לעזוב את העיר ולעקור אל פנים הארץ.
סימני התאוששות ניכרו בעיר במהלך המאה ה-18 ובתחילת המאה ה-19, ובהנהגת הארכיבישופים המקומיים הורחבה חומת העיר לכיוון דרום-מערב. מספר מפעלי בנייה וניקוז בעיירה הסמוכה פוצ'פלאט (Puigpelat) ב-1798 שיפרו את איכות חייהם של תושבי העיר, אשר המשיכו וקיימו את מסורת הפסטיבלים של העיר מאז ימי הביניים. אולם המלחמות הנפוליאוניות שמו קץ לתקופה זו, ולאחר מצור נכבשה העיר בידי הצרפתים ב-28 ביוני 1811. בכך נפתחה תקופת כיבוש שנמשכה עד נסיגת הצרפתים ב-18 באוגוסט 1813. הצרפתים הותירו אחריהם הרס ואף שהעיר הייתה פטורה מתשלום מיסים משך 10 שנים התאוששותה הייתה איטית. בשנים אלה התפתח גידול הגפנים בסביבתה של העיר, ומגפת זבוב הענבים (Phylloxera) שהתפשטה בצרפת ב-1870 גרמה לתנופה בייצוא היין מהאזור לשוק הצרפתי. מאידך, תלותה של העיר בענף ייצור היין הביאה לכך שמחיריו שלטו במצבה הכלכלי ואף במספר תושביה. בשנת 1854 החלה הריסת החומה הדרום-מערבית, ותחתיה נסללו שדרות רמבלה נובה (Rambla Nova), שהן השדרה המרכזית של העיר כיום (ראו להלן). ב-1868 בוטלו תקנות הביצורים בעיר והדבר איפשר את התפתחותה אל מחוץ לחומות. רובע לה מרינה (La Marina) החדש קם בסמוך לנמל, ועבודות הבנייה ברחבי העיר חשפו ממצאים רבים מהתקופה הרומית, שהיו התשתית לאוסף המוזיאון הארכאולוגי של העיר (ראו להלן). עבודות להרחבת הנמל שיפרו את מצבה הכלכלי של העיר והביאו להתפתחות חיי הסחר בה. התפתחותה של העיר נבלמה רק בעת מלחמת האזרחים בספרד בשנים 1936–1939, והעיר סבלה ממספר הפצצות לקראת סופה של המלחמה.
בשנות ה-50 של המאה ה-20 החלה קמה התעשייה הפטרוכימית סביב העיר, וב-1975 החל בית הזיקוק הראשון לפעול בה. טרגונה הייתה לעיר המתמחה בתחום זה ולמרכז לתעשייה פטרוכימית בקנה מידה בינלאומי. סביב העיר קמו שכונות חדשות שקלטו מהגרים מרחבי המדינה שחיפשו עבודה, ונמל טרגונה היה לנמל השני בגודלו בספרד בהיקף הסחורה העוברת דרכו. בשנת 1991 הוקמה בעיר אוניברסיטת רובירה אי וירז'ילי (Universitat Rovira i Virgili) ובשנת 2000 הכריז ארגון אונסק"ו על העיר כאתר מורשת עולמית.
המכלול הארכאולוגי בטאראקו
אתר המורשת העולמית בעיר כולל 14 אתרים רומיים בטרגונה עצמה וברחבי נפת טרגונס:
החומות הרומיות
מערך ביצורי האבן הרומי הראשון של העיר (Muralles Romanes - "מורלייס רומאנס") הורכב משתי חומות בגובה של 6 מטר וברוחב של 4.5 מטר כל אחת, ולאורכן נבנו מגדלי שמירה רבועים. החל באמצע המאה ה-2 לפנה"ס הוארכו החומות כך שהקיפו את כל חלקי העיר אותה עת, והחומה החדשה שנבנתה בין היתר מאבניה של החומה הראשונה, נישאה לגובה של 12 מטר והייתה ברוחב של 6 מטר. חומות אלה השתמרו אגב מספר שינויים בתקופת הרומית המאוחרת ובימי הביניים, וכן החל במאה ה-16 ועד למאה ה-18. כיום השתמר קטע של 1.3 ק"מ מהחומה שצורתו כפרסה, והוא נגיש למבקרים (Passeig Arqueològic - "השדרה הארכאולוגית"). עוד השתמרו לאורכה של החומה שלושה ממגדלי הביצורים, ושני שערים - שער סנט אנטוני (Portal de Sant Antoni) הניצב בצידה המזרחי מאז התקופה הרומית, ושער חדש יותר בצידה הצפון-מערבי. חלקה הדרום-מזרחי של החומה נהרס באופן יזום במאה ה-19.
מתחם הכת הקיסרית
אספסיאנוס בנה את מתחם הכת הקיסרית (El recinte de culte imperial) בסביבות שנת 70. אורכו של המתחם היה 153 מטר ורוחבו 136 מטר, והוא חופף במידה רבה לקתדרלת העיר הניצבת במקום כיום. חלקים מהשער ומהמקדש שניצב במתחם שמורים בתוך מתחם הקתדרלה.
פורום הפרובינקיה
דרומית למתחם הכת הקיסרית ומתחת לו, שוכן פורום הפרובינקיה (Fòrum Provincial) שהוקף בארקדה מקורה ברוחב של 14 מטר. כיכר הפורום השתרעה לאורך של 320 מטר ולרוחב של 175 מטר, ובצידה האחד ניצב מקדש. סדרה של מעברים בצורת קשתות הוליכו מהפורום לכיוונים שונים, וקשתות אלה משולבות כיום במבנים בחלקה העתיק של העיר. הפרטוריום (מושב מנהלת הפרובינקיה) ניצב במבנה בן שלוש קומות, וזה עדיין קיים, אם כי הוא עבר שינויים מפליגים במהלך ימי הביניים כאשר היה לטירתו של מושל העיר, ולמעשה רק חלק מחומרי הבניין משמרים את היסודות הרומיים.
הקרקס הרומי
הקרקס הרומי (Circ romà) ניצב בכיכר העירונית השלישית של העיר, מדרום ומתחת לפורום הפרובינקיה. מבנה זה שימש למרוצי סוסים ומרכבות (השם התגלגל כיום לתיאור קרקס וכיום מכנים מבנה זה על פי המקור היווני היפודרום). אורכה של הכיכר היה 325 מטר ורוחבה נע בין 100 ל-115 מטר, ואילו הקרקס עצמו השתרע לאורך של 190 מטר ותפס את רוב שטחה. סביבו הוקמו טריבונות שנתמכו בקשתות ממלט רומי (opus caementicium). חלקים מהקרקס השתמרו גלויים בצדו הדרום-מערבי, וחלקים אחרים שלו משולבים בבניינים מאוחרים לו. חלק מחזית המבנה השתמר בצדו הפנימי של בניין המורלטה (La Muraleta) מהמאה ה-14, דבר שאיפשר לשחזר את מראהו של הקרקס.
פורום הקולוניה
במרכז העיר המודרנית שוכנים שרידיו של פורום הקולוניה (Fòrum de la Colònia), וזה הוקם לכל המוקדם במאה ה-1 לפנה"ס. תאריך זה נקבע על בסיס כתובת הקדשה לגנאיוס פומפיוס מגנוס משנת 56 לפנה"ס. בפורום, ששימש כמרכז החיים של הקולוניה בתקופת הרפובליקה ובתקופת האימפריה המוקדמת, נתגלו שרידיהם של הקוריה, מקדש וכן מספר בתים, חנויות ורחובות. המבנים המרכזיים של הפורום ניצבו סביב כיכר מרכזית באורך של 58 מטר וברוחב של 12.5 מטר, אליה הוליך שער שנתמך בעמודים בגובה של 6.10 מטר. פורום הקולוניה הושמד בשריפה בעת פלישות הברברים אל העיר ונתגלה שוב רק בסוף המאה ה-19.
התיאטרון הרומי
התיאטרון הרומי (Teatre romà) נבנה בתחילת המאה ה-1 במקום בו ניצבה באר גדולה מהמאה ה-2 לפנה"ס ושוק מקורה מאמצע המאה ה-1 לפנה"ס. התיאטרון שכן מחוץ לחומות העיר, סמוך לפורום הקולוניה, ומקימיו עשו שימוש במדרון הטבעי בעת הקמת שורות המושבים. מהמבנה השתמרו חמישה עמודים, שרידים של שתיים משורות המושבים וחלק מהבמה, אולם מעבר לכך לא ידוע דבר אודות מראהו. עוד התגלו שרידים מהעיטורים, בדמות חלקי אפריז, עמודים, וכותרות. התיאטרון פעל עד סוף המאה ה-2 מועד בו נזנח, ובמאה ה-3 הוקמו במתחם מבנים חדשים שעשו שימוש בחלק מחומרי הבניין של התיאטרון המקורי. התיאטרון התגלה בשנת 1884 והחל ב-1919 נערכו במקום חפירות שיטתיות.
האמפיתיאטרון, הבזיליקה והכנסייה הרומנסקית
האמפיתיאטרון של טאראקו (Amfiteatre) היה יכול לאכלס 14,000 איש. הוא הוקם בתחילת המאה ה-2 דרומית-מזרחית לעיר, מחוץ לחומות ועל שפת הים התיכון. צורתו אליפטית, אורכו 130 מטר ורוחבו 102 מטר. שורות המושבים נתמכות בקשתות, למעט בצדו הצפוני בו הטריבונות נחצבו בסלע. אל הזירה הובילו שני פתחים שניצבו זה מול זה לאורך ציר האורך של המבנה. הטריבונות חולקו לשלושה חלקים (Maenianum) על ידי שתי גדרות אבן שעברו לאורכן. הצופים אכלסו את האזורים האלה בהתאם למעמדם, והשורות הקרובות אל הזירה יועדו לבני המעמד החברתי העליון.
בשנת 218 נבנה האמפיתיאטרון מחדש והורחב. הוא שימש למופעים עד למאה ה-4, ונזנח, אך לאחר מכן חזר לשימוש עד למאה ה-6 עת נבנתה במקום בזיליקת פרוקטואוסוס ה"קדוש" הויזיגותית. הבזיליקה נקראה על שם פרוקטואוסוס, הבישוף הראשון של העיר ו"קדוש" נוצרי אשר מצא את מותו בזירה ב-21 בינואר 259 יחד עם שניים מכוהניו. לבזיליקה היו שלוש ספינות והיא ניצבה במקום עד שנהרסה במאה ה-12. תחתיה נבנתה כנסיית מריה ה"קדושה" של הנסים (Santa Maria del Miracle) הרומנסקית. שרידי השכבה התחתונה של כנסייה זו נראים במרכזה של הזירה.
בית הקברות הנוצרי המוקדם
בית הקברות הנוצרי המוקדם (Necròpolis paleocristiana) הוקם במאה ה-3 מחוץ לחומות העיר בקרבת נהר פרנקולי, במקום בו ניצבו וילות רומיות בסוף התקופה הרפובליקנית. בית הקברות קם בסמוך לבזיליקת פרוקטואוסוס ה"קדוש" שנהרסה במאה ה-8 (מבנה אחר מזה שהוקם באמפיתיאטרון) ושרידיה האחרונים נעלמו עם הקמת בית חרושת לטבק במאה ה-20. בית הקברות היה פעיל עד למאה ה-5, ובחפירות שנערכו במקום, נחשפו למעלה מ-2,000 קברים מסוגים שונים. אלה כוללים קברים פשוטים, סרקופגים, ואף מאוזוליאומים של ממש. במקום מוזיאון המציג את הממצאים מהאתר.
אמת המים
שלוש אמות מים הוליכו מים אל טאראקו, ושרידים באורך של 217 מטר של אחת מהן השתמרו במרחק של כ-3 ק"מ צפונית למרכז העיר הרומית (41°08′46″N 1°14′38″E / 41.14611°N 1.24389°E). אמת המים הידועה כאמת המים של הפררים (L'Aqüeducte de les Ferreres) או גשר השטן (Pont del Diable) שוכנת לרוחבו של יובל קטן של הפרנקולי שאת מימיו הובילה אל העיר. נראה כי האמה הוקמה בתקופתו של אוגוסטוס, בתחילת המאה ה-1, ובעת שהעיר הייתה בתנופת התפתחות. היא נותרה בשימוש עד לימי הביניים ושופצה במאה ה-10 בידי המוסלמים. במאה ה-19 ובמאה ה-20 נערכו מספר עבודות לשיפוצה של האמה ולמניעת התדרדרות במצבה. מאז 2005 מוכרז אזור האמה כ"פארק ההיסטורי של גשר השטן" (Parc Ecohistòric del Pont del Diable).
האמה נישאת לגובה מקסימלי של 27 מטר, ועליה ניצבה קומה נוספת שנהרסה, ואשר הוסיפה לגובהו של המבנה 2 מטרים נוספים. בקטע שנותר שתי קומות - בתחתונה 11 קשתות ובעליונה 25 קשתות נוספות - ורוחב כל קשת הוא 6.30 מטר. רוחבה של האמה הוא 1.86 מטר והשיפוע לאורכה מצפון לדרום, הוא של 40 ס"מ בסך הכל. המבנה כולו עשוי מאבנים מסותתות המונחות זו על זו ללא שימוש במלט. תעלת המים נבנתה מסיד ומחרס עם ציפוי מלט שאינו חדיר למים. האבנים לבניית האמה הובאו ממחצבת קובס דה לה פדררה (coves de la Pedrera) הסמוכה. אורכה הכולל של האמה היה 15 ק"מ והיא הסתיימה במאגר מים גדול בטאראקו בשם קסטלום אקואה (castellum aquae - "מגדל המים"). משם הובלו המים ברשת תעלות אל בתי העיר.
מגדל סקיפיוס
מגדל סקיפיוס (Torre dels Escipions) שוכן כ-5 ק"מ ממזרח לעיר, בין מסילת רכבת לכביש N340, כ-150 מטר מחוף הים (41°07′52″N 1°18′59″E / 41.13111°N 1.31639°E). המגדל נחשב לקברו של סקיפיוס, אך דבר זה מוטל בספק רב, בשל כך שהמבנה מתוארך למחצית הראשונה של המאה ה-1. הוא ניצב לצידה של ויה אוגוסטה (Via Augusta) שחצתה את חצי האי האיברי מדרום לצפון.
למגדל שלושה חלקים שממדיהם הולכים וקטנים מלמטה למעלה. בתחתית בסיס מלבני שמידותיו 4.47 על 4.72 מטר, חלק מרכזי ובו נראות שתי דמויות של האל הפריגי אטיס, וחלק עליון ובו נראים שני גברים בלבושים מזרחיים. בחלק זה של מגדלי קבורה מסוגו של מגדל סקיפיוס היה נהוג להטמין את שרידי האנשים שלזכרם הוקם המגדל. גגו של המבנה שייתכן שהיה בצורת פירמידה לא שרד, וכעת גובהו הכולל של המגדל כולו הוא 9 מטר.
מחצבת מדול
מחצבת מדול (Pedrera romana del Mèdol) במרחק של 7 ק"מ צפונית-מזרחית לעיר (41°06′16″N 1°20′24″E / 41.10444°N 1.34000°E) שימשה כאחד המקורות לאבן הגיר לבניית בניני העיר. אורכה של המחצבה היה 200 מטר ורוחבה נע בין 10 ל-40 מטר, ולפי ההערכה נחצבו במקום 50,000 מ"ק סך הכול[7]. האבנים הועברו אל העיר דרך ויה אוגוסטה העוברת בסמוך למחצבה. כיום שוכנת המחצבה בסמוך לאזור המנוחה על הכביש המהיר A7.
וילה-מאוזוליאום סנטסייס
וילה סנטסייס (Viŀla romana de Centcelles) שוכנת בלב שדות סמוך לנהר פרנקולי, כ-4 ק"מ צפונית-מערבית למרכזה של העיר הרומית (41°09′08″N 1°13′50″E / 41.15222°N 1.23056°E). הווילה הוקמה כבית כפרי צנוע במאה ה-2, והיא הורחבה במאה ה-4. בוילה שני חדרים מרכזיים שנשאו ככל הנראה כיפות, ואחד מהם שצורתו עגולה, היה למאוזוליאום. הוא כוסה בפסיפסים שחלקם התחתון תיאר סצנות ציד וחלקם העליון הוקדש לסצנות מהתנ"ך. מתחת לחדר נחצבה מערת הקבורה. המבנה היה לקפלה בימי הביניים, והחל במאה ה-19 ועד 1958 שימש כחווה.
שער הניצחון בברה
שער הניצחון בברה (L'arc de Berà) שימש כסמן גבולה המזרחי של טאראקו. הוא ניצב לרוחבה של ויה אוגוסטה במרחק של 19 ק"מ צפונית-מזרחית לעיר (41°19′24″N 1°28′08″E / 41.32333°N 1.46889°E) וכיום הוא עומד על אי תנועה במרכזו של כביש N340.
השער נבנה לקראת סוף תקופתו של אוגוסטוס ולכבודו, ככל הנראה סמוך לשנת 13. אותה עת נקרא "שער אוגוסטוס" ופסל ארד של הקיסר ניצב מעליו. השער עשוי מאבן גיר ומבנהו פשוט יחסית וכולל קשת בודדת. גובהו 12.28 מטר, אורכו 12 מטר ורוחבו 2.34 מטר. המיפתח במרכזו נישא לגובה של כ-10 מטר ורוחבו 4.87 מטר. סביב השער תבליטי עמודים עם כותרות קורינתיות הנושאים אפריז, שעליו שרידי כתובת המנציחה את שמו של הקונסול אשר הורה על הקמתו. בימי הביניים קיבל השער את שמו הנוכחי.
וילה דלס מונטס
וילה דלס מונס (Vil•la romana dels Munts) שוכנת על מתלול סמוך לחוף הים, כ-9.5 ק"מ מזרחית למרכז העיר הרומית (41°07′59″N 1°22′12″E / 41.13306°N 1.37000°E). היא נבנתה בסמוך לויה אוגוסטה, ככל הנראה בתחילת המאה ה-1. בסמוך לווילה שכנו בארות מים, והיא נבנתה כמבנה מפואר שכלל שני בתי מרחץ, ואשר עוטר בפסיפסים עשירים ובשיש. הווילה חרבה בשריפה בשנת 260 ונבנתה מחדש והורחבה בסוף המאה ה-3. בתחילת המאה ה-5 ננטשה הווילה, אך כבר במאה ה-16 נתגלתה מחדש וזוהתה כמבנה רומי בשל חזותה. ב-1967 נערכו חפירות ומחקרים מקיפים במקום.
אתרי עניין אחרים
הקתדרלה
קתדרלת טרגונה, או בשמה המלא "קתדרלת מריה ה"קדושה"", ממוקמת בנקודה הגבוהה ביותר בעיר העתיקה, במקום בו ניצבו בעבר מתחם הכת הקיסרית הרומי, קתדרלה גותית ומסגד, והיא בנויה בסגנון רומנסקי-גותי. בנייתה של הקתדרלה החלה ב-1171 והיא כללה ספינה בודדת ואפסיס גדול[5]. המבנה נבנה מתוך תפיסה הגנתית עם קירות עבים וחלונות גבוהים. עם זאת, ב-1195 נוסחה תוכנית חדשה לבניית מבנה מונומנטלי ומפואר עד כדי כך שהוצאות הבנייה גרמו למשבר כלכלי בעיר. לפי התוכנית החדשה כללה הקתדרלה שלוש ספינות וארבעה אפסיסים משניים נוספים, אך תוכנית זו נתקלה בבעיית מקום בשל כך שהשטח הפנוי היחיד בו ניתן היה להוציאה אל הפועל יועד לקלויסטר. בשל כך דורגו ארבעת האפסיסים הנוספים וגודלם אינו זהה, כפי שניכר בתרשים המבנה. תקרה הספינות היא בצורת קמרונות צולבים ובחזית חלון רוזטה הממוקם מעל שער הקתדרלה המעוטר בשמונה פסלי "קדושים" בכל אחד מצדדיו. בקלויסטר שמצפון לקתדרלה חצר המוקפת בארבע ארקדות, שבכל אחד מהן שבעה עמודים.
-
הקתדרלה מעל גגות העיר -
תוכנית הקתדרלה
רמבלה נובה
רמבלה נובה (Rambla Nova - "הרמבלה החדשה") היא השדרה החשובה והמרכזית בטרגונה. היא נמשכת לאורך 1.9 ק"מ מחוף הים התיכון ועד לפלסה דה לס קורטס קטלאנס (Plaça de les corts Catalanes), אם כי בחלק זה שלה היא משנה את שמה, תחילה לרמבלה דל פרזידנט ליואיס קומפאניס (Rambla del president Lluís Companys) ולאחר מכן לרמבלה דל פרזידנט פרנססק מסיה (Rambla del president Fransesc Macià). רוחבה של השדרה הוא 45 מטר והיא חוצה את מרכזה של העיר המודרנית מדרום-מזרח לצפון-מערב.
השדרה מתחילה ב"מרפסת הים התיכון" (Balcó del Mediterrani) במזרח - רחבה מוגבהת בגובה של 42 מטר מעל פני הים, המרוחקת מקו המים מרחק של כ-150 מטר, ואשר נשקף ממנה נוף פנורמי אל הים ואל חופיו. במרכזה של הרחבה ניצב פסלו של הימאי האיטלקי רוג'רו די לאוריה (Ruggero di Lauria; Roger de Llúria) אשר פיקד על הצי הימי של אראגון בסוף המאה ה-13. מעקה הברזל התוחם את הכיכר הוא המקור לאמרה הקטלאנית "Tocar ferro" (לגעת בברזל) לאות מזל. השדרה מסתיימת באופן רשמי לאחר כקילומטר, בפלאסה דה לה אימפריאל טאראקו (Plaça de la imperial Tàrraco), כיכר עגולה וגדולה הנחשבת ללב ליבה של העיר המודרנית, ומשם היא ממשיכה לאורך כ-900 מטר בשמות אחרים. לאורך השדרה בנייני ציבור ומספר פסלים שהידוע שבהם הוא אנדרטת הקסטליירס.
תחילתה של השדרה ב-18 באוגוסט 1854, עת החלה הריסת החומה הדרום-מערבית של העיר וסלילת השדרה תחתיה. היא כונתה תחילה בשם "ל'אספלנדה" (l'Esplanada - "הטיילת"), אך לאחר מכן שונה שמה ל"רמבלה של יוחנן הקדוש" (Rambla de Sant Joan). במאה ה-20 זכתה השדרה לשמה הנוכחי, להבדילה מהרמבלה וליה (Rambla vella - "הרמבלה הישנה") המקבילה לה מצפון. שמה של השדרה שונה מספר פעמים במהלך המאה ה-20 בהתאם להלך הרוח הפוליטי בספרד, עד שקיבלה שוב את שמה הנוכחי בשנות השבעים.
-
מראה הרמבלה נובה ממרפסת הים התיכון. ברקע אנדרטת הקסטליירס -
אנדרטת הימאי רוג'רו די לאוריה במרפסת הים התיכון
אוכלוסייה ודת
אוכלוסיית טרגונה מנתה 131,158 תושבים בשנת 2006, ובנפת טרגונס התגוררו אותה עת 222,444 איש. אוכלוסיית האזור האורבני של טרגונה הוערכה בכ-350,000 נפש, וזו כללה בעיקר את העיר ראוס השכנה. בסוף המאה ה-15 הוערך מספר התושבים בעיר בכ-640 נפש בלבד. זה גדל באופן הדרגתי, ובמפקד הראשון שנערך ב-1717 מנתה האוכלוסייה כמעט 5,000 איש. מאז חל גידול הדרגתי בהתפתחות אוכלוסיית העיר, ו"קפיצות" משמעותיות הבאות לידי ביטוי בנתונים שלהלן נגרמו בעיקר כתוצאה מהגדלת שטחה העירוני של טרגונה (ב-1857, 1950 וב-1965). להלן טבלת התפתחות האוכלוסייה החל ב-1717 ועד להווה:
נתונים: 1717–1981 לפי מפקד האוכלוסין ההיסטורי[8]. לאחר מכן על פי נתוני הרשות המקומית[9].
הארכיבישוף של טרגונה (Arquebisbat de Tarragona) עומד בראשה של ארכיבישופות טרגונה (L'Arxidiòcesi de Tarragona) המשתרעת על פני שטח של 3,146.6 ק"מ בדרום קטלוניה, ואשר בו מתגוררים כחצי מיליון איש. הארכיבישופות נוסדה בתקופה הרומית ופעלה עד לכיבוש המוסלמי. פעולתה חודשה בשנת 1117, ולארכיבישוף של טרגונה סמכויות מטרופוליטניות במספר בישופויות ברחבי קטלוניה.
תחילתה של הנצרות בעיר מיוחסת לשליחים יעקב בן-זבדי ופאולוס הקדוש אשר ביקר בה לפי המסורת בשנת 64. עם זאת, האישוש הראשון לקיומם של נוצרים בעיר הוא בסיפור מותו של פרוקטואוסוס הקדוש אשר מת בשל אמונתו יחד עם שניים מכוהניו בזירת האמפיתיאטרון בעיר ב-21 בינואר 259. פרוקטואוסוס נחשב לבישוף הראשון של העיר. עם הכיבוש המוסלמי של העיר בשנת 713 לערך, נותר תואר הבישוף של טרגונה בגדר מונח בלבד, וניתן לבישופים אחרים, בעיקר לבישוף של ויק בצפון קטלוניה. לקראת כיבושה של העיר מחדש בידי הנוצרים חודשה המשרה על ידי האפיפיור אורבנוס השני ב-1 ביולי 1091. המשרה אוישה משך 8 שנים ולאחר מכן לא היה בה צורך בשל מספר התושבים הזעום במקום. ב-1117 אוישה המשרה שוב, ומאז נשאו בה 71 ארכיבישופים. הארכיבישוף הנוכחי של טרגונה הוא ז'אומה פוז'ול בלסייס (Jaume Pujol Balcells) והוא מכהן מאז שנת 2004.
כלכלה ותחבורה
כלכלה
למרות אתרי העניין הרבים ששוכנים בעיר, טרגונה היא בראש וראשונה עיר נמל ותעשייה. כמעט בכל צידה המערבי והצפון-מערבי של העיר משתרעים אזורי אחסנה ותעשייה כבדה נרחבים. עשרות רבות של מכלי אחסון לנפט ומוצריו משתרעים בעורפו של הנמל, ו-6 ק"מ צפונית לעיר שוכן אזור ענק של בתי זיקוק ותעשיות פטרוכימיות בסדר גודל בינלאומי.
ממזרח ומצפון-מזרח לעיר משתרעים שטחי חורש טבעי, מטעים ושדות מעובדים, ובעורף החקלאי של העיר גדלים גפנים, מטעי הדרים ואגוזים. היין המופק מכרמי הסביבה נתון בפיקוח מאז שנת 1947 (Tarragona Denominació d’Origen). כ-70% מהענבים משמשים לייצור יין נתזים לבן או רוזה מסוג קאווה (Cava).
תחבורה
שדה התעופה של ראוס המשרת את העיר שוכן 8 ק"מ צפונית-מערבית למרכז טרגונה ובו מסלול אספלט בודד (07–25) באורך של 2,455 מטר. למעט מספר קווי תעופה פנימיים ובינלאומיים פועלות בשדה בעיקר חברות שכר וחברות תעופה במחיר נמוך המפעילות קווים לבריטניה ולאירלנד ומשרתות את התיירים המגיעים לברצלונה ולקוסטה דאורדה (Costa Daurada). בשנת 2013 עברו בשדה 971.166 נוסעים ב-16,977 תנועות מטוסים[10].
נמל טרגונה (Port de Tarragona) שוכן על רצועת חוף באורך של 5.5 ק"מ, ממרכז העיר לכיוון מערב, ורציפיו משתרעים על שטח של 1,875.9 דונם. בנמל טרמינל נוסעים השוכן בקצהו המזרחי בסמוך לשני רציפים באורך של 350 ו-170 מטר. לנמל צמודה ממזרח מרינה ובה מקומות עגינה ל-442 סירות באורך של עד 20 מטר[11]. אולם עיקר פעולתו של הנמל הוא בתחום המטען והוא השני בגודלו בספרד מבחינת היקף הסחורה העובר דרכו[12]. בשנת 2006 עברה דרכו סחורה בהיקף של 31,735,000 טון. מסך זה היוו נפט ומוצריו את הרוב (16,698,608 - 53.3%) וסחורה מוצקה, בעיקר פחם, תפסה את המקום השני (11,237,751 טון - 35.9%). יתר התנועה התחלקה בין נוזלים אחרים וסחורה כללית, בעיקר כלי רכב[13]. בנמל שוכן גם מוזיאון.
מסילת רכבת חוצה את העיר לאורך חוף הים ממזרח למערב, ותחנת הרכבת נמצאת סמוך למרכז העיר. את העיר משרתות רכבות הפועלות בעיקר בקו הרכבת שלאורך חופי הים התיכון, צפונה לכיוון ברצלונה ודרומה לעבר ולנסיה.
הכביש הארצי N340 החופף בחלקו את התוואי של ויה אוגוסטה העתיקה, חוצה את העיר ממזרח למערב. כביש חצי מהיר A7 משמש ככביש טבעת לעיר והכביש המהיר AP7 מקיף אותה מצפון במרחק של 3 ק"מ ממרכז העיר.
חברת האוטובוסים העירונית (Empresa Municipal de Transports Públics de Tarragona SA) מפעילה 16 קווים ברחבי העיר.
-
רכבת אאורומד בכניסה לתחנת הרכבת בטרגונה -
מראה מ"מרפסת הים התיכון" לעבר תחנת הרכבת, הנמל והמרינה -
אוניות ממתינות לתורן להיכנס לנמל
חינוך ותרבות
בשנת 1991 קמה אוניברסיטת רובירה אי וירז'ילי (Universitat Rovira i Virgili) בטרגונה מכוח החלטת הפרלמנט של קטלוניה. האוניברסיטה קמה על בסיס מספר מוסדות קיימים, והקמתה סימלה את חידושה של אוניברסיטת טרגונה שפעלה בה בימי הביניים. לאוניברסיטה מספר קמפוסים גם בערים אחרות והיא כפופה לאוניברסיטת ברצלונה. בשנת הלימודים 2006/07 למדו במוסד למעלה מ-12,000 תלמידים בין היתר, בתחומי החינוך, הפסיכולוגיה, האמנות, הרפואה והסיעוד, כימיה, הנדסה, אדריכלות, כלכלה ומנהל עסקים[14].
בעיר פועלים מספר מוזיאונים ששני החשובים שבהם שוכנים בפלאסה דל ריי (Plaça del Rei - "כיכר המלך") בעיר העתיקה:
- המוזיאון הלאומי לארכאולוגיה בטרגונה (Museu Nacional Arqueològic de Tarragona) מרכז את הממצאים הארכאולוגיים שנמצאו בעיר ובסביבתה, בעיקר מהתקופה הרומית. האוסף החל להיווצר במחצית הראשונה של המאה ה-19, וב-1960 עבר למבנה בו הוא שוכן בהווה.
- המוזיאון ההיסטורי של טרגונה (Museu d'Història de Tarragona) מתמקד בתיעוד ההיסטורי של העיר ומפקח על האתרים ההיסטוריים בתחומה. המוזיאון שוכן במגדל הפרטוריום, מול המוזיאון הארכאולוגי.
חיי התרבות בעיר עשירים, ומתאפיינים במספר פסטיבלים ואירועים שנתיים:
- קרנבל טרגונה (Carnaval de Tarragona) נחשב לאחד החשובים בקטלוניה ונמשך 11 ימים, מיום שבת השני שלפני הקרנבל ועד לקרנבל עצמו. הוא נפתח בתהלוכה ובבניית חבית ענק (la Bóta) במרכזה של פלאסה דה לה פונט, ומסתיים בהעלאתה באש יחד עם דמויותיהם (Ninots) של "מלך הקרנבל" ושל "מלכת הקרנבל". לקרנבל תבשיל מיוחד המכונה "שארו" (Xarró).
- הפסטיבל הבינלאומי של דיקסילנד (Festival Internacional de Dixieland de Tarragona) לג'אז נחגג מדי שנה מאז 1994 בשבוע שלאחר הפסחא.
- התחרות הבינלאומית לזיקוקין דינור (Concurs Internacional de Castells de Focs Artificials Ciutat de Tarragona) מתקיים מאז 1990 ונמשך 6 לילות, במשך השבוע המלא הראשון החל בכל חודש יולי.
- חגיגות סנטה טקלה (Festes de Santa Tecla) מתקיימות בסביבות ה-23 בספטמבר בכל שנה, יום חגה של טקלה הקדושה. לפסטיבל זה מסורת ארוכת שנים ושורשיו במאה ה-11. חשיבותו גדלה והוא קיבל את דמותו הנוכחית בחגיגות ובתהלוכות רחוב מלוות בריקודים ובמוזיקה שנערכו בעיר ב-1321 כשהגיעו לעיר שרידי ידה של הקדושה. עוד נהוג "לבנות" בחג זה, קסטלס (castells), מגדלים אנושיים מסורתיים קטלאניים.
- אירועים נוספים כוללים את תחרות בניית הקסטלס (Concurs de castells) שנערכת אחת לשנתיים בחודש אוקטובר, את ימי "טאראקו ויוה" (Tarraco Viva) המתקיימים משך שבועיים מידי בחודש מאי ומשחזרים את אורח החיים בעיר בתקופה הרומית, ואת חגיגות מז'י הקדוש (Festa de Sant Magí) באוגוסט.
ערים תאומות
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה
|
|---|
אתרים רשמיים
אתר האינטרנט הרשמי של טרגונה- לשכת התיירות העירונית
- אודות העיר בלשכת הסטטיסטיקה של קטלוניה
- ארכיבישופות טרגונה
- אתר המועמדות הרשמית של טרגונה לבירת תרבות אירופית ב-2016
- טרגונה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
טרגונה (ספרד), דף שער בספרייה הלאומית
טרגונה, ברשת החברתית פייסבוק
טרגונה, ברשת החברתית אקס (טוויטר)
טרגונה, ברשת החברתית אינסטגרם
טרגונה, חברה ברשת החברתית LinkedIn
טרגונה, סרטונים בערוץ היוטיוב
.svg){kind=icon}
תחבורה
אתרי תרבות
- אוניברסיטת רובירה אי וירז'ילי בטרגונה
- אתר המוזיאון הארכאולוגי בעיר (אורכב 08.01.2008 בארכיון Wayback Machine)
- אתר המוזיאון ההיסטורי בעיר
- קרנבל טרגונה
- אתר תחרות הקסטליירס בטרגונה
- אתר פסטיבל דיקסילנד
- אודות פסטיבל סנטה טקלה
- אתר תיאטרון טרונו וייגס
- אתר מועדון הספורט Gimnastic de Tarragona
- אתר מועדון הרוגבי המקומי
אתרים אחרים
- טרגונה בוויקימפיה
- גלריית תמונות של הרמבלה נובה
- גלריית תמונות מקיפה של טרגונה "Les nostres imatges"
- אתר טאראקו וירטואל
- גלריית תמונות של טרגונה
- השדרה הארכאולוגית, בצילומים מתחילת המאה ה-20 ומתחילת המאה ה-21
הערות שוליים
- ^ Tarragona: Población por municipios y sexo
- ^ Cifras oficiales de población resultantes de la revisión del Padrón municipal a 1 de enero de 2013
- ^ Recent archaeological research has shown that this initial Roman settlement was located close to an Iberian oppidum founded towards the end of the 5th century BC.
- ^ Medieval Tarragona.
- ^ 5.0 5.1 Tarragona medieval
- ^ Segles XVI-XVIII
- ^ Advisory body evaluation
- ^ Centre d'Estudis Demogràfics
- ^ Estadístiques de població
- ^ TRÁFICO DE PASAJEROS, OPERACIONES Y CARGA EN LOS AEROPUERTOS ESPAÑOLES
- ^ El Puerto Deportivo
- ^ Segles XIX i XX
- ^ Puerto Comercial
- ^ אתר האוניברסיטה
 ערים ומושבות פיניקיות
| |||||
|---|---|---|---|---|---|
| |||||
| כנען |
| ||||
| קיליקיה | אזתודי • אדון • לארטס (אנ') | ||||
| אי־כתיים/אלשי | כתי • אדיל • תמש • לפש • פף • סלמיס • אמתוס (אנ') | ||||
| יוון | רודן • כפתור • אי־כתר • סאמוס • קליסטה־תרה • תאסוס • עבדרת • אתונה • פיראוס • תבאי • דמטריאס • קוס • אוליארוס (אנ') • פויניקוס (אנ') | ||||
| מצרים | תחפנחס • מף • איפסמבול | ||||
| סיציליה | צור הכוסים • אגרגנת • הראקליה מינואה • סלינוס (אנ') • מזר (אנ') • ליליבאיום • מטוא (אנ') • דרפנה • ארך (אנ') • ציץ • כפרא (אנ') • חמר (אנ') • ראש מלקרת • הנה | ||||
| שרדן | אולביה • פאולי ג'ריי (מארח?) (אנ') • כרלי • נורה (אנ') • ביתען (אנ') • סלכי (אנ') • אי נצים (אנ') • מונטה סיראי (אנ') • נאפוליס (אנ') • תרוס (אנ') • אלגרו | ||||
| קורסיקה | אלליה (אנ') | ||||
| מצר מלקרת | אנן • גול • אירנם • למפדוזה | ||||
| צפון אפריקה | תובקטיס • לפקי • ויעת, פילן, מעקר • צברתען • מנינקס • מקם חדש (אנ') • קפסה • תעינת • ראש פה (אנ') • אכולה (אנ') • שטפשר (אנ') • תפסוס (אנ') • לפקי (תוניסיה) (אנ') • ראש פנת • אדרמת • מכתר (אנ') • תנסמת (צר') • אספיס (אנ') • כרכואן • קרתחדשת • עתקת • ראש אשמן (אנ') • עפון אקרא • תבגג • ווגה (אנ') • אלתברש (אנ') • בבעל (אנ') • תברכען (אנ') • תגרן (אנ') • עפון (אנ') • מלכא (אנ') • מקמא (אנ') • ראש כד (אנ') • כרטן • טפתען (אנ') • אי גלגל (אנ') • סראע (אנ') • תמכי (אנ') • ראש עז (אנ') • ראשיפיסיר (אנ') • אי אמן (אנ') • ראש כובב (אנ') • כש (אנ') • ראשוביקרי (אנ') • ראש גני (אנ') • אי כוסים • תיפאזה • אי חול (אנ') • גנגן (אנ') • קרתן (אנ') • כמא (אנ') • ראשגון (אנ') • ראש אדר • אבן חק • חק ש עלשת • תיתגא • יוליה קונסטנטינה זיליל (אנ') • לכש (אנ') • וולוביליס • תומיאטרי (אנ') • תמדעת (אנ') • סלעת־שעלת • אזמה (אנ') • ראשיביס • מוגדור • אגדר | ||||
| אישפניה | אליסובו • נמל חנבעל ונמל מגן • אוסונובה • טבירה • אונובה • שפלה • קרת חמן (אנ') • קרת טובה • לבריחה (אנ') • אגדר • קרת (אנ') • מונס קלפה • קרו דל ווילאר (אנ') • מלחת • טוסקנוס (אנ') • צכץ • עבדרת (אישפניה) (אנ') • תותוגי (אנ') • תגלת (אנ') • קרתחדשת (אישפניה) • הרנא (אנ') • אקרה לאוקה • צוריכה (אנ') • טרקו | ||||
| האיים הבלאריים | איבשם • מגן | ||||
| עוד | מסלת • אביניון • נים • אי נור • עשתרות (אנ') • תרשיש • אופיר • אימפריית קרתחדשת | ||||
38101009טרגונה