הפארק הלאומי אורדסה ומונטה פרדידו

הפירנאים - הר פרדידו

**אתר מורשת עולמית**
	מנופי הפארק
	מנופי הפארק
	האתר הוכרז על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית טבעי ותרבותי בשנת 1997, לפי קריטריונים 3, 4, 5, 7, 8
מדינה	ספרד, צרפת
הערות	שטח ההכרזה הורחב ב-1999
	(למפת ספרד רגילה) מדריד ברצלונה בילבאו חיחון סרגוסה ואיאדוליד מאלגה קורדובה סביליה גרנדה פלמה מורסיה ויגו ולנסיה מרידה צרפת צרפת פורטוגל מרוקו אלג'יריה הפארק הלאומי אורדסה ומונטה פרדידו

שגיאות פרמטריות בתבנית:תבנית מידע/אתר מורשת
'סוג: טבעי ותרבותי' אינו ערך חוקי

הפארק הלאומי אורדסה ומונטה פרדידו (בספרדית: Parque Nacional de Ordesa y Monte Perdido) נמצא בהרי הפירנאים, ומשתרע על פני כ-156 קמ"ר בצפון הקהילה האוטונומית אראגון שבצפון-מזרח ספרד. ב-1918 הוכרז שטח של 21 קמ"ר באזור עמק אורדסה כפארק הלאומי, וב-1982 הורחב הפארק לשטחו הנוכחי. חלקו מהווה את לב ליבה של שמורת אורדסה-וינמלה (Ordesa-Viñamala) שהוכרזה כבר ב-1977 כשמורה ביוספרית של אונסק"ו. ב-1997 הכריז הארגון על הפארק ועל הפארק הלאומי פירנאים שמעברו הצרפתי של הגבול כאתר מורשת עולמית.

גאוגרפיה

הפארק שוכן בהרי הפירנאים, וכמה מפסגות ההרים בו גבוהות מ-3,000 מ'. הר פרדידו, הגבוה שבהרים, מתנשא לגובה של 3,355 מ' מעל פני הים. האזור החל להתעצב בתקופת השלישון. נסיגת קרחונים בתקופת הרביעון הביאה ליצירתם של עמקי הפארק ושל הקרקסים הקרחוניים האופייניים לאזור. רוב הסלעים בשטח הפארק הם אבני גיר, מה שמקל על היווצרותן של תופעות קארסטיות.

החי והצומח

האזורים הנמוכים של הפארק עשירים בצמחייה, ועצי אשור ואשוח שכיחים בהם. בגבהים שבין 1,500 ל-1,700 מ' נפוצים עצי שדר הכסף ומילה אירופית וערבה מכסיפה. האזורים הגבוהים יותר, עד גובה של 2,000 מ', מאופיינים בעצי אורן ושיחי אשכרוע ירוק-עד. האזורים שגובהם למעלה מ-2,000 מ' צחיחים למדי, ומאופיינים בעיקר בצמחייה עשבונית, ובכמה מיני צמחים אנדמיים. פרח האדלווייס נחשב לאחד מסמליו של הפארק.

אחד מבעלי החיים המזוהים עם הפארק היה יעל הפירנאים שנכחד בשנת 2000^[1]. בעלי חיים נוספים כוללים צפירי פירנאים, מרמיטות, חזירי בר וחפרפרות פירנאים. עם העופות נמנים עופות דורסים כעיטים, נציים וינשופים. מאז 1989 מפעילה הנהלת הפארק תחנות הזנה, כדי למנוע את היכחדותם של בעלי חיים מסוימים. בנוסף, הגיעה ההנהלה להסכמים עם תושבי הכפרים באזור, המקצים שטחי מרעה לחיות המשק שלהם, מבלי לפגוע במרקם האקולוגי של הפארק.

היסטוריה

ממצאים ארכאולוגיים מעידים על נוכחות אנושית באזור בשלהי התקופה הפלאוליתית. במהלך הרקונקיסטה עברו באזור הגסקונים, שהושיטו יד לנוצרים בחצי האי האיברי, אך ככלל נותר האזור מבודד, ולא הושפע יתר על המידה מהמלחמות שפקדו את ספרד וצרפת.

בשלהי המאה ה-18 החלו מדענים לגלות עניין בטופוגרפיה של האזור, וב-1788 חקר אותו לואי רמון דה קרבונייר, ולאחר פרסום מחקריו בפריז בשנה שלאחר מכן, החל האזור למשוך אליו הרפתקנים רבים. ב-16 באוגוסט 1918 הוכרז פארק לאומי בעמק אורדסה, שהיה לאחד הפארקים הלאומיים הראשונים בעולם כולו. במהלך שנות ה-70 של המאה ה-20 עמד גורלו של הפארק בסכנה, עקב תוכניות להקים סכר הידרואלקטרי ולהציף את עמק אנייסקלו. בעקבות לחץ של ארגונים ושל תושבים בוטלה התוכנית, ושטח הפארק אף הורחב כמעט פי שמונה, ב-13 ביולי 1982.

מדי שנה פוקדים את הפארק כ-600 אלף מטיילים, ובחודשי הקיץ הוא עמוס למדי (באוגוסט 2009 ביקרו בו כ-5,000 מטיילים ביום). כדי למנוע פגיעה בפארק, נאסרת בחודשי העומס כניסה עם כלי רכב פרטיים, והנהלת הפארק מפעילה הסעות מאורגנות מהעיירה טורלה הסמוכה.