וורן הרדינג
 | |||||||
| וורן גמליאל הרדינג, 1920 | |||||||
| לידה |
2 בנובמבר 1865 בלומינג גרוב (אנ'), אוהיו | ||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
2 באוגוסט 1923 (בגיל 57) סן פרנסיסקו, קליפורניה | ||||||
| מדינה |
 ארצות הברית | ||||||
| מקום קבורה | קבר הרדינג, אוהיו | ||||||
| מפלגה |
 המפלגה הרפובליקנית | ||||||
| בת זוג | פלורנס הרדינג | ||||||
| |||||||
| |||||||
| |||||||
וורן גמליאל הרדינג (באנגלית: Warren Gamaliel Harding; 2 בנובמבר 1865 – 2 באוגוסט 1923) היה הנשיא ה-29 של ארצות הברית, החל מ-4 במרץ 1921 ועד מותו ב-1923. בזמן מותו נחשב לנשיא אהוד במיוחד, אולם חשיפת פרשיות שהתרחשו בממשלו, כמו פרשת ה"טיפוט דום", הורידו מהאהדה כלפיו. מעבר לפרשיות הנוגעות לו אישית, נשיאותו של הרדינג הייתה מוצלחת ועמדה בסימן שגשוג כלכלי יוצא דופן, קידום פשרות מול פועלים, כגון קביעת יום עבודה בן 8 שעות, קידום המודרניזציה הטכנולוגית וניסיון להביא להרגעת התסיסה האזרחית ששררה בעקבות השפעת הספרדית, הבהלה האדומה ואירועים נוספים.
הרדינג נולד בבלומינג גרוב שבאוהיו. הוא חי באוהיו כל חייו, מלבד בתקופות שבהן הקריירה הפוליטית שלו הכריחה אותו לעבור מקום. הוא התיישב במריון כשהיה בן עשרים, רכש עיתון קטן וכושל בשם "מריון דיילי סטאר" והפך אותו לבמה מצליחה לדעותיו הרפובליקניות. ב-1899, נבחר לסנאט של אוהיו, ולאחר ארבע שנים, נבחר לסגן מושל אוהיו ב-1903. הוא הובס בבחירות לתפקיד המושל ב-1910, אולם נבחר לסנאט של ארצות הברית ב-1914. הרדינג ניסה להיבחר למועמד הרפובליקני לנשיאות ב-1920, אך נחשב למועמד שלא יצליח. המועמדים המובילים, כמו הגנרל לאונרד ווד, לא הצליחו להשיג רוב, והוועידה הייתה חלוקה. התמיכה בהרדינג גברה בהדרגה עד שנבחר בסיבוב העשירי. הוא ניהל מסע בחירות ממרפסת ביתו, נשאר במריון ונתן לאנשים לבוא אליו. הוא ניצח בניצחון סוחף את המועמד הדמוקרטי, ג'יימס קוקס, והמועמד הסוציאליסטי, יוג'ין דבס, כשהוא מבטיח "חזרה לנורמליות" והופך בכך לסנאטור הראשון שנבחר לנשיאות.
הרדינג מינה כמה אישים נכבדים לתפקידים בכירים, כאנדרו ויליאם מלון לתפקיד מזכיר האוצר של ארצות הברית, הרברט הובר לתפקיד מזכיר המסחר, וצ'ארלס אוונס יוז לתפקיד מזכיר המדינה של ארצות הברית. בתחום מדיניות הפנים הצליח ממשל הרדינג להתעלות מעל השפל הכלכלי בשנת 1921 והביא לתחילת עשור של שגשוג כלכלי הנודע בכינוי "שנות העשרים הסוערות." הישג בולט במדיניות החוץ שלו היה כינוס הוועידה הימית בוושינגטון, שבה המעצמות הימיות הסכימו להגביל את הציים שלהם, הגבלה שנמשכה כעשור. שני חברים בממשלו של הרדינג הואשמו בשחיתות: מזכיר הפנים של ארצות הברית, אלברט פול, והתובע הכללי של ארצות הברית, הארי דוהרטי. חשיפת הפרשיות לא התרחשה עד לאחר מותו של הרדינג, וגם לא חשיפת פרשיות האהבים של הרדינג מחוץ לנישואיו, אולם שני הנושאים פגעו בו. הרדינג מת מהתקף לב לאחר שחלה בסן פרנסיסקו במהלך מסע נאומים. הוא הוחלף בידי סגנו, קלווין קולידג'. הרדינג היה תומך נלהב של התנועה הציונית ובמהלך כהונתו הכירה ארצות הברית בהצהרת בלפור ובזכות העם היהודי ל"בית לאומי" בארץ ישראל.
ראשית חייו וקריירה ראשונית
ילדותו ולימודיו
הרדינג נולד ב-2 בנובמבר 1865, בבלומינג גרוב, אוהיו. הוריו כינו אותו "וויני" בילדותו, והוא היה הבכור מבין שמונה ילדים שנולדו לג'ורג' טריון הרדינג האב (1843–1928) ופיבי אליזבת' דיקרסון-הרדינג (1843–1910). פיבי הייתה מיילדת. טריון היה חקלאי ולימד בבית ספר קרוב לעיירה. לאחר לימודים, הפך טריון לרופא. אמו הייתה ממוצא הולנדי. להרדינג היו גם אבות מאנגליה, ויילס וסקוטלנד.
היו שמועות בעיירה שאם-סבתו של הרדינג הייתה שחורה. אביה של סבתו, עמוס הרדינג, טען שגנב שהמשפחה תפסה הפיץ את השמועה. גם לאחר מותו של הרדינג ב-1923, השמועות עדיין היו קיימות. ב-2015, מחקר גנטי על צאצאיו של הרדינג הכריע שלא היו להרדינג שורשים אפריקניים. משפחת הרדינג, שתמכה בתנועה לביטול העבדות, עברה לקלדוניה, שם רכש טריון את "דה ארגוס", שבועון מקומי. החל מגיל 11, החל הרדינג ללמוד את עקרונות עסקי העיתונות.
בסוף 1879, בגיל 14, נרשם הרדינג לקולג' של אוהיו והיה תלמיד מצטיין. בשנתו האחרונה במוסד הוציא יחד עם חבר עיתון לקולג'. בנוסף, עברה משפחתו למריון, מרחק עשרה קילומטר מקלדוניה, וכשהוא סיים את לימודיו ב-1882, הצטרף אליהם.
עורך
בנעוריו של הרדינג, רוב האוכלוסייה עוד חייה בחוות ובעיירות קטנות. הוא עצמו חי רוב חייו במריון, עיר קטנה באוהיו הכפרית, ונקשר אליה. גם כשהפך לנשיא טען שהיה מעדיף להישאר לגור שם.
לאחר סיום לימודיו, החל הרדינג לעבוד כמורה וכסוכן ביטוח, וניסה ללמוד משפטים. הוא גייס 300 דולרים, יחד עם שותפים, כדי לרכוש את ה"מריון סטאר", עיתון כושל, יומי, והחלש מבין שלושת העיתונים בעיר. הרדינג בן ה-18 השתמש בכרטיס הנסיעה ברכבת החינמי שלו, שהשיג הודות לקניית העיתון, כדי לנסוע לוועידה הרפובליקנית הלאומית של 1884, בה נפגש עם העיתונאים המובילים ותמך במועמד הנשיאותי, מזכיר המדינה לשעבר, ג'יימס בליין. הרדינג חזר לשיקגו וגילה שהעיתון נקנה בידי השריף המקומי. במהלך מסע הבחירות, נאלץ הרדינג לעבוד עבור עיתון דמוקרטי, ונאלץ לתמוך במועמד הדמוקרטי, מושל ניו יורק גרובר קליבלנד, שניצח בבחירות. לאחר מכן, בעזרת אביו, רכש הרדינג מחדש את עיתונו.
לקראת סוף העשור, בנה הרדינג את ה"סטאר". העיר מריון הייתה רפובליקנית, כמו מדינת אוהיו, אבל המחוז עצמו היה דמוקרטי. הרדינג נקט קו מאוזן כעורך, והכריז שעיתונו אינו מפלגתי. הוא הפיץ גם מהדורה שבועית שהייתה רפובליקנית מתונה. מפרסמים נמשכו לעיתון, והעיתון הרפובליקני השבועי המתחרה פשט רגל.
אוכלוסיית מריון הוכפלה בין 1880 ל-1890, מ-4,000 תושבים ל-8,000, ועד 1900 גדלה ל-12,000 תושבים. הגדילה עזרה ל"סטאר", והרדינג קידם את העיר, ורכש מניות בעסקים מקומיים. הוא נחשב למשקיע מוצלח באופן כללי. הרדינג היה הנשיא היחיד בעל ניסיון עיתונאי. הוא תמך במושל הרפובליקני, ג'וזף פורקר.
הרדינג פגש לראשונה בפלורנס קלינג, בחורה מבוגרת ממנו בחמש שנים, בתור בתו של בנקאי ותעשיין מקומי. עמוס קלינג זכה להכפשות בעיתונו של הרדינג. פלורנס הייתה מעורבת בכל ענייניו של אביה. לאחר שחזרה מאקדמיה למוזיקה (קלינג היה נחוש שבתו תוכל לפרנס את עצמה אם תיאלץ לעשות זאת, ולכן שלח אותה לקונסרבטוריון של סינסינטי. לאחר נישולה היא נאלצה להתפרנס לבד), התעמתה פלורנס עם אביה. לאחר שברחה ונישאה לגבר, וחזרה למריון בלעדיו אולם עם תינוק קטן בשם מרשל, הסכים עמוס לגדל את הילד אולם לא לתמוך בפלורנס, שלימדה פסנתר. אחת מתלמידותיה של פלורנס הייתה צ'ריטי, אחותו של הרדינג. ב-1886, התגרשה פלורנס מבעלה הקודם והחלה לצאת עם הרדינג.
מערכת היחסים בין משפחת קלינג התערערה, בעיקר בשל ההתקפות של הרדינג על קלינג בעיתונו, וגם מפני שקלינג היה סבור שהרדינג הוא צאצא לאפרו אמריקנים. הוא החל להפיץ שמועות על הדם השחור של המשפחה, ועודד אנשי עסקים מקומיים להחרים את הרדינג. כשהרדינג גילה זאת, הוא דרש מקלינג להפסיק אחרת ירביץ לו (הרדינג עצמו מעולם לא ידע אם הייתה אמת בשמועות). הזוג נישא בביתם החדש במריון, ולא היו להם ילדים. הרדינג קרא לאשתו "הדוכסית" בחיבה, כיוון שהשגיחה על כספו ועליו.
פלורנס הרדינג הייתה מעורבת בקריירה של בעלה, גם ב"סטאר" וגם בפוליטיקה. עם נחישות וחוש עסקי כמו של אביה, היא הפכה את ה"סטאר" לרווחי בעזרת ניהול הדוק של מערכת המנויים. רבים טענו שפלורנס הייתה זאת שדחפה את הרדינג לבית הלבן.
התחלה בפוליטיקה
לאחר רכישת ה"סטאר", הפנה הרדינג את מרצו לפוליטיקה, ותמך במושל פורקר, שנבחר לתפקידו ב-1885. פורקר היה חלק מדור מלחמת האזרחים האמריקנית, שאתגר רפובליקנים מבוגרים יותר מאוהיו, כמו הסנאטור ג'ון שרמן על השליטה בפוליטיקה של המדינה. הרדינג, שהיה נאמן למפלגתו, תמך בפורקר בתוך המפלגה. הוא היה מוכן לסבול את הדמוקרטים, אולם שנא כל אדם שפרש מהמפלגה הרפובליקנית לטובת מפלגה שלישית. הוא היה ציר לוועידה המפלגתית של המדינה ב-1888, בגיל 22 בלבד, כנציג מחוז מריון, ונבחר להיות ציר רוב שנותיו עד להיבחרו לנשיאות.
הצלחתו של הרדינג כעורך פגעה בבריאותו. חמש פעמים בין 1889 ו-1901 נשלח לסניטריום בגלל התמוטטות עצבים. רבים טענו שהתמוטטות העצבים השפיעה על ליבו. במהלך אחת מהיעדרויותיו ממריון, ב-1894, פרש המנהל העסקי של ה"סטאר" והוחלף בידי פלורנס. היא הפכה לעוזרת הראשית של בעלה בצד העסקי של העיתון, ושמרה על תפקידה עד שעברו לוושינגטון ב-1915. עזרתה הרשתה להרדינג לצאת ולנאום נאומים (הוא המשיך להשתמש בכרטיס הרכבת החינמי שלו).
ב-1892, נסע הרדינג לוושינגטון, ונפגש עם חבר הקונגרס הדמוקרטי מנברסקה, ויליאם ג'נינגס ברייאן. הוא הקשיב לנאומו של ברייאן, מהנואמים המעולים של אותה התקופה. הרדינג נסע לתערוכה הקולומביאנית בשיקגו ב-1893. שני הביקורים היו ללא פלורנס. הדמוקרטים זכו בדרך כלל במשרות הפוליטיות במחוז. כשניסה הרדינג להיבחר לגזבר המחוז ב-1895 הוא הפסיד, אולם הצליח יותר מהמצופה. כעבור שנה, הוא היה אחד מהנואמים הבולטים באוהיו שתמכו בויליאם מקינלי במהלך מסעו לנשיאות. הרדינג החל להתפרסם באוהיו.
פוליטיקאי עולה (1897–1919)
סנאטור מקומי
הרדינג רצה לנסות להיבחר שוב לתפקיד. אף על פי שהיה תומך ותיק של פורקר (שהיה אז סנאטור), הוא נזהר לשמור על יחסים טובים עם הפלג במפלגה שהובל בידי מארק האנה, יועצו הפוליטי של מקינלי. גם האנה וגם פורקר תמכו בהרדינג בניסיונו להיבחר לסנאט של אוהיו ב-1899. הוא קיבל את מועמדות המפלגה, ונבחר בקלות לכהונה בת שנתיים.
את ארבע שנותיו כסנאטור באוהיו החל כפוליטיקאי אלמוני. הוא סיים אותן כאחת הדמויות האהודות ביותר במפלגה הרפובליקנית באוהיו. הוא נראה רגוע וצנוע, וכך הצליח להשיג תמיכה מצד רפובליקנים אחרים, אפילו כשעבר אותם במהלך עלייתו הפוליטית. מנהיגי בית המחוקקים התייעצו בו בבעיות קשות. באותה התקופה, היה נהוג שהסנאטורים המקומיים של אוהיו ישרתו רק כהונה אחת, אולם הרדינג השיג את המועמדות גם ב-1901. לאחר הירצחו של מקינלי בספטמבר (והחלפתו בידי סגנו, תאודור רוזוולט), הפוליטיקה של אוהיו ספגה מכה. בנובמבר, נבחר הרדינג לכהונה שנייה ברוב סוחף.
כמו רוב הפוליטיקאים באותה התקופה, סבר הרדינג שמינויים פוליטיים יחזירו בעד טובות פוליטיות. אחותו, מרי (שהייתה עיוורת) מונתה למורה בבית ספר לעיוורים, אף על פי שהיו מועמדים טובים יותר. הוא הציע יחסי ציבור בעיתון שלו בתמורה לכרטיסי רכבת בחינם לו ולמשפחתו. הוא לא היה סבור שהיה משהו בעייתי בכך, כיוון שבימיו טובות הנאה נחשבו לתגמול ראוי בעד שירות מפלגתי.
לאחר היבחרו לסנאט, פגש בהארי דוהרטי, שהפך לבן בריתו הפוליטי הקרוב. דוהרטי, ששירת שתי כהונות בבית הנבחרים של המדינה, הפך ללוביסט פוליטי בקולומבוס. לאחר הפגישה הראשונה עם הרדינג, טען שיהפוך אותו לנשיא.
מנהיג מפלגתי
בתחילת 1903, הכריז הרדינג שינסה להיבחר לתפקיד מושל המדינה. האנה הרגיש שהרדינג לא היה יכול לנצח- התנועה הפרוגרסיבית התפתחה, והציבור החל לחשוד במינויים פוליטיים ובמנהיגים מפלגתיים. במקום, האנה שכנע את מירון האריק, חבר של מקינלי ובנקאי, לרוץ לתפקיד. האריק נחשב למועמד שיוכל לקחת קולות גם מהמועמד הדמוקרטי, ראש עיריית קליבלנד, טום ג'ונסון. ללא סיכוי להיבחר, ביקש הרדינג להתמודד על תפקיד סגן המושל, ונבחר להיות סגנו של האריק. הם ניצחו ברוב סוחף.
לאחר שהוא והרדינג נכנסו לתפקיד, ביצע האריק החלטות שגרמו לרפובליקנים לפנות נגדו. הוא התנגד להקמת מכללה חקלאית, והרחיק ממנו את תמיכת החקלאים. מצד שני, הרדינג לא עשה הרבה, אולם הצליח במעט שעשה. אחריותו להנהיג את הסנאט המקומי הרשתה לו לפתח את קשריו הפוליטיים. הרדינג ואחרים חזו ניצחון בבחירות לתפקיד המושל ב-1905, אולם האריק סירב לפרוש. בתחילת 1905, הודיע הרדינג שיקבל את המועמדות אם זאת תוצע לו, אולם כעס מנהיגי המפלגה גרם לו להכריז שלא ינסה להיבחר. האריק הובס, וסגנו של המושל החדש, אנדרו האריס, הפך למושל לאחר מות המושל הדמוקרטי.
בנוסף לכך שעזרו בבחירת הנשיא, בוחרים מאוהיו יכלו לבחור ב-1908 את נציגיהם במועצה המחוקקת, שיכריזו האם לבחור מחדש את פורקר. הסנאטור התעמת עם הנשיא רוזוולט. סיכוייו של פורקר לנצח היו קלושים, אולם הוא ניסה להיבחר כמועמד הנשיאותי מול עוד פוליטיקאי מסינסינטי, מזכיר המלחמה, ויליאם הווארד טאפט, שהיה יורשו של רוזוולט. ב-6 בינואר 1908, ה"סטאר" תמך בפורקר וטען שרוזולט ניסה להרוס את הקריירה של הסנאטור. ב-22, ה"סטאר" החליט לתמוך בטאפט ולדרוש ניצחון על פורקר. הסיבה לכך הייתה ההבנה שטאפט ינצח. פורקר לא נבחר להיות המועמד ולא נבחר להיות סנאטור. הרדינג, בתמיכתו בטאפט, שרד מבחינה פוליטית. בנוסף, הבריתות הפוליטיות שלו עם מנהיגי המפלגה באוהיו עזרו לו לשרוד.
הרדינג נבחר להיות המועמד לתפקיד המושל ב-1910. באותה התקופה, המפלגה הייתה מפולגת בין האגפים הפרוגרסיביים והשמרניים שלה, ולא יכלה לנצח את הדמוקרטים המאוחדים. הוא הפסיד במסע הבחירות, שנוהל בידי הארי דוהרטי. הנשיא טאפט והנשיא לשעבר רוזוולט, למרות המחלוקת ביניהם, תמכו בהרדינג ואף באו לאוהיו כדי לתמוך בו, אולם הרדינג הובס בקלות.
הפילוג במפלגה גדל, וב-1912, רוזוולט וטאפט התמודדו על המועמדות לנשיאות. הוועידה הלאומית הייתה מפולגת. לבקשתו של טאפט, נאם הרדינג לטובתו, אולם הצירים הכועסים לא הקשיבו לו. טאפט נבחר מחדש, אולם תומכי רוזוולט נטשו את המפלגה. הרדינג, שהיה נאמן למפלגה, תמך בטאפט. הקול הרפובליקני התפלג בין טאפט, המועמד הרשמי, ורוזוולט, שרץ במסגרת המפלגה הפרוגרסיבית. דבר זה אפשר למועמד הדמוקרטי, מושל ניו ג'רזי וודרו וילסון, להיבחר.
סנאטור
בחירות 1914
תיאודור בורטון, חבר הקונגרס, נבחר להחליף את פורקר ב-1909, והכריז שינסה לרוץ לכהונה שנייה בבחירות של 1914. הפעם, התיקון ה-17 לחוקת ארצות הברית כבר אושרר, והעם קיבל את זכותו לבחור בסנאטורים. אוהיו הנהיגה בחירות מקדימות לתפקיד. פורקר וחבר הקונגרס לשעבר, ראלף קול, גם הם נכנסו למירוץ. לאחר שבורטון פרש, הפך פורקר למועמד המוביל, אולם הרפובליקניזם המיושן שלו נראה לא מושך, והרדינג החליט להיכנס למירוץ. דוהרטי שכנע את הרדינג לרוץ. הוא ניהל מסע בחירות אופטימי ומחושב. הרדינג לא תקף את פורקר, אולם תומכיו כן. הוא השיג 12,000 קולות יותר מפורקר ונבחר להיות המועמד.
יריבו של הרדינג בבחירות הכלליות היה התובע הכללי של המדינה, טימותי הוגאן, שהיה ידוע ברחבי המדינה למרות הדעות הקדומות כנגד קתולים באזורים הכפריים. ב-1914, תחילת מלחמת העולם הראשונה והחשש שיבחר סנאטור קתולי הובילה לנייטיביזם. עלוני תעמולה טענו שהוגאן היה כלי בתוכנית של האפיפיור בנדיקטוס החמישה עשר לשלוט באוהיו. הרדינג לא תקף את הוגאן (חבר ותיק) בנושא או בנושאים אחרים, אולם לא גינה את ההתקפות על יריבו.
סגנון הבחירות הפייסני של הרדינג עזר לו. נאומיו וכישרון הנאום שלו עזרו לו להיבחר בקלות ובלי להשיג אויבים. הוא השיג 100,000 קולות יותר מהוגאן, ונבחר לתפקיד הסנאטור.
סנאטור טירון
כשהרדינג הצטרף לסנאט, הדמוקרטים שלטו בשני בתי הקונגרס, והונהגו בידי הנשיא וילסון. כסנאטור טירון בקבוצת המיעוט, נאלץ הרדינג להסתפק בתפקידים לא חשובים בוועדות. הוא היה רפובליקני שמרן יחסית. כמו במהלך תקופתו בסנאט של אוהיו, הוא הפך לאהוד מאוד.
בשני נושאים, זכות הצבעה לנשים ואיסור על אלכוהול, שבחירה בצד הלא נכון הייתה יכולה לפגוע בו בניסיונו להיבחר לנשיאות, הוא נקט עמדה מתונה. כסנאטור נבחר, טען שלא יתמוך בזכות הצבעה לנשים עד שאוהיו תתמוך בכך. התמיכה הרחבה בזכות ההצבעה לנשים באוהיו ובקרב הרפובליקנים בסנאט הובילה לכך שכשהקונגרס הצביע בנושא, היה הרדינג תומך נלהב. הרדינג, ששתה אלכוהול, התנגד בתחילה לאיסור על אלכוהול. הוא תמך בתיקון ה-19 לחוקה, שהחל את תקופת היובש, לאחר שהצליח להכניס סעיף שקבע מגבלת זמן לאשרור התיקון, שנחשב כסעיף שיחסל את החוק. לאחר שהתיקון אושרר בכל מקרה, החליט הרדינג לתמוך בביטול הוטו של וילסון על חוק וולסטד, שקבע כללים לאכיפת התיקון, והשיג את תמיכת מתנגדי הברים.
הרדינג, שהיה מכובד בידי הרפובליקנים והפרוגרסיבים, מונה ליושב הראש הזמני של הוועידה הרפובליקנית הלאומית ב-1916, ונאם בפתיחתה. הוא דרש מהצירים לאחד את המפלגה. הוועידה בחרה בצ'ארלס אוונס יוז להיות מועמדה לנשיאות. הרדינג פנה לפייס את רוזוולט לאחר שזה סירב לרוץ כמועמד פרוגרסיבי, וחיסל את המפלגה. בבחירות של 1916, למרות האחדות הרפובליקנית, הובס יוז בידי וילסון בהפרש זעום.
הרדינג תמך בהכרזת המלחמה של וילסון ב-1917 ובהצטרפות ארצות הברית למלחמת העולם הראשונה. באוגוסט, תמך במתן סמכויות כמעט דיקטטוריות לוילסון, וטען שלדמוקרטיה אין מקום בזמן המלחמה. הוא תמך ברוב החקיקה למען המלחמה, כולל חוק הריגול של 1917, שהגביל את זכויות האזרח, אף על פי שהתנגד לחוק מס על רווחים עודפים, שפגע, לטענתו, בעסקים. במאי 1918, החל הרדינג להתנגד יותר לוילסון, והתנגד לחוק שירחיב את סמכויותיו.
ב-1918, בבחירות אמצע הכהונה שהתרחשו ממש לפני החתימה על הסכמי שביתת הנשק, השיגו הרפובליקנים רוב דחוק בסנאט. הרדינג מונה לוועדה ליחסי חוץ. וילסון לא לקח איתו סנאטורים לועידת השלום בפריז, והיה בטוח שיוכל להעביר בסנאט את חוזה ורסאי בעזרת תמיכה עממית. כשחזר עם הסכם שלום שקבע את הקמת חבר הלאומים, המדינה הייתה לצידו. סנאטורים רבים לא אהבו את סעיף 10 באמנת חבר הלאומים, שדרשה יציאה להגנת כל אומה חברה שתיתקף, בטענה שהסעיף יכריח את ארצות הברית להצטרף למלחמות ללא אישור הקונגרס הרדינג היה אחד מ-39 סנאטורים שחתמו על מסמך כנגד הצטרפות לחבר הלאומים. כשהזמין וילסון את הוועדה ליחסי חוץ אל הבית הלבן כדי לדון בהסכם, פקפק הרדינג בנוגע לסעיף 10. הנשיא התחמק ממנו, והסנאט הצביע נגד ההסכם בספטמבר 1919, כשהרדינג נאם נאום כנגדו. באותה התקופה, סבל וילסון משבץ במהלך סיבוב נאומים. כשהנשיא היה משותק בבית הלבן והתמיכה בקרב העם פחתה, ההסכם חוסל בקלות.
הבחירות של 1920
ערך מורחב – הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1920
בחירות מקדימות
כשרוב הפרוגרסיבים חזרו אל המפלגה הרפובליקנית, היה נראה שמנהיגם, תאודור רוזוולט, ינסה לרוץ לתקופת כהונה שלישית ב-1920 כמועמד הרפובליקני. הוא אמנם הוביל, אולם מת בפתאומיות ב-6 בינואר 1919. מספר מועמדים נכנסו למירוץ, כולל הגנרל ליאונרד ווד, מושל אילינוי פרנק לואדן, הסנאטור מקליפורניה היירם ג'ונסון, ועוד כמה מועמדים זוטרים כהרברט הובר (שביצע פעילות הומניטרית במלחמת העולם), מושל מסצ'וסטס קלווין קולידג', והגנרל ג'ון פרשינג.
הרדינג, שרצה להיות נשיא, נכנס אל המירוץ כדי לבסס את מעמדו בקרב המפלגה באוהיו, ולהיבחר מחדש לסנאט ב-1920. ב-17 בדצמבר 1919, הכריז הרדינג על מועמדותו. הרפובליקנים המובילים לא חיבבו את ווד וג'ונסון הפרוגרסיבים, ולואדן, שהיה יותר עצמאי, לא נחשב לאהוד במיוחד. הרדינג היה יותר מקובל על המנהיגים הוותיקים.
דוהרטי, שהפך למנהל מסע הבחירות של הרדינג, ידע שאף מועמד לא ישיג רוב. הוא דאג שהרדינג יהיה מועמד מקובל על הצירים כשהמנהיגים ידרשו זאת. היו רק שש עשרה מדינות שערכו בחירות מקדימות ב-1920, וביניהן המדינה החשובה הייתה אוהיו. הרדינג היה זקוק לנאמנים בוועידה כדי לקבל את המועמדות, ומסע הבחירות של ווד קיווה לנצח שם ולהוציא את הרדינג מהמירוץ. ווד ניהל מסע בחירות במדינה והשקיע שם סכומים רבים. הרדינג, כמנהגו, דיבר בפייסנות. הוא ודוהרטי היו בטוחים לחלוטין שיזכו ב-48 הצירים של אוהיו והלכו למדינה הבאה, אינדיאנה. ב-27 באפריל, הרדינג ניצח באוהיו בהפרש זעום של 15,000 קולות, וזכה רק ב-39 צירים. באינדיאנה, הוא הגיע למקום הרביעי עם פחות מעשרה אחוזים, ולא זכה בצירים. הוא היה מוכן לוותר ושלח את דוהרטי למלא טופסי מועמדות לעוד כהונה בסנאט, אולם פלורנס הרדינג סירבה לתת לו לפרוש.
לאחר שהתאושש מהתוצאות הגרועות, נסע הרדינג לבוסטון, ונאם נאום. בנאומו, טען שאמריקה זקוקה לריפוי, לנורמליות ולשיקום. נאומו זכה להדים ברחבי המדינה, שרצתה בדיוק את הדברים הללו.
ועידה
הוועידה הרפובליקנית הלאומית נפתחה בשיקגו ב-8 ביוני, והצירים היו מפולגים, בעיקר בגלל חקירה של הסנאט על מימון הבחירות המקדימות. דו"ח של הסנאט גילה שווד שילם 1.8 מיליון דולרים, וג'ונסון האשים אותו שניסה לקנות את הנשיאות. לואדן השקיע 600,000 דולרים, וחלקם הגיעו אל כיסיהם של שני צירים. ג'ונסון השקיע 194,000 דולרים והרדינג 113,000. רבים טענו שג'ונסון היה מאחורי החקירה, ולכן תומכי ווד ולואדן החליטו לא להתפשר איתו. מבין 1,000 צירים, 27 היו נשים- התיקון ה-19 לחוקת ארצות הברית, שהבטיח זכות הצבעה לנשים, היה זקוק לאשרור של עוד מדינה אחת כדי להיות תקף, ועד סוף אוגוסט כבר עבר. לוועידה לא היה מנהיג, ורוב הצירים הצביעו כפי שראו לנכון. כשהנשיא היה דמוקרט, מנהיגי המפלגה לא יכלו לחלק מינויים פוליטיים ולהרוויח קולות.
הפרשנים טענו שהרדינג לא יבחר בגלל התוצאות הגרועות שלו, והוא נחשב לסוס שחור. הרדינג, שפיקח על מסע הבחירות שלו, היה במקום השישי- מאחורי שלושת המועמדים המובילים, השופט לשעבר יוז והרברט הובר, בהובלה זעומה על קולידג'.
לאחר שהוועידה התעסקה בעניינים אחרים, בבוקרו של יום שישי, 11 ביוני, היא החלה לבחור במועמד הנשיאותי. הרדינג ביקש ממושל אוהיו להעמיד אותו לבחירה כמועמד פשרה.
ארבעה סיבובים התרחשו באחר הצהריים של 11 ביוני, והוועידה הייתה מחולקת. היה צורך ב-493 קולות כדי להיבחר, ואילו ווד השיג רק 314. לואדן השיג 289. הרדינג השיג, בשיאו, 65. יושב הראש הנרי קבוט לודג' ממסצ'וסטס, שהיה מנהיג הרוב בסנאט, הוציא את הוועידה להפסקה בשבע בערב.
הלילה בין ה-11 ל-12 ביוני נודע בהיסטוריה הפוליטית כליל "החדר מלא העשן". לפי האגדה, בחדר מלא בעשן סיגרים, הסכימו מנהיגי המפלגה לתמוך במועמדותו של הרדינג. הסנאטורים הגיעו אל חדרו של יושב הראש, וויל הייז, וחבריו של הרדינג המליצו עליו. השמועה הייתה שהדמוקרטים יבחרו במושל אוהיו, ג'יימס קוקס, ובחירה בהרדינג יכלה להביא לרפובליקנים ניצחון באוהיו. בשעות הבוקר המוקדמות, נכנס הרדינג אל החדר והתבשר שיהיה המועמד. הרדינג הפך במפתיע למועמד המפלגה הרפובליקנית לבחירות לנשיאות בשנת 1920. לפני מינויו נשאל על ידי הוועדה הרפובליקנית אם יש בעברו פרקים אפלים העלולים לשמש נגדו בידי הדמוקרטים. הרדינג השיב בשלילה, אף על פי שהיו לו כמה מערכות קשרים מביכות[1]. הרדינג לא היה בטוח בניצחונו, ומילא את טופסי ההתמודדות מחדש לסנאט, אף על פי שדוהרטי עודד את הצירים לתמוך בו.
הצירים, שהתאספו מחדש, שמעו שמועות שהרדינג היה המועמד המועדף על כמה סנאטורים. אף על פי שדבר זה לא היה נכון, הם האמינו בכך, ולכן בחרו בהרדינג. בבוקר 12 ביוני, כשחזרו להצביע, הרדינג השיג קולות בכל אחד מארבעת הסיבובים הבאים, והשיג 133 קולות. המובילים לא הגדילו את כוחם. הם ניסו לכפות הפסקה של שלוש שעות, למגינת ליבו של דוהרטי. בהפסקה, ניסו המועמדים לעצור את הרדינג. בסיבוב התשיעי, משלחת אחרי משלחת הודיעה על תמיכתה בהרדינג, שהוביל עם 374 קולות לעומת 249 לווד ו-121 ללואדן (לג'ונסון היו 83). לואדן הסכים לתמוך בהרדינג, ובסיבוב העשירי, שהיה רשמי בלבד, השיג הרדינג 672 קולות לעומת 156 לווד. ההצבעה נרשמה כפה אחד. הצירים היו נחושים לעזוב את העיר לפני שעלויות המלון יכבידו עליהם, ונאלצו לבחור בסגנו של הרדינג. הרדינג רצה את ארווין לנרוט, סנאטור מוויסקונסין, שלא רצה לרוץ. לפני פרישתו, הציע ציר מאורגון את המושל קולידג'. קולידג', שזכה לאהדה רבה לאור טיפולו בשביתת השוטרים בבוסטון ב-1919. קולידג' נבחר להיות סגנו של הרדינג.
מסע הבחירות
הרדינג וקולידג' זכו לתמיכת העיתונים הרפובליקנים, אולם אחרים היו מאוכזבים. רבים טענו שהרדינג היה המועמד הגרוע ביותר מאז ג'יימס ביוקנן, היה חלש ובינוני, ושמעולם לא היה לו רעיון מקורי. עיתוניו של ויליאם רנדולף הרסט טענו שהרדינג היה "נושא הדגל של העריצות הסנאטורית החדשה". הניו יורק טיימס טען שהמועמד הרפובליקני הוא פוליטיקאי מכובד מהשורה השנייה.
הוועידה הדמוקרטית הלאומית התכנסה בסן פרנסיסקו ב-28 ביוני, כשוילסון מטיל עליה את צלו ומנסה להיבחר לכהונה שלישית. הצירים היו בטוחים שמצבו הבריאותי של וילסון ימנע ממנו לשרת, וחיפשו מועמד אחר. מזכיר האוצר לשעבר ויליאם גיבס מקאדו היה מועמד מוביל, אולם כחתנו של וילסון, הוא סירב לרוץ כל עוד הנשיא רצה לרוץ בעצמו. רבים תמכו במקאדו בכל אופן, והוועידה התחלקה בינו ובין אלכסנדר מיטשל פאלמר. בסיבוב ה-44, הדמוקרטים בחרו במושל קוקס כמועמדם, וסגנו היה סגן מזכיר הצי, פרנקלין דלאנו רוזוולט. קוקס, מחוץ לפוליטיקה, היה בעלים ועורך של עיתון, וכך שני עורכים מאוהיו התמודדו על הנשיאות, ורבים התלוננו שלא הייתה בחירה אמיתית. קוקס והרדינג היו שניהם שמרנים מבחינה כלכלית, ולא היו פרוגרסיביים יותר מדי.
הרדינג החליט לנהל מסע בחירות ממרפסת ביתו, כמו מקינלי ב-1896. הוא החל בסגנון זה של מסע בחירות עוד בהיותו סנאטור. הוא נשאר בביתו במריון ונאם בפני משלחות שביקרו אותו. קוקס ורוזוולט, לעומתו, טיילו ברחבי המדינה ונאמו מאות נאומים. קולידג' נאם בצפון-מזרח המדינה ואז בדרום, ולא היה גורם משמעותי במסע הבחירות.
הרדינג ניהל את מסע הבחירות שלו במריון. העיתונות הייתה אוהדת בגלל קשריו איתה. המקום הנוסטלגי סייע להעברת מסרו של הרדינג, "חזרה לנורמליות". הרדינג הצליח להימנע מטעויות במסע הבחירות שלו, וכוחו גדל עד למועד הבחירות. הנסיעות של המועמדים הדמוקרטים הובילו את הרדינג לנאום גם הוא כמה נאומים קצרים ברחבי המדינה, אולם רוב הזמן הוא נשאר במריון. הוא טען שאמריקה לא זקוקה לעוד נשיא כוילסון, ושיש צורך בנשיא "קרוב לממוצע".
פייסנותו של הרדינג הכעיסה רבים. מקאדו טען שנאום טיפוסי שלו היה שורות מנופחות שמחפשות רעיון. הניו יורק טיימס טען שנאומיו של הרדינג משקפים את דעות העם.
וילסון טען שהבחירות יהפכו למשאל עם על נושא חבר הלאומים, וקוקס עצמו התקשה להגמיש את עמדתו בנושא- רוזוולט תמך ברעיון, אולם קוקס התלהב פחות. הרדינג התנגד לכניסה לחבר הלאומים, והעדיף איגוד לא מחייב. רק רפובליקנים מעטים פרשו מהמפלגה בגלל הצהרתו. באוקטובר, קוקס הבין שישנה התנגדות לסעיף 10, וטען שיש צורך לשנות את ההסכם. הרדינג החליט להפסיק לדבר על הנושא.
המפלגה שכרה מומחה פרסום שיפרסם את הרדינג. בפעם הראשונה השתמשו בסרטים ובהקלטות של הרדינג. המבקרים במריון הצטלמו עם הרדינג ופלורנס, ועותקים נשלחו לעיתונים המקומיים, וכן כרזות, עיתונים וכתבי עת. טלפנים טלפנו לבוחרים כדי לקדם את הרדינג.
השמועות לפיהן הרדינג היה ממוצא אפרו-אמריקני שוב צצו בימים האחרונים לפני הבחירות. הכתבים כתבו כתבות ארוכות, והעורכים סירבו לפרסם זאת. מטה הבחירות של הרדינג סירב להגיב לכך.
בבחירות, שהתרחשו ב-2 בנובמבר, מעטים פקפקו בניצחונו של הרדינג. הוא השיג 60.2% מהקולות, האחוז הגבוה ביותר מאז הפיכת המערכת לדו-מפלגתית, ו-404 אלקטורים. קוקס השיג 34% מהקולות ו-127 אלקטורים. כשהוא נמצא בכלא, בו ריצה את עונשו על התנגדותו למלחמה, המועמד הסוציאליסטי, יוג'ין דבס, השיג 3% מהקולות. הרפובליקנים השיגו רוב גדול בשני בתי הקונגרס.
נשיאותו (1921–1923)
הרדינג העדיף טקס השבעה בפרופיל נמוך, ללא תהלוכה, והשאיר רק את טקס ההשבעה וקבלת פנים קצרה בבית הלבן. בנאומו טען שהעם מצפה ליותר מדי מהממשלה.
הזוג הרדינג הביא סגנון שונה לבית הלבן. המקום היה פתוח לציבור לצורך אירועים, כולל ציד ביצי הפסחא השנתי. ממשל הרדינג ביצע את המצע הרפובליקני. לאחר ניצחונו, ביצע הרדינג פעולות שהציבור חפץ בהן, ובמשך תקופתו כנשיא נשאר אהוד בתוך המדינה ומחוצה לה. ממשלו היה ידוע בגלל כמה פרשיות שחיתות, והצלחותיו נחשבות בדרך כלל להצלחות של חברי הקבינט, כולל הרברט הובר, הנשיא לעתיד. הובר טען שהרדינג חסר את הניסיון והאינטליגנציה שהתפקיד דרש. אחת מהחלטותיו החשובות הייתה מינוי הנשיא לשעבר, ויליאם הווארד טאפט, לתפקיד נשיא בית המשפט העליון שבו חשק.
הרדינג הקים את המחלקה לענייני חיילים משוחררים של ארצות הברית, ניסיון ראשון להקים גוף שיעזור לחיילים ששירתו את המדינה. באפריל, דיבר בפני מושב מיוחד של הקונגרס. הוא טען שיש לכרות שלום עם גרמניה ואוסטריה, להנהיג מכסי מגן לשעת חירום, להנהיג חוקי הגירה חדשים, לבצע רגולציה בשידורי הרדיו, לייעל את הממשלה, להקטין מיסים, לבטל חוק מס על רווחים עודפים מימי המלחמה, להקטין את תעריפי הרכבת, לקדם את החקלאות, ליצור מערכת תקציב לאומית, ליצור צי סוחר חזק, וליצור מחלקה למען רווחת הציבור. הוא גם דרש לסיים את הלינצ'ים בדרום, אולם לא התעקש על כך כדי לא לפגוע בתמיכה שזכה לה. באופן כללי, הקונגרס נעדר מנהיגות חזקה, ובניגוד לרוזוולט ולווילסון, הרדינג לא מילא את הוואקום.
בתור עיתונאי לשעבר, הרדינג שמר על מערכת יחסים טובה עם העיתונות, שהעריכה את כנותו. הוא הראה לעיתונאים את המעגל הפנימי של הנשיאות. בנובמבר, הוא הנהיג מדיניות של מתן תשובות לשאלות כתובות מעיתונאים במהלך מסיבות עיתונאים. מערכת היחסים שלו עם הקונגרס הייתה מתוחה, והוא לא קיבל את ירח הדבש המסורתי שניתן לנשיאים החדשים. לפני היבחרו, האומה הייתה במשבר: במשך 18 חודשים, הנשיא וילסון היה חלש מהשבץ שעבר. לפני כן, הוא ביקר באירופה במשך כמה חודשים כדי לנסח את הסכמי השלום. בניגוד אליו, נראה הרדינג חזק ומאיים בטקס ההשבעה שלו. הוא הדגיש את חשיבותו הטקסית של הנשיא, ונסע ברחבי המדינה כדי לנהל טקסים רשמיים.
אף על פי שהרדינג היה נחוש למנות את המועמדים המתאימים לתפקידים, הוא תגמל את האישים הפעילים במטה שלו ומינה אותם לתפקידים בכירים. מחלקת המשפטים הואשמה בשחיתות. פקחי חוק היובש החרימו ליטרים רבים של ויסקי כשוחד. הרדינג מינה את דוהרטי לתפקיד התובע הכללי של ארצות הברית. לאחר היבחרו, רבים מאוהיו עברו אל וושינגטון הבירה, והם נודעו כ"כנופיה מאוהיו". הפרשיות הפוליטיות והפיננסיות שאנשים אלו היו מעורבים בהן, בנוסף למחלוקות בחייו של הרדינג, פגעו במוניטין שלו. בנוסף, הרדינג התעמת עם הקונגרס עקב הקטנת התקציב ומניעת פיצויים לחיילי מלחמת העולם הראשונה.
הרדינג חנך את קבר החייל האלמוני של המדינה, לאחר שבריטניה, צרפת ואיטליה חנכו קברים דומים.
ב-23 בדצמבר 1921, החליט הרדינג להרגיע את האומה, ושחרר מכלאו את יריבו בבחירות, יוג'ין דבס מהמפלגה הסוציאליסטית. הרעיון היה להחזיר את ארצות הברית לנורמליות. דבס, שהתנגד למלחמה, הורשע בהסתה בגלל התנגדותו לגיוס. למרות מחלוקות פוליטיות ביניהם, קצב הרדינג את עונשו של דבס, ללא חנינה נשיאותית. אחת מהסיבות לכך הייתה בריאותו המדרדרת של דבס. הרדינג העניק חנינה כללית ל-23 אסירים, שהואשמו באנרכיזם ובסוציאליזם.
מפלגתו של הרדינג איבדה 79 מושבים בבית הלבן בבחירות אמצע הכהונה של 1922, ונותרה עם רוב זעום. הנשיא היה נחוש למלא את המחסור במנהיגות במפלגה וניסה ליטול תפקיד פעיל יותר בקביעת החוקים.
משפחת הרדינג ביקרה בביתם במריון פעם אחת במהלך כהונתה, כשהעיר חגגה 200 שנה בשבוע הראשון ביולי. הרדינג הגיע לשם ב-3 ביולי, נאם בפני הקהילה ב-4 ביולי, ולאחר מכן עזב לנאומים אחרים.
מושב משותף של הקונגרס, אפריל 1921
ב-12 באפריל, כינס הרדינג מושב משותף של הקונגרס כדי לדון בעניינים דחופים בעלי משמעות לאומי. נאומו, שהכיל מעט קלישאות פוליטיות, נחשב לנאומו הטוב ביותר והתקבל בהתלהבות בידי הקונגרס. בנושא הכלכלי, דרש הרדינג מהקונגרס להקים אגף תקציבים, לקצץ הוצאות, ולבצע רפורמה במערכת המיסוי. הרדינג דרש העלאת מכסים, הורדת מיסים וחקיקה חקלאית שתעזור לחקלאים. בנאומו, תמך הרדינג בניצול טכנולוגיית תעופה לצרכים אזרחיים וצבאיים, פיתוח ורגולציה של הרדיו, והעברת חוק נגד לינצ'ים שיגן על השחורים. בנושאי חוץ, תמך הרדינג ב"ועידה ושיתוף פעולה" בי אומות כדי למנוע מלחמה - אולם דחה בתוקף את הרעיון שארצות הברית תיכנס לחבר הלאומים. הרדינג דרש שלום בין כל יריבי מלחמת העולם, ומימון וחיסול החובות מתקופת המלחמה.
מדיניות פנים ומדיניות כלכלית
לשכת התקציב והמחלקה לחיילים משוחררים
הרדינג חתם על חוק התקציב של 1921, שנחשב לאחד מהישגיו הבולטים. הוא השיג אישור מהקונגרס ליצור את הליך התקציב הרשמי הראשון בהיסטוריה האמריקנית- ובכך הקים את לשכת התקציב. החוק יצר את משרת מנהל לשכת התקציב, שהיה אחראי ישירות בפני הנשיא ולא בפני מזכיר האוצר של ארצות הברית. החוק גם חייב את הנשיא להקציב סכום שנתי לקונגרס האמריקני, וכל הנשיאים עשו זאת מאז. משרד רואי החשבון הכללי נוצר כדי לפקח על ההוצאות התקציביות. הרדינג מינה את צ'ארלס דוז כמנהל לשכת התקציב הראשון. בתור איש עסקים מוצלח, הצליח דוז להקטין את ההוצאות הממשלתיות ב-1.5 מיליארדי דולרים בשנתו הראשונה, ירידה של 25%, ובשנה לאחר מכן שוב הוריד את ההוצאות ב-25%. למעשה, התקציב הממשלתי קוצץ בכמעט מחצית בתוך שנתיים.
הרדינג האמין שעל הממשל הפדרלי להיות מנוהל מבחינה פיסקלית כמו עסקים פרטיים. הוא טבע את הביטוי "פחות ממשלה בעסקים, יותר עסקים בממשלה". הרדינג היה נאמן למילותיו, וביצע קיצוצי תקציב שהחלו בתקופת מחלתו של וילסון. ההוצאות ירדו מ-6.3 מיליארד דולרים ב-1920 ל-5 מיליארד ב-1921 ול-3.3 מיליארד ב-1922. במקביל, הורדו שיעורי המס בכל המדרגות. במהלך שנות העשרים, הוקטן החוב הלאומי בשליש.
ב-9 באוגוסט 1921, חתם הרדינג על חוק שהקים גוף חדש בשם לשכת החיילים המשוחררים. לאחר מלחמת העולם, 300,000 חיילים משוחררים ופצועים נזקקו לטיפול רפואי, סיעוד והכשרה תעסוקתית. כדי לטפל בכך, הגוף החדש איחד משרדים שהיו פתוחים עוד קודם. הרדינג מינה את צ'ארלס פורבס, חייל מעוטר, למנהל הראשון של הלשכה, שהיה אחראי כלפיו. הלשכה הפכה למחלקה לענייני חיילים משוחררים.
המיתון לאחר המלחמה וההתאוששות
ב-4 במרץ, נכנס הרדינג לתפקידו כשהאומה הייתה בשפל כלכלי לאחר המלחמה. עד הקיץ, החלה התאוששות כלכלית. הוא ניהל את ועדת המובטלים ב-1921, שכונסה בידי מזכיר המסחר הרברט הובר, ודרשה המרצת הכלכלה בעזרת מיזמי עבודות ציבוריות ועידוד העסקים לבצע תוכניות עתירות כוח אדם. מזכיר האוצר של הרדינג, אנדרו מלון, הזמין מחקר שטען שככל ששיעורי המס עלו, האזרחים העלימו מס או השקיעו אותו מחוץ למדינה. מלון טען ששיעורי מס נמוכים יעלו את התקבולים. בהתבסס על כך, החל הרדינג קיצוצי מס ב-1922. שיעור המס השולי המרבי הוקטן תוך ארבע שנים מ-73% ב-1921 ל-25% ב-1925. מיסים על הכנסות נמוכות הוקטנו החל מ-1923.
ההכנסות לאוצר ירדו בצורה דרמטית, אף על פי שנחשבו כתרופה לשפל הכלכלי (שהסתיים עוד לפני קיצוצי המס, כשלושה חודשים לאחר כניסתו לתפקיד). מדיניותו הכלכלית של הרדינג נמשכה במשך שמונה שנים, שנחשבו לצמיחה הגדולה ביותר בתולדות ארצות הברית. השכר, הרווחים והתפוקה עלו במהלך שנות העשרים. שינויי המס לוו בהגדלת בסיס המס בידי הפדרל ריזרב.
ההתאוששות לא נמשכה זמן רב. מיתון כלכלי נוסף החל לקראת סוף כהונתו של הרדינג ב-1923, כשעדיין ביצעו את קיצוצי המס. מיתון נוסף החל ב-1927, במהלך תקופתו של קולידג'.
חוקי חקלאים והרדיו
בין 1921 ו-1922, חתם הרדינג על כמה חוקים שוויסתו את החקלאות. החקיקה החלה בגלל דו"ח של ועד הסחר הפדרלי מ-1919, שגילתה שחיתות רבה בענף. החוק הראשון אסר על אורזים לפגוע בהליך האריזה. ב-1916, חתם וילסון על חוק הלוואה לחקלאים. הרדינג הרחיב את מסגרת האשראי. חוק נוסף העניק עוד הלוואות לחקלאים כדי לעזור להם למכור ולשווק תוצרת. חוק נוסף הגן על קואופרטיבים מפני חוקים נגד מונופולים. חוק נוסף הגדיר מה נכנס לתוך הקטגוריה של חוזה עתידי, אולם חוק זה הוכרז כבלתי חוקתי.
ב-27 בפברואר 1922, כינס הרדינג ועידת רדיו ברשות הובר. חוק הרדיו האחרון, מ-1912, נחשב מיושן. בפגישה הראשונה, 30 נציגים- כולל חובבים, סוכנים ממשלתיים, ואנשי רדיו, הגדירו מי ישדר מה.
ועידת רדיו נוספת התכנסה ב-1923, והפעם הצליח המזכיר הובר להשיג כוח לפקח על הרדיו. תחנות רדיו גדולות דרשו שרק 25 תחנות רדיו גדולות יורשו לשדר. התעשיינים הסכימו לתת להובר את הכוח לקבוע את שעות השידור ואת אורכי הגל.
הרדינג הוא הנשיא הראשון שהחזיק רדיו במשרדו, שהותקן ב-8 בפברואר 1922, כדי שיוכל להקשיב לחדשות ולמוזיקה. ב-14 ביוני, היה הרדינג לנשיא הראשון שהאומה שמעה ברדיו, בטקס אזכרה לפרנסיס סקוט קי.
חוק ההכנסה וחוק הכבישים של 1921
ב-22 בנובמבר 1921, חתם הרדינג על חוק ההכנסה של 1921, שהקטין מאוד את המס לאמריקנים העשירים. מחאות מחקלאים רפובליקנים גרמו לכך שהקיצוץ היה פחות ממה שמזכיר האוצר מלון דרש. החוק הקטין את מס החברות מ-65% ל-50% וחיסל לחלוטין את מס הרווחים העודפים ממלחמת העולם הראשונה.
שנות העשרים היו תקופה של מודרניזציה. כדי לשפל את מערכת הכבישים של המדינה, חתם הרדינג על חוק מימון פדרלי לכבישים. עד 1923, השקיעה הממשלה 162 מיליון דולרים במערכת הכבישים, והכניסה סכומים גדולים של כסף לכלכלה. ב-1922, טען הרדינג שאמריקה נכנסה אל עידן המכוניות. המכונית, לטענתו, שיקפה את רמת החיים ומהירות החיים המודרניים.
חוק המכסים פורדני-מקמבר
ב-21 בספטמבר 1922, חתם הרדינג על חוק המכסים פורדני-מקמבר. החקיקה הפרוטקציוניסטית העלתה את שיעורי המכס מ-1913, לרמה הגבוהה ביותר בתולדות המדינה. הרדינג הודאג כשהחקלאות החלה לסבול מקשיים כלכליים בעקבות המכס. ב-21 במאי 1921, חתם על חוק מכסי חירום שהטיל מכסים על ייבוא חוץ. ב-1922, הבין הרדינג שהשפעותיהם של המכסים לטווח הארוך יכלו לפגוע בכלכלה, למרות הרווחים בטווח הקצר. יורשיו, קולידג' והובר, תמכו בחקיקת מכסים. המכסים משנות העשרים נחשבו לגורם שהוביל לנפילת הבורסה ב-1929.
מדיניות חוץ
הרדינג דרש שמזכיר המדינה שלו, צ'ארלס אוונס יוז, יהיה הדובר היחיד מטעם מחלקת המדינה (בניגוד למצב בממשל וילסון). הסנאט סירב לאשרר את חוזה ורסאי ב-1919 וב-1920 כיוון שדרש מארצות הברית להצטרף אל חבר הלאומים. יוז עבד מאחורי הקלעים כדי להשיג שלום עם גרמניה, אוסטריה והונגריה. הסכמי שלום עם שלוש המדינות הללו נחתמו ב-1921.
ועידה בוושינגטון והסכמים ב-1921 ו-1922
- ערך מורחב – הועידה הימית בוושינגטון
הרדינג כינס, בתמיכת הסנאט, ועידה גלובלית בוושינגטון, שתגביל את החימוש של מעצמות העולם, כולל ארצות הברית, בריטניה, יפן, צרפת, איטליה, סין, בלגיה, הולנד ופורטוגל. מזכיר המדינה של הרדינג, צ'ארלס אוונס יוז, מילא תפקיד מרכזי בוועידה והציע את הצעת הפשרה- ארצות הברית תקטין את מספר ספינות המלחמה שלה ב-30, אם בריטניה תוריד 19 ויפן 17. החל מ-6 בנובמבר 1921, ועד 6 בפברואר 1922, מנהיגי העולם נפגשו כדי לשלוט במירוץ החימוש הימי ולהביא יציבות למזרח אסיה. הוועידה אפשרה למעצמות להגביל את גודל הצי שלהן ולמנוע עימותים באוקיינוס השקט. המשלחות גם פתרו בעיות ביטחון וקידמו שיתוף פעולה במזרח הרחוק.
הוועידה הובילה לשישה הסכמים ול-12 החלטות, שעסקו בנושאים מגודל הספינות ועד למכסי סחר. ההסכמים, שעברו בקלות בסנאט, גם כללו הסכמים על שליטה בצוללות, מושבות באוקיינוס השקט, וסחר עם סין. ההסכמים נותרו בתוקף עד שנות השלושים, ונפלו לבסוף. יפן פלשה למנצ'וריה ומגבלות החימוש לא היו תקפות יותר. המעצמות בנו ספינות מלחמה גדולות וארצות הברית ובריטניה לא הצליחו להתחמש מחדש ולהגן על הסדר הבינלאומי תוך כדי עצירת יפן.
הרדינג, בניסיון לשפר את יחסיה של ארצות הברית עם מקסיקו, אמריקה הלטינית והקריביים, הוביל תוכנית של נסיגה צבאית. ב-10 באפריל 1921, אישר הסנאט הסכם עם קולומביה, שהעניק לה פיצויים של 25,000,000 דולרים על האדמה שעליה נכרתה תעלת פנמה.
הרדינג הימם את האומה כששלח לסנאט הודעה בה תמך בהשתתפות ארצות הברית בבית משפט עולמי לצדק. ההחלטה עברה מתוך כבוד לנשיא, אולם הוועדה ליחסי חוץ התעלמה ממנה.
זכויות אזרח, סכסוכי עבודה ושביתות
כשמושל מערב וירג'יניה ביקש ב-1921 שליחת כוחות צבא כדי לעצור כורים שנלחמו מול המיליציות והמשטרה במדינה, ניסה הרדינג לשמור על השקט. לבסוף, הוא שלח יחידה צבאית שסיימה את הסכסוך.
שביתת הרכבות הגדולה וביטול יום עבודה בן 12 שעות
שנה לאחר טיפולו של הרדינג בשביתת הכורים, פרצה שביתה בקיץ 1922, בתעשיית הרכבות. ב-1 ביולי 400,000 עובדים שבתו בגלל הפחתת שכרם בשבעה סנטים לשעה, ויום עבודה בן 12 שעות. שוברי שביתה גויסו כדי לתפעל את הרכבות. הרדינג הציע פשרה שתפצה את העובדים, אולם איגודי הרכבות התנגדו לכך. הרדינג שלח את המשמר הלאומי ו-2,200 חיילים כדי לשמור על הסדר. התובע הכללי דוהרטי דרש צווי מניעה שימנעו את השביתה. איגוד העובדים וחברי קונגרס רבים מחו על מה שראו כפגיעה בתיקון הראשון לחוקה, ודוהרטי נאלץ לתקן את הסעיפים השנויים במחלוקת. צווי המניעה סיימו את השביתה, אולם המתיחות נותרה על כנה במשך שנים. רבים בממשל הרדינג התנגדו לעמדתו של דוהרטי, והאישומים בשחיתות הובילו לניסיון להדיח אותו מתפקידו.
ב-1922, כינסו הרדינג ומזכיר המסחר הובר ועידה בבית הלבן, עם יצרנים ואיגודים, על מנת להפחית את אורכו של יום העבודה. הפועלים תמכו ביום עבודה בן שמונה שעות ובשבוע עבודה בן שישה ימים. הרדינג תמך בכך, אולם הוועידה דחתה את ההמלצות ב-1923. הרדינג והובר התאכזבו, ובעזרת מחאה ציבורית תעשיית יצרני הפלדה עברה ליום עבודה בן שמונה שעות.
תנועה נגד לינצ'ים והגירה
בתקופה של חוסר סבלנות גזעית, לא החזיק הרדינג בדעות קדומות. בנאום ב-26 באוקטובר 1921, שנשא בברמינגהאם, אלבמה, תמך הרדינג בזכויות אזרח לשחורים. הוא היה לנשיא הראשון במאה העשרים שתמך בשוויון זכויות כלכלי, פוליטי וחינוכי לשחורים. בנאומו, דרש הרדינג לתת לשחורים הזדמנויות שוות מבחינת חינוך, וזכויות הצבעה רחבות יותר. הלבנים שתקו במהלך נאומו, ואילו השחורים, שישבו בנפרד, עודדו אותו. הרדינג טען שבעיית הגזע היא בעיה לאומית ובינלאומית, ודרש את פירוק המחיצות בדרום. למרות זאת, הבהיר הרדינג שהוא לא תומך בעירוב גזעי או בנישואי תערובת. בנוסף, דיבר בנושא ההגירה של השחורים צפונה, וטען שהשחורים שהיגרו צפונה כדי למצוא תעסוקה החריפו את היחסים בין הגזעים.
הרדינג מינה כמה שחורים למשרות פדרליות, כמו משרת מבקר המכסים. בנוסף תמך בוועידה בינלאומית לשיפור יחסים בין הגזעים. ההתנגדות מצד הדמוקרטים הדרומיים מנעה זאת. הקו קלוקס קלאן היה בשיא כוחו בתקופה זו.
הרדינג תמך בחוק נגד לינצ'ים, שעבר בבית הנבחרים ב-26 בינואר 1922. בסנאט, החוק הובס בידי פיליבסטר של הדמוקרטים. הרדינג נאם נגד לינצ'ים ב-21 באוקטובר 1921. הקונגרס לא התעמת על חוק בנושא זכויות האזרח מאז 1890.
חוק הגירה מיוחד שעליו חתם הרדינג ב-19 במאי 1921, הקטין את מספר המהגרים ל-3% מאוכלוסייתה של אותה מדינה לפי מפקד 1910. החוק הרשה לגרש מהגרים לא חוקיים, אולם הרדינג, שדרש אכיפה אנושית לחוק, העניק אשרות הגירה לאלפי מהגרים.
חוק האמהות
הרדינג חתם, ב-21 בנובמבר 1921, על חוק האמהות. החוק הוביל לתוכנית הרווחה הגדולה הראשונה בתולדות ארצות הברית, ומימן כמעט 3,000 ילדים ומרכזים רפואיים במדינה. הרופאים הונחו להציע טיפול מונע בנוסף לטיפול בילדים חולים. הם נדרשו לעזור לנשים בהריון ולמנוע מילדים בריאים לחלות. עובדים סוציאליים נשלחו כדי לוודא שההורים מטפלים בילדיהם. אף על פי שהחוק היה תקף במשך שמונה שנים בלבד, הוא הכין את הקרקע לתוכניות הניו דיל בשנות השלושים. נשים רבות שקיבלו זכויות הצבעה ב-1920, קיבלו כעת הזדמנויות תעסוקתיות כעובדות סוציאליות.
סובלנות דתית
הרדינג היה סובלני כלפי דתיות אחרות. הוא מינה את הרב יוסף קורנפלד ואת האב ג'וזף דנינג למשרות חוץ דיפלומטיות. בנוסף, מינה את אלברט לסקר, איש עסקים יהודי ומנהל מסע הבחירות שלו ב-1920, לראש מחלקת הדואר. במכתב חשאי, תמך הרדינג בהקמת מדינה יהודית בארץ ישראל.
חייו בבית הלבן
קתרין פורבס, אשתו של צ'ארלס פורבס, שהיה הממונה של הרדינג ללשכת החיילים המשוחררים, זכתה לגישה חסרת תקדים לבית הלבן. פלורנס הרדינג הייתה חברתה מאז שנפגשו בהוואי, במהלך חופשה. ב-1921, כתבה קתרין סדרת כתבות לוושינגטון פוסט ותיארה את אורח חייהם של הרדינג ואשתו. הזוג הראשון רצה שיכירו אותו כזוג ביתי. בארוחות ערב, כלבו של הרדינג זכה לשאריות של האורחים, ושיחק עם הילדים. ריפוד אדום מתחרה כיסה את רוב הרהיטים. לבושו הרשמי של הרדינג היה טוקסידו, חולצה וכפתורי פנינה. פלורנס דיברה עם אורחים רבים בו זמנית. בתוך הבית הלבן, היה לזוג שעון סבא גדול, אקווריום עם דג זהב, ואזה צרפתית עם ערבות, שטיח צבעוני ופסנתר. לעיתים ערך הרדינג סיורים בבית הלבן לילדים.
סגנון חייו של הרדינג היה שונה בהשוואה לזה של וילסון. בחדר האורחים, הגיש הרדינג ויסקי לאורחיו במסיבות, בתקופה שבה היה עליו לאכוף את חוק היובש. בתו של תאודור רוזוולט טענה שהיה לו ויסקי מכל סוג אפשרי. חלק מהאלכוהול הוחרם משוטרים שאכפו את חוק היובש. פלורנס ערבבה משקאות לאורחים. הרדינג שיחק פוקר פעמיים בשבוע, עישן ולעס טבק. מספרים שזכה פעם בענק פנינים בשווי 4,000 דולר במשחק פוקר בבית הלבן. אף על פי שתומכי חוק היובש גינו אותו על מסיבות אלו, טען הרדינג ששתיית משקאות פרטית היא עניין שלו בלבד.
פרשיות שחיתות
אחרי זכייתו בבחירות, מינה הרדינג כמה מעמיתיו הוותיקים ותורמים למשרות פוליטיות בכירות ששלטו בסכומים רבים של כסף. הם נודעו כ"חבורה מאוהיו", ורבים מאותם עמיתים השתמשו בכוחם החדש כדי להשיג רווח אישי. הרדינג היה אחראי למינויים, אולם לא ברור כמה, אם בכלל, היה מודע לפעולות של חבריו. אין ראיות שמראות שהרדינג הרוויח מהפשעים, אך הוא גם לא הצליח לבלום אותם. הפרשיה היחידה שנחשפה במהלך חייו הייתה בלשכת החיילים המשוחררים. לאחר התאבדותם של צ'ארלס קרמר (לשכת החיילים המשוחררים) ושל ג'ס סמית' (מחלקת המשפטים) הרכילות גברה. הרדינג הגיב לכך בתערובת של כעס, צער ומבוכה.
לפני שהפרשיות נחשפו, האהדה כלפי הרדינג החלה לרדת, אולם הוא היה נחוש להיבחר מחדש, למרות תמיכה בהנרי פורד מצד הדמוקרטים. במהלך טיול לאלסקה ב-1923, שאל הרדינג את העיתונאים ואת מזכיר המסחר הובר כיצד להגיב לעוזרים שבגדו בו. בנוסף, הוא טען שיום יבוא והציבור יבין את כל מה שחלק מחבריו הטובים עשו לו. היסטוריונים טוענים שלא דיבר על פול ועל דוהרטי בדבריו. הרדינג ביצע רפורמה בלשכת החיילים המשוחררים במרץ, 1923.
פרשיית הטיפוט דום
- ערך מורחב – שערוריית טיפוט דום
הפרשייה הידועה ביותר הייתה פרשיית ה"טיפוט דום", שרובה נחשפה לאחר מותו של הרדינג. מדובר בפרשיית שוחד שהתרחשה בין 1921 ל-1922. אלברט פול, מזכיר הפנים, החכיר שמורות נפט של הצי האמריקני בצוק "טיפוט דום" (בצורת קומקום) בוויומינג ובשני מקומות בקליפורניה לחברות נפט פרטיות בשיעורים נמוכים וללא מכרז. פול הואשם בקבלת שוחד מחברות הנפט ונשלח לכלא.
לפני פרשת ווטרגייט, נחשבה פרשיית הטיפוט דום לשערורייה הגדולה ביותר בתולדות הפוליטיקה האמריקנית. היא פגעה במוניטין ממשל הרדינג, שכבר החל להיפגע בגלל הטיפול בשביתת הכורים וביטול הבונוס ליוצאי מלחמת העולם הראשונה ב-1922.
בתחילת המאה העשרים, הצי האמריקני עבר מפחם לדלק נוזלי. כדי להבטיח אספקה מתמדת של דלק, אזורים מסוימים שמהם הופק נפט הפכו לשמורות בידי ויליאם הווארד טאפט. ב-1921, הוציא הרדינג צו שהעביר את שלוש השמורות ממחלקת הצי אל מחלקת הפנים. המעבר הושלם ב-1922.
בסוף 1922, החכיר פול את זכויות הפקת הנפט בטיפוט דום להארי פורד סינקלייר, נשיא חברת Mammoth Oil. הוא החכיר את השאר לאדוארד דוני. שתי הפעולות בוצעו ללא מכרז, תחת חוק החכרת המינרלים של 1920.
התנאים היו טובים לחברות הנפט, והפכו את פול לעשיר. פול קיבל הלוואה ללא ריבית מדוני, של 100,000 דולר (1.33 מיליון היום) בנובמבר 1921. הוא קיבל עוד מתנות מדוני וסינקלייר, שהסתכמו ב-404,000 דולר (5.37 מיליון היום). העברת הכספים הזאת הייתה לא חוקית. פול ניסה להסתיר את מעשיו, אולם השיפור הפתאומי ברמת חייו היה חשוד.
באפריל 1922, כתב מפיק נפט מוויומינג לסנאטור במחאה על מתן הזכויות לסינקלייר. כעבור יומיים, דרש הסנאט חקירה בנושא. הסנאטור הרפובליקני, רוברט לה פולט מוויסקונסין, הוביל את החקירה. בתחילה האמין לה פולט שפול היה חף מפשע, אולם לאחר פריצה למשרדו בסנאט, עלה חשדו.
פול ניסה להסתיר את השחיתות, ולהתמקד בכך שההחכרה הייתה חוקית. פרוטוקולים המשיכו להיעלם באופן מסתורי. ב-1924, נותרה השאלה כיצד הפך פול לעשיר כל כך במהירות ובקלות. הכסף מהשוחד הלך להשקעות בעסקי הבקר של פול. לבסוף, כשנראה היה שפול יצא זכאי, התגלה שלא הצליח להסתיר את ההלוואה מדוני.
הפרשיה נפתחה לציבור, והמשפט המשיך במהלך העשור. ב-1927, קבע בית המשפט העליון של ארצות הברית שההחכרה הושגה בשחיתות, והחזירה את השמורות אל הצי.
ב-1929, נמצא פול אשם בקבלת שוחד. ב-1930, הואשם דוני במתן שוחד. בנוסף, הוא עיקל את ביתו של פול בגלל "הלוואות שלא חזרו", כלומר, השוחד. סינקלייר נשפט לחצי שנה בכלא בגלל שיבוש הליכי חקירה.
אף על פי שפול היה האשם בפרשה, המוניטין של הרדינג ספג מכה קשה. הראיות על אשמתו של פול עלו רק לאחר מותו של הרדינג ב-1923.
מחלקת המשפטים
מינויו של הארי דוהרטי לתפקיד התובע הכללי זכה לביקורות רבות. כמנהל מסע הבחירות של הרדינג, התמיכה של דוהרטי באוהיו ומהלכיו מאחורי הקלעים עם הפוליטיקאים לא נחשבו כנתונים טובים לתפקיד. היסטוריונים טענו שמשרד המשפטים תחת דוהרטי היה "גוב אריות של פוליטיקאים". ב-16 בספטמבר 1922, ניסה הקונגרס להדיח את דוהרטי. ב-4 בדצמבר, החלה נגדו חקירה. הליך ההדחה נעצר כיוון שלא היה ניתן להוכיח שדוהרטי הגן על האינטרסים שלו בנושאי מונופולים.
בפרשיה אחת נטען שדוהרטי העלים עין מתאגיד שגבה 2.3 מיליון דולר יותר ממה שהממשלה הייתה זקוקה לו בזמן המלחמה. מחלקת המשפטים מנעה ביצוע הליכים משפטיים לתאגיד. לדוהרטי הייתה מניה בתאגיד, אולם הוא לא הואשם בעניין.
דוהרטי נשאר בתפקידו בימים הראשונים של ממשל קולידג', אולם התפטר ב-28 במרץ 1924, בעקבות האשמות שקיבל שוחד מיצרני אלכוהול. דוהרטי נשפט וזוכה פעמיים מאשמות שחיתות. עורכי דינו האשימו עוזרים במחלקת המשפטים בשחיתות.
התובע הכללי של הרדינג שכר את ויליאם בורנס כדי לנהל את לשכת החקירות של המחלקה. נטען שבורנס ביצע חיפושים לא מוסמכים באויבים פוליטיים במחלקה. מספר חברי קונגרס גילו שצותתו להם וגנבו את מסמכיהם. הוא שכר אנשים מפוקפקים כדי לעשות זאת.
הסחר בסמים השתולל בבית הסוהר באטלנטה במהלך תקופת דוהרטי. בעקבות רפורמות בבית הכלא, פוטרו שוטרים והוגשו כתבי אישום כנגד אחרים, אולם דוהרטי לא דחף לחקירות. לאחר שהחלו לחקור את אספקת הסמים מחוץ לכלא, פיטר דוהרטי את מנהל הכלא והחליפו בחבר קרוב.
לפי חקירה בסנאט ב-1924, סידר דוהרטי מינויים פוליטיים לחבריו במחלקה, במקרים רבים בעזרת שוחד. רבים סידרו חנינות בתמורה לשוחד.
ג'ס סמית'
עוזרו האישי של דוהרטי, ג'ס סמית', נחשב לדוברו ואיש אמונו של התובע הכללי (וכך גם של הנשיא). סמית' נחשב לשליח של דוהרטי, ולדמות מרכזית בנושאי השחיתות.
במהלך תקופת היובש, קיבלו בתי מרקחת אישור למכירת אלכוהול רפואי. לפי עדות בפני הקונגרס, ארגן דוהרטי שג'ס סמית' ימכור את האישורים לחברות תרופות שייצגו יצרני אלכוהול בלתי חוקיים. היצרנים רכשו ויסקי רב בעזרת האישורים, וסמית' הרוויח מכך. סמית' סיפק ויסקי לבית הלבן ולחבריו מאוהיו, כשהחביא את הוויסקי במזוודה.
לבסוף, השמועות על כך שסמית' השתמש במכוניות ממשלתיות בחינם כדי להגיע למסיבות עלו אל הרדינג. הרדינג ביטל את חסינותו ודוהרטי ביקש שיעזוב את וושינגטון. ב-30 במאי 1923, נמצאה גופתו של סמית' בדירתו של דוהרטי, עם חור מקליע אקדח בראשו. ויליאם בורנס הוציא משם מיד את גופתו של סמית' ולא ניתחו אותה. היסטוריונים טענו שמדובר בהתאבדות, ושעוזרו של דוהרטי נכנס לחדרו של סמית' רגעים לאחר שהתעורר בעקבות הרעש, ומצא את סמית' על הרצפה עם ראשו בפח האשפה ואקדח בידו.
לשכת החיילים המשוחררים
צ'ארלס פורבס, מנהלה הנמרץ של לשכת החיילים המשוחררים, התעלם מצרכיהם של חיילי מלחמת העולם הראשונה כדי לצבור הון. כדי להגביל את השחיתות בלשכה, התעקש הרדינג על פרסום פומבי של חוזים ממשלתיים, אולם פורבס סיפק מידע פנימי לחבריו כדי שיהיה להם יתרון. לאחר מינויו, הצליח פורבס להשיג אישור מהרדינג לשליטה מוחלטת על בניית בתי החולים והאספקה ליוצאי צבא. פורבס הונה את הממשלה בסכום של 225 מיליון דולרים בתקציבי בתי החולים, והעלה את עלויות השיפוצים מ-3,000 דולר לאדם ל-4,000. משימתו המרכזית של פורבס, שהשיג תקציב חסר תקדים של כ-500 מיליון דולר לשנה, הייתה לבנות בתי חולים ברחבי המדינה כדי לסייע לחיילים הפצועים.
באביב 1922, נסע פורבס ברחבי המדינה וביקר באתרי בנייה של בתי החולים. במהלך הנסיעות, קיבל לכאורה פורבס מתנות ואלכוהול, השיג שוחד של 5,000 דולר בשיקגו, והבטיח ליזמים מושחתים 17 מיליון דולר בחוזים הממשלתיים. הוא הלך למסיבות, שתה אלכוהול מוברח והימר.
כשהוא נחוש להשיג יותר כסף, עם חזרתו לוושינגטון החל פורבס למכור אספקה רפואית יקרה. הממשלה אגרה כמויות גדולות של אספקה רפואית במהלך המלחמה, ופורבס מכר אותם לחברות תרופות במחיר מוזל, תוך שהוא מקבל אחוזים מהרווחים.
פורבס התעמת עם דוקטור צ'ארלס סוייר, מנהל ועדת האשפוז הפדרלית, בנוגע לסמכות בלשכה. סוייר, רופא הומאופתי שהיה גם רופאו של הרדינג, סיפר להרדינג על המכירות של פורבס. לבסוף זימן הרדינג את פורבס לבית הלבן ודרש שיתפטר. הרדינג לא היה מוכן להכריז על פיטוריו, ונתן לו לברוח לאירופה בטיעון שיעזור לחיילים אמריקנים פצועים באירופה. כשהיה באירופה, שלח להרדינג את מכתב ההתפטרות שלו ב-15 בפברואר 1923.
הרדינג החליט למנות את פרנק היינס, תומך ברפורמה, ללשכת החיילים המשוחררים. היינס ניקה את המחלקה. כשפורבס חזר אל המדינה, הוא ביקר את הרדינג בבית הלבן. הרדינג תפס בגרונו, ניער אותו וטען שבגד בו. אורח שהייתה לו פגישה עם הנשיא נכנס אל החדר ופורבס הלך. הרדינג כעס על ה"בגידה" והם לא התראו יותר. ב-1926, הורשע פורבס במשפט, ונשפט לשנתיים בכלא. הוא שוחרר בנובמבר 1927.
צ'ארלס קרמר, יועצו המשפטי של פורבס בלשכת החיילים המשוחררים, זעזע את המדינה כשהתאבד ב-1923. עוזרת מצאה את גופתו בשירותי ביתו בבוקר 14 במרץ, עם חור מאקדח בראשו. לפני מותו, הוא נחקר בידי הסנאט והואשם בשחיתות. קרמר הכחיש את ההאשמות וטען שתמיד היה כנה. הוא שילם 40,000 דולרים מכספי חיילים משוחררים לבעלי אדמות כדי לחכור אדמות שעליהם יבנה בית חולים לחיילים משוחררים. ערך הקרקע היה 4,000 דולר בלבד. הרדינג החליף כמה עובדים בלשכת החיילים המשוחררים.
ועדת הספינות של ארצות הברית, משרד רכוש הזרים ולשכת חוק היובש
ב-13 ביוני 1921, מינה הרדינג את אלברט לסקר לתפקיד מנהל ועדת הספינות של ארצות הברית. לסקר היה תורם להרדינג, ולא היה לו ניסיון בנושא. חוק מ-1920 הרשה לוועדה למכור ספינות ממשלתיות לתאגידים פרטיים. חקירה של הקונגרס גילתה שבתקופת לסקר, ספינות פלדה יקרות שעלו כ-200–250 דולרים לטון, נמכרו במחיר של 30 דולרים לטון לחברות ספנות ללא אישור. לסקר התפטר ב-1 ביולי 1923.
תומאס מילר, ראש המשרד לרכוש זרים, הואשם בקבלת שוחד. זכויות האזרח שלו נלקחו והוא נשפט ל-18 חודשים בכלא ונאלץ לשלם 5,000 דולר. לאחר 13 חודשים בכלא, הוא שוחרר. הנשיא הובר העניק לו את זכויות האזרח שלו ב-2 בפברואר 1933.
רוי היינס, מנהל לשכת חוק היובש, ניהל משרד מושחת לחלוטין. הלשכה מכרה אלכוהול וגרפה כסף רב לכיסה.
טיולים למערב, מחלה ומוות
ביוני 1923, יצא הרדינג למסע ברחבי המדינה כדי להסביר לעם את מדיניותו ולהתחבר אליו. לוח הזמנים כלל 18 נאומים ושיחות לא רשמיות. יחד איתו היו מזכירים רבים, דובר בית הנבחרים ואדמירל. במהלך טיולו, הפך לנשיא הראשון שביקר באלסקה.
בריאותו נפגעה מאז סתיו 1922. רופאים אמרו שהוא סבל בלבו. בתחילת 1923, היה קשה לו לישון.
אף על פי שהרדינג רצה לרוץ לכהונה שנייה, הוא הפך למודע לבעיות הבריאות שלו. הוא הפסיק לשתות, מכר את ה"סטאר" כדי להשיג 170,000 דולר, ודרש מדוהרטי לנסח צוואה חדשה בעבורו. הרדינג, יחד עם דוקטור צ'ארלס סוייר, האמין שטיול הרחק מוושינגטון ירגיע אותו. ביולי 1923, הביקורת כלפי הממשל עלתה. לפני היציאה לטיול, דיווח הרדינג על כאבים בחזה שהקרינו אל זרועו השמאלית.
סנט לואיס, קנזס ודנוור
במהלך טיולו של הרדינג למערב, עמדותיו הפוליטיות התרחבו והוא החל להתרחק מהעמדות הרפובליקניות. בסנט לואיס, הוא קידם את השתתפות ארצות הברית בבית המשפט העולמי. בקנזס, נאם על חקלאות ולמגינת ליבו של רופאו, רכב על קומביין בקיץ החם.
בדנוור, הסביר הרדינג על מעלותיו של התיקון ה-18 לחוקה, וטען שיש לציית לחוקי היובש, שלא יבוטלו לעולם. הרדינג עצמו לא שתה ויסקי במהלך המסע. הוא החליט לחרוג מהעמדה הבדלנית הרפובליקנית, ודרש השקעה גוברת בביטחון הלאומי למקרה של מלחמה נוספת. בנוסף נאם בזכות הפועלים להתאגד, ונאם כנגד אלו שביקשו להשמיד את תנועות העבודה. בטקומה, וושינגטון, קרא מכתב שקידם את ניסיונותיו להנהיג יום עבודה בן 12 שעות. הרדינג טען שחווה חוויה רוחנית.
טיול לאלסקה
הנשיא הרדינג, כשלוח הזמנים המתיש שלו ממשיך, הפליג בספינה אל אלסקה. במהלך ארבעת הימים בים, לא הצליח הרדינג לנוח. השמועות על השחיתות בממשלו החלו לצוץ בוושינגטון. כשהיה באלסקה, הוא נדהם לקבל מכתב שפירט פעילויות בלתי חוקיות שלא ידע עליהן.
הרדינג הגיע לאלסקה כדי לפתוח את האדמות להפקת נפט, כרייה, פיתוח עצים ותעשייה. הוא רצה לעודד מתיישבים לעבור לשם. הוא קיווה שעם השלמת מסילת אלסקה, החיילים המשוחררים יחזרו אל ביתם באלסקה, ופועלים מובטלים יפנו לאלסקה כדי להשיג עבודה. הרדינג הביא איתו גם את מזכירי הפנים, המסחר והחקלאות, כדי שיקצצו את הביורוקרטיה במחלקותיהם.
הרדינג הגיע לאלסקה ב-7 ביולי 1923. הרדינג ביקר בכל רחבי אלסקה עד 20 ביולי.
המידע שאסף הרדינג במהלך הסיור חשף ששיפור החקלאות בדרום-מרכזה של אלסקה ידרוש השקיה, עקב רמת המשקעים הנמוכה. בנוסף, ב-1923, אוכלוסיית הסלמון הידלדלה עקב דיג-יתר. העברת פחם מאלסקה תהיה יקרה מאוד.
לאחר שעזב את אלסקה, נסע הרדינג אל ונקובר. בכך הוא הפך לנשיא הראשון שביקר בקנדה במהלך תפקידו. לאחר קבלת פנים רשמית וסיור בעיר, שיחק הרדינג גולף. הוא התעייף והתעוררו בו בחילה וכאבי בטן. דוקטור סוייר האמין שהיה מדובר בהרעלת מזון. למרות זאת, רופא אחר בחן אותו וגילה שליבו התנפח. הרדינג החליט להמשיך להיפגש עם נכבדים קנדיים ונאם בפני 50,000 איש בעזרת מיקרופונים.
לאחר מכן נסע לסיאטל. הוא נאם בפני 25,000 איש באוניברסיטת וושינגטון. הוא דיבר על אלסקה, ועל הפקת הנפט בתוכה. הרברט הובר כתב את הנאום והרדינג טען שיגן על הטריטוריה מרמאים ומחפשי רווחים. לאחר שסיים את הנאום בחופזה, עזב הרדינג במהירות, בלי לחכות לתשואות הקהל. היה זה נאומו הציבורי האחרון. לאחר מכן טייל ברכבת אל פורטלנד, אורגון. נאום שנקבע לו שם בוטל.
מותו בסן פרנסיסקו, לוויה ומצבות זיכרון
הרכבת הנשיאותית המשיכה אל סן פרנסיסקו. מזכיר המסחר הובר שלח מברק לחברו הרופא בקליפורניה וביקש ממנו לבוא לבדוק את הנשיא. במלון, פיתח הרדינג דלקת ריאות. הרדינג, מותש לחלוטין, ציווה שנאומו יודפס בעיתונות כדי לתקשר עם הציבור. ניתנו לו תרופות כדי להרגיע את ליבו בטווח הקצר. ביום חמישי, נראה היה שמצבו השתפר, אז רופאיו הלכו לארוחת ערב. הדופק שלו היה רגיל, והזיהום בריאות פחת. באופן בלתי צפוי באותו הערב, נחנק הרדינג ומת במהלך שיחה עם אשתו בסוויטה הנשיאותית במלון, ב-7:35 בערב ב-2 באוגוסט 1923. דוקטור סוייר טען שהרדינג חווה שבץ, אולם הרופאים לא הסכימו. הם טענו שהבעיה הייתה בלב. גברת הרדינג סירבה לאשר נתיחה שלאחר המוות. רבים טוענים שהסממנים של הרדינג העידו על אי-ספיקת לב. רופאים אחרים טענו להתקף לב. הרדינג הוחלף בתפקידו בידי סגנו, קלווין קולידג'.
הרכבת נסעה מזרחה במשך ארבעה ימים- הפעם הראשונה מאז שגופתו של לינקולן הוסעה ברכבת. מיליונים הלכו אליה כדי לחלוק לו כבוד אחרון. ארון הקבורה של הרדינג הוצב באגף המזרחי בבית הלבן, והלוויה הממלכתית התרחשה ב-8 באוגוסט. האומה והאזרחים התאבלו עליו. הרדינג נחנט בבית הקברות במריון. לאחר מותה ב-21 בנובמבר 1924, נקברה פלורנס ליד בעלה. שארית גופותיהם נטמנו מחדש ב-20 בדצמבר 1927, בקבר הרדינג במריון. הרדינג היה אחד מהנשיאים היחידים שאביו עוד היה בחיים כשמת (השני היה ג'ון קנדי).
תאוריות על הגורם למותו
מותו הפתאומי של הרדינג הוביל לשמועות שהורעל או התאבד. ההתאבדות נראית לא סבירה, כיוון שתכנן לרוץ לכהונה שנייה ב-1924. השמועות על ההרעלה הוזנו בגלל ספר, שבו נטען שפלורנס הרעילה את בעלה.
סירובה של הגברת הרדינג לנתיחה שלאחר המוות הוסיפה לתאוריה. אולם לפי הרופאים שביקרו את הרדינג, כל הסימנים העידו על אי-ספיקת לב.
המסמכים הנשיאותיים
מיד לאחר מותו של הרדינג, חזרה הגברת הרדינג אל וושינגטון ונשארה בבית הלבן לזמן מה עם משפחת קולידג'. ב-1963, נטען שהיא אספה ושרפה מכתבים ומסמכים רבים של הרדינג, רשמיים ולא רשמיים. נטען ששכרה מזכירות בביתה שיעזרו לה לאסוף את מכתביו של הרדינג ולשרוף אותם.
למרות זאת, כך נטען, מזכירו האישי של הרדינג שלח לה קופסאות מעטות מתוך החומר הנשיאותי. המסמכים אוחסנו במרתף הבית הלבן ונמצאו רק ב-1929. בנוסף, נשמרו במרתף ביתו של המזכיר מסמכים מתקופת הרדינג בסנאט, ותיעוד של מסע הבחירות שלו.
עד 1935, המסמכים הנשיאותיים הגיעו אל האגודה לזכר הרדינג, וב-1963 עברו אל מדינת אוהיו ונפתחו לציבור באפריל 1964.
הרדינג והציונות
הרדינג היה תומך נלהב של התנועה הציונית ובמהלך כהונתו הכירה ארצות הברית בהצהרת בלפור ובזכות העם היהודי ל"בית לאומי" בארץ ישראל. תחילה, הרדינג לא היסס להביע בפומבי אהדה לציונות ול'מטרותיה הנעלות' כפי שכינה אותן. ב-1 ביוני 1921, פחות משלושה חודשים לאחר נאום השבעתו, ציין הרדינג ביוזמה, "לא ייתכן שמישהו שלמד את כלל שירותו של העם העברי יימנע מהאמונה שיום אחד יוחזר לו הבית הלאומי ההיסטורי שלו אשר בו יכנסו לשלב חדש וגדול יותר בתרומתם לקידום האנושות[2]."
לאחר מכן, ב-13 בינואר 1922, אירח הרדינג את נחום סוקולוב, נשיא הוועד הפועל של הקונגרס הציוני העולמי, בבית הלבן במשך כמעט שעה והביע "אהדה לציונות" תוך שהוא מבטיח "תמיכה נוספת של ממשלת ארצות הברית." הפגישה הייתה עבור המשלחת של סוקולוב הישג חשוב במאמציהם להשיג את התמיכה האמריקאית במדינה היהודית המיועדת. במסר שנשלח להסתדרות הציונית באמריקה ב-25 ביוני אותה שנה, הרדינג כתב כי הביע: "התעניינות ארוכת שנים, סנטימנטלית ומעשית, בתנועה הציונית הגורמת לי לאחל לפגוש את חברי הארגון ולהביע את ההערכה שאני מרגיש בשם התנועה הגדולה."
ב-21 בספטמבר 1922 חתם הרדינג על החלטת לודג'-פיש, החלטה משותפת שהתקבלה פה אחד על ידי שני בתי הקונגרס שאישרה את התמיכה האמריקאית בהצהרת בלפור מ-1917 שבה ממשלת בריטניה הביעה את תמיכתה ביצירת בית לאומי יהודי בארץ ישראל. ההחלטה הוצגה ביוני 1922 על ידי שני רפובליקנים, חבר בית הנבחרים המילטון פיש השלישי והסנאטור הנרי קאבוט לודג', אך זכתה במהירות לתמיכה דו-מפלגתית נרחבת. מחלקת המדינה האמריקאית והניו יורק טיימס הביעו את עמדתם נגד ההחלטה, אך הנשיא התעלם מההפגנתיות שלהם והתעקש לתת להחלטה את החותמת הנשיאותית שלו. על ידי הוספת חתימתו להחלטה, העניק הרדינג גיבוי רשמי של ארצות הברית למטרות התנועה הציונית, והעניק לה לגיטימציה נוספת בעיני אמריקאים רבים וכן יהודים רבים[3].
שבועות ספורים קודם לחתימה על ההחלטה, ב-21 באוגוסט 1922, כששלח ברכת ראש השנה לקהילת יהודי ארצות הברית, כתב הרדינג: "השנה הזאת, הנצחת ראש השנה, יום השנה החדשה של העם היהודי, תציין את סופה של שנה בולטת באופן מיוחד בדברי הימים של היהודיים. זו נראתה כשנה בעלת הבטחה מובהקת לעם היהודי כי השאיפה הארוכה שלו לבסס מחדש את הלאום היהודי במולדתו של העם הגדול הזה אמורה להתממש בהחלט. זהו אירוע בעל משמעות לא רק לעם היהודי, אלא גם לשורות חבריו ולמעריכי ומותכי רצונו בכל מקום, שהאומה האמריקאית תמיד הייתה גאה להימנות שבושורת אלו".
תדמיתו ההיסטורית
עם מותו, התאבלה האומה על הרדינג. האירופאים טענו שהוא איש שלום, והעיתונאים האמריקנים טענו שנתן את חייו למדינה. חבריו היו המומים ממותו.
מעט לאחר מותו, פורסמו כתבים עליו. באותה התקופה, השערוריות בממשלו פורסמו, והממשל שלו הפך לשם נרדף לשחיתות בעיני הציבור. בסוף שנות העשרים, כתבים רבים לעגו והשמיצו אותו. הספרים טענו שהיה נשיא חלש ביותר. פרסומה של נן בריטון גם החליש את המוניטין שלו. הנשיא קולידג', שלא רצה להיות קשור אל קודמו, סירב לחנוך את קברו. הובר, יורשו של קולידג', גם לא רצה לעשות זאת, אולם ב-1931, חשף את ההקדשה על הקבר כשקולידג' בקהל. באותה התקופה, כשהשפל הגדול החל, הובר היה שנוא כמעט כמו הרדינג.
בשנות השלושים המשיכו להתפרסם כתבים כנגד הרדינג, שטענו שלא התאים לתפקידו. תומכי הרדינג טענו שלא נותנים לו מספיק קרדיט על הדברים שביצע כראוי במשרתו.
פתיחת מסמכיו של הרדינג לעיון הציבור ב-1964 הובילה לפרסום ביוגרפיות עליו. ביוגרפיה אחת טענה שהשמועות על מוצאו השחור של הרדינג הובילו לשמרנות שלו ולניסיונו להסתדר עם כולם. ביוגרפיה מ-1969 ניסתה לנקוט בעמדה חיובית יותר, אף על פי שהואשמה בניסיון לתת להרדינג קרדיט על מדיניות מוצלחת של חברי הממשל שלו, ועל הטענה הבלתי מבוססת שהרדינג היה יותר אסרטיבי ב-1923.
ספרים חדשים טענו שההיסטוריה מחמירה עם הרדינג. נטען כנגד הספרים שהם מתעלמים מפרקים מביכים מחייו של הרדינג, כמו שתיקתו כשיריבו, הוגאן, הותקף במהלך מסע הבחירות לסנאט בנוגע לדתו.
הרדינג נחשב לאחד מהנשיאים הגרועים ביותר. בסקר מ-1948, שהיה מהראשונים לגבי הנשיאים, הוא דורג במקום האחרון. הוא דורג במקום האחרון מספר פעמים. כמה אנשים טוענים שלהרדינג מגיע יותר קרדיט ממה שניתן לו.
הסיבה לדירוגו הנמוך, בעיני רבים, היא העובדה שאחריותו כנשיא הייתה כלפי המחדלים בממשלו. אם מביאים לו קרדיט על הישגיהם של יוז או הובר, עליו לספוג גם את האחריות בנושאי דוהרטי ופול. בעיקר, כך נטען, עליו לשאת באחריות על כך שלא פעל כנגד אישים מושחתים בממשלו. בשתיקתו פגע בכבודו ולא הצליח לשמור על תדמית אהודה בקרב ההיסטוריונים.
קישורים חיצוניים
- וורן הרדינג באתר המדריך הביוגרפי של הקונגרס של ארצות הברית (באנגלית)
שגיאות פרמטריות בתבנית:Find a Grave
פרמטרי חובה [ 1 ] חסרים
שגיאות פרמטריות בתבנית:בריטניקה
פרמטרי חובה [ 1 ] חסרים- נאומו של הרדינג בזמן כהונתו
- ביתו של הרדינג באוהיו (אתר היסטורי)
- נאומו השנתי הראשון של הרדינג
- נאומו השנתי השני של הרדינג
- כתבי וורן הרדינג בפרויקט גוטנברג (באנגלית)
הערות שוליים
- ^ אחרי 100 שנה: נחשף הסוד של נשיא ארצות הברית.
- ^ U.S. Presidential Quotes About Jewish Homeland & Israel, www.jewishvirtuallibrary.org
- ^ World Jewish Congress, World Jewish Congress, World Jewish Congress (באנגלית)
| מועמדי המפלגה הרפובליקנית לנשיאות ולסגנות | |
|---|---|
|
33200034וורן הרדינג
- וורן הרדינג
- אמריקאים חברי הבונים החופשיים
- נשיאי ארצות הברית
- חברי הסנאט של ארצות הברית מאוהיו
- חברי המפלגה הרפובליקנית (ארצות הברית)
- מועמדים לנשיאות ארצות הברית ב-1920
- נשיאי ארצות הברית שמתו במהלך כהונתם
- סנאטורים חברי המפלגה הרפובליקנית
- סגני מושלים בארצות הברית
- נשיאי ארצות הברית מהמפלגה הרפובליקנית
- אמריקאים שנולדו ב-1865
- אמריקאים שנפטרו ב-1923