התיקון ה-17 לחוקת ארצות הברית
התיקון ה-17 לחוקת ארצות הברית, אשר התקבל ב-8 באפריל 1913, קבע מחדש את אופן בחירת הסנאטורים של ארצות הברית. לפי החוקה המקורית, הסנאטורים מונו על ידי בתי המחוקקים של המדינות השונות; ואילו על פי התיקון הנ"ל הסנאטורים נבחרו בבחירות אישיות וכלליות במדינתם, על ידי כלל אזרחי המדינה.
התיקון הוא אחד מה"תיקונים הפרוגרסיביים" (יחד עם התיקון ה-16 אשר קבע את מס ההכנסה והתיקון ה-19, אשר נתן זכויות פוליטיות לנשים) אשר חוקקו באותו זמן בהשפעת "התנועה הפרוגרסיבית".
מקור
הסנאט של ארצות הברית יורכב משני סנאטורים מכל מדינה, אשר ייבחרו על ידי תושבי המדינה לכהונה של שש שנים; ולכל סנאטור יהיה קול אחד [בסנאט עצמו]. וכל מי שיכול לבחור לרשות המחוקקת הגדולה ביותר של המדינה, יוכל להשתתף בבחירות הסנאטורים.
היה ונוצר מקום פנוי בסנאט, הרשות המבצעת של המדינה הרלוונטית תוציא צו בחירות על-מנת למלא את המקום הפנוי; וזה בתנאי שהרשות המחוקקת של המדינה תוכל לייפות את כוחה של הרשות המבצעת למנות סנאטורים זמניים עד אשר תושבי המדינה ימלאו את המקומות הפנויים בבחירות באופן שיקבע בית המחוקקים [של המדינה].
תיקון זה לא יובן כאילו שהוא משפיע על היבחרותו או כהונתו של סנאטור אשר נבחר טרם התקבלותו של תיקון זה.
תרגום
מהות התיקון
החלק המרכזי בתיקון היה שינוי אופן בחירת הסנאטורים: אם קודם התיקון הסנאטורים נבחרו על ידי בתי המחוקקים של המדינות השונות, הרי שלאחר התיקון הם נבחרו על ידי כל תושבי המדינה שלהם שהייתה להם הזכות לבחור למוסד המחוקק הגדול ביותר של המדינה. כמו כן, התיקון הציע פתרון לבעיה של מקומות פנויים בסנאט: הרשות המחוקקת של כל מדינה הייתה רשאית להסמיך את הרשות המבצעת של המדינה למנות סנאטור זמני עד לבחירות משנה שתפקידן "למלא" את המקום הפנוי.
רקע היסטורי
החוקה המקורית קבעה כי הסנאטורים ימונו על ידי בתי המחוקקים של המדינות. קביעה זו נעשתה משתי סיבות: האחת, פרגמטית, הייתה שהסיכוי שהמדינות תאשרנה את החוקה החדשה יהיה גבוה יותר אם יינתן להן נתח מן ההשפעה על השלטון. הסיבה השנייה הייתה עקרון תאורטי, שלפיו הסנאטורים, כמייצגים של המדינות ולא של העם, יוכלו להתרכז יותר בטובת ארצות הברית כולה אם לא יופעל עליהם לחץ מהציבור.
אולם, החל מאמצע המאה ה-19 החלו להתגלע בעיות עם השיטה הזו. בתקופה זו מחלוקות עזות בתוך בתי המחוקקים של המדינות החלו לגרום לעיכובים במינוי הסנאטורים, אשר לעיתים התמשכו חודשים על גבי חודשים. כך, למשל, למדינת אינדיאנה היה חסר סנאטור במשך שנתיים תמימות, עד שהסיעות היריבות בבית המחוקקים שלה הגיעו להסכמה.
אחרי מלחמת האזרחים המצב רק החריף. בשנות ה-60 של המאה ה-19 הוגשה לבית המשפט העליון של ארצות הברית עתירה כנגד בחירתו של סנאטור, שבה נטען כי בחירתו אינה חוקית, שכן הוא נבחר על ידי רוב פשוט ולא על ידי רוב מוחלט מבין חברי בית המחוקקים. משהשיב הסנאטור, כי כל מדינה יכולה לקבוע לעצמה את אופן בחירת הסנאטורים שלה בהיעדר חיקוק פדרלי מפורש בנושא, העביר הקונגרס בשנת 1866 חוק ראשון מסוגו, אשר הסדיר את אופן בחירת הסנאטורים על ידי בתי המחוקקים של המדינות ואשר קבע כי הסנאטורים ייבחרו בהסכמת רוב חבריו של בית מחוקקים זה או אחר (רוב מוחלט). החוק לא פתר את הבעיה, אלא רק החמירה, ומצבי תיקו ארוכים בבתי המחוקקים של מדינות שונות המשיכו למנוע מהן לשלוח נציגים לסנאט. כך, בין השנים 1891 ו-1905, 45 מקרי תיקו התרחשו ב-20 מדינות שונות, ומדינת דלאוור קבעה שיא כאשר לא הצליחה להגיע לידי הסכמה על סנאטור במשך ארבע שנים שלמות. בנוסף לכך, השיטה גרמה לכך שמספר סנאטורים הגיעו למעמדם על ידי שוחד ואיומים. בין השנים 1866 ו-1906 הובאו בפני הסנאט תשעה אישומים כאלה. הצורך בשינוי אופן בחירת הסנאטורים נראה הכרחי.
חקיקת התיקון
לאור המצב הקטסטרופלי שנוצר בסנאט, בית הנבחרים קיבל מדי שנה בין השנים 1893 ו-1902 הצעות לתיקון החוקה אשר חייבו בחירה ישירה של הסנאטורים בידי תושבי המדינות עצמן, אבל הסנאט סירב בתוקף לאשר אותם. מה ששבר את הקרח היו המדינות עצמן, אשר החליטו לעשות מעשה. הסנונית הראשונה הייתה אורגון, אשר ניסתה שיטות שונות של בחירת סנאטורים ואשר בשנת 1907 קבעה שהסנאטורים שלה ייבחרו בבחירות ישירות. תוך זמן קצר הצטרפה ליוזמה גם מדינת נברסקה, ואחר-כך הצטרפו עוד מספר מדינות. הסנאטורים שהתנגדו לרפורמה נאלצו להתמודד עם אי-הפופולריות של עמדתם, במיוחד לאור מאמריהם הנוקבים של ויליאם רנדולף הרסט, הבעלים של כתב-העת "קוסמופוליטן", וכתבו דייוויד פיליפס, אשר תמכו ללא עוררין בבחירה ישירה של הסנאטורים ואשר הציגו את הסנאטורים השמרנים כחיילים בידי תעשיינים ובעלי הון. דעת הקהל השפיעה על המדינות השונות, ועד לשנת 1912, 29 מדינות כבר הנהיגו בחירה ישירה של סנאטורים.
בשנת 1911 הסנאטור הרפובליקני ג'וזף בריסטו מקנזס, שהשתייך לפלג הפרוגרסיבי במפלגה, הציע את מה שעתיד להפוך לתיקון ה-17 לחוקת ארצות הברית. ההצעה אושרה בסנאט ברוב הדרוש של שני-שלישים, לא מעט בזכות הסנאטורים שבעצמם נבחרו בבחירה ישירה ואשר רצו לחזק את השינוי. הצעת התיקון עברה לבית הנבחרים, אשר לאחר דיונים ארוכים אישר את ההצעה גם כן בקיץ של שנת 1912.
אישורה של מדינת קונטיקט את ההצעה נתן לה את הרוב הנדרש של שלושה רבעים מן המדינות, וכך ההצעה הפכה לתיקון ה-17 לחוקת ארצות הברית. כבר בשנה שלאחר-מכן הסנאטורים החדשים נבחרו על-פי התיקון.
ביקורת על התיקון
כיום ישנם מספר מבקרים לתיקון ה-17. הסנאטור זל מילר, למשל, טוען כי התיקון נותן יותר מדי כוח ל"אינטרסים המיוחדים של וושינגטון", ובשנת 2004 הוא אף הציע תיקון נגדי לתיקון ה-17, אך הלה לא התקבל. מבקר נוסף של התיקון הוא אלן קייס, אשר התמודד מספר פעמים על תפקיד נשיא ארצות הברית ועל מקום בסנאט.
כמו כן ישנם מספר ליברטריאנים אשר מתנגדים לתיקון ה-17 בטענה שהוא מפר את איזון הכוחות בין השלטון הפדרלי לבין המדינות.
לבסוף, ישנה קבוצה קטנה מיוטה, הנקראת "ידידים למען אמריקה" (Friends For America), אשר מנסה לגבש דעת קהל כנגד התיקון.
קישורים חיצוניים
- בחירה ישירה של הסנאטורים באתר הסנאט
- התיקון ה-17 בארכיון הלאומי של ארצות הברית
- התיקון ה-17 לחוקת ארצות הברית, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
| חוקת ארצות הברית | |||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|
| טרום החוקה | אמנת המייפלאואר • הכרזת העצמאות • תקנון הקונפדרציה • ועידת החוקה • כתבי הפדרליסט |  | |||||
| גוף החוקה | מבוא • פרק 1 • פרק 2 • פרק 3 • פרק 4 • פרק 5 • פרק 6 • פרק 7 • החותמים על החוקה | ||||||
| תיקונים לחוקת ארצות הברית |
| ||||||
36907246התיקון ה-17 לחוקת ארצות הברית