הוועידה הימית בוושינגטון
הוועידה הימית בוושינגטון הייתה ועידה צבאית אשר הוקמה על ידי נשיא ארצות הברית וורן הארדינג ונערכה בוושינגטון בתאריכים 12 בנובמבר 1921 - 6 בפברואר 1922. בוועידה זו, אשר נערכה מחוץ לתחום אחריותו של חבר הלאומים, השתתפו תשע מדינות בעלות אינטרסים באוקיינוס השקט ובמזרח אסיה. ברית המועצות לא הוזמנה לוועידה. הייתה זו הוועידה הבינלאומית הראשונה שנערכה בארצות הברית, וועידת פירוק הנשק הראשונה בהיסטוריה.
תוצאות הוועידה היו שלושה הסכמים עיקריים: הסכם ארבע המעצמות, הסכם חמש המעצמות (הידוע יותר כ"הסכם הימי של וושינגטון") והסכם תשע המעצמות, ובנוסף נחתמו מספר הסכמים בעלי חשיבות פחותה יותר. הסכמים אלה סייעו לשמירת השלום במהלך שנות ה-20, אך במקביל הם נחשבים כמסייעים לעליית האימפריה היפנית כמעצמה ימית, דבר שהוביל למלחמת העולם השנייה.
הוועידה
מטרתה העיקרית של המשלחת האמריקאית, בהנהגת מזכיר המדינה צ'ארלס אוונס יוז, הייתה לרסן את התפשטות הצי הקיסרי היפני במימי מערב האוקיינוס השקט, במיוחד בנוגע לביצור איים בעלי חשיבות אסטרטגית. מטרותיה המשניות של המשלחת היו גם הן מכוונות לריסון הצי היפני, אך גם להפיג חששות בדבר איבה אפשרית עם בריטניה. מטרות אלה היו: ראשית, חיסול המתח האנגלו-אמריקאי על ידי ביטול הברית האנגלו-יפנית; שנית, הגעה להסכמה בדבר יחס גודל ציים עדיף אל מול היפנים; ושלישית, להביא את היפנים לידי קבלת מדיניות הדלת הפתוחה בסין.[1]
הבריטים, לעומת זאת, נקטו בגישה זהירה ומחושבת יותר. אמנם, הנציגים הבריטים אכן הגיעו עם מטרות מסוימות לוועידה - להגיע לשלום ויציבות במערב האוקיינוס השקט, להימנע ממרוץ חימוש ימי עם ארצות הברית, לסכל את כניסת היפנים לאזורים תחת השפעתם ולשמור על ביטחון סינגפור, הונג קונג ושאר הדומיניונים באזור - אך אין הם הגיעו עם רשימת דרישות, אלא דווקא עם תמונה מעורפלת למדי לגבי כיצד לדידם צריך מערב האוקיינוס השקט להראות לאחר ההסכם.
הנציגים היפנים, בניגוד למקביליהם הבריטים, התרכזו בנושאים מסוימים, והגיעו לוועידה עם שתי מטרות: ראשית, חתימה על הסכם ימי עם בריטניה ועם ארצות הברית; ושנית, השגת הכרה מיוחדת באינטרסים המיוחדים של יפן במנצ'וריה ובמונגוליה. הנציגים היפנים העלו בוועידה נושאים נוספים - דרישה איתנה להמשך שליטתם ביאפ (אחד מאיי מיקרונזיה), בסיביר ובצ'ינגדאו, וכמו כן חשש כללי מהגברת נוכחותם של ציים אמריקאים באזור.
למשלחת האמריקאית היה יתרון בדמות יירוט ופיענוח ההוראות הסודיות שנשלחו מממשלת יפן לנציגיה. אחד המסרים הכיל את יחס הציים הנמוך ביותר שהיה מקובל על הממשלה בטוקיו, והנציגים האמריקאיים השתמשו בידע זה על מנת לדחוף את היפנים להסכמה. הצלחת מהלך זה, אחד מהנסיונות הראשונים של הממשל האמריקאי בהאזנה ופיענוח צפנים, הביא בסופו של דבר להקמת מספר סוכנויות האמונות על נושא זה.[2]
תוצאות הועידה
הסכם ארבע המעצמות
נחתם בין ארצות הברית, בריטניה, צרפת ויפן, ב-13 בדצמבר 1921. לפי הסכם זה התחייבו כל החותמות לשמירה על הסטטוס קוו באוקיינוס השקט, על ידי כיבוד השטחים בהם מחזיקות שאר המדינות החתומות, הימנעות מהתפשטות טריטוריאלית נוספת, והתייעצות הדדית במקרה של סכסוך בנושא זה. אולם, התוצאה העיקרית של הסכם זה היה חיסול הברית האנגלו-יפנית מ-1902. הסכם ארבע המעצמות היווה ניסיון מצד ארצות הברית למנוע מלחמות עתידיות, ובכך לשמר את מדיניות הבדלנות ביחסי החוץ שלה.
הסכם חמש המעצמות
ערך מורחב – אמנת וושינגטון
נחתמה בין ארצות הברית, בריטניה, צרפת, איטליה ויפן, ב-6 בפברואר 1922. בהסכם זה התחייבו המדינות החותמות על הגבלת גודל ציין, קוטר קני תותחי הים שברשותן וגודל האוניות שברשותן. נקבע גם כי היחס בין גודל שלושת הציים הגדולים בעולם דאז - האמריקאי, הבריטי והיפני - יעמוד על 3:5:5. בנוסף, נקבע כי באזורים מסוימים באוקיינוס השקט לא תותר בניית ביצורים, או שיפור אלה הקיימים.
להסכם זה נודעה חשיבות מכרעת בהתפתחות המערכה הפוליטית במערב האוקיינוס השקט. היפנים ראו ביחס ה-3:5:5 כהמשך המדיניות המתנשאת של המערב כלפי יפן, וכך תרם ההסכם דווקא להתחזקות הצי היפני, ובסופו של דבר הביא לפרישתה של יפן מהסכמים אלה בשנת 1936.
הסכם תשע המעצמות
נחתם בין ארצות הברית, בריטניה, צרפת, יפן, סין, איטליה, בלגיה, הולנד ופורטוגל, ב-6 בפברואר 1922. מטרת הסכם זה הייתה להפוך את מדיניות הדלת הפתוחה בסין - מדיניות אשר דרשה ממעצמות העולם בעלות אינטרסים בסין לקיים "דלת פתוחה" בנוגע לשוויון הזדמנויות מלא למדינות אחרות בנמלי המדינה - לחוק בינלאומי. בהסכם זה ויתרה יפן גם על שטחיה בסיביר ובשאנדונג, אשר כבשה במלחמת העולם הראשונה ונאלצה להכיר בעצמאותה ושלמותה של סין.[1] הסיבה להצגת הסכם זה הייתה חששה של ארצות הברית מפני המדיניות היפנית במנצ'וריה לאחר מלחמת רוסיה-יפן (1905-1904), אשר נגדה מדיניות זו. אולם, הסכם זה היה חסר כל תקנות אכיפה, ועם הפלישה היפנית למנצ'וריה בשנת 1931, לא יכלה ארצות הברית להגיב.
ביבליוגרפיה
- טובי, טל. "לידתו של אויב חדש: ארצות-הברית ויחסיה עם יפן בעקבות המלחמה." מתוך קובנר, רותם. המערכה הנשכחת: מלחמת רוסיה-יפן ומורשתה, מערכות ומשרד הביטחון - ההוצאה לאור, 2005.
- Andrew Field. Royal Navy Strategy in the Far East, 1919-1939 (2004)
- Goldman, Emily O. Sunken Treaties: Naval Arms Control between the Wars. Pennsylvania State U. Press, 1994. 352 pp.
- Erik Goldstein. The Washington Conference, 1921-22: Naval Rivalry, East Asian Stability and the Road to Pearl Harbor (1994)
- Kaufman, Robert Gordon. Arms Control during the Prenuclear Era: The United States and Naval Limitation between the Two World Wars. Columbia U. Press, 1990. 289 pp.
- Carolyn J. Kitching; Britain and the Problem of International Disarmament, 1919-1934 Rutledge, 1999 online
- Phillips Payson O'Brien; British and American Naval Power: Politics and Policy, 1900-1936 (Praeger Studies in Diplomacy and Strategic Thought) (1998)
- Willoughby, Westel Woodbury. China at the Conference: A Report. Baltimore: Johns Hopkins Press, 1922.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 טובי, ט. "לידתו של אויב חדש." עמ' 243-242.
- ^ On the Trail of Military Intelligence History: A Guide to the Washington, DC, Area
22218779הוועידה הימית בוושינגטון