הקהילה היהודית בסוצ'אבה
מלווה היא בירת מחוז סוצ'אבה בדרום בוקובינה שברומניה. ראשית הקהילה היהודית בסוחרים יהודיים שהוזמנו בידי נסיך מולדובה[1]להתיישב במקום בראשית המאה ה-15 כדי לחזק את המסחר והכלכלה בעיר. ההתיישבות היהודית במקום נמשכה באופן רציף למעלה מ-500 שנים, וייתכן אף קרוב ל-550, עד הגירוש לטרנסניסטריה בתשרי תש"ב (אוקטובר 1941). בשיאה הגיעה הקהילה ל-8,000 נפשות והיוותה בסביבות 40% ואולי מחצית מכלל התושבים. לאחר השואה שוב שגשגה הקהילה והגיעה ל-6,000 נפשות. גלי עלייה לארץ ישראל והגירה למדינות המערב צמצמו את מספר היהודים עד לעשרות.
תולדות הקהילה
ראשית הקהילה עד 1775
בראשית המאה ה-15, נסיך מולדובה, אלכסנדרו צ'ל בּוּן (הטוב) (1432-1400) הזמין יהודים מהונגריה וגאליציה שיעזרו בפיתוח הכלכלה והמסחר. בחצי השני של המאה ה-15 שלט במולדובה הנסיך שטפאן צ'ל מארֶה (הגדול) (1504-1457) שהיה אוהד היהודים ורופאו האישי היה רופא יהודי בשם שמיל. המושל אהרן ווֹדָה (1595-1591) היה ממוצא יהודי. השליט בסוצ'אבה אחריו, הנסיך שטפאן רָזְבָן, פנה ליהודים סוחרים בבקשת עזרה לקידום הכלכלה והמסחר כמו הנסיך אלכסנדרו. העיר הייתה חשובה בחיי המסחר כיוון שהסחורות שהגיעו מגאליציה והונגריה עברו דרך סוצ'אבה לנמלי הדנובה והים השחור.
באמצע המאה ה-17 ברחו יהודים מרוסיה והמדינות סביבה בגלל פרעות ת"ח ות"ט שחוללו הקוזקים בראשות חמלניצקי. מהם הגיעו גם לסוצ'אבה והביאו עימם את החסידות והיידיש.
קהילה מאורגנת החלה להתקיים בראשית המאה ה-18. בראשה עמד רב שהיה ממונה על ענייני משפט, כספים ומעמד האזרח. מינוי הרב נעשה בתמיכת הנסיך אַנְטיו (Antioh) קַנְטֶמִיר (1707-1705) שאישר ליהודים להתיישב בעיר.
שלטון בית הבסבורג (1867-1775)
בזמן כיבוש בוקובינה בידי "בית הבסבורג" האוסטרי ב-1775 חיו בסוצ'בה 50 משפחות יהודיות שכללו 203 נפשות (108 גברים ו-95 נשים). הגנרל אנזנברג[דרושה הבהרה] הורה ב-1782 לגרש את כל היהודים ש"התגנבו" לבוקובינה מ-1769 ולא שילמו מס שנתי בסך ארבעה גולדן. כך גורשו 31 משפחות שמנו 90 נפשות.
היהודים התפרנסו בעיקר מייצור ושיווק של משקאות חריפים כמו יין שכר, בירה וכהל. הצלחתם פגעה בעסקים דומים של הנוצרים ביאסי וסוצ'אבה. בעלי העסקים הנוצרים יחד עם השלטון המחוזי וארגון יצרני הבירה טענו לפני השלטונות כי לבעלי המפעלים היהודיים אין אישורים הנדרשים להפעלתם. טענתם התקבלה וכל מפעלי היהודים נסגרו ב-1802, הוחלט שליהודים בסוצ'אבה מותר להחזיק רק מזנון. בלי קשר לכך, על כל יהודי המדינה ובכלל זה בסוצ'אבה הוטלו מיסים כבדים. ב-1808 חיו בעיר 73 משפחות, וב-1817 עלה מספר ל-272 משפחות יהודיות, אך היו בקשיים כלכליים גדולים בגלל קושי לשלם את המיסים הכבדים.
לאחר אביב העמים ב-1848 עמים רבים קיבלו עצמאות, והיחס למיעוטים השתנה, וגם היהודים קיבלו שוויון זכויות מלא.
מקיסרות אוסטריה-הונגריה עד מלחמת העולם הראשונה (1918-1867)
תחת שלטונו של הקיסר פרנץ יוזף אוהד היהודים, שהיה קיסר אוסטריה מ"בית הבסבורג" היה קיסר אוסטריה-הונגריה, שגשגה הקהילה היהודית והתפתחה במהירות. מספר היהודים והיחס של מספר היהודים באוכלוסייה הכללית גדלו בהתמדה. ב-1880 (תר"מ) אחוז היהודים בבוקובינה היה 11.8% בקירוב, ובסוצ'אבה מנו היהודים 3,750 נפשות מתוך 10,104 תושבים שהם 37.1%. באותה תקופה רוב הבתים במרכז העיר היו בבעלות יהודית, ושם אחד הרחובות הראשיים היה "רחוב היהודים" (Judengasse), שם שנשמר בפי התושבים עד גירוש היהודים ב-1941 (תש"א). ב-1901 (תרס"א) התגוררו בעיר 6,787 יהודים, וב-1914 (תרע"ד) הגיע מספר היהודים לשיא של 8,000 נפשות. ב-1930 (תר"ץ) מספר התושבים היהודיים היה 3,522 שהיוו כחמישית מהאוכלוסייה הכללית.
אחרי המלחמה העולמית הראשונה עד עלות הנאצים לשלטון
לאחר מלחמת העולם הראשונה ונפילת הקיסרות האוסטרו-הונגרית, נכפה על רומניה משטר דמוקרטי בחוזה ורסאי והיא נאלצה לכבד את מתן הזכויות ליהודים על אף האנטישמיות שרווחה בציבור הרחב ובשלטון. הם מבחינתם רצו לסלק את היהודים מהחיים הציבוריים ומהמוסדות האקדמיים.
תקופת שלטון הנאצים והשואה (1945-1933)
עם עליית הנאצים לשלטון בגרמניה בתרצ"ג חל שינוי קיצוני ביחס ליהודים והופצה באמצעות העיתונות הסתה אנטישמית שהיו אחראים עליה תנועות אנטישמיות כמו "התנועה הלגיונרית" שנודעה כ"משמר הברזל" או "הכל למען המולדת" שקמה ב-1927 ו"הליגה להגנת האומה הנוצרית" (או "הליגה להגנה לאומית נוצרית") שקמה ב-1923 שקראו אף לרצוח יהודים כי "היהודים מקלקלים ומזהמים כל דבר במדינה". תנועות אלו לא היו יכולות לפעול כפי שרצו בגלל חוזה ורסאי, אך במצב שנוצר לאחר עליית הנאצים בגרמניה, הוציאו לפועל את המטרות שלהם. הכמורה הנוצרית-אורתודוקסית הייתה אדישה לרדיפת היהודים.
גם מפלגות השלטון שהיו "המפלגה ה'ליברלית'" (של משפחת בראטיאנו), המפלגה הלאומית הרומנית והמפלגה הלאומית החקלאית של יוליו מניו, היו אנטישמיות. אמנם הן לא קראו לרצוח יהודים, אך טענו כי ישנם יותר מדי יהודים ברומניה ויש לסלקם. ב-1935 הודיעה המפלגה הלאומית החקלאית כי מצעה כולל העברת כל מקומות העבודה וניהול המפעלים לידי רומנים, וכך הוחמרו הגזרות וכל היהודים פוטרו ממקומות עבודתם שלהם ומתפקידי ניהול כדי שרומנים יתפסו את מקומם. הגזרות הקשות הביאו לידי כך שרבים מיהודי הקהילה רצו לעלות לארץ, אך כיוון שמספר אישורי העלייה (סרטיפיקט) שהעניק שלטון המנדט הבריטי היו מועט, חלק נכבד לא הצליח לעלות.
בתרצ"ז (1937) נאסרה הופעת העתונות הדמוקרטית שרבים מהעיתונאים שלה היו יהודים ונקראה בידי האנטישמים "העיתונות המתייהדת", אך הופיעה עיתונות אנטישמית שהסיתה נגד יהודים, כמו "פורונקה וורמי" (Porunca Vremii) הקיצוני שהוביל את ההסתה הפרועה בעיתונות כלפי היהודים, "אוניברסול" (Universul) ו"קורנטול" (Curentul). בערב תשעה באב באותה שנה נאסר על היהודים לעסוק בתעשיות המשקאות החריפים והטבק, שהיו עיסוקים מובילים בין היהודים. בזמנה הוחלט על תכתיב וינה שבמסגרתו הועברו להונגריה 43,492 קמ"ר בצפון טרנסילבניה.
גזרות נוספות שהוטלו על היהודים: ענידת טלאי צהוב בצורת מגן דוד, דיבור בחנויות רק ברומנית, השארת העסקים פתוחים בשבת, ואיסור יציאה מהבית בין השעות 6 בערב עד 6 בבוקר. בהמשך גם הונחתו גזרות נוספות ובהן: איסור על רופאים יהודיים לטפל בחולים נוצריים, וחובה לתלות שלט עם מגן דוד שבו כתוב "רופא יהודי" על דלת חדרו או מרפאתו של רופא יהודי; החרמת מקלטי רדיו של יהודים; חובת התייצבות לעבודות כפייה; איסור על תלמידים יהודיים ללמוד בבתי ספר רומניים לאחר מועד בחינות בגרות של אביב ת"ש (1940).
בלחץ גרמני העביר המלך קרול השני ב-1937 את השלטון לממשלת גוֹגה-קוּזה האנטישמית הקיצונית שפעלה במשך 44 ימים מסוף דצמבר 1937 (טבת תרצ"ח) ל-10 בפברואר 1938 (ט' באדר א' תרצ"ח). היא תכננה לגרש ולהשמיד את היהודים, אף לא הספיקה לפגוע כלל ביהודים וברכושם עקב שלטונה קצר הימים שנבע מקשיים כלכליים שהערימו עליה מדינות מערביות ודמוקרטיות. ממשלה זו החליטה לעיין מחדש באזרחות היהודים כדי להצדיק את גירושם, ויהודים היו צריכים להשיג אישורים שונים, שביניהם אישורים שלא הייתה אפשרות לקבלם, תוך השפלה וסחיטת כספים. בעקבות כך נשללה אזרחותן של משפחות יהודיות רבות.
לאחר נפילת ממשלת גוגה-קוזה, קמה ממשלת יון ג'יגוּרטוֹ שתפקדה כשנתיים. בספטמבר 1940 ממשלת "חזית התחייה הלאומית" האטישמית מינתה בראה את הגנרל יון אנטונסקו שהנהיג את המדינה יחד עם התנועה הלגיונרית של הוריה סימה. ב-28 ביוני 1940 נכבשו בסרביה וצפון בוקובינה על ידי הצבא האדום. בחוזה שבין שתי המדינות שכלל העברת שטחים הדדית נקבעה תקופה קצרה שבה ניתן לעבור בין צד לצד. יהודים ניצלו זאת לעבור מרומניה לברית המועצות, וביניהם מתושבי סוצ'אבה. הרומנים האשימו את היהודים בפלישת הסובייטים, ורדיפת היהודים הגיעה לשיא. הפרעות הרציחות ברומניה התרבו כשאחד מהמקרים החמורים ביותר שבהם היו פרעות יאסי. רבים נרצחו או נותרו נכים לאחר שהושלכו מרכבות נוסעות.
ביולי 1941 הגיעו לסוצ'אבה אלפי יהודים שגורשו מעיירות וכפרים במחוז סוצ'אבה, ומצאו מקלט בבתי יהודים ובבתי התפילה. הקהילה היהודית דאגה לרווחתם ככל שניתן. אף שמסוצ'אבה עצמה לא גורשו יהודים, אך הם היו נתונים תחת גזרות קשות ככל יהודי רומניה. בין השאר 30–40 גברים הוחזקו בבית הכנסת הגדול ובבית המדרש, כערבות לשלום החיילים הגרמניים והרומניים. בהמשך הוחזקו גם נשים ובני הערובה הוחלפו כל שבועיים, למעט כמה אנטי-נאצים פעילים שהוחזקו כבני ערובה קבועים. יחידות של הצבא הגרמני ישבו בעיר והתכוננו למלחמה נגד ברית-המועצות, ויהודים אולצו לעבוד בכפייה בהקמת בית חולים צבאי ב"פארק ארני".
בי"ז בתשרי תש"ב (8 באוקטובר 1941) הוקם גיטו, ובשלושת הימים שאחרי גורשו כל יהודי סוצ'אבה לטרנסניסטריה, כמו רבים מיהודי רומניה.
לאחר השואה
לאחר השואה מספר התושבים היהודים הגיע ל-6,000 בעקבות חזרתם של יהודים לעיר והגעתם של אחרים שגרו במקומות אחרים לפני המלחמה כמו מצפון בוקובינה ומצ'רנוביץ. חלק מהחוזרים לא יכולים היו לחזור לבתיהם כיוון שרומנים פלשו לדירות לאחר שברחו. למרות זאת הרוב מיהודי סוצ'אבה שחזרו קיבלו בחזרה את בתיהם.
השלטון היה אז קומוניסטי אך עד 1949 הקומוניסטים לא רדפו את הדת ואת הציונות. כך הג'וינט היה יכול לעזור בשיפוץ בית הכנסת הגדול חוץ מסיוע בשיפוץ בית העלמין ועזרה במזון ולבוש. וכך עם התבססות הקהילה היהודית ופתיחה מחדש של העסקים היהודיים, התעוררה הפעילות הציונית ורבים עלו לארץ. לאחר הקמת המדינה נפתחו שערי רומניה ורובם ככולם של יהודי העיר הגישו בקשות לעלייה לישראל, רק הקומוניסטים המעטים לא הגישו בקשות והיו אנטי-ציוניים.
במרץ 1949 השלטונות אסרו את הפעילות הציונית ואסרו פעילים ציוניים. חלק מהארגונים הציוניים כמו בית"ר ירדו למחתרת. למרות בתחילת שנות ה-50 התירו השלטונות עלייה לארץ באופן חד פעמי ויהודים לא מעטים עלו. יהודים שהגישו בקשות לעלות בסוף 1953 פוטרו מעבודתם או סולקו מלימודיהם באוניברסיטה. השלטון הרומני הוציא צו המחייב מסירת מטבעות זהב ומטבע זר לידי השלטונות ואוסר אחזקהם בידי ידיים פרטיות. הצו גרם לפגיעה במצב היהודים שהיו בידם מטבעות כאלו, ומי שפעל בניגוד לצו ונתפס, עונה ולעיתים גם נשלח לעבודת פרך.
גלי עלייה נוספים היו בשנות ה-70 וה-80, לפי היתר השלטונות. בסוף שנות ה-70 היו 600–700 יהודים בעיר והיום הם מונים עשרות בודדות. יהודים לא מעטים היגרו למדינות המערב באירופה וצפון אמריקה.
רבני הקהילה ומנהיגיה
ברבע הראשון של המאה ה-19 עדיין לא כיהנו רבנים והיה רק מורה לדת. המורה לדת בתחילת המאה ה-19 היה גולדשטיין שאף שהיה אמור להישאר בתפקיד עד סוף אוקטובר 1810, ב-1821 עדיין החזיק במשרתו, וב-21 בספטמבר באותה שנה השיג תעודה מטעם הממשל המחוזי שהסמיכו לרשום גירושין של זוגות יהודיים כשאחד מבני הזוג התנצר.
בתקופות מאוחרות יותר הייתה בסוצ'אבה קהילה יהודית מכובדת שבה כיהנו רבנים חשובים כרב ואב"ד. בין הרבנים נמנים: ר' שלום מוסקוביץ (או מוסקוביץ') - נכד ר' יחיאל מיכל מזלוטשוב שניהל גם חצר חסידית ונודע כ'האדמו"ר משוץ" או "הרבי משוץ" שהיה הרב בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 (היה בערוב ימיו הרבי משוץ בלונדון ונפטר בכ"ב בטבת תשי"ח), הרב זאב וולף הלוי טירנואר שהיה גם רבה של פלטיצ'ן שבמחוז סוצ'אבה, הרב ד"ר אברהם לוי - רב העיר בתקופת מלחמת העולם הראשונה בשיא הקהילה, הרב משה חיים לאו - אביו של הרב ישראל מאיר לאו, הרב משולם ראטה - מחשובי רבני הציונות הדתית בכלל והמזרחי בפרט.
כן פעלה בעיר החצר החסידית שוץ-ויז'ניץ שהוקמה בידי ר' משה הגר, נכדו של מייסד חסידות ויז'ניץ, ר' מנחם מנדל הגר שהיה נכדו של ר' מנחם מנדל מקוסוב, מייסד השושלת. בנו ר' חיים הנהיג את החצר אחריו. מרכז פעילותם היה ב"בית הכנסת גמילות חסדים".
רב ואדמו"ר חשוב נוסף שהתגורר בסוצ'אבה היה ר' יעקב מוסקוביץ (או מוסקוביץ'), נין ר' מאיר השני מפרמישלאן ונכד בתו מרים חיה. היא נישאה לר' יואל שנפטר בתרמ"ו (1886) והם התגוררו בסוצ'אבה. היא האריכה ימים יותר מבעלה והייתה ידועה כבעלת מופת בעזרת מקל שקיבלה מאביה, מבעלי המופת הידועים ביותר בחסידות. היא ביקשה שלאחר מותה יניחו את המקל בקברה להגנה על העיר. במלחמת העולם הראשונה כל העיירות בסביבה נשרפו למעט סוצ'אבה שנותרה שלמה. היא נפטרה בכ"ה באדר תרס"ג ומעל קברה הוקם אוהל מפואר בבית העלמין הישן שהיה עוד פעיל אז. לצידה נקברו בניה, ר' יעקב שלמה מגורה הומור ורבי מאיר, אביו של רבי יעקב. בתשל"ה הועלו עצמותיה ארצה עם המצבות המקוריות ונקברו בהר הזיתים בחלקת כולל גליציה. את מבצע העלאת העצמות עם המצבות ארגן האדמו"ר מבוטושאן רבי מרדכי פרנקל שהיה נשוי לבתו של רבי יעקב מוסקוביץ, מרים יהודית.
ר' יעקב ניהל בסוצ'אבה חצר עם בית מדרש גדול במרכזו. בית המדרש היה מלא בתפילות, ולמדו בו תלמידי חכמים רבים שעמלו בלימוד התורה. הוא הוגלה עם משפחתו לטרנסניסטריה והגיע לגטו שארגרוד שאליה הגיעה קבוצה די גדולה מיהודי סוצ'אבה. ר' יעקב שרד את השואה וחזר לסוצ'אבה. הוא נודע כאיש חסד ונדיב גדול לצדקה ומכניס אורחים. בביתו עבדה טבחית שהכינה אוכל לכל אורח, ואת הכסף שקיבל תרם לצדקה. ר' יעקב עלה לארץ והתיישב בחיפה, והקים בית כנסת ברחוב הלל בשכונת הדר. בנו היחיד ר' זלמן לייב שסירב להנהיג עדה, נודע גם הוא כאיש חסד ונדבן גדול לצדקה, והיה מזכיר המועצה הדתית בחיפה. רעייתו של ר' יעקב הייתה מרת פסיל בת ר' סיני הלברשטם מז'מיגראד, חתן ר' נפתלי הורוויץ ממליץ שהיה אביו של ר' אלימלך הורוביץ ממליץ-קראקא ובנו של ר' ברוך הלברשטאם מגורליץ, בנו החמישי של ר' חיים הלברשטאם מצאנז.
הרב גרשון שטטנר כיהן בעיר כדיין.
בנוסף, הרב יהודה מאיר שפירא, בן דודו של הרב משה חיים לאו, נולד בעיר, וחזר אליה בנעוריו ושהה בה כשלוש שנים עד לנישואיו, כשבתקופה זו רב העיר היה ר' שלום מוסקוביץ.
מנהיגי הקהילה בראשית המאה ה-19 היו חברי ועד הקהילה הרש ברבר, פייביש האטנר, סולומון רורליך, יודה קראמר ויוסל באנדל. בתקופת מלחמת העולם הראשונה בשיא פריחתה של הקהילה, היה יו"ר ועד הקהילה העו"ד ד"ר אדולף פינקלר וסגנו היה שמואל (סמואל) הלמן. בוועד באותו זמן היו חברים עוד ארבעה ובהם רופא העיר, ד"ר יעקב קרמר, והעו"ד ד"ר ליאו בוגן. מזכיר הקהילה אז היה סלומון גוסטמן ו"המורה לדת" היה ברנהרד פרנקל. תקציב הקהילה באותה תקופה היה 100,000 קרונן. כן כיהנו בראשות ועד הקהילה המשפטנים ד"ר מאיר טייך, ד"ר היינריך לופול שהיה גם יועץ עירוני ומנהל ה"אוסטבנק" וד"ר חיים קופפרברג שנשא בתפקיד בשנים 1958-1946.
מוסדות הקהילה
שבעה בתי כנסת, שני שטיבלים ובית מדרש פעלו בעיר כשהראשון הוא בית הכנסת הגדול שהוקם במאה ה-18. ב-1771 נשרף בית הכנסת הגדול. השלטון האוסטרי הסכים להקמתו מחדש רק ב-1781. ב-1799 שופץ בית הכנסת הגדול, ונחנך מחדש כשאת אבן הפינה לבניין החדש הניח ר' חיים טירר מצ'רנוביץ. היום קיים על תילו רק "בית הכנסת גמילות חסדים" כשאת השאר הרסו הקומוניסטים. מבית הכנסת הגדול נותרו רק הקירות. בית כנסת נוספים היו "בית הכנסת חברת תהילים", בית כנסת החייטים", בית הכנסת הוותיקים", ובתי הכנסת של הרבנים הגר ומוסקוביץ', שני שטיבלים היו של חסידי ויז'ניץ וחסידי סדיגורה. "בית המדרש הגדול" נוסד ב-1860. בכל בתי הכנסת, בשטיבלים ובבית המדרש התפללו בוקר וערב והם היו מלאים בחגים.
שלושה בתי עלמין יהודיים ידועים בסוצ'אבה (ראה מאמר עליהם ב"מאמרים על סוצ'בה" בקישורים החיצוניים). בית העלמין העתיק הוקם בגבעה בפאתי העיר כבר בראשית הקהילה היהודית על פי הכתובות העבריות שעל המצבות. בבית העלמין הישן הקרוב למקום בית הקברות העתיק, הופסקה הקבורה מסוף המאה ה-19, והיהודים קברו את מתיהם בבית העלמין החדש יותר שהוקם ב-1892.
הקהילה הפעילה משחטה לעופות במרכז העיר ומשחטה לבהמות למרגלות "מצודת שטפן הגדול", והחזיקה כמה שוחטים.
על מוסדות החינוך נמנו גן ילדים, תלמוד תורה שבו למדו חומש וגמרא ועברית, ובית ספר תיכון יהודי שפעל בשנות ה-20 בבניין סמוך לבניין הקהילה כשמשנת 1925 שפת הלימוד בו הייתה רומנית בגלל חוק המחייב את כל בתי הספר במדינה ללמד ברומנית. וכן היו "חדרים" ומלמדים פרטיים, כולל מלמדים לתלמוד ברמה גבוהה מאשר בתלמוד תורה.
בית המרחץ היחיד בסוצ'אבה במשך שנים רבות שכלל מקווה היה של הקהילה היהודית.
הקהילה הפעילה חברת גמילות חסדים שממנה את "בית הכנסת גמילות חסדים" אך עיקר פעילותה היה צדקה וחסד ובין השאר העניקה הלוואות לסוחרים ללא גביית ריבית, לעומת הבנקים שהיו מלווים בריבית ומתנים את ההלוואה בקבלת בטוחות. לרוב זה היה נעשה רק על סמך האמון בין הלווה למלווה ללא שטר או מסמך כתוב כלשהו. פעילות החסד מרכזית הייתה איסוף כסף לנזקקים. אם זה עבור עניים, או אף אדם שאינו נצרך בימים כתיקונם, אך בגלל מחלה או צרה אחרת הוא זקוק לסכום כסף מעל ליכולתו הכלכלית.
חיי הקהילה
חיי הדת
רוב הקהילה הייתה שומרת מסורת[דרושה הבהרה] וכל מקומות התפילה היו מלאים בתפילות החגים. כל בעלי העסקים היהודיהם סגרו את חנויותיהם ומפעליהם בשבתות וימים טובים. בחודש אלול נהרו היהודים לבית העלמין. בערב יום הכיפורים נאספו בבתי הכנסת תרומות לעניים ולקרניות הציוניות כמו קרן קיימת לישראל וקרן תל חי, ועוד. בחג הסוכות היה לפחות אתרוג אחד מארץ ישראל בכל אחד ממקומות התפילה.
ועד הקהילה דאגה לכל צורכי הדת ולעזרה לנזקקים. פעולות צדקה וחסד והכנסת אורחים רבים נעשו גם באופן פרטי מתוך אמונתם ואופיים של יהודי העיר.
חינוך
החינוך הדתי התקיים בתלמוד תורה ו"חיידרים" פרטיים שהחזיקה הקהילה ובמלמדים פרטיים שביניהם היו כאלו שלימדו תלמוד ברמה גבוהה יותר מאשר בתלמוד תורה.
אלו שלא היו דתיים שלחו את ילדיהם לגן ילדים ולבית ספר. בית הספר היהודי-גרמני החילוני הוקם ב-1790 והמורה הראשון היה אנוך גולדנטל גידף את הדת היהודית והיה בלתי אהוד בגלל זה אף על החילוניים בעיר, כפי שמופיע בדו"ח מ-17 ביוני 1791. היה גם בית ספר תיכון יהודי שמתרפ"ה (1925) הייתה חובה ללמד בו ברומנית. רוב מוריו היו יהודים.
תרבות וספורט
תנועת הנוער "הנוער הציוני" החזיקה ספרייה ולהקת תיאטרון שהציגה בין השאר את ההצגה "איש האפר" שקצרה הצלחה רבה והועלתה גם בבורדוז'ן (או בורדוז'ני) ופלטיצ'ן. גם לסניף "פועלי ציון" הייתה להקת שחקנים שהעלתה בהצלחה הצגות ומחזות של שלום עליכם, י"ל פרץ וש' אנסקי, ועוד.
כן הופיעו בעיר אומנים מפורסמים דינה קניג, סידי טל, סבילה פאסטור, אלכסנדר מויסי והלהקה מווילנה עם פאול בארטוב, שהציגו הצגות ומחזות נודעים (כולל המחזת ספרים מפורסמים) כמו "הדיבוק" (אופרה של אנסקי), טוביה החלבן (המחזת ספרו של שלום עליכם) וקוני למל (מחזמר של אברהם גולדפדן). עוד פעלה בסוצ'אבה אופרה ביידיש ביוזמת ד"ר וולף שרף.
בסוצ'אבה גם הייתה פעילות מוזיקלית ענפה. מוזיקאים מהקהילה, בהם איזידור קאן שהיה ידוע בבוקרשט וד"ר יוסף הלפרן שהיה מנהל הגימנסיה היהודית בסוצ'אבה, הופיעו בקונצרטים שונים. כמו כן, היו בקהילה לפחות ארבעה מורים למוזיקה.
הפעילות הספורטיבית החלה ב-1912 עם ייסוד ארגון הכוח על ידי ד"ר אדולף וגנר כשהענפים הראשונים היו הכדורגל והכדוריד. ב-1928 הוקמו מועדון הספורט "הנצח" וארגון מכבי עם ענפי הכדורגל ההתעמלות וכדוריד נשים והמשך גם טניס שולחן. ספורטאים יהודיים רבים השתתפו ב"מכביאדה" שאורגנה בסוצ'אבה. המשחק הנפוץ ביותר בסוצ'בה היה שחמט. אלוף האזור סוצ'בה בשחמט היה ישראל היבנר שהגיע פעמיים לחצי גמר אליפות רומניה בשחמט בהופעות מכובדות מאוד בבוקרשט ב-1955 וביאסי ב-1956.
פרנסה ועיסוקים
פרנסת היהודים הבולטת ביותר הייתה בתעשייה ומסחר, כשהתעשייה והמסחר הרווחים היו של משקאות חריפים. יהודים לא מעטים החזיקו חנויות ובתי עסק שונים, והיו בתי מלאכה מגוונים.
לא מעט יהודים היו רופאים ורוקחים, עורכי-דין ומשפטנים, אנשי הוראה וחינוך, וכן היו מתווכים, מנהלי חשבונות, חלפני כספים ומנהלי בנקים, סוכני נסיעות, מוזיקאים ושחקנים, וספורטאים. לאחר פיצוץ גשרי הרכבת מעל הנהר סוצ'אבה במלחמת העולם הראשונה כשמאז הרכבת לא הגיעה לעיר, היו יהודים שהתפרנסו מהובלה והסעה. יהודי העיר היו ברובם משכילים והיה להם תפקיד חשוב בחיים הציבוריים.
מסחר ועסקים
תחומי מסחר נוספים על מסחר משקאות חריפים היו: תבואה, בדים, פרוות, עורות, דברי סדקית, ועוד.
בסוצ'אבה פעלו מגוון רב של בתי עסקים: מפעלים ובתי חרושת לייצור משקאות חריפים כמו בירה ויי"ש, מי סודה, ממתקים, שימורי דגים, גרביים, סבון; חנויות של תשמישי קדושה, חנויות לדברים משומשים, מכולות, חנויות ובתי עסק של מכירת מזון (כמו מאפיות, אטליזים, מעדניות, קונדיטוריות, חנויות ליינות, קיוסקים, חנויות לפירות וירקות, חנויות למוצרי חלב, מכירת כעכים, מסעדות, בתי קפה, בתי מרזח ועוד), הלבשה (כולל חנויות נעליים, חנויות הלבשה תחתונה, חנויות לבגדי נשים, חנויות אופנה ועוד), דברי סדקית, בדים, שמיכות, עורות, רהיטים, דברי כתיבה ודפוס, כלי בית, מוצרי זכוכית וחרסינה, צבעים; וכן היו בתי מרקחת, בתי מלון ובתי הארחה, מִכְבָּסוֹת, ועוד.
בעלי מלאכה
בסוצ'אבה פעלו מגוון בעלי מלאכה: חייטים, תופרות, נגרים, סנדלרים, פחחים, ספרים, רפדים, זגגים, סיידים, שענים, שרברבים, ועוד.
החייטות הייתה המקצוע הנפוץ ביותר בין בעלי המלאכה ואחריה הפחחות. המקצועות המובילים אחריהן הן השענות, הנגרות, הסיידות והסנדלרות.[2]
רפואה ורוקחות
רפואה
בתחילת המאה ה-20 מונה לרופא העיר ד"ר יעקב קרמר, היהודי שסיפק לעניים תרופות בחינם. הוא פעל עד להתמוטטות האימפריה האוסטרו-הונגרית. אחד הרחובות בעיר נשא את שמו עד אחרי מלחמת העולם השנייה. עוד לפני מלחמת העולם הראשונה היה הרופא למחלות פנים, ד"ר יעקב ויינפלד נציג העיר בבית הנבחרים של בוקובינה ומרצה בפקולטה לרפואה בווינה.
למרות הצלחת רופאים יהודים אלה ואחרים, הייתה אפליה כלפי יהודים: היו מגבלות על התמחות של סטודנטים לרפואה יהודיים, ולא היה רופא יהודי ראשי במחוז סוצ'אבה. אמנם, בזמן מסוים ד"ר דיקמן היהודי כיהן כרופא גדודי. רוב הרופאים היהודיים למדו באוסטריה ובאיטליה כיוון שברומניה הייתה באופן רשמי הגבלה על מספר היהודים המתקבלים ללימודי רפואה. היהודים שכבר התקבלו ללימודים הוקנטו, הושפלו או הושבו בספסלים המיועדים רק ליהודים, וחלקם הורחקו מהלימודים בתואנות שונות. בנוסף הטילו עליהם מיסים מיוחדים ואסרו עליהם לנתח גופות של נוצרים. פעמים רבות נאלצו להביא גופות יהודים, ובמקרים אחרים זייפו מסמכים והביאו גופות של נוכרים.
הרופאים היהודיים היו בתחומי רפואה רבים: רפואת ילדים, מחלות פנים, אונקולוגיה, גינקולוגיה, דרמטולוגיה, נאורולוגיה, רדיולוגיה, אף אוזן גרון, רפואת עיניים, רפואת שיניים, מנתחים, מרדימים, וטרינריה. וכן בין הנשים היהודיות היו גם רופאות וגם אחיות ומיילדות.
ככל מהיהודים, גם הרופאים גורשו לטרנסניסטריה. רובם חלו בטיפוס הבהרות שבה נדבקו ממטופליהם שחלו במחלה, ורובם ככולם נפטרו בגטו שארגורוד שאליה גורשו חלק נכבד מיהודי סוצ'אבה. לאחר השואה פתחו מרפאות בסוצ'אבה רופאים שחזרו לביתם וכן כאלו שהיו ממקומות אחרים לפני המלחמה.
רופאים רבים שבאו מצפון בוקובינה נוספו בסוצ'אבה ובסביבתה בשנים 1946-1945. כל המרפאות הפרטיות נסגרו ב-1948, ועוד לפני כן באותה שנה נפתחו כל והפקולטות לרפואה המוסדות הרפואיים לכולם ללא הבדל לאום. רופאים יהודיים הועסקו כמנהלים במרפאות ובמחלקות בתי חולים ובתפקידים בכירים אחרים: ד"ר ב' מרדלר היה הרופא הראשי במחוז סוצ'אבה, ד"ר א' שטטנר מונה כרופא ראשי של העיר, ד"ר א' אנדרמן היה הרופא הראשי של מרפאות הפוליקליניקה, ד"ר א' וייטמן התמנה לתפקיד מנהל בית החולים בעיר, ד"ר מ' מיכלזון היה רופא בית הסוהר ועבד גם בפוליקליניקה, וד"ר ברטהולד מרדלר עבד בשנות ה-60 כסגן הרופא הראשי במחוז סוצ'אבה.
כמה רופאים מהעיר נאסרו בזמן השלטון הקומוניסטי מפני שנחשדו בהחזקת זהב ומט"ח.
חלקם עלו לישראל ועבדו בה כרופאים וחלקם היגרו למדינות אחרות.
רוקחות
לפני מלחמת העולם הראשונה היו בסוצ'אבה שלושה בתי מרקחת בבעלות יהודית של ויינגרטן שבו עבדו רק יהודים, של בישוף ושל קאבא, ועוד שניים ביישובים אחרים במחוז באיצקאן (של אטי ואמיליה ברילאנט) ובבורדוז'ן (של בראדר). כן היה בית מרקחת של יהודי שבו עבדו יהודים.
לאחר השואה נוספו כמה בתי מרקחת בבעלות יהודית, ובהם של ברטה בסלר שעבר לפני המלחמה אצל קאבא, של האחיות ברילאנט שעברו לסוצ'אבה, ושל פיני קרנר (ששינה משפרפבר) שעבר בבית המרקחת הלא יהודי.
ב-1948 הולאמו כל בתי המרקחת וכל הרוקחים הפכו לשכירי המדינה. אמיליה ברילאנט הייתה מנהלת בית המרקחת של בית החולים בעיר, והרוקח צווילינג (בורקיס) מונה לתפקיד מנהל בית מרקחת של מרפאות הפוליקליניקה.
רובם ככולם עלו לארץ.
חוק ומשפט
ישנה אבחנה בין כמה תקופות ביחס מערכות המשפט ליהודים מסוצ'אבה והסביבה (למעשה בכל המדינה שאליה היה שייך האזור בתקופה כזו או אחרת) שלמדו משפטים ועבדו במערכות המשפט.
בתקופת המושלים במולדובה (עד 1774) המשפט בקהילות היהודיות התנהל לפי הדגם הטורקי/עות'מאני שבו מונה חכם באשי שהיה הרב הראשי של האימפריה העות'מאנית בתחילת המשרה שבה היה חכם באשי אחד בכל האימפריה, ובהמשך מונו למשרה זו רבנים בערים נוספות ובהן ירושלים, וכל אחד מהן היה ממונה על האזור שלו. החכם באשי הראשון מונה ב-1839 בקושטא והיה כאמור הרב הראשי של כל האימפריה.
כל חכם באשי היה נציג רשמי של השלטונות בפני היהודים ולהפך. הוא שפט בעניינים דתיים, גבה מיסים ומינה רבנים בקהילות קטנות. אך היהודים העדיפו פעמים רבות לפתור סכסוכים בלי נציג רשמי של השלטונות אפילו החכם באשי שהיה רב חשוב. הם פנו לרבנים אחרים ליישב ההדורים ביניהם.
יהודים שנדרשו להתייצב לפני ערכאות המדינה חויבו להישבע בשבועה היהודית המשפילה (more judaico) שנקבעה בידי המושל גריגורה גיקה (1741-1739) ובוטלה ב-1912.
המשפטן היהודי הראשון מסוצ'אבה שידוע עליו היה מנדל הירשל שחי במאה ה-18.
התקופה האוסטרית (1918-1775 - בית הבסבורג והקיסרות האוסטרו-הונגרית) בעצמה מתחלקת לשתי תקופות: עד "אביב העמים" ב-1848 היה היחס למיעוטים וליהודים בייחוד, עוין בכל העניינים. לאחר מכן, עמים קיבלו עצמאות במולדתם ומיעוטים מחוץ למולדתם קיבלו שוויון זכויות. כשנכנס לתוקף חוק שיווין הזכויות ב-1867, עם הקמת קיסרות אוסטריה-הונגריה, עדיין היו מעט יהודים מסוצ'אבה שלמדו משפטים בווינה. אחר כך גדל מספר היהודים שלמדו משפטים ובייחוד אחרי הקמת הפקולטה למשפטים באוניברסיטת צ'רנוביץ. היהודים מסוצ'אבה שלטו בגרמנית שהייתה שפת הלימודים כיוון שגם בתיכון היהודי בסוצ'אבה שפת הלימודים הייתה גרמנית, וגם יהודים מאזורים אחרים שלטו בגרמנית כיוון שבתקופתו של הקיסר פרנץ יוזף, השפה הגרמנית הפכה להיות שפת אם בבתי-אב יהודיים רבים. יהודים למדו משפטים מתוך הצורך להיות בקיאים בחוקי המדינה ולהגן עליהם ועל משפחותיהם בשעת הצורך, ואחוז היהודים בפקולטה למשפטים בצ'רנוביץ בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 היה בטווח 30–40 אחוזים מכלל הסטודנטים.
בין היהודים מסוצ'אבה שלמדו משפטים ועריכת דין, היו שכיהנו בתפקידים בכירים שונים כמו בכירים בעיריית סוצ'אבה ובעיריות אחרות במחוז כמו למשל באיצקן (איצקני), ומנהלי בנקים. רבים מהם היו פעילים בקהילה היהודית, בארגונים ציוניים ובמפלגות שונות. ביניהם: ד"ר ברוך שאפר שהיה יו"ר המפלגה הסוציאל-דמוקרטית בעיר וסגן ראש עיריית סוצ'אבה בשנים 1908-1907, ד"ר וולף רורליך ד"ר וולף רורליך–הורוביץ ששימש כסגן ראש העיר השני בסוצ'אבה, ד"ר מאיר טייך שכיהן כיו"ר ועד הקהילה היהודית ויועץ עירוני, ד"ר נתן וויז'ניפולסקי שהיה מנהיג הציונים הרוויזיוניסטים בסוצ'אבה, ד"ר ל' בוגן שהיה יועץ עירוני, ד"ר היינריך לופול ששימש כיו"ר ועד הקהילה ויועץ עירוני ומנהל האוסטבנק, ד"ר חיים קופפרברג שכיהן כיו"ר ועד הקהילה לאחר המלחמה (1958-1946) ומנהיג ציוני, ד"ר יוסף הלפרן שהיה מנהל בית הספר היהודי בשנות ה-20, ד"ר ישראל (יון) רכמוט שהיה חבר שלא מן המניין של האקדמיה הרומנית, עו"ד פיליפ ברקוביץ' שכיהן כסגן ראש העיר, ועוד. מבין אנשי המשפט הידועים בסוצ'אבה לפחות שישה שופטים.
לאחר התמוטטות הקיסרות האוסטרו-הונגרית ומעבר בוקובינה לרומניה, השפה השלטת בכל המוסדות הייתה רומנית, שבה היהודים לא שלטו, מה שהקשה על קבלתם לעבודה. אך בכל מקרה השלטון והציבור הרומני היו רוויים באנטישמיות, והיה יחס עוין ליהודים. אך בעקבות סעיף חוזה ורסאי, חוזה השלום לאחר מלחמת העולם הראשונה, הושארו מספר שופטים יהודיים בתפקידיהם.
בפקולטה למשפטים בצ'רנוביץ הייתה אווירה עוינת ביותר כלפי היהודים, ובעקבות התפרצויות אלימות בין סטודנטים רומנים ליהודים שנבעו מההתנהגות האנטישמית כלפי היהודים, סולקו דווקא הסטודנטים היהודים. כן סולקו עורכי הדין היהודיים מלשכת עורכי הדין בצ'רנוביץ. מספר הסטודנטים היהודיים למשפטים מסוצ'אבה וממקומות אחרים הלך ופחת מפני שלא שולבו במערכת המשפט, ושנתיים לפני הגירוש לטרנסניסטריה לא התקבל אף לא יהודי אחד ללמוד בפקולטה למשפטים באוניברסיטת צ'רנוביץ.
לאחר השואה היהודים שוב קיבלו את זכויותיהם האזרחיות. לשכת עורכי הדין קיבלה את כל עורכי הדין היהודיים שחזרו, ומשפטנים יהודים קיבלו משרות שונות כעורכי-דין וכשופטים. למרות זאת, רובם ככולם רצו לעלות ארצה, ולא נותר בסוצ'אבה יותר מעו"ד יהודי אחד מכל המשפטנים.
הסעה והובלה
לפני המלחמה העולמית הראשונה הרכבת הגיעה עד לסוצ'אבה, ואף היו שתי תחנות רכבת בעיר. במלחמה הופצצו הגשרים מעל הנהר סוצ'אבה, ובה מסילות הברזל שהוליכו לעיר. לאחר המלחמה לא נבנו מסילות ברזל חדשות במקומן, והתחנות הקרובות ביותר לסוצ'אבה היו בבורדוז'ני ובאיציקני שבמחוז סוצ'אבה, בסביבות שלושה-ארבעה קילומטרים ממרכז סוצ'אבה.
עשרות יהודים ניצלו את המצב והתפרנסו מהובלת סחורות והסעת אנשים בין סוצ'אבה לתחנות הרכבת הללו בעגלות ובכרכרות. למעשה החלו במקצוע זה כבר בזמן המלחמה לאחר שהרכבת הפסיקה להגיע לסוצ'אבה. לאחר המלחמה החלו להסיע אנשים בכרכרות עם שני סוסים בנסיעה שהייתה נוחה יותר וגם יקרה יותר מאשר עם סוס אחד.
מעבר לנסיעות לשתי תחנות הרכבת היו נסיעות בתוך סוצ'אבה ומסוצ'אבה ליישובים בסביבה כמו של רופאים שנקראו לטפל בחולים.
לעגלונים, שכמעט כולם היו יהודים, הייתה תחנה קבוצה במרכז סוצ'אבה. העגלונים היהודיים עבדו ביום ובלילה אך לא בשבתות וימים טובים. חלק מהם שכרו לזמנים אלו עגלון נוצרי.
בין שתי מלחמות העולם לא היו מכוניות פרטיות, מוניות ואוטובוסים, למעט מעין אוטובוס קטן שהיה מסיע מסוצ'אבה לערים ועיירות בסביבה. אך היו משאיות ורכבים קטנים כתחבורה ציבורית ממונעת.
לאחר השואה עגלונים יהודיים שחזרו לסוצ'אבה, חזרו לעבודתם אך לתקופה קצרה, גם מפני שכולם התכוננו לעלות לארץ, וגם מפני שהחל לפעול קו אוטובוסים בין תחנות הרכבת לסוצ'אבה. עגלון בשם שמעון הולצברג היה העגלון האחרון במקצוע שפרנס כ-30 משפחות יהודיות.
תנועות וזרמים בסוצ'אבה
הציונות
התנועה הציונית בסוצ'אבה נוסדה בסוף המאה ה-19, והייתה לה השפעה רבה על חיי היהודים בעיר. היא שלחה שני נציגים לקונגרס הציוני הראשון, ובתרס"ו (1906) אירחה הקהילה היהודית בעיר את ועידת כל הארגונים הציוניים בבוקובינה. פעילות הארגונים הציוניים התמקדה בהסברה וחינוך, איסוף כספים לקרן קיימת לישראל וקרן היסוד, והמטרה העיקרית הייתה הכשרת חלוצים והעלתם ארצה.
בסוצ'אבה פעלו מגוון ארגונים ציוניים, אם מקומיים ואם סניפים של ארגונים ארציים: המזרחי, הציונות הרוויזיוניסטית, חובבי ציון, פועלי ציון, צעירי ציון, הציונים הכלליים, השומר הצעיר, תאודור הרצל, הבונד ששיתף פעולה עם המפלגה הסוציאל-דמוקרטית שרוב חבריה היו יהודים והקים את ארגון הפועלים היהודי הראשון, וארבעה ארגונים ציוניים לנשים: רות שנוסדה ב-תרס"ג (1903), ויצו, "אוז"ה" (OSE) שדאג לטיפול רפואי בעבור ילדי נזקקים, והדסה. בסוצ'אבה פעלו 3 תנועת נוער ציוניות: בני עקיבא של המזרחי, בית"ר של הרוויזיוניסטים, והנוער הציוני של "הציונים הכלליים" שהוקמה רק בתרצ"ט (1939), ובגלל הרדיפות כלפי היהודים היו בה מעט חברים והיא פעלה פחות מ-3 שנים עד לגירוש. היא הוקמה מחדש לאחר השואה והייתה סניף מבוסס עד האיסור על הפעילות הציונית. עוד היו סניפים של קרן קיימת לישראל וקרן היסוד, וכן פעלו בעיר המוסדות האקדמיים הציוניים "מדע" ו"תקווה".
הפעילות הציונית בעיר הואצה בשנות ה-30 וצעירים לא מעטים עלו לארץ מתרצ"ב (1932), כשהראשונים היו חברי בית"ר. מספר הבקשות לעליית עלה בהתמדה, ואחרי עליית הנאצים לשלטון והחמרת הגזרות והרדיפות נגד יהודים ברומניה, הבקשות התרבות מאוד, אך בגלל מיעוט אישורי העלייה (שנקראו אז סרטיפיקטים) שנתן שלטון אלביון הצבועה (עשרה אישורי עלייה על כל מאה בקשות) רבים לא יכולים היו לעלות ולא יכולים היו לברוח מהרדיפות, הפרעות והגירוש לטרנסניסטריה בתקופת השואה.
סניף תנועת המזרחי בסוצ'אבה נוסד בתרע"ח (1918) בימי הרב משה חיים לאו שהיה ציוני נלהב. חייל יהודי דתי שנשאר בשוץ אחרי מלחמת העולם הראשונה אסף צעירים דתיים אחרים ב"בית הכנסת החייטים" ("שניידרשה שול" ביידיש) וסיפר להם על התנועה הציונית ועל תנועת "המזרחי" שדוגלת ב"ארץ ישראל לעם ישראל לפי תורת ישראל". התנועה זכתה לחיזוק מיוחד בזמנו של הרב משולם ראטה שהיה איש התנועה, ביקר בסניפי התנועה ועודדם למבצעים למען הארץ. בשנים תרפ"ו-תרפ"ח (1928-1926). הוקם סניף של תנועת "תורה ועבודה" שהוקמה בפולין בידי שמואל חיים לנדוי, ובתר"ץ הוקם הסניף של תנועת הבת החלוצית-מעשית "תורה ועבודה - השומר הדתי". פעילות הנשים הדתיות התקיימה במסגרת הארגון "רות". סניף תנועת הנוער "בני עקיבא" הוקם בידי חברי ה"מזרחי" בתר"ץ (1930).
אחד האישים הבולטים במזרחי לפני מלחמת העולם הראשונה ואחריה היה ישראל שפירא שנולד בסוצ'אבה בתרנ"ב (1892). הוא עלה לארץ בתרפ"ה (1925) והיה ממייסדי קריית מוצקין וראש היישוב הראשון. מוותיקי קריית שמואל הסמוכה היו האחים שמואל-יצחק, זלמן וקלמן שכטר שהיה ממייסדי סניף "בני עקיבא" בעיר.
הפעילות בסניפים השונים נתמכה בידי שליחים מהארץ ובהם הרב מיימון שהרצה הרצאות מאלפות על יישוב ארץ ישראל, שלמה זלמן שרגאי, נחום נרדי ונתן ביסטריצקי. ר' ברוך הגר, הרבי מויז'ניץ, ריכז את פעילות המזרחי בבוקובינה. בתרפ"ט (1929) התקיימה ועידת צעירי המזרחי בצ'רבוביץ ובה שלושה נציגים מסוצ'אבה, ובוועידת המזרחי בתרצ"ג (1933) שהתקיימה באותו מקום השתתפו שנים-עשר נציגים מהקהילה.
בעקבות ההגבלות הנוקשות של שלטון המנדט הבריטי לאחר ועידת סאן-רמו בתר"פ (1920), התחזקה מאוד התנועה הרוויזיוניסטית הבלתי מתפשרת. סניף הציונות הרוויזיוניסטית בסוצ'אבה נוסד ב-1930 עם תנועת הנוער בית"ר, שנתיים לאחר הוועידה הראשונה של התנועה הציונית הרוויזיניסטית ברומניה שהתקיימה בצ'רנוביץ בתרפ"ח (1928) ובה הייתה נציגה מסוצ'אבה. מאות בנים ובנות היו חברים בסניף בית"ר והיו מחולקים ל"צרורות" כש"צרור" בחורים נקרא תל חי וצרור בחורות נקרא שרה צ'יזיק. "תל חי" הייתה גם ברכת השלום של התנועה לכר המקום שבו נפל יוסף טרומפלדור ושבעה מחבריו בי"א באדר תר"פ. פעילות כל "צרור" כללה לימוד עברית, תולדות עם ישראל, ציונות וידיעת הארץ. סניף הציונות הרוויזיוניסטית ותנועת הנוער שלה ארגנו בעיר אספות ומשפטים ציבוריים, ואספו כסף בעבור קרן תל חי.
היהודים שחזרו לסוצ'אבה אחרי המלחמה או היהודים שבאו לסוצ'אבה כשהתגוררו במקומות אחרים לפני השואה, היו ברובם ציוניים, ועם התבססות הקהילה היהודית התעוררה הפעילות הציונית. כשנפתחו שערי הארץ לאחר הקמת המדינה עלו רבים לישראל. לאחר האיסור על הפעילות הציונית בתש"ט (1949) של השלטון הקומוניסטי שקם ברומניה לאחר המלחמה, הגישו לא מעטים בקשות לעלייה והם סולקו מעבודתם או מלימודיהם האקדמיים. אך בפעמים מזדמנות אישרו השלטונות לעלות לארץ, וכך היו גלי עלייה מסוצ'אבה ומקומות אחרים בשנות ה-50, בשנות ה-70 ובשנות ה-80.
מפלגות פוליטיות
יהודי סוצ'אבה היו פעילים בשלוש מפלגות:
- המפלגה הסוציאל-דמוקרטית שרוב חברי הסניף שלה בסוצ'אבה היו יהודים והיו"ר היה המשפטן ד"ר ברוך שאפר. ד"ר שאפר היה ראש העירייה לפני מלחמת העולם הראשונה. הוא יזם את בניית תחנת חשמל ב-1911 ואת תיעול העיר.
- המפלגה הקומוניסטית. אף שנאסרה בידי שלטונות רומניה מ-1922 היו בסוצ'אבה גרעין קומוניסטית בין שתי מלחמות העולם שכמעט 90% ממנו היו יהודים. קומוניסטים ובכלל זה יהודים מהמפלגה נרדפו בידי השלטונות ומהם נאסרו או הוגלו למחנות שביניהם מחנה וופניארקה בטרנסניסטריה שנודע לשמצה.
- המפלגה היהודית, שבה תמכו רוב יהודי סוצ'אבה בבחירות לבית הנבחרים ב-1931 ו-1932. המפלגה השיגה סבסוד ממשלתי למעונות הסטודנטים, הנחה של 75% לאגרת דרכון לעולים והקלות לארגון תנועות נוער ציוניות.
קישורים חיצוניים
- הגרסה המקוונת של ספר יהודי סוצ'בה (שוץ) וקהילות הסביבה
- מאמרים על סוצ'בה (בעיקר על הקהילה היהודית) באתר של מיזם "מסע אל המורשת היהודית" שהוקם בידי מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל וממומן בידי קרן אבי חי.
הערות שוליים
הקהילה היהודית בסוצ'אבה28847977