בוגדן חמלניצקי
 | |||||||||
| הדפס עץ מקורי של חמלניצקי מ-1651, מאת וילם הונדיוס | |||||||||
| לידה |
1595 או 1596 סובוטיב?, פלך קייב | ||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
6 באוגוסט 1657 צ'יהירין | ||||||||
| מדינה | הסיץ' הזפורוז'י | ||||||||
| מקום קבורה | כנסיית אליהו הנביא (אילינסקה) בסובוטיב; הגופה אבודה | ||||||||
| בת זוג |
אנה סומקו (1623-1647) הלנה צ'פלינסקיה (1649-1651) אנה זולוטרנקו (1651-1657) | ||||||||
| |||||||||
זינוֹבי בוגדן [נהגה: בּוֹהְדַּן] חְמֶלְנִיצְקִי (ברותנית מערבית: Ѕѣнові Богдан Хмелнiцкiи,[1] באוקראינית מודרנית: Зиновий Богдан Хмельницький; 1595/1596–6 באוגוסט 1657) היה ראש הסיץ' הזפורוז'י וממנהיגי מרד הקוזאקים הגדול נגד האיחוד הפולני-ליטאי. אף שהצליח לבסס ישות עצמאית־למחצה בגיבוי הצאר הרוסי, הישגיו נתבטלו לאחר מותו. בתולדות אוקראינה הוא נחשב לאחד ממניחי היסודות לאומה, בעוד שבהיסטוריה של עם ישראל הוא נזכר כצורר האחראי לגזירות ת"ח-ת"ט ולרצח אלפי יהודים.
ביוגרפיה
שנים ראשונות
מעט מאוד ידוע בוודאות על ראשית חייו של חמלניצקי. משערים שנולד ב־1596-1595 בסביבות העיר צ'יהירין, כ-63 ק"מ מדרום לצ'רקאסי; מקום הלידה המקובל הוא הכפר סובוטיב. אביו, מיכאילו, שימש כסגן המושל של צ'יהירין והיה כנראה בן־אצולה זוטר. שם אימו לא ידוע, אך ידוע שהייתה בת קוזאקים ממעמד גבוה. את עיקר השכלתו רכש בבית־ספר ישועי בלבוב, שם למד לטינית, פולנית, היסטוריה ואמנות הנאום. מסדר הנזירים הישועי פעל להפיץ את האמונה הקתולית בקרב הרותנים (סלאבים מזרחים) האורתודוקסים של אוקראינה, על רקע מערכת דיכוי אלימה של המלך והאצולה כלפי הכנסייה האורתודוקסית המקומית (מהלכים שעוררו התמרמרות קשה מצד האוכלוסייה). חמלניצקי סיים את לימודיו ב-1617, כאשר - בניגוד לרבים אחרים - הוא לא הפך לקתולי. הלחץ מצד השלטון הביא להתקוממויות תכופות של הקוזאקים מן הסיץ' הזפורוז'י.
ב־1620 יצא ביחד עם אביו מיכאילו למלחמה בה פתח האיחוד הפולני–ליטאי כנגד העות'מאנים בנסיכות מולדובה. כוחות הנוצרים ספגו מפלה ניצחת בקרב צוצורה באוקטובר של אותה שנה - והאב ובנו נשבו בידי הטורקים. מיכאילו מת בשבי, וחמלניצקי בילה שנתיים כעבד – או, לפי גרסאות אחרות, כמשרת אישי של קצין בצי הימי, או כחותר בגליאה. במשך הזמן רכש שליטה בטורקית, עד שלבסוף שוחרר אחרי תשלום כופר על ידי האיחוד הנוצרי לפדיון שבויי צוצורה, בשנת 1622. חמלניצקי שב לכפרו לנהל את אחוזת אביו הקטנה, ושם נשא לאישה את אנה סומקו שילדה לו ארבע בנות וארבעה בנים: סטפניה, קתרינה, מריה, טימיש (שנקרא כך על שם נהר בטרנסילבניה, כדי לרצות נסיך מקומי); עוד בן יורי, וכן עוד בן ושתי בנות ששמותיהם אבדו.
חמלניצקי הצטרף ל"קוזאקים הרשומים", מסגרת שהשלטון יצר כדי להסדיר את מעמדם של אנשי הסיץ', בהציעו להם חירויות והקלות שונות תמורת שירות בצבא האיחוד. מ-1625 נטל חלק בפשיטות ימיות שערכו הקוזאקים בשטחי העות'מאנים, לא תמיד באישור המלך, והועלה לדרגת שר־מאה. העצמאות היתרה של ה"רשומים", והחיכוכים התכופים עם האוכלוסייה בגלל מדיניות הדיכוי, הניעו את השלטונות באוקראינה לצמצם בהדרגה את מספר הקוזאקים "הרשומים", צעד שעורר יתר מרמור מצד הנתינים. חמלניצקי קודם בהמשך לדרגת "סופר גדודי". לא ידוע אם השתתף בפועל בארבע המרידות נגד הכתר שנערכו בין 1630 ל־1638, אך שמו מופיע על כתב הכניעה שסיים את מרידת פבלוק, שהייתה האחרונה. ב־1633 הוא נלחם לצד הפולנים במצור סמולנסק, כנגד הרוסים, וב־1637 נכלל במשלחת שיצאה לוורשה כדי לשטוח את טענות הקוזאקים על הדיכוי המתמשך בפני המלך ולדיסלאב.
ב-1645 ניטשה מלחמה בין העות'מאנים לרפובליקה של ונציה בכרתים. הוונציאנים הציעו לוולדיסלאב להצטרף ללחימה. הוא היה מעוניין, אך חשש מנציגי האצילים בסיים והגה מזימה כדי לעקוף התנגדותם: באפריל 1646 זימן המלך לפגישה משלחת שכללה ארבעה נציגים מבין הקוזאקים, עמם נמנה גם חמלניצקי. הוא הציע להם השבת רוב זכויותיהם והכפלת מספר "הרשומים", ובתנאי שיפתחו מיוזמתם בעימות עם הטורקים ויגררו בכך את הממלכה כולה למלחמה. מזימתו של ולדיסלאב נחשפה על ידי השגריר הוונציאני, שהיה מעוניין להרתיע את העות'מאנים, והסיים הנזעם אילץ את המלך, באוקטובר, לסגת מן התוכנית.
המרד
ערכים מורחבים – מרד חמלניצקי, גזירות ת"ח-ת"ט
במשך מספר חודשים התרחשו כמה אירועים בחייו של חמלניצקי שהפכו אותו למורד: ב־1647 מתה אשתו אנה. הוא התארס עם אישה בשם הלנה צ'פלינסקי. הדיווחים על מה שהתחולל לאחר מכן, כפי שציין ההיסטוריון אורסט סובטלני, סותרים ומעורפלים: יריבו של חמלניצקי, דניאל צ'פלינסקי, פשט על סובוטיב כשהקוזאק נעדר, החרים את כל הרכוש שניתן היה לשנע ונטל עמו את הלנה. לפי גרסאות שונות הוא חטף או פיתה אותה ולבסוף נישא לה, ולפי טענה אחת היא אף הייתה בתו. לא ברור אם פעל מיוזמתו או ששימש כעושה־דברו של בעל האדמות הגדול אלכסנדר קונייצפולסקי, שחשש מתחרות מצד חמלניצקי בעסקי המשקאות החריפים או לחלופין חמד את אדמותיו. בנוסף סופר שצ'פלינסקי הלקה למוות את בנו בן העשר במהלך המעשה. חמלניצקי הנזעם פנה לבתי־המשפט מספר פעמים ואף נסע אל המלך עצמו, אך האצולה נהנתה מעצמאות גמורה באיחוד ואף בחרה את השליט; ולדיסלב היה מנוע מלהתערב.
חמלניצקי החל לארגן התקוממות. הוא נטל את המכתבים שהמלך נתן למשלחת כששכנע אותם להצטרף למזימתו, נסע ברחבי אוקראינה והציג אותם בפני מנהיגים מקומיים כראיה לכך שוולדיסלב היה נכון להעניק להם ויתורים נרחבים. בשלהי 1647, כששב לביתו, נאסר בהוראת קונייצפולסקי. הוא הצליח להימלט בעזרת חברים בינואר 1648 ועשה את דרכו אל מחנה הסיץ' הזפורוז'י, באי ניקיטינסקאיה שבעיקול נהר הדנייפר. באזור המרוחק, שהיה נתון למשיסת הטטרים, הוא היה בטוח מהרשויות. חמלניצקי שכנע את ראשי הקוזאקים שנכחו במקום לפתוח בהתקוממות כללית: ב־25 בינואר הכניע את חיל־המצב הקטן מטעם האיחוד באי, שרובו מנה רשומים שהחליפו צדדים והצטרפו אליו. במרץ נסע לבירת חאנות קרים ושכנע את הח'אן אסלאם השלישי גיראי לכרות עמו ברית. הלה סיפק לו 4,000 פרשים בפיקוד טוגאי ביי. ב־18 באפריל נבחר על ידי אספת קוזאקים להטמאן הסיץ'. שמועות על המרד התפשטו, וחמלניצקי חצה את הדנייפר בראש צבאו. במאי הנחיל שתי מפלות כבדות לכוחות הכתר: הידיעות על ניצחונותיו הניעו מרד עממי בכל רחבי אוקראינה. רבבות נהרו למחנהו. תומכיו טבחו בקתולים, באוניאטים וביהודים בכל מקום שנפל לידיהם. אף כי מעשי הזוועה הידועים יותר נגד האחרונים, כמו רציחות נמירוב וטולצ'ין, בוצעו עצמאית על ידי מקסים קריבונוס, חמלניצקי הזכיר את "השעבוד בידי היהודים והפולנים" כסיבות למרד ובהמשך דרש לשווא מתושבי לבוב שיסגירו לידיו את יהודי העיר. תומכיו היו אחראים למותם של עד ל-20,000 יהודים באוקראינה, לפי אומדנו של שאול שטמפפר.[2]
ב־1 ביוני עצר חמלניצקי את צבאו, שתפח ללא היכר, וחנה בבילה צרקווה. להערכת היסטוריונים, מטרותיו היו צנועות למדי וכללו בעיקר את השבת הטבות הרשומים. הוא לא היה מעוניין בעצמאות דווקא, וחשש מהתסיסה החברתית שהתחוללה בקרב הצמיתים ופשוטי העם ומכך שההרג ההמוני באצולה הקתולית יופנה גם כלפי בני המעמדות הגבוהים מקרב הרותנים. באותו החודש שיגר איגרת לוורשה, בדרישה להכפיל את מספר הרשומים, לשלם להם ולהפסיק את רדיפת הדת האורתודוקסית. הסיים, שהיה עסוק בבחירת מלך חדש במקום ולדיסלב שמת ב־19 במאי, השיב בחיוב. חמלניצקי פרש לביתו בצ'יהירין. כמה מנהיגי קוזאקים, בראשות קריבונוס, פנו לתמוך בצמיתים המתקוממים ונעו מערבה במסע כיבושים מזורז. בערים שנפלו לידיהם נטבחו אלפים. במקביל, ניהל האציל העשיר ביותר באוקראינה, ירמי וישניובייצקי, מסע מלחמה נגד המורדים על דעת עצמו. התפתחויות אלה שמו קץ לרגיעה. בסוף יולי יצא חמלניצקי לשדה הקרב כדי לתמוך בקריבונוס. ב-23 בספטמבר השמיד את צבא הכתר בפילאבצי, וצבאו התקדם מערבה עד זמושץ' עליה הטיל מצור. חמלניצקי חשש מניהול מערכה באזור פולני וקתולי בחורף, צבאו היה תשוש ויאן השני קז'ימייז', מלך פולין היה נכון לפשרה. ב־24 בנובמבר נסוג חמלניצקי מזמושץ', ונכנס לקייב בתהלוכת ניצחון ב־2 בינואר 1649. ארבעה ימים קודם לכן נישא להלנה, אך היא מתה כבר ב־1651. באותה שנה התחתן בשלישית, עם אנה זולוטרנקו.
לנוכח הישגיו, שעלו בהרבה על כל מרד קוזאקים מן העבר, לא היה נכון ההטמאן להסתפק עוד בדרישותיו מתחילת המאורעות. הוא החל לכנות עצמו בתואר "נסיך רותניה". המשא ומתן עם האיחוד נכשל בפברואר, ושביתת הנשק ביניהם קרסה במאי. חמלניצקי חיפש גם בעלי־ברית מבחוץ, ופנה בתחילה לשולטן הטורקי. בשנים הבאות ניהל בהפוגות מלחמה עם האיחוד, שנקטעה על ידי שביתות נשק מזדמנות שהופרו זו אחר זו, תוך שהטטרים עוברים צד בכל פעם שהדבר השתלם להם. כמו כן פלש פעמיים למולדובה כדי לאלץ את וסילה לופו לתת את בתו לאשה לבנו, טימיש, בתקווה שיוכל לאחד את הסיץ' עם הנסיכות ולזכות בחסות העות'מאנים. בשלהי 1653 נענה הצאר הרוסי בחיוב לפניות שחמלניצקי שיגר אליו עוד מראשית ההתקוממות והזמסקי סובור הצביע בעד מתן סוזרניות לסיץ'. נציגי הקוזאקים התכנסו בעיר פריאסלאב ונשבעו אמונים למוסקובי בראשית 1654. חמלניצקי והצבא הרוסי יצאו למערכה נגד פולין–ליטא בשנה הבאה. ההטמאן, שחשש מהתערבות הצאר בפוליטיקה הפנימית של הקוזאקים ומנסיונותיו לחתור תחתיו, ניצל את הפלישה השוודית לאיחוד בקיץ 1655. הרוסים חששו מהאויב החדש וכרתו ברית עם יאן קז'ימייז', אך מנהיג הקוזאקים ניהל משא-ומתן חשאי ובדצמבר 1656 הצטרף להסכם ראדנוט שנועד לחלק את פולין-ליטא בין השוודים, ברנדנבורג, נסיכות טרנסילבניה וצדדים אחרים. בינואר של השנה הבאה שיגר את עוזרו אנטין ז'דנוביץ בראש חיל קוזאקים לסייע בפלישה המשולבת של כוחות החותמים אל פולין גופא. מתווה ראדנוט נכשל, והצאר הזועם עורר מריבות ומתחים בשורות הקוזאקים. חיל המשלוח הובס ביולי. חמלניצקי מת זמן קצר לאחר ששמע על כך, ב־6 באוגוסט 1657.
גופתו נטמנה בכנסיית אליהו הנביא בכפר סובוטיב, והיא אבודה כיום; ככל הידוע, המצביא הפולני סטפן צ'רנייצקי הורה על חילול הקבר כשכבש את האזור ב־1664. נסיונותיו של חמלניצקי לבסס עצמאות רותנית הוכתרו בכישלון: הגדה המזרחית של הדנייפר הייתה לגרורה רוסית והסיץ' פורק על ידי יקטרינה הגדולה ב־1775. הגדה המערבית נותרה תחת שליטה פולנית ורובה סופח אף הוא לרוסיה ב־1795.
בהיסטוריוגרפיה
בין אומות העולם נודע חמלניצקי בעיקר כמנהיג המרד נגד האיחוד הליטאי-פולני, שהביא בסופו לסיפוח אוקראינה אל האימפריה הרוסית. בקרב היהודים זכור שמו כצורר רשע, מוביל הפרעות שכונו "גזרות ת"ח ת"ט", בהן נרצחו אלפי יהודים על ידי הקוזאקים בהנהגתו. בהיסטוריה הפולנית ייזכר כמרצח אכזר שפתח תקופה רעה בתולדות האיחוד, ממנה לא התאושש עד לקיצו כעבור כמאה וחמישים שנה. בכך דוכאה התפתחות התרבות האוקראינית תחת עריצות האימפריה הרוסית ואחר כך הסובייטית. פרשנות זו לאירועים הונצחה בספרו של הנריק סנקביץ' "באש ובחרב", הנחשב לקלאסיקה בפולין.
היסטוריונים רוסים העלו את חמלניצקי על נס כמוביל מה שתיארו כ"איחוד נחלות רוס של קייב מחדש", לאחר שהוחרבה על ידי המונגולים במאה ה־13. מורשתו נתנה בפועל לגיטימציה לשליטה רוסית באוקראינה, הן בזמן הצארים והן בימי ברית המועצות. אחרי סיפוח יתרת השטח של פולין ב־1939 הופק סרט תעמולה אודותיו, ודמותו ניצבה במרכז חגיגות מלאת שלוש מאות שנה ל"איחוד אוקראינה עם רוסיה", ב־1954.
בשל חלקו באירועים אלו היחס כלפיו בהיסטוריוגרפיה הלאומית האוקראינית, שהחלה להתגבש במאה ה־19, מורכב. חמלניצקי נחשב לגיבור לאומי ואף לאבי האומה, וסקרי דעת קהל מראים שהוא נחשב על ידי הציבור לאחת הדמויות החשובות בהיסטוריה. אך נמתחת עליו ביקורת קשה בשל כך שכפה על ארצו חסות רוסית, שהפכה לשלטון דיכוי ממושך. המשורר הלאומי טאראס שבצ'נקו הציג את הקוזאק באור שלילי, וייחל באחת הפואמות שלו לכך ש"בוגדן השתוי" לא היה בא לעולם, או מת בטרם עת, לפני שהספיק לחתום על אמנת פריאסלאב ב-1654. בגרסה המקורית של "לא אבדה עוד אוקראינה", שהפך לימים להמנון הלאומי, כתב פבלו צ'ובינסקי: ”הוי בוגדן, בוגדן \ רם, לנו הטמאן \ היאך אוקראינה \ למוסקובים נתן?” מאז קבלת העצמאות ב-1991, לאחר התפרקות ברית המועצות וזניחת הנרטיב הרוסי–סובייטי של "האיחוד מחדש ב־1654", מנסים אנשי רוח ומעצבי דעת קהל אוקראינים למצב מחדש את חמלניצקי, במנותק מהיבט זה.[3]
לקריאה נוספת
- Paul Robert Magocsi, A History of Ukraine: The Land and Its Peoples University of Toronto Press, 2010. עמ' 210–231.
- Orest Subtelny, Ukraine—A History, University of Toronto Press, 2000. עמ' 123–139.
- Amelia M. Glaser, Bohdan Khmelnytsky as Protagonist: Between Hero and Villain, בתוך: Stories of Khmelnytsky: Competing Literary Legacies of the 1648 Ukrainian Cossack Uprising, Stanford University Press, 2015. עמ' 1–19.
- Frank Sysyn, The Changing Image of the Hetman: On the 350th Anniversary of the Khmel'nyts'kyi Uprising, Jahrbücher für Geschichte Osteuropas, 1988, עמ' 531–545.
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה
|
|---|
- מרדכי אליאב, קידוש השם בגזירות ת״ח–ת״ט, באתר "דעת".
- על בוגדן חמלניצקי מנקודת מבט יהודית, ב"אנציקלופדיה היהודית" באתר דעת.
- בוגדן חמלניצקי, במהדורת האינטרנט של האנציקלופדיה היהודית בשפה הרוסית (ברוסית)
שגיאות פרמטריות בתבנית:בריטניקה
פרמטרי חובה [ 1 ] חסרים
שגיאות פרמטריות בתבנית:Find a Grave
פרמטרי חובה [ 1 ] חסרים
הערות שוליים
- ^ ראו איות, לדוגמה, בשער הרשומות של סמואיל וליצ'קו מ-1720; האיות של "חמלניצקי" זהה לזה בחתימתו האישית.
- ^ שטמפפר, שאול. ?What Actually Happened to the Jews of Ukraine in 1648. Jewish History, מאי 2003, עמ' 207-227.
- ^ ראו גלזר וסיסין ב"לקריאה נוספת".
