תקווה

תקווה היא הרצון שתתגשם במציאות התרחשות שהאדם רוצה בקיומה. היא כוללת רגש של ציפייה ורצון להתרחשותו של דבר מה, החל מדברים חומריים כמו רצון להשיג חפץ מסוים או להגיע לסטטוס של עושר וכלה בתקווה לדברים רוחניים יותר כמו השגת טוב ואושר וכדומה.

שורש המילה העברית, קו"ה, מקביל למילה האכדית quu, לחכות, לארמית קְוָא ולערבית קַוִיַ, להיות חזק; יש המקשרים זאת עם המילה 'קו', כמחבר בין העבר לעתיד, דרך ההווה: ”הִנֵּה אֲנַחְנוּ בָאִים בָּאָרֶץ אֶת תִּקְוַת חוּט הַשָּׁנִי הַזֶּה תִּקְשְׁרִי בַּחַלּוֹן...” (יהושע, ב', י"ח).

ישנו הבדל בין אמונה שהיא ביטחון מבוסס במה שיתרחש, לבין תקווה שהיא בעצם השאיפה הבסיסית לטוב, בלי נגיעה של המציאות והריאליות: ”אפילו חרב חדה מונחת על צוארו של אדם - אל יתייאש מן הרחמים” "גם כשנראה שאפסו הסיכויים - לא מתה התקווה" בתקווה מתגלמת השאיפה של האדם לעולם טוב או שונה.

במקורות

ביהדות מודגשת שלילת הייאוש; למשל בפסוק בתהילים: ”קַוֵּה אֶל ה', חֲזַק וְיַאֲמֵץ לִבֶּךָ, וְקַוֵּה אֶל ה'” (כ"ז, י"ד). דוגמה בולטת נוספת היא אמרתו של רבי נחמן מברסלב, ”אין שום ייאוש בעולם כלל”.

בתרבות האומות

במיתולוגיה היוונית הואנשה התקווה. כשפתחה פנדורה את תיבת פנדורה יצאו ממנה כל הרעות בעולם למעט התקווה. לכאורה היוונים החשיבו את התקווה למסוכנת. אבל ללא התקווה שתלווה את כל הצרות האנושות התמלאה בייאוש. כשפנדורה חזרה לתיבה ושחררה ממנה גם את התקווה הייתה הקלה גדולה.

חוסר תקווה הוא ייאוש. בדתות מסוימות, למשל בנצרות, נחשב הייאוש לחטא.

בהמנון התנועה הציונית, "התקווה" (שיסודו בשירו "תקוותינו" של המשורר נפתלי הרץ אימבר), אשר נקבע כהמנון מדינת ישראל, מובעת תקווה לחזור לארץ ישראל לאחר אלפיים שנות גלות, למשל במילים: "הַתִּקְוָה בַּת שְׁנוֹת אַלְפַּיִם".

על פי הפסיכולוג אריק אריקסון בשלב הראשון של הילדות בינקות, בקונפליקט שמתעורר אצל התינוק בין אמון בסיסי לחשדנות בסיסית, בצליחה תקינה של שלב זה, הוא אמור ללמוד לפתח תקווה, כאשר הוא יודע שאימו איננה לידו, והוא מקווה שהיא תחזור שוב.

ראו גם

• אינטרס

קישורים חיצוניים

ערך זה הוא קצרמר בנושא פסיכולוגיה. אתם מוזמנים לתרום למכלול ולהרחיב אותו.