בית הכנסת החורבה

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
(הופנה מהדף החורבה)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
בית הכנסת החורבה
מבנה בית הכנסת מבחוץ, 2014
מבנה בית הכנסת מבחוץ, 2014
מידע כללי
שימוש בית כנסת
כתובת רחוב היהודים 89, הרובע היהודי
מיקום העיר העתיקה, ירושלים
מדינה ישראלישראל ישראל
בעלים החברה לשיקום ולפיתוח הרובע היהודי
נוסח תפילה נוסח אשכנז
הקמה ובנייה
תקופת הבנייה ? – (שוחזר ונפתח מחדש ב-2010)
מידות
גובה 24 מטר
מידע טכני
קיבולת 215 מקומות ישיבה
קואורדינטות 31°46′31″N 35°13′53″E / 31.775233°N 35.231395°E / 31.775233; 35.231395
http://www.rova-yehudi.org.il/churva2.asp
(למפת ירושלים העתיקה רגילה)
 
בית הכנסת החורבה
בית הכנסת החורבה
בית הכנסת "החורבה", תשע"ח-2019
בית הכנסת המשוחזר בתשעה באב, 2012
בית הכנסת המשוחזר בסוכות

בית הכנסת החורבה (או חורבת רבי יהודה החסיד, מכונה בקיצור החורבה) הוא בית כנסת במרכז הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים, על יד כיכר החורבה ומול בית הכנסת צמח צדק. בית הכנסת נבנה בשנית בתחילת המאה ה-18 על ידי קבוצת העולים עם רבי יהודה החסיד, נחרב בידי בוניו הערבים בשל אי תשלום חובות, נבנה בשלישית באמצע המאה ה-19 על ידי קבוצה מתלמידי הגר"א, נחרב בשלישית בידי הלגיון הערבי הירדני ב-21 במאי 1948, במהלך המערכה על ירושלים במלחמת העצמאות, ונבנה ברביעית בראשית המאה ה-21.

מקור שמו של בית הכנסת בתקופת חורבנו הארוכה בין בנייתו השנייה והשלישית. בית הכנסת שימש מרכז הקהילה האשכנזית בירושלים עד אמצע ימי המנדט הבריטי, ונחשב לבית הכנסת האשכנזי החשוב והמרכזי בירושלים עד לחורבנו השלישי.

תולדות מתחם בית הכנסת

מתחם בית הכנסת ממוקם במרכז "חצר האשכנזים" (בערבית: "דיר אל-שיכנז"), ההקדש של הקהילה האשכנזית בירושלים החל מראשית המאה ה-15 עת קנו יהודים מהקהילה האשכנזית את החצר ממשפחת א-שרף ובנו בה בית כנסת ומבנים נוספים. (גם חלקו הצפוני של המגרש שימש בוודאות כחצר האשכנזים כבר בשנת 1621, עם עליית רבי ישעיה הלוי הורוביץ (השל"ה), לירושלים), וצידו הדרומי גובל בבית כנסת המכונה בית כנסת הרמב"ן. החצר שימשה כהקדש יהודי-אשכנזי וגרו בה עניים מיהודי אשכנז אשר שהו בירושלים, והייתה החצר היהודית הראשונה המתועדת במפורש, ואולי אף הראשונה בכלל.[1]

נקודות ציון בסביבה

אברהם משה לונץ, תיאר[2] בשנת תרנ"א (1890) מבנים נוספים בחצר בית הכנסת:

מול הישיבה גר הרב שמואל סלנט, שהיה רב קהילת האשכנזים הפרושים בירושלים, ואב בית הדין שלה.

בית הכנסת הראשון

לעומת החצר, שהייתה הקדש לקהילה האשכנזית בלבד, בית הכנסת הקטן שנבנה שימש את כלל הקהילה היהודית, אשר הייתה רובה ירושלמית מקומית, ובחלקה הקטן אשכנזית או מאגן הים התיכון.

בית הכנסת הקטן לא ידע מנוח והיה נתון למתקפות פוליטיות, משפטיות ופיזיות לאורך שנים רבות. בהיסטוריוגרפיה היהודית מוטעמת רדיפה זו בסיפור שמתבסס על איגרת של רבי עובדיה מברטנורא. על פי הסיפור, שנים לא רבות לאחר רכישת החצר החליט אחד היהודים שגרו בה להתאסלם בעקבות סכסוך עם הקהילה היהודית. לאחר מותו, אמו שהייתה בעלת הבית הקדישה אותו לבניית מסגד, אשר עומד עד היום.[3] עם זאת, מוג'יר א-דין, היסטוריון מוסלמי בן התקופה מציין שהמסגד נבנה כבר במאה ה-14,[4] לפני רכישת בית הכנסת על ידי היהודים. בכל מקרה, מאחר שהמסגד היה בנוי צמוד לבית הכנסת היו חיכוכים בין מתפללי שני המבנים שגרמו לניסיונות חוזרים ונשנים מצד המוסלמים להפסיק את פעילותו: ב-1474 נהרס בית הכנסת לאחר שטענו שהיהודים בנו אותו בניגוד לחוקי עומר, אך מאוחר יותר באותה שנה הוא נבנה מחדש בצו של הסולטאן. הסכסוכים המשפטיים שבו וחזרו מספר פעמים עד שבתקופת השלטון העות'מאני הוציא המושל העות'מאני של ירושלים צו שאוסר שימוש בבית הכנסת, אם כי המבנה עצמו נותר על תילו. החצר עצמה המשיכה לשמש את הקהילה האשכנזית בירושלים, אך הפכה למוזנחת ועזובה בגלל עוניה ומסכנותה של הקהילה. מיקום המסגד בצידו של בית הכנסת מסביר את הקשיים המרובים שעברו על בית הכנסת הזה לאורך שנות השלטון המוסלמי בעיר, למרות שבתי כנסת אחרים לא סבלו באותו אופן.[1]

בית הכנסת השני

בית כנסת החורבה ולהבדיל כיפת הזהב מתנשאים מעל בנייני העיר העתיקה (צולם ב-2011)

לאור נסיבות התקופה, הייתה כלכלתה של הקהילה האשכנזית בירושלים מבוססת על תרומות מיהודי אירופה. אולם בגלל המשברים השונים שפקדו את יהודי אירופה במאה ה-17 הקהילה נאלצה ללוות כספים מהתושבים הערבים המקומיים כדי להמשיך להתקיים. בשנת 1692 התמוטט בית הכנסת הישן שעמד בחצר והקהילה היהודית לקחה הלוואות נוספות כדי לבנות אותו מחדש.[5] הבנייה הסתיימה בראשית שנת 1700. לאחר סיום הבנייה מחדש, חזרה הקהילה האשכנזית להתפלל בבית הכנסת. יש הטוענים שטעות נפוצה, נקשרה בשם בית הכנסת, בדבר הייחוס של בניית בניין זה לחבורת רבי יהודה החסיד משדליץ שבפולין, אשר נחשבה לעלייה הגדולה בשעתו. אך למעשה, אלה עלו רק ב-14 באוקטובר 1700, יותר מחצי שנה לאחר סיום שיפוץ בית הכנסת הגם שמסע עלייתם רב ההד ערך 3 שנים ובשיאו כלל 1500 איש. עם זאת, יש יסוד סביר להניח שקשירת שמו של רבי יהודה החסיד בבית הכנסת קשורה בתרומות לטובת המבנה, שהביא איתו בעת עלייתו, או לכל הפחות הבטיח להביא כשעמד לעלות.[5] יכול להיות גם שהדבר קשור במותו המוקדם שאירע רק שישה ימים בלבד לאחר הגעתו לירושלים.

למרות שגורלם של בני הקבוצה היה רע ומר, יכול להיות שהם גם היו מעורבים בניסיונות השימור של בית הכנסת והם, לדוגמה, שלחו את אחד מראשיהם, גדליה הלוי מסמיאטיץ, אל הגולה לאיסוף כספים להצלה מהחובות הגדולים אליהם נקלעו. גדליה הדפיס בברלין 1716 ספר בשם "שאלו שלום ירושלים" בו גולל את פרשת העלייה על מנת לגייס כספים. מאמצי הגיוס הניבו סכום של 25,000 רייכס טאלר, אולם בח' בחשוון ה'תפ"א (נובמבר 1720) פקעה סבלנותם של הנושים המוסלמים, הם הציתו את החצר והרסו אותה עד היסוד. כל היהודים האשכנזים גורשו מירושלים ונאסר עליהם לשוב אליה. האיסור היה בתוקף כ־100 שנים. בעקבות כך נאלצו האשכנזים שהתעקשו לגור בירושלים להתחזות לספרדים, כפי שהעיד ר' משה הירושלמי:

"אסור לו ליהודי ממדינותינו מפולין או מארצות אשכנז אחרות להיכנס לירושלים, אלא אם כן הוא מלובש במלבושי תוגרמה ומדבר בלשון תוגרמה עד שאין יודעים בו שמאשכנז הוא, וכל זאת בגלל מעשה חבר החסידים שעלו עם רבי יהודה החסיד השני ע"ה."

— אברהם יערי, מסעות ארץ ישראל, עמ' 449

החצר נותרה בחורבנה והתפרסמה בכינויה "חצר חורבת רבי יהודה החסיד" או בקיצור "החורבה". הכספים שנאספו נותרו באירופה והופקדו למשמרת בידי שמשון ורטהיימר, יהודי החצר של הקייזר קרל השישי. לאחר מותו של שמשון (ב־1724) הפקיד בנו, וולף ורטהיימר את הכספים בידי הקייזר, שם נוהלו הכספים ב"קרן הירושלמית", עד לנפילת בית הבסבורג ב-1804.

בית הכנסת השלישי

בית כנסת החורבה בעשור הרביעי או החמישי של המאה ה-20

במהלך המאה ה-19 חזרו היהודים האשכנזים להתגורר בירושלים בעקבות עליית תלמידי הגר"א. עקב חזרתם לעיר והתגבשותה של עדת הפרושים התעוררה היוזמה לחדש את בניית בית הכנסת, כאשר בראש המאמצים עמדו רב הקהילה הפרושית, רבי מנחם מנדל משקלוב תלמידו של הגאון מווילנה, שהיה גזבר הקהילה וטרח בהשגת רישיונות הבנייה ותשלום החובות העתיקים הכרוכים בחצר.

בראשית ה'תקצ"ז (1837) הושג רישיון הבנייה המלכותי ('פירמאן') ממוחמד עלי (שליט מצרים)[6] לבנייתו מחדש של בית הכנסת. שנה קודם נחנך במקום בית הכנסת מנחם ציון שנוסד על ידי רבי אברהם שלמה זלמן צורף, והיה לבית הכנסת האשכנזי הראשון בירושלים בעת החדשה.

יוסף אמזלג, היהודי העשיר ביותר בירושלים, תרם כסף בשביל הבניין וקנה בשנות ה-30 חדר לתלמוד תורה בבית הכנסת, שבחזיתו הייתה אבן שציינה את נדבנותו. החדר הוקדש לזכר בנו, יצחק דוד.[7]

ביולי 1855 ביקר משה מונטיפיורי בירושלים ומסר לקונסול הבריטי, ג'יימס פין, את פירמאן הסולטן לבניית בית הכנסת "החורבה". לאחר מכן הוצג מונטיפיורי עם תעודותיו לפני הפחה באופן רשמי, וזה נעמד כאשר הפירמאן הוקרא בקול על ידי המזכיר הרשמי, ובסוף הקריאה הצדיע לו.[8]

עיכובים כספיים שונים גרמו לכך שרק בי"ז בניסן תרי"ז (1857) החלה בנייתו של בית הכנסת פעם נוספת, בחסותם של מונטיפיורי ושל הברון אלפונס, אחיו של אדמונד ממשפחת רוטשילד. עקב כך שמו הרשמי של בית הכנסת נקרא 'בית יעקב', על שם אבי הברון, ג'יימס יעקב.

רבי אברהם מרדכי אלתר בעצרת תפילה בבית הכנסת בנובמבר 1942, בעקבות הידיעות על גורל יהודי אירופה
קובץ:בית הכנסת חורבה בירושלים Hurva Synagogue by Yitzhak Frenkel יצחק פרנקל.jpg
בית הכנסת, על ידי הצייר יצחק פרנקל

האיש שהיה אחראי על הבנייה הפיזית של בית הכנסת היה זאב וולפנזון שפעל בכמה תפקידים: הן כמפקח וגזבר ההוצאות וההכנסות על הבניין, והן כמנהל העבודה הראשי על בניית בית הכנסת הגדול מתחילת הבנייה ועד סופה. לבניין נאספו תרומות רבות בישראל ומחוצה לה, חלקן הגדול נאסף בידי זאב עצמו בפעילותו המגוונת כשד"ר. כל פעילותו להקמת בית הכנסת במשך כ־8 שנים נעשתה בהתנדבות וללא קבלת תמורה כספית (הערכתו של החוקר לונץ שעבר על פנקסו של וולפזון). עם זאת, סבל רבות ביחד עם שותפו יוסף יואל ריבלין מתלונות על ניהול כספי לקוי של הבנייה מצד נרגנים. בשנת 1859 נשלח כשד"ר להודו ולאוסטרליה יעקב ספיר, על-מנת לגייס כספים נוספים לבניית בית הכנסת. פעילים בבניה היו גם ר' הלל שרלין ור' אליהו שלמה זלמן בסאן. האחרון אף עשה זאת תוך סיכון חייו וגם נפצע בהתנפלות ערבים.[9]

לאחר הקמת בית הכנסת, אולם בטרם הוגבהו קירותיו עד לגובה בו הוצבה מאוחר יותר כיפתו, נערכה בו תפילת-הודיה לאות הכרת תודה לממשלת בריטניה על עזרתה בקבלת האישור להקמתו. הקונסול הבריטי, ג'יימס פין, הוזמן לתפילה והושב אל שולחן בין בימת הקריאה לארון הקודש. התפילה הראשונה בבית הכנסת הייתה תפילת "הנותן תשועה למלכים", תפילה המתייחסת בדרך כלל לשליט האזור שבו היא נאמרת, אולם השמות שנזכרו בה היו של ויקטוריה, מלכת הממלכה המאוחדת ומשפחתה, ולא שמו של הסולטאן העות'מאני שהיה שליט האימפריה העות'מאנית והארץ באותה עת. לאחר מכן באה תפילה לחיי הקונסול ומשפחתו. לאחר התפילות הושרו זמירות בעברית ובהן מזמורי תהילים והפיוט "אדון עולם". לאחר הטקס הדתי, הוגש כיבוד ונוגנה מוזיקה על ידי קלרינט ותוף. הקונסול הבריטי כתב בספרו: "וכך ערכו היהודים, כמוהם כשאר העדות, תפילה פומבית מלווה מצהלות. אכן, חידוש היה זה בירושלים שככה יוכלו לזקוף ראשיהם ולהקים בית כנסת שייראה בעיר כולה ובארץ למרחוק".[10]

אחד התורמים הגדולים ביותר להקמת בית הכנסת החורבה היה יהודי מבגדאד בשם יחזקאל ראובן. מעל פתחו של אולם התפילה הייתה קבועה כתובת ששבחה את יחזקאל ראובן על שתרם "יותר מחצי גוף הבניין מכסף הנדבה הזאת".

בכ"ד באלול תרכ"ד (1864) נחנך בשנית בית כנסת במבנה גדול ומפואר שנקרא "בית הכנסת בית יעקב בחצר חורבת רבי יהודה החסיד", אך שמו העממי לדורות השתמר כ"בית הכנסת החורבה".

באותו היום הייתה שמחה גדולה בקרב יהודי ירושלים, וכפי שמתאר זאת יוסף ריבלין בעיתון המגיד:[11]

"ויהי בהתאסף כל העם יחד פצחו וירננו יחדיו בקול חוצב להבות אש מזמורי תהלות מלך ישראל... אחר נסעו העם להביא ספרי תורות בקול ששון וקול שמחה, וכלי שיר לפניהם, תוף וכינור ומינים ועוגב על פני הרחוב, וזקנים אדירי תורה לא נמנעו מלפזז ולכרכר עם הספרי תורה, עד בואם אל היכל ה' מקדש מעט".

בתהלוכה השתתפו ר' משה יהודה לייב זילברברג בעל ה"זית רענן", ר' מאיר אוירבך בעל ה"אמרי בינה", ר' יוסף זונדל מסלנט ועוד מגדולי ירושלים.

בבית כנסת זה ובמבנים הצמודים לו שכנו אחדים מן המוסדות החשובים של עדת האשכנזים ה"פרושים" בירושלים, ביניהם: בית הדין, בית מדרש ותלמוד תורה עץ חיים.

תשעה חודשים לאחר פתיחת שערי בית הכנסת, הובא ארון קודש ענק ומפואר, ששימש לפני כן במשך כשתים עשרה שנים בקהילת חרסון.[12]

בשנת 1901, עם פטירתה של ויקטוריה, מלכת הממלכה המאוחדת, נשא עליה אפרים כהן-רייס הספד בבית הכנסת, במעמד הקונסול האנגלי והמושבה האנגלית בירושלים. הספד זה, שכהן-רייס עמד על כך שלפני הקראתו באנגלית, ייאמר מתחילה בעברית, היה הנאום העברי הראשון בבית כנסת זה.[13]

בבית הכנסת היו שמורים דגלי הגדודים העבריים שליוו את חיילי הגדודים העבריים בכיבוש ארץ ישראל ועבר הירדן המזרחי. בתקופת המנדט הבריטי כיהן כנשיא בית הכנסת הרב הראשי הרב קוק, ובמסגרת תפקיד זה נשא חלק מדרשותיו המפורסמות בבית כנסת זה. בשנת 1920, בשבת נחמו, התפלל בבית הכנסת הנציב העליון הראשון, הרברט סמואל. הייתה זו השבת הראשונה בה שהה בארץ ישראל, והוא התכבד בעליית מפטיר וקריאת ברכות ההפטרה.

בשנת 1933, בעת שהותו בארץ לרגל צילום סרט אודות מסעותיו בארץ הקודש, ביקר בבית הכנסת החזן הנודע יוסף (יוסל׳ה) רוזנבלט, והוביל את התפילה לצדו של הרב קוק. בדיעבד, הייתה זו הופעתו המוזיקלית האחרונה של רוזנבלט, ימים ספורים לפני מותו הפתאומי מדום לב.[14]

בשנת 1942 בנה האצ"ל סליק מתחת לארון הקודש, כחלק מתוכנית האצ"ל למלחמה כנגד כיבוש גרמני אפשרי של ארץ ישראל במלחמת העולם השנייה.[15] הסליק התגלה רק במהלך העבודות לשיקום "החורבה" בראשית המאה ה-21, מגיני הרובע בתש"ח לא היו מודעים לקיומו, ולאנשי האצ"ל שידעו על הסליק לא הייתה דרך להעביר מידע זה למגינים באותה עת.

פנים בית הכנסת החורבה בין השנים 1934–1939, מאוסף ספריית הקונגרס

בסוף 1942, לאחר שפורסמו בארץ ישראל הידיעות הרשמיות על רצח יהודי פולין כונסה עצרת זעקה ותפילה בבית הכנסת בהשתתפות מאות רבנים ומתפללים.[16]

תיאור מבנה בית הכנסת השלישי

את התכנון למבנה השלישי עשה האדריכל הטורקי אסעד אפנדי. אפנדי הגיע לירושלים לשם עבודות שיפוץ ותחזוקה במסגדי הר הבית בשנת 1856, ובזמן שהותו בירושלים הכין גם את תוכנית בית הכנסת. בית הכנסת תוכנן בסגנון אדריכלי המכונה נאו-ביזנטי, שאפיין רבים ממבני הציבור והדת באימפריה העות'מאנית .[17]

מבנה בית הכנסת כלל ארבעה מגדלים רבועים בפינותיו, וביניהם ארבע קשתות בגובה 16 מטרים אשר תמכו בכיפה שהתנשאה מעליהן. מעל לקשתות התנשא בסיס הכיפה המעוגל ובו שנים עשר חלונות לכל רוחות השמים, ועליו הכיפה שהייתה מצוירת בצבע כחול כהה ומעוטרת בכוכבי זהב. גובהו הכולל של בית הכנסת עד לקצה כיפתו היה 24 מטרים.

אורכו של היכל בית הכנסת היה 15 מטרים ורחבו 14 מטרים. עזרת נשים הייתה בגלריה חיצונית משלושת צידי האולם (למעט צד מזרח), והגישה אליה הייתה מהמגדלים שבפינות הבניין. ארון הקודש היה ארון מפואר במיוחד, שהובא במיוחד עם שער הכניסה לבית הכנסת מבית כנסת בעיר חרסון שברוסיה (כיום אוקראינה), ארון קודש שנבנה על ידי קנטוניסטים שגויסו בכפייה לצבא הרוסי ושבו לדת היהודית לאחר שחרורם. ייחודו של ארון הקודש היה שהוא כלל שני חלקים, עליון ותחתון, ועליו ארבעה עמודים בסגנון קורינתי. מעל ארון הקודש היה פתוח חלון בצורת פרח בעל שלושה עלים, ובו שמשת ויטראז' מצוירת.

הבימה של בית הכנסת הייתה מעוצבת מעץ, אך בשנת 1927 ברעידת האדמה הגדולה, נפלה הנברשת של בית הכנסת והרסה את הבימה. בעקבות זאת נבנתה הבימה מחדש משיש. קירות בית הכנסת היו מצוירים ומעוטרים. בשיפוץ בית הכנסת בסוף שנות השלושים הוחלפו ציורי הקיר, מצד ימין של ארון הקודש צוירה מנורת בית המקדש, ומשמאלו הר סיני ועליו לוחות הברית. מעליהם צוירו שני מגיני דוד גדולים. בארבע פינות האולם (מעל לקשתות) צוירו ארבעת המקומות הקדושים: קבר רחל, הכותל המערבי, מגדל דוד, ומערת המכפלה.

זאב וילנאי מספר שבבית הכנסת החורבה היה מעין עמוד קלון שכונה 'הקונֶה' (שם זה בא כנראה משפת היידיש). ה'קונה' הייתה מחוץ לבית הכנסת, לצדה של עזרת נשים והייתה בנויה כמין אצטבא של עץ. מי שעבר עבירה חמורה או אפילו אשה שנחשדה במעשה מגונה הושם שם למשך מספר שעות, וכל מי שעבר במקום חרף וגדף את החוטא/ת. לימים הוסר ה'קונה' ובמקומו הושם שלט ובו נוסח ברכת קידוש לבנה.[18]

בית הכנסת במלחמת העצמאות

חייל הלגיון הערבי עומד בתוך הריסות בית הכנסת החורבה ומחזיק בידו מגילה של ספר תורה. צולם על ידי הסופר ג'ון רוי קרלסון, מאי 1948.

המבנה ניצב במלוא תפארתו עד מלחמת העצמאות. מפקד הלגיון הערבי בירושלים, עבדאללה א-תל, ביקש להסיר מעצמו את האחריות לחורבן בית הכנסת ולכן 48 שעות קודם לכן כתב אל אוטו לנר מהצלב האדום, והזהיר אותו שאם ה"הגנה" לא תעזוב את עמדותיה בבית הכנסת ובחצר הסמוכה אליו, הוא ייאלץ לתקוף אותו. אולם מפקד הרובע היהודי, משה רוסנק, לא היה יכול להסכים לבקשה זו. א-תל לא קיבל תשובה על מכתבו והורה לכבוש את בית הכנסת. חבית בנפח 200 ליטר מלאה בחומר נפץ, פוצצה חור בקיר בית הכנסת. במשך 45 דקות בלמו 12 אנשי ה"הגנה" את הלגיון ומנעו ממנו לפרוץ דרך החור, אולם בסופו של דבר פרצו חיילי הלגיון פנימה. הלגיונרים ניסו לטפס על ראש כיפת בית הכנסת כדי להניף שם דגל ערבי. שלושה מהם נורו על ידי צלפי ה"הגנה", אולם הרביעי הצליח.[19]

ב-27 במאי 1948 בל"ג בעומר, כיום לפני כניעת הלוחמים, פוצץ בית הכנסת בידי לוחמי הלגיון הערבי.[20] לאחר מכן החריב הלגיון את בית הכנסת תפארת ישראל. העיתונאי האמריקני ג'ון רוי קרלסון תיעד את חורבות בית הכנסת מיד לאחר פיצוצו:
”רק קיר אחד נשאר לפליטה מבית הכנסת 'החורבה' העתיק... מבעד לענן האבק שכיסה את כל האזור ראיתי את הקיר הזה. והנה התפוצץ תחתיו מטען הדינאמיט השביעי והקיר האחרון כרע תחתיו ושקע במערבולת ההריסות [...] השקפתי על השרידים מעוררי הרחמים של מה שהיה פעם בית הכנסת 'החורבה'. מלאכת הרס נאמנה נעשתה כאן. אבן על אבן לא נשארה. על קרעי קיר אחד התנדנד לוח עם עשרת הדיברות. רק זה נשאר כאן כמזכרת וכאות אזהרה לעולם קל הדעת ולארגון האומות חסר הישע ... גוילי ספרי תורה היו פזורים בין ההריסות”.[21]

שיקום חורבות בית הכנסת אחרי 1948

הקשת המשוחזרת בבית כנסת החורבה, סוף המאה העשרים

מבית הכנסת נותרו רק עמודים אחדים ויסודות. אחרי מלחמת ששת הימים, לא שוקם בית הכנסת במסגרת שיקום הרובע היהודי, אך שוחזרה באופן סמלי אחת מארבע הקשתות שתמכו בכיפת הבניין. קשת זו הפכה לסמל בית-הכנסת ולוגו של החברה לשיקום ולפיתוח הרובע היהודי ולמוסדות רבים בשכונה. המבנה היחיד בחצר החורבה ששרד ושוקם מיד לאחר מלחמת ששת הימים היה בית הכנסת מנחם ציון, המשמש מאז כבית כנסת.

עורך הדין יעקב סלומון, דור חמישי בארץ ובנו של חיים סלומון, שהיה ראש קהילת ירושלים הנצורה בזמן מלחמת העצמאות, פעל למען שיקום החורבה, החל ביוני 1968. סלומון הצליח לעניין את לואי קאהן מפילדלפיה, שנחשב לגדול האדריכלים היהודיים בעולם דאז, לסייע בתכנון המבנה החדש וסביבתו. לואי קאהן ביקר באתר בישראל והגיש תוכניות ראשוניות של בניין חדש ומפואר ומקורי, שהתבססו על הרעיון שייעוד הבניין אינו שיחזור הבניין הקודם כבית כנסת עבור העדה האשכנזית בעיר העתיקה בלבד, אלא, כמרכז רוחני קדוש יהודי ולאומי-דתי, לכלל ישראל. שר הדתות ד"ר זרח ורהפטיג ועוזריו התנגדו, ואילו טדי קולק, ראש העיר ירושלים, תמך ועשה רבות לקידום התוכנית של לואי קאהן על כל היבטיה. בגלל אילוצים תקציביים עקב מלחמת יום הכיפורים, ובגלל פטירתו של לואי קאהן, הוחלט להסתפק בשיקום ושיחזור הבניין הישן[22]

בראשית המאה ה־21 החליט דירקטוריון החברה לשיקום הרובע היהודי, בראשות הרב ערן הוכברג, ואדריכל החברה דאז, אדריכל גדעון חרל"פ, כי הגיעה העת להחזיר עטרה ליושנה, ולהתחיל בבנייתו מחדש של בית הכנסת בשלישית. התכנון נעשה מול מתנגדים רבים בממסד העירוני והתכנוני, שביקשו להנציח את המצב הקיים. בשנת 2003 החלו עבודות שחזור ושיפוץ נרחבות. תחילתו של השיקום הייתה בחפירת יסודות ועריכת חפירה ארכאולוגית בה נמצאו ממצאים ממספר תקופות, וביניהם מספר מקוואות מתקופת בית שני ורחוב מהתקופה הביזנטית. הממצאים שומרו והם מוצגים במרתף בית הכנסת.

בשנת 2006, לרגל תחילת שיקום האתר, הוצא לאור הספר "חצר חורבת רבי יהודה החסיד" על ידי הרב ליאור זילבר. ספר זה מגולל לראשונה את סיפורו של האתר.

בפברואר 2007 הוכתר בטקס סמלי על ידי גופים חרדים הרב שמחה קוק, רבה של רחובות, כרב בית כנסת החורבה, אולם בית הכנסת מנוהל בפועל על ידי החברה לשיקום ולפיתוח הרובע היהודי.

ב-כ"ט באדר ה'תש"ע (15 במרץ 2010), בתום תהליך השיקום והשחזור, נחנך בית הכנסת בטקס חגיגי.[23][24]

מודעה הקורא לברך ברכה על בית הכנסת החורבה

בשל העובדה שנחרב ושוקם מחדש, יש פוסקים שכתבו כי יש לברך על ראיית בית הכנסת את ברכת מציב גבול אלמנה, אם לא ראהו במשך שלשים יום.[25]

בית הכנסת הרביעי

תפילה בבית כנסת החורבה, נובמבר 2011

מבנה בית הכנסת מתבסס על שרידי הקירות של המבנה העות'מאני. נדבכי הקירות שלא נהרסו ושרידי כותל המזרח של בית הכנסת שנותר עומד, שולבו במבנה המודרני. בעוד קירות הבטון המודרניים מסוידים בלבן, הושארו הקירות מן המבנה הישן בלתי מטוייחים. אדריכל בית הכנסת המשוחזר היה נחום מלצר. מהנדס בית הכנסת היה יוסי גורדון. שיחזור בית הכנסת דרש מחקר מעמיק בגאומטריה, בפרטים ובחומרים של בית הכנסת המקורי (השלישי) ופתרונות קונסטרוקטיביים יצירתיים.

פנים המבנה עוצב לפי תמונות בית הכנסת מראשית המאה ה-20 ועל פי דגם שנבנה בשנת 1912 לערך על ידי האמן מאיר רוזין ולפי עדויות. חלק מציורי הקיר שוחזרו בטכניקה מיוחדת, בפרט שוחזרו ארבעה מדליונים המציגים את מערת המכפלה, קבר רחל, טבריה וצפת וציור קיר מעל הפתח המציג כלי נגינה תלויים על ערבות מעל נהר, כאיור של הפסוק "עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל שָׁם יָשַׁבְנוּ גַּם בָּכִינוּ בְּזָכְרֵנוּ אֶת צִיּוֹן עַל עֲרָבִים בְּתוֹכָהּ תָּלִינוּ כִּנֹּרוֹתֵינוּ".[26]

עזרת הנשים נמצאת בגלריה מצד מערב, בצידה יש עלייה למרפסת בסיס הכיפה, ממנה מובילים שני גרמי מדרגות לוליניות חיצוניים עשויים פיתוחי ברזל אל רום הכיפה ואל הכניסה לגלריה פנימית עטורת חלונות, המשקיפה אל חלל בית הכנסת מלמעלה.

על כיפת בית הכנסת כתובים שמותם של 12 שבטי ישראל; בפינות שבין הקשתות הפנימיות מצוירים ארבעה אתרים קדושים: טבריה העתיקה, מגדל דוד, קבר רחל ומערת המכפלה. על החלק העליון של הקיר המערבי מצויר נהר ונוף וכתוב ציטוט מספר תהילים קל"ז: עַל נַהֲרוֹת, בָּבֶל--שָׁם יָשַׁבְנוּ, גַּם-בָּכִינוּ: בְּזָכְרֵנוּ, אֶת-צִיּוֹן. ב עַל-עֲרָבִים בְּתוֹכָהּ-- תָּלִינוּ, כִּנֹּרוֹתֵינוּ. ג כִּי שָׁם שְׁאֵלוּנוּ שׁוֹבֵינוּ, דִּבְרֵי-שִׁיר--

ארון הקודש שוחזר לפי צילומים של ארון הקודש הישן, אלא שהוא גדול יותר בנפחו הפנימי מן הארון המקורי.

בשנת 2010 נפתח בית הכנסת מחדש בטקס חגיגי. הרב שמחה הכהן קוק הוכתר כרב בית הכנסת, וכיהן בתפקיד עד לפטירתו בכ"ג באייר תשפ"ב. לאחר פטירתו, מתפללי בית הכנסת, המשתייכים ברובם לקהילת אדרת אליהו, הכתירו במקומו את הרב אליהו (בן הרב יום טוב) זילברמן כרב בית הכנסת,[27] אך הנהלת בית הכנסת והקרן למורשת הכותל המערבי התנגדו למהלך.[28]

עיקר מתפללי בית הכנסת לכל אורך השנה באים מקהילת אדרת אליהו (זילברמן).

גלריה

לקריאה נוספת

מחקרים
מקורות
  • ליאור זילבר, חצר רבי יהודה החסיד, ירושלים: הוצאה פרטית, 2006.
  • שלמה אליהו פריימן פותח שערים, יומנו של שמש החורבה, הוצאת פלדהיים ירושלים תש"ע.
  • חורבת ר' יהודה החסיד - בית הכנסת הגדול בית יעקב ו'עץ חיים', בנשיאות מרן הראי"ה קוק, ירושלים, ארגון אור האורות, תש"ע-2010.

קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
ויקישיתוף תמונות ומדיה בוויקישיתוף: בית הכנסת החורבה

הערות שוליים

  1. ^ 1.0 1.1 ר. גפני, א. מורגנשטרן, ד. קאסוטו, חצר האשכנזים בירושלים: ימי הראשית (אלחנן ריינר), החורבה: שש מאות שנה של התישבות יהודית בירושלים, ירושלים: החברה לשיקום ולפיתוח הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים בע"מ, 2010
  2. ^ אברהם משה לונץ, בתי הכנסיות והמדרשות של כל העדות השונות, בירושלם ת"ו – מקומם, זמן התיסדותם, קורותם ומנהגיהם, פרויקט בן-יהודה
  3. ^ גפני, מורגנשטרן, קאוסטו, ריינר: חצר האשכנזים בירושלים: ימי ראשית, החורבה: שש מאות שנים של התיישבות יהודית בירושלים, יד בן צבי, 2010, עמ' 22-23
  4. ^ M.H. Burgoyne, Mamluk Jerusalem, The British School of Archaeology in Jerusalem, 1987, עמ' 513
  5. ^ 5.0 5.1 פיקאלי, אלישבע בן שמעון: חבורת ר' יהודה חסיד בירושלים: מבניין לחורבן 1622–1700. מתוך: ר' גפני, א' מורגרסטרן, ד' קאסוטו, החורבה: שש מאות שנים של התיישבות יהודית בירושלים (45-56).
  6. ^ אריה מורגנשטרן, (2010). ההיסטוריה של בית כנסת "החורבה". בתוך: הנ"ל וראובן ק. גפני (עורכים), החורבה - שש מאות שנים של התיישבות יהודית בירושלים ירושלים: הוצאת יד יצחק בן-צבי.
  7. ^ מיכאל איש-שלום, מסעי נוצרים לארץ־ישראל, עמ' 157, הערה 41; עמ' 473.
  8. ^ ג'יימס פין, עתות סופה, עמ' 496-495.
  9. ^ החורבה, עמ' 106. בנתיב חיי, עמ' 65. עטרה ליושנה, עמ' 42.
  10. ^ ג'יימס פין, עתות סופה, עמ' 580-579.
  11. ^ המגיד, שנה שמינית גיליון 42.
  12. ^ המגיד, שנה תשיעית גיליון 29.
  13. ^ אנציקלופדיה לחלוצי היישוב ובוניו, כרך ג (1949), עמ' 1154.
  14. ^ Samuel Rosenblatt, Yossele Rosenblatt, The Immortal Cantor: The Story of His Life as Told by His Son, New York: Cantors Assembly, 2005, עמ' 349-350
  15. ^ יואל יעקובי, סודו של הסליק מתחת לארון הקודש, באתר ערוץ 7, 11 במרץ 2010
  16. ^ רבני ארץ-ישראל אל עם ישראל ואל אומות העולם, דבר, 30 בנובמבר 1942
  17. ^ דוד קרויאנקר, אדריכלות בירושלים - הבנייה בעיר העתיקה, עמ' 188-189
  18. ^ זאב וילנאי, ירושלים, חלק ד, עמ' 268-269).
  19. ^ דומיניק לאפייר, לארי קולינס, ירושלים, ירושלים, עמ' 402–403.
  20. ^ הלגיון הרס חורבת ר' יהודה החסיד, דבר, 28 במאי 1948
  21. ^ ג'ון רוי קרלסון, מקהיר עד דמשק, פרק שמונה עשר: גולה, עמ' 239-237.
  22. ^ יעקב סלומון, בדרכי שלי, פרק 23: "מאמצי לשיקום "החורבה" - חורבת רבי יהודה החסיד", הוצאת עידנים, ירושלים, 1980, עמ' 370–372
  23. ^ נטע סלע, י-ם: בית הכנסת החורבה קם מהחורבות שוב, באתר nrg‏, 12 במרץ 2010
  24. ^ חזקי עזרא ועוזי ברוך, בית כנסת 'החורבה' נחנך בלב העיר העתיקה, באתר ערוץ 7,
  25. ^ הלכה ברורה חלק י"א עמוד שי"ב, הרב אלישיב (מובא בספר 'מציב גבול אלמנה' עמ' 67 הערה 4).
  26. ^ ספר תהילים, פרק קל"ז, פסוקים א'-ב'.
  27. ^ משה ויסברג, בליל שבת: הגר"א זילברמן מונה לרב "החורבה", באתר בחדרי חרדים, 28 במאי 2022.
  28. ^ משה ויסברג, הקרב על רבנות 'החורבה': "מותנה במכרז", באתר בחדרי חרדים, 31 במאי 2022.


בתי כנסת משוחזרים בעיר העתיקה
בית הכנסת החורבה • בית הכנסת אוהל יצחק • בתי הכנסת הספרדיים • בית הכנסת תפארת ישראל • בית הכנסת ציון המצוינת טראם
אתרי הרובע היהודי
שכונות בתי מחסה
רחובות רחוב היהודים • רחוב הקארדו • רחוב משגב לדך • רחוב בתי מחסה • רחוב חב"ד • כיכר החורבה
שערים שער ציון • שער האשפות • שערי חולדה • שער הבורסקאים • שער המוגרבים • שער החפירות
אתרים יהודיים הר הבית • הכותל המערבי • בית הכנסת החורבה • בתי הכנסת הספרדיים • בית הכנסת תפארת ישראל • בית הכנסת הרמב"ן • בית הכנסת צמח צדק • בית הכנסת מנחם ציון • בית הכנסת אור החיים
אתרים ארכאולוגיים החומה הרחבה • הכותל הדרומי • הגן הארכאולוגי ירושלים • מנהרות הכותל • הבית השרוף • הפרוור ההרודיאני • המגדל הישראלי • הקארדו • כיכר בתי מחסה • אתר הגלעד • כנסיית הניאה • מרכז שרשרת הדורות • קשת וילסון • שער ברקלי • קשת רובינסון
מוסדות חינוך ישיבת המקובלים בית אל • ישיבת האידרא • ישיבת פורת יוסף • ישיבת תפארת ירושלים • ישיבת עץ חיים • ישיבת הכותל • אש התורה • ישיבת נתיב אריה • מדרשת הרובע
אתרים שהיו ברובע בית הכנסת חסדאל • ישיבת כנסת ישראל • ישיבת חסד לאברהם ובנין שלמה • משגב לדך • שכונת המוגרבים • יקב טפרברג
אתרים מוסלמיים מסגד סידנא עומר • מסגד אל-אקצא
שונות מכון המקדש • מוזיאון חצר היישוב הישן • אתר ההנצחה לזכר חללי הרובע היהודי בירושלים • מעלית הכותל • גן התקומה • המרכז הקהילתי הקראי
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

36194486בית הכנסת החורבה

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=בית_הכנסת_החורבה&oldid=2516898"