ישיבת תפארת ירושלים
ישיבת תפארת ירושלים הייתה הישיבה הספרדית החשובה והגדולה ביותר בירושלים בשלהי התקופה העות'מאנית. בין בוגריה של הישיבה לאורך הדורות נמנו רבים מהראשונים לציון, בהם הרב חיים אברהם גאגין, הרב נסים יהודה דנון והרב בן-ציון מאיר חי עוזיאל.
יש מסורות שונות לגבי מועד היווסדה של הישיבה. מקורות מסוימים מציינים שהישיבה בת מאות שנים, ושלאורך התקופה העות'מאנית הייתה זו המסגרת החינוכית-תורנית הגבוהה החשובה בירושלים.[1] מקורות אחרים מציינים שהשיבה הוקמה בשנת 1843 בסמוך לתלמוד תורה שקדם לה.[2] ידוע עם זאת שבמחצית השנייה של המאה ה-19 "תפארת ירושלים" שימשה בתור הישיבה הגדולה והמרכזית של היישוב הספרדי בירושלים.
בסוף המאה ה-19 הישיבה עברה תיקונים ונלמדו בה לא רק לימודי קודש אלא גם שפות זרות ולימודי חול. פנחס גרייבסקי תיאר את הישיבה במילים: ”בישיבה זו נכנסים אלה אשר ראויים להיות בעתיד מורי העם ומאשריו יותר ויותר הן בתלמוד ופוסקים והן במדעים שונים: דברי ימי ישראל, מדע ושפת הארץ וכו”. בישיבה למדו כ-400 תלמידים בשנת 1894, ובנוסף למדו נערים רבים בתלמוד התורה שפעל כחלק ממנה. לאחר שנת 1898 הישיבה גדלה והגיעה לשיאה, עם כ-600 תלמידים.[3] המוסד נתמך מכספי ועד העדה הספרדית בירושלים וכן מכספי תרומות מקהילות יהודיות ברחבי העולם.
הישיבה עברה טלטלה קשה במהלך מלחמת העולם הראשונה וסבלה ממחסור חמור בהכנסות, כמו גם ממחלוקות פנימיות באשר לדרכיה העתידיות. הראשון לציון הרב יעקב מאיר ניסה לאחר המלחמה לשקם את הישיבה, אולם ההקצבה הזעומה יחסית לתלמידים והעדפת הדור הספרדי הצעיר ללמוד במוסדות השכלה כללית ופרקטית הקשו על מאמציו. בנוסף בשנת 1927 חלק ממבנה הישיבה קרס ברעידת האדמה שפגעה בירושלים. לבסוף התבטלה ישיבת תפארת ירושלים ונותר ממנה רק תלמוד התורה. ישיבת פורת יוסף הייתה היורשת שלה במובנים מסוימים, אם כי לימים היא הפגינה דפוסים שמרניים הרבה יותר ביחס למודרנה.
הערות שוליים
- ^ נתן אפרתי, העדה הספרדית בירושלים, מוסד ביאליק, תש"ס (1999), עמ' 21.
- ^ רחל שרעבי, היישוב הספרדי בירושלים בשלהי התקופה העות'מאנית (1893-1914), ירושלים: משרד הביטחון - ההוצאה לאור, 1989, עמ' 75.
- ^ רחל שרעבי, היישוב הספרדי בירושלים בשלהי התקופה העות'מאנית (1893-1914), ירושלים: משרד הביטחון - הוצאה לאור, 1989, עמ' 76.
21899432ישיבת תפארת ירושלים