בית המשפט הגבוה לצדק

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
(הופנה מהדף בית משפט גבוה לצדק)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ישראל
סמל ישראל
ערך זה הוא חלק מסדרת
ממשל ופוליטיקה של ישראל
חוקה ונשיאות
מנהל
חקיקה
בחירות
מפלגות פוליטיות
מערכת המשפט
חלוקה מנהלית
יחסי החוץ

בית המשפט הגבוה לצדק (בראשי תיבות: בג"ץ) הוא אחד התפקידים שממלא בית המשפט העליון במדינת ישראל. במסגרת זו בית המשפט דן בעתירות המוגשות נגד רשויות המדינה ונגד גופים אחרים הממלאים תפקידים ציבוריים במדינה. בסמכותו של בג"ץ לדון בכל עניין שהוא רואה צורך לתת בו סעד למען הצדק, ואשר אינו בסמכותו של בית משפט או של בית דין אחר. כללי הדיון בבג"ץ מוסדרים על פי תקנות סדר הדין בבית המשפט הגבוה לצדק, התשמ"ד-1984, ועוצבו בפסיקות בג"ץ לאורך השנים. מעמדו של בג"ץ, סמכויותיו ודרכי פעולתו הם בין מאפייניו הייחודיים של המשפט בישראל.

היסטוריה

לפני הקמת בית המשפט העליון מילא בית המשפט המחוזי בתל אביב את תפקיד בית הדין הגבוה לצדק. התכנסות ראשונה של בית המשפט הגבוה לצדק הייתה ב-8 ביולי 1948 בדרישת הביאס קורפוס לגבי עצורי האלטלנה. בית הדין, בהרכב של נתן ברדקי, שניאור זלמן חשין ושלום קסאן הוציא צו על תנאי נגד המדינה[1]. צו על תנאי נוסף של בג"ץ התל אביבי ניתן נגד המדינה על סירוב לתת לאישה לצאת מהמדינה[2]. לאחר הקמת בית המשפט העליון עברו אליו סמכויות בית הדין הגבוה לצדק.

ברבות השנים עלה העומס על בית המשפט העליון. בשנת 1980 הציעה ועדת לנדוי מתווה להקלת העומס, אולם הצעותיה לא יושמו. בשנות ה-90 החל בג"ץ להעביר נושאים לבית המשפט המחוזי בדרך של פסיקה. בראשית שנות ה-90, בבג"ץ פסטרנק, בג"ץ 991/91, הועברו ענייני מכרזים לבתי המשפט האזרחיים. לאחר מכן הועבר הדיון בחברות ברשות מקומית לבתי משפט אזרחיים ברע"א 1287/92. בבג"ץ 1921/94 הועברו ענייני התכנון והבנייה לבתי המשפט האזרחיים. בעקבות זאת, אשררה הכנסת בשנת 1997 חוק להקמת בתי משפט מנהליים העוסקים בענייני תכנון ובנייה[3]. בשנת 2000 אושר חוק בתי משפט לעניינים מינהליים, שהעביר עניינים נוספים לבתי משפט לעניינים מנהליים.

ביולי 2018 השלימה שרת המשפטים איילת שקד, עם שר הביטחון אביגדור ליברמן והח"כים ניסן סלומינסקי ובצלאל סמוטריץ', מהלך שיזמה והמעביר סמכויות שיפוט ביהודה ושומרון מבג"ץ לבית המשפט המנהלי בירושלים, כערכאה ראשונה[4].

ב-16 באפריל 2020 שודר לראשונה בשידור חי דיון משפטי בבג"ץ, על פי עקרון פומביות הדיון[5].

סמכותו של בג"ץ

סמכויותיו של בג"ץ מוגדרות בחוק יסוד: השפיטה, בסעיף 15(ג) ו-(ד):

(ג) בית המשפט העליון ישב גם כבית משפט גבוה לצדק; בשבתו כאמור ידון בעניינים אשר הוא רואה צורך לתת בהם סעד למען הצדק ואשר אינם בסמכותו של בית משפט או של בית דין אחר.

(ד) מבלי לפגוע בכלליות ההוראות שבסעיף קטן (ג), מוסמך בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק -

(1) לתת צווים על שחרור אנשים שנעצרו או נאסרו שלא כדין;
(2) לתת צווים לרשויות המדינה, לרשויות מקומיות, לפקידיהן ולגופים ולאנשים אחרים הממלאים תפקידים ציבוריים על פי דין, לעשות מעשה או להימנע מעשות מעשה במילוי תפקידיהם כדין, ואם נבחרו או נתמנו שלא כדין - להימנע מלפעול;
(3) לתת צווים לבתי משפט, לבתי דין ולגופים ואנשים בעלי סמכויות שיפוטיות או מעין-שיפוטיות על פי דין - למעט בתי משפט שחוק זה דן בהם ולמעט בתי דין דתיים - לדון בעניין פלוני או להימנע מלדון או מלהוסיף ולדון בעניין פלוני, ולבטל דיון שנתקיים או החלטה שניתנה שלא כדין;
(4) לתת צווים לבתי דין דתיים לדון בעניין פלוני לפי סמכותם או להימנע מלדון או מלהוסיף ולדון בעניין פלוני שלא לפי סמכותם; ובלבד שלא ייזקק בית המשפט לבקשה לפי פסקה זו אם המבקש לא עורר את שאלת הסמכות בהזדמנות הראשונה שהייתה לו; ואם לא הייתה לו הזדמנות סבירה לעורר שאלת הסמכות עד שניתנה החלטה על ידי בית הדין הדתי, רשאי בית המשפט לבטל דיון שנתקיים או החלטה שניתנה על ידי בית הדין הדתי ללא סמכות.

בית המשפט העליון מהווה ערכאת ערעור על החלטות של בתי משפט נמוכים ממנו בהיררכיה של מערכת המשפט, אך אינו מהווה ערכאת ערעור על החלטות של בתי דין שמחוץ להיררכיה זו, כגון בית הדין הרבני ועל חלק מההחלטות של בית הדין לעבודה. עם זאת, ניתן לעתור לבג"ץ נגד החלטות של בתי דין אלה, כאשר נפל בהן פגם מהותי, ההופך אותן לבלתי סבירות ביותר. אך במקרים המעטים יחסית שבהם דן בג"ץ לגופן של עתירות כאלה, קורה לעיתים שהוא הופך על פיה את החלטת בית הדין.

בין נשיא בית הדין הארצי לעבודה, מנחם גולדברג לנשיא בית המשפט העליון, אהרן ברק התקיימה מחלוקת משפטית בשאלת היחסים בין בית הדין לעבודה לבג"ץ. גולדברג, כקודמו בר-ניב, ראה את בית הדין הארצי לעבודה כערכאה עליונה בנושאים הנדונים בו[6]. ברק, לעומתו, התיר עתירות לבג"ץ נגד פסיקתו של בית הדין הארצי לעבודה[7].

בהתייחס להחלטות בתי דין רבניים מנה בג"ץ את המקרים הבאים שבהם יראה מקום להתערב[8]:

  • ההכרעה ניתנה בחריגה מסמכות
  • ההכרעה פוגעת בכללי הצדק הטבעי
  • ישנה בהכרעה סטייה מהוראות חוק המכוונות לבית הדין הדתי
  • מצב בו נדרש סעד מן הצדק אשר אינו בסמכותו של בית משפט או בית-דין אחר.

הפולמוס סביב גבולות סמכותו של בית המשפט

ביקורת שיפוטית על החלטות הרשות המבצעת מקובלת למדי, ונחשבת לכלי חיוני בשמירה על זכויות האדם וכגורם מאזן לכוחה של הרשות המבצעת. ביקורת שיפוטית על החלטות הרשות המחוקקת מקובלת במרבית המדינות הדמוקרטיות (לרבות ישראל), אך מתבצעת בתדירות נמוכה יותר מביקורת שיפוטית על החלטות הממשלה.

שופט בית המשפט העליון שמעון אגרנט קבע ב-1970 כי "האזרח הבא לקבול על החלטה או פעולה של רשות ציבורית אינו חייב עוד להראות, לעניין זה, כי אותה החלטה או פעולה פוגעת בזכות שלו"[9]. למרות זאת, במהלך שנות ה-70 של המאה ה-20 נקטו בתי המשפט מדיניות זהירה ומצמצמת כשנתבקשו להתערב בהחלטות גופי שלטון[דרוש מקור]. ב-1970 עתרו חיילים במילואים נגד שר הביטחון בשל הפטור שהוענק לאברכים משירות בצה"ל. העתירה נדחתה בנימוק ש"לא הצליחו העותרים לבסס זכות עמידה, אשר מצדיקה דיון בבית-משפט זה בנושא שעל-פניו נראה כבלתי-שפיט"[10].

החל משנות ה-80 של המאה ה-20 אימץ בג"ץ מדיניות של ביטול החלטות מנהליות גם כשהתקבלו לפי סמכות שבחוק, במקרים שבהם סבר שההחלטות לוקות בחוסר סבירות קיצוני[11]. בנוסף הרחיב בג"ץ את זכות העמידה ופתח את דלתותיו בפני עותרים ציבוריים כדוגמת האגודה לזכויות האזרח והתנועה למען איכות השלטון בישראל, בניגוד לתפיסה הקודמת לפיה רק מי שנפגע אישית רשאי להגיש עתירה לבג"ץ. "זכות העמידה" שימשה בעבר ככלי מרסן, והיא זכורה מן העתירה להעמיד לדין את לאה רבין, אשר נדחתה על הסף בטענה שמגיש העתירה לא נפגע אישית, ועל כן אין לו זכות עמידה[דרוש מקור].

אהרן ברק ואחרים קשרו את השינויים לשינויים דומים שהתרחשו בפסיקה במדינות מערביות אחרות[12]. הנשיא מאיר שמגר הצביע על שינויים בפסיקה האנגלית, בהקשר לשינוי עמדתו בעניין זכות העמידה[13].

תחת הנהגתו של הנשיא אהרן ברק אימץ בג"ץ את הגישה המכונה אקטיביזם שיפוטי, שבעיני אישים מסוימים יצרה מצב שבו "בית המשפט העליון הרחיב במידה משמעותית את תחומי ההתערבות שלו"[14]. לכך מצטרפת המהפכה החוקתית, שגם אותה הוביל ברק, ולפיה פסקאות ההגבלה שבשני חוקי יסוד, חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו וחוק יסוד: חופש העיסוק, שנחקקו בשנת 1992, מקנה סמכות לבתי המשפט להכריז על בטלותם של חוקים שעומדים בסתירה לחוקי היסוד. בנוסף, גם חוקים שקדמו לחוקי היסוד ואינם כפופים לפסקאות ההגבלה, פורשו לפי עקרון המידתיות: הסמכות המוקנית בהם לפגיעה בחירויות הפרט כפופה לכך שהפגיעה אכן צפויה להוביל להשגת המטרה, שלא יהיה ניתן להשיגה באמצעות פגיעה פחותה יותר, ושיש יחס ראוי בין חומרת הפגיעה לבין גודל התועלת. במקרים שבהם סברו שופטי בג"ץ כי החלטה של גורמי הממשל אינה ממלאת תנאים אלה הם פסלו אותה.

בעיני אישים מסוימים, לצד השינוי בגבולות מעורבותו, הרחבת זכות עמידה והנכונות לבחון סוגיות ולהעריך סבירות ומידתיות יצרו רושם כאילו בית המשפט הוא גורם מרכזי, אך בפועל, הנטייה המובהקת של בג״ץ היא להימנע מלהתערב בהכרעות השלטוניות. כך העותרים המשחרים לפתחו של בית המשפט, כמו גם חלק ממבקריו של בית המשפט, מניחים כי תחומי ההתערבות רחבים יותר מכפי שהם למעשה. עילת הסבירות עצמה וכלים משפטיים אחרים לעיתים משמשים ככלי מרסן[15][16].

יש שטענו כי התערבותו של בית המשפט העליון בשיקול דעתה של הרשות המבצעת והסמכות שנטל לעצמו לבטל חוקים של הכנסת מהווים פגיעה משמעותית בדמוקרטיה, משום שהכנסת והממשלה נבחרו בבחירות דמוקרטיות, בניגוד לשופטים. עוד טענו גורמים משפטיים ואחרים שהתערבות זו פוגעת בעקרון הפרדת הרשויות ובשלטון החוק, המסמיכים את הכנסת והממשלה לפעול בתחומי סמכותם[17].

מנגד, המצדדים באקטיביזם השיפוטי טענו כי הוא מאזן את כוחו של השלטון ומעניק הגנה רחבה יותר לזכויות הפרט. עוד הם טענו כי תפקיד בית המשפט העליון, בין השאר, למתוח ביקורת שיפוטית על החלטות הרשות המבצעת[18][19].

גבולות סמכותו של בג"ץ מעסיקים לא רק את הפוליטיקאים אלא גם את המשפטנים. ויכוח ציבורי התעורר סביב הסכמתו של בג"ץ לדון בעתירה נגד מינויו של דני חלוץ לרמטכ"ל. דוגמה לכך הם דבריה של פרופ' רות גביזון:

אם אכן גס לבו של חלוץ במותם של אזרחים אגב פעולות צבאיות – לא ראוי שיהיה קצין בכיר בצה"ל. טוב שקמה זעקה, וטוב שהאלוף הסביר למה התכוון. עתירה לבג"ץ נגד מינויו היא עניין אחר לגמרי. העובדה כי בית המשפט דרש מן האלוף להסביר את עצמו פעם נוספת נראית, שוב, כהכנסת דיון ציבורי חשוב לתוך מסגרת שאינה הולמת. ההחלטה מי יהיה סגן רמטכ"ל אינה צריכה להיחתך בבית המשפט הגבוה לצדק על סמך התבטאויות פומביות שנויות במחלוקת[20]

גם שופט בית המשפט העליון בדימוס יעקב טירקל הביע דעתו שבג"ץ דן בנושאים שאינו אמור להתערב בהם[21].

ביחס לחקיקה, בית המשפט העליון בישראל נוהג בריסון יחסי לפי משפטנים. נכון לשנת 2022, נפסלו בישראל סך הכל 22 חוקים בתקופה של 27 שנה[22]. המכון הישראלי לדמוקרטיה והשופט בדימוס אליהו מצא פרסמו השוואה של מספר הפסילות הממוצע לשנה ביחס למדינות אחרות, כדי להמחיש את הטענה כי בהשוואה לנהוג בעולם, נוהג בג"ץ בישראל בריסון רב בהתערבות בחקיקת הכנסת[23][24]. ד"ר בל יוסף, חוקרת משפט ציבורי, מוסיפה וטוענת יש לכנסת יכולת להגיב לפסיקת בית המשפט העליון והיא משתמשת בה בפועל. מחקרה הראה כי מקרב כל החוקים שבית המשפט ביטל עד סוף שנת 2016 – 73% הובילו לתגובה פוליטית של המחוקק[25][26].

היו שטענו בג"ץ הוא גוף שמרני מדי, הנוטה כמעט באופן אוטומטי לאמץ את עמדות הממשלה, וזאת בעיקר בסוגיות הקשורות לביטחון המדינה ולאופייה היהודי של המדינה[27][28]. כך גם ביחס להתערבות של בית המשפט העליון בהגנה על זכויות חברתיות[29].

עוד היו שטענו כלפי בג"ץ שבעקבות "המהפכה החוקתית" והאקטיביזם השיפוטי שהנהיג אהרן ברק, נטו שופטי בג"ץ לפסוק לפי ערכיהם ותפישותיהם ולא לפי החוק שחוקקה הכנסת[30]. היו שטענו כי בג"ץ פועל כ"דיקטטורה שיפוטית"[31].

אופן פעולתו של בג"ץ

עתירה עשויה להיות מוגשת כנגד מעשה או מחדל של רשות מרשויות המדינה (הממשלה, משרדי הממשלה, פקידי ציבור, הכנסת וכדומה), שלדעת העותר עומדים בסתירה לעקרונות הצדק או לחוקי המדינה. רק מיעוטן של העתירות לבג"ץ מתקבלות. מספרן הרב של העתירות מטיל עומס על שופטי בית המשפט העליון.

אף על פי שבג"ץ הוא הערכאה הראשונה לדיון בעתירות, הוא ממעט לעסוק בבירורים עובדתיים, ובמחלוקות לגבי העובדות הוא נוטה לקבל את עמדת המשיבים, בהתאם לחזקת התקינות המנהלית. בעבר בג"ץ שמע עדים[32]. אולם כיום בירורים עובדתיים נעשים כמעט אך ורק על ידי הגשת תצהיר.

תנאי סף לקבלת סעד

בפסיקות בית המשפט העליון פותחו במהלך השנים מספר תנאי סף שבהם צריך העותר לעמוד על מנת שבית המשפט יעניק לו סעד. עם זאת, מאז שנות ה-80 מסתמנת מגמה של היחלשות תנאי הסף.

  • זכות עמידה – על מנת לקנות זכות עמידה נדרש העותר לבג"ץ להראות נזק ספציפי כתוצאה מפעילות הרשות הציבורית שנגדה הוא עותר. בעבר נקבע בפסיקה כי עניין אישי באינטרס ציבורי אינו מספיק כדי להעניק זכות עמידה:

"במקום שהעותר מסתמך לעניין מעמדו, אך [=רק] על הטענה כי החלטת הרשות הציבורית פגעה באינטרס ציבורי-קולקטיבי, שיש לו עניין בו, ובלי שהוא טוען לפגיעה ממשית בתוך רשות היחיד שלו, לא יכיר בית המשפט, על פי הרגיל, בזכות עמידתו ולא יזקק לעתירתו."

— השופט אגרנט בבג"ץ 287/69 שמחה מירון נ' שר העבודה
הדרישה מעותר לבג"ץ הייתה להוכיח כי נגרם לו נזק 'אישי, ממשי, ישיר וייחודי' כדי שיזדקקו לעתירתו. כך שימשה זכות העמידה במשך שנים רבות כמחסום בפני תביעות נגד מדינת ישראל. דוגמה: תביעות נגד דחיית שירות בצבא לבחורי ישיבות, שזכו לדיון בשנות ה-90 של המאה ה-20, נדחו על הסף בשנות ה-70 בגלל היעדר זכות עמידה, שכן הפגיעה הנטענת לא הייתה ייחודית לעותר, אלא כללית. אולם, בתהליך הדרגתי הקלו שופטי בית המשפט העליון בדרישות זכות העמידה. תחילה קבע בית המשפט כי הדרישה לזכות עמידה איננה תנאי נוקשה. כך למשל בבג"ץ שמחה מירון, שצוטט לעיל, כתב השופט ויתקון בעניין זה: "עלינו להשתמש בשיקול-דעתנו ולהכריע בכל מקרה על פי נסיבותיו". בשנות השמונים החל בית המשפט להקל את הדרישה לזכות עמידה, בנימוקים שונים. בשלהי שנות השמונים וראשית שנות התשעים כבר בוטלה הדרישה להוכחת נזק אישי וניתנה הכרה לעותר הציבורי שטוען לפגיעה באינטרסים כלליים, כמו שלטון החוק:

"בית המשפט בהלכה פסוקה הרחיב עד מאוד את זכות העמידה של העותר הציבורי. הוא עשה כן מקום שמדובר בעניין בעל אופי ציבורי שיש לו נגיעה לקידומו של שלטון החוק, לאכיפתם של עקרונות חוקתיים, ומקום שמתבקשת התערבות כדי לתקן פגם מהותי בפעולת המינהל הציבורי. מעמדו של העותר הציבורי הוכר גם מקום שהוא אינו יכול להצביע על נגיעה אישית ישירה או על פגיעה אישית בו."

— השופטת א' פרוקצ'יה בבג"ץ 651/03 האגודה לזכויות האזרח בישראל נ' יו"ר ועדת הבחירות לכנסת
עם זאת, נקבע שכאשר יש נפגע פרטי שאינו פונה לבית המשפט נגד פעולת המדינה, לא יוכל עותר ציבורי להביא את העניין בפני בית המשפט, אלא אם נסיבות העניין יוצאות דופן בחשיבותן הציבורית[33].
בעוד שזכות העמידה במשפט המינהלי הכללי הוכרה על ידי בג"ץ באופן רחב יחסית, והיא אף ניתנת לעותרים שאינם יכולים להוכיח פגיעה באינטרס אישי, הרי שביחס לזכות העמידה במכרזים ציבוריים התפתחה בבג"ץ ובבתי המשפט לעניינים מנהליים גישה נדיבה פחות[34].
  • פנייה מוקדמת – בטרם פנייה לבג"ץ על העותר לפנות לרשות שבכוונתו לעתור נגדה ולאפשר לה להשיב לפנייתו. בהיעדר פנייה מוקדמת עשויה העתירה להידחות ללא כל בדיקה נוספת על ידי בג"ץ. בג"ץ גם דורש שיינתן לרשות די זמן להגיב ולהתייחס לפנייה המוקדמת ואינו נוהג להתערב בלוח הזמנים שקובעת הרשות לטיפול בפנייה. עתירה נגד היועץ המשפטי לממשלה שהוגשה רק חודש אחרי הפנייה המוקדמת נדחתה על הסף בגלל אי מיצוי הפנייה המוקדמת[35]. הפנייה המוקדמת חייבת להיעשות על ידי העותר עצמו, והוא אינו יכול להסתמך על פניות קודמות של אחרים שפנו באותו עניין[36]. הפנייה המוקדמת נדרשת לכלול "מיצוי הליכים", כלומר שימוש בכל אמצעי הערעור העומדים לרשות העותר, לפני הפנייה לבג"ץ. במקרה שבו עותרת טענה שהיא פנתה לבג"ץ ולא לערעור בגלל לוח הזמנים קצר והחשש שהמתנה לתוצאות הערעור לא תאפשר פנייה בזמן לבג"ץ, דחה השופט יורם דנציגר את העתירה וכתב שלכל הפחות היה על העותרת לצרף לעתירה את כתב הערעור שעתיד היה להיות מוגש ביחד עם הצהרה על כוונה להגיש את הערעור[37].
  • פנייה ללא שיהוי – תנאי סף זה הוא מעין תמונת ראי של תנאי הסף בדבר "פנייה מוקדמת". על העותר לפנות לבג"ץ מייד לאחר שהעניין הופך אקטואלי (אך לאחר שביצע פנייה מוקדמת לרשות ולא קיבל מענה מספק). עיכוב בלתי מוצדק בפנייה לבג"ץ, בפרט כאשר הרשות או אחרים כבר הסתמכו על ההחלטה שנגדה מבוקש הסעד, יביא לדחיית העתירה. במיוחד, "כשמדובר בקיומן של בחירות, חייבים מועדי הפעולה או התגובה להיות קצרים ביותר, שאם לא כן תלקה הפנייה בשיהוי". כך למשל, כאשר תשובת המדינה לפניית העותרים נתקבלה שבוע לפני הבחירות לרב העיר אשדוד והעתירה עצמה הוגשה ביום הבחירות, סירבה השופטת אסתר חיות להוציא צו ביניים נגד קיום הבחירות, כאשר אחד מנימוקיה הוא שיהוי[38].
  • היעדר סעד חלופי – בג"ץ ידחה עתירה אם העותר יכול היה לקבל סעד בערכאה משפטית אחרת או במקום אחר.
  • ניקיון כפיים – העותר חייב לבוא לבג"ץ בידיים נקיות, לאחר שהציג בעתירתו את כל העובדות הרלוונטיות באופן אמיתי ומלא[39][40]. ניקיון כפיים בא לידי ביטוי גם בהתנהגותו של העותר: נטילת החוק לידיים ועשיית דין עצמית יביאו לדחיית העתירה.

חייב אדם להחליט בלבבו אם מבקש הוא סעד מבית-משפט או אם עושה הוא דין לעצמו. שני אלה בה-בעת לא יעשה אדם[41].

כלל זה שימש את השופטים בעת דחיית העתירה של תושבי עמונה נגד הריסת תשעה בתים ביישוב, כאשר פורסם בתקשורת שהעותרים יתנגדו להריסת הבתים אם בית המשפט ידחה את העתירה. כלל זה שימש את בית המשפט גם במקרה של נואף צבח שעתירה שנייה שלו לבג"ץ נגד גירושו מן הארץ, נדחתה על הסף משום שלא עמד בסיכום בעקבות העתירה הראשונה שלו.
  • הימנעות מעניינים תאורטיים – בג"ץ לא ידון בעתירה כאשר מדובר במעשה עשוי, והסעד המבוקש הוא תאורטי בלבד. לפיכך, גם אם טענות העותר נכונות העתירה עשויה להידחות מסיבה זו.
  • היעדר בשלות – בג"ץ לא יקבע כי חוק אינו חוקתי, אם העתירה נעדרת תשתית קונקרטית המוכיחה שהפגיעה הנטענת בזכויות איננה השערתית גרידא ועשויה שלא להתקיים כלל.
  • שימוש בלשון נאותה – עתירה המנוסחת בלשון בוטה עשויה להידחות ולו מטעם זה בלבד[42].

סדר הדין

עם הגשת העתירה, יערוך בדרך כלל בג"ץ בירור ראשוני בעניינה. אם נראה לבית המשפט שיש בעתירה ממש, יינתן בעתירה צו על תנאי, שבו נדרשת הרשות לנמק את צעדיה או את מחדליה שנגדם הוגשה העתירה. אם תיכשל הרשות במתן נימוק משכנע לצעדיה, יוציא בג"ץ צו מוחלט, האוסר ביצוע צעדים אלה או המורה לרשות לפעול באופן מסוים.

לעיתים מלווה הדיון בעתירה בצו ביניים מטעם בית המשפט, האוסר על הרשות לשנות את המצב הקיים בצעדים בלתי-הפיכים כל עוד מתנהל הדיון בעתירה. לדוגמה: בעת דיון בעתירה שנועדה למנוע הריסה של בית, מורה צו ביניים שלא להרוס את הבית עד לסיום הדיון בעתירה; ללא צו כזה, תוכל הרשות להרוס את הבית, והדיון בבית המשפט יהפוך חסר תועלת.

סדר הדין בבית המשפט הגבוה לצדק נקבע בתקנות סדר הדין בבית המשפט הגבוה לצדק, התשמ"ד-1984, ובנהגים שהשתרשו. בתיק טיפוסי, סדר ההתרחשויות הוא כדלקמן:

  • אתחול העתירה – קרי הגשת בקשה למתן צו על תנאי – על ידי העותר. (סעיפים 1–4 לתקסדבג"ץ)
    • הבקשה מובאת תחילה בפני שופט יחיד; זה רשאי לתת צו על תנאי, להורות על הזמנת העותר לפניו, או להעביר את הבקשה להרכב תלתא (הרכב של שלושה שופטים). (סעיף 5 לתקסדבג"ץ)
      • הועברה הבקשה להרכב תלתא, רשאי ההרכב לדחות את העתירה על הסף (במקרה כזה ניתן להטיל הוצאות על העותר), לתת צו על תנאי, או להורות על הזמנת העותר לפניו (דהיינו, לכנס דיון בבקשה). (סעיפים 5–6 לתקסדבג"ץ)
        • היה וכונס דיון בבקשה, רשאי בית המשפט (אך אינו חייב) לזמן גם את המשיב לדיון. במקרה כזה, על המשיב להגיש גם תגובה בכתב לעתירה, לפני הדיון. אם בית המשפט הרשה זאת, רשאי העותר להגיש תשובה לתגובת המשיב. (סעיף 7 לתקסדבג"ץ)
          • אם (לאחר או ללא דיון) נתן בית המשפט צו על תנאי, השאלה כעת היא האם יהפוך לצו מוחלט (קבוע). בשלב זה, רשאי המשיב להגיש תצהיר תשובה לצו על תנאי. (סעיפים 8–10 לתקסדבג"ץ)
            • בשלב זה, העותר והמשיב רשאים, כל אחד, למסור אל הצד השני דרישת פרטים נוספים באשר לתצהיר התשובה או לעתירה. אם הצד השני לא מסר את הפרטים הנוספים בתוך תקופת הזמן הקבועה בתקנות, יכול הצד הדורש לפנות לבית המשפט ולבקש שיצווה על הצד השני למסור את הפרטים. לאחר שקיבל אחד מהצדדים את הפרטים מן הצד שנגדו, הוא רשאי לתת תצהיר נוסף לעניין פרטים נוספים. (סעיפים 11–13 לתקסדבג"ץ)
            • הדיון בדבר הפיכתו של צו על תנאי לצו מוחלט מתקיים בפני הרכב שופטים. לפני הדיון, כל צד מגיש עיקרי טיעון, הכוללים בצורה תמציתית את טענותיו של כל צד, בנקודות שהוא רשאי לטעון על פי הצו על תנאי. בדיון עצמו נוכחים שני הצדדים, והם רשאים לתת בו הצהרות בעל פה, ולחקור נגדית את המצהירים של הצד השני. (סעיפים 14–18 לתקסדבג"ץ)
              • כעבור תקופה נוספת, ייתן בית המשפט פסק דין.
          • בית המשפט יכול לתת צווי ביניים ככל שיראה לנכון. (סעיף 19 לתקסדבג"ץ)

ניתן לעיין בתיקים באמצעות מנגנון הצגת התיקים של בית המשפט העליון, אשר מספק פירוט של כל הדיונים, ההודעות וההחלטות בתיק נתון[43].

שיבוץ השופטים לתיקים

נשיא בית המשפט העליון מוסמך לקבוע את הרכבי השופטים שידונו בכל התיקים המגיעים לפתחו, ובכלל זה בעתירות לבג"ץ. בפועל, מסוף העשור השני של המאה ה-21, השיבוץ נעשה במרבית המקרים באופן אקראי לפי לוח תורנויות, למעט עתירות בנושאים רגישים כפי שהוגדרו על ידי הנשיא. באשר לעתירות הנדחות על הסף, עד שנת 2017, השופט היחיד שהיה דן בתחילה בעתירה היה בוחר את שני השופטים שיצורפו אליו לאישור ההחלטה על דחיית העתירה ללא זימון העותר. אסתר חיות – עם כניסתה לתפקיד הנשיאה – הורתה ששני השופטים הנוספים ייבחרו אף הם לפי לוח התורנויות[44].

השפעה

לעיתים על בית המשפט להתמודד עם לאקונה בחוק או חוסר בחקיקה. כך, המערכת האזרחית, ובראשה בית המשפט העליון, מצאה עצמה תחת אילוץ לספק מענה משפטי לשאלה של ההשלכות הכלכליות של גירושין כאשר המחוקק שותק, היינו, אין חוק שקובע מה יעלה בגורל רכוש המשפחה והרכוש שנצבר במהלך החיים המשותפים. היו ניסיונות חקיקה קודם לכן, ברם מסיבות שונות הם לא צלחו. לכן בג"ץ פיתח בהדרגה את הלכת השיתוף שמהווה חקיקה שיפוטית. הלכת השיתוף יצרה מערכת מורכבת של הלכה פסוקה שיצרה מסגרת נורמטיבית מקיפה ומפורטת. חוקים מאוחרים יותר (כמו חוק יחסי ממון בין בני זוג) ביטלו את הלכת השיתוף ביחס לזוגות שנישאו.

יש להבחין בין חקיקה שיפוטית, שנועדה להשלים חוסר בחקיקה ובמשפט המקובל, לבין אקטיביזם שיפוטי, שנוגע לתחומים רבים ובהם ביקורת שיפוטית על חוקים, משפט מנהלי ועוד.

עם התגברות המעורבות של בג"ץ לכאורה בהתאם לאקטיביזם השיפוטי נכנס לשיח הציבורי דיון במה שנקרא "מבחן בג"ץ" – "האם פעולה מסוימת של השלטון תיפסל בעתירה לבג"ץ?" ומוסדות השלטון נמנעים מלכתחילה מלבצע פעולות שיש סיכוי גבוה שייפסלו על ידי בג"ץ או כפי שהדבר מכונה – "לא יעמדו במבחן בג"ץ". כך למשל, המדינה בחרה את האמצעים שננקטו כנגד אלג'זירה תוך לקיחה בחשבון של "מבחן בג"ץ"[45]; בלשכת השר לביטחון פנים הסבירו את אי ההיענות לבקשת ראש הממשלה למנוע צעדה של אנשי ימין בסילוואן בכך ש"היועץ המשפטי לא חשב שזה יעבור מבחן בג"ץ"[46]; השר אביגדור ליברמן ביקש מאנשי משרדו לבחון האם התניית השתתפות בקורס צוערים בשירות צבאי ולאומי תעמוד במבחן בג"ץ[47]. בהתאם לכך, ההשפעה של בג"ץ חורגת בהרבה מההחלטות עצמן בכך שהחלטות שונות לא הגיעו לידי עתירה בפני בית המשפט שכן כבר בתהליך קבלת ההחלטות שוקללה עמדת בית המשפט כפי שנראתה על בסיס פסיקות קודמות, על מנת למנוע את התערבות בג"ץ מלכתחילה[48].

במשך שנים, מעמדו והמוניטין של בג"ץ הישראלי העניק לחיילי וקציני צה"ל כמו גם לפוליטיקאים ישראלים, חסינות משפטית מפני העמדה לדין בבתי משפט שונים בעולם, וגם בבית הדין הפלילי בהאג. מדינת ישראל הצליחה להדוף בקשות מעצר בבתי המשפט במדינות מערביות. בדין הבינלאומי מדובר בעקרון המשלימות. הכלל קובע כי ההליך בבית הדין הבינלאומי יתקיים רק כאשר המדינה המעורבת אינה מסוגלת או אינה רוצה לנהל הליך ראוי. העיקרון הזה לא היה רלוונטי עבור מדינת ישראל, אם לבג"ץ לא היה מוניטין שהולך לפניו. כך למשל בפרשת סלאח שחאדה: התביעה הספרדית הסבירה לבית המשפט בספרד שהפרקליטות הצבאית בישראל טיפלה בפרשה, שהיועץ המשפטי לממשלה טיפל בה וגם בית המשפט העליון בישראל[49].

ביקורת

בג"ץ סופג ביקורת בחוגים רבים שאינם מרוצים מפסיקותיו, וכן מאלה המבקשים להגבילו ולצמצם את מרחב שיקול הדעת שלו, או לשנות את שיטת מינוי השופטים כך שהרכבו ייצג טוב יותר לתפיסתם את אזרחי המדינה הן מבחינת התמהיל החברתי[50] הן מבחינת מגוון הדעות הרווחות בציבור. פעמים רבות תוקפים אנשי ימין את בג"ץ על פסקי-דין שבעיניהם יש בהם לסייע להשגת מטרות השמאל. במיוחד יש המוטרדים מהמגבלות שמטיל בג"ץ על פעולתה של מערכת הביטחון בעקבות עתירות של פלסטינים ועמותות המייצגות את ענייניהם. מאידך, לעיתים תוקפים אנשי שמאל את בג"ץ על כך שלדבריהם הוא מקבל כמעט תמיד את עמדות מערכת הביטחון, גם כאשר יש בכך לדעתם פגיעות חמורות בזכויות האדם[51].

בקרב הציבור החרדי והדתי קיימת תחושת ניכור כלפי בג"ץ, בשל פסקי-דין המובילים לתוצאה השונה לעיתים מהשקפת עולמם הדתית[52]. הדבר בא לידי ביטוי במיוחד בהפגנת החרדים נגד בית המשפט העליון, שנערכה בשנת 1999, ובעצרות ענק שליוו למאסר את הורי עמנואל בשנת 2010, שעיקרו המרכזי היה מחאה נגד מה שנתפס על ידם כהתערבות פסולה של בג"ץ במהות החינוך החרדי.

עמותת השמאל בצלם פרסמה מאמרים ודוחות[53] תחת הכותרת "בג"ץ מכשיר הכיבוש"[54] תוך האשמה באחריות לנישול פלסטינים, כולל שופטים שבוקרו מימין. נמתחה ביקורת על כך שהוא מפלה לרעה בדין על סמך נטייה והשתייכות פוליטית. ביוני 2010 פרסמה עמותת רגבים, עמותת ימין העוסקת בבנייה בקרקעות[55][56], דו"ח השוואתי המצביע לדבריה על עדיפות הניתנת בבית המשפט העליון לארגוני שמאל בשל פסיקותיו בסוגיית הקרקעות. הדו"ח בחן "מקרי ראי" לטענתו, עתירות שהגישו ערבים וארגוני שמאל נגד בנייה בלתי חוקית בהתנחלויות לעומת עתירות זהות שהגישו ארגוני ימין נגד בנייה ערבית בלתי חוקית והשווה את המרכיבים הפרוצדורליים של ההליך המשפטי בעתירות השונות. על פי מחברי הדו"ח קיימת אפליה בבית המשפט העליון לטובת ארגוני שמאל המתבטאת בפסיקות לטובתם, בזירוז הליכים, במתן צווים על תנאי למדינה ובהתערבות בהחלטות של רשויות המדינה[57][58][59]. ביוני 2018 פורסם הארגון דו"ח נוסף ומקיף יותר, הבוחן 113 עתירות מימין ומשמאל, בנוגע למבנים בלתי חוקיים ביהודה ושומרון, שהוגשו בין השנים 2005 ו־2017. הדו"ח מצא פער משמעותי לטובת עתירות השמאל בכל הפרמטרים שנבדקו[60]. אזור יהודה ושומרון עבר לחזקת מדינת ישראל לאחר כיבושו במלחמת ששת הימים. ממשלת ישראל העדיפה להשאיר את מעמד האזור כשטח הנתון בממשל צבאי, ולא לספחו ולהחיל עליו את החוק הישראלי (למעט אזור מזרח ירושלים). עם ראשית השליטה הישראלית פורסם צו צבאי לפיו חוקי הקרקעות ותכנון הבנייה שחלו על האזור לפני מלחמת ששת הימים ימשיכו לחול באזור, כל זמן שלא שונו על ידי צווים צבאיים שהוצאו על ידי אלוף הפיקוד (בהתאם לנאמר באמנת האג הדנה במערכת החוק בשטחים הנתונים לכיבוש צבאי). על כן חלים ביהודה ושומרון חוקי הקרקעות העות'מאניים, החוקים הבריטיים והחוקים הירדניים (כאשר החוקים החדשים מבטלים את הישנים במקרה של תיקונים לחוק), תקנות שעת חירום של ממשלת ישראל, וכן הצווים הצבאיים שהוצאו על ידי צה"ל במהלך השנים. חוקי התכנון והבנייה הישראלים שחוקקו לאחר 1948 אינם בעלי מעמד רשמי באזור. מצב זה משפיע על פסיקות בית המשפט. מאז 2018 בג"ץ הפך לערכאת ערעור בסוגיית הקרקעות[4].

נגד תיקונים לחוק למניעת הסתננות (עבירות ושיפוט) הוגשו שלוש פעמים עתירות לבג"ץ, שפסל בשלושת המקרים חלקים מתיקונים אלה. לאחר התיקון השלישי, שבא בעקבות שתי הפסילות הקודמות, פסק בג"ץ באוגוסט 2015 שמרבית הוראות החוק צולחות את מבחן החוקתיות, אך קיצר את התקופה המרבית להחזקה במרכז השהייה הנקובה בתיקון זה לשנים-עשר חודשים, וקבע ששוהים השוהים במרכז השהייה ביום מתן פסק הדין שנים-עשר חודשים או יותר ישוחררו ממנו לאלתר[61]. בעקבות זאת יצאו תושבי דרום תל אביב, שראו עצמם נפגעים מפסק הדין, להפגנות נגד בג"ץ[62]. באוגוסט 2017, בעקבות התערבות נוספת של בג"ץ בהסדר לגירוש מסתננים למדינה שלישית, החלו הפגנות מחאה שבועיות נגד נשיאת בית המשפט העליון מרים נאור שהתקיימו מול ביתה בשכונת רחביה[63][64].

ביולי 2015 פסק בג"ץ כי יש להרוס בניינים לא חוקיים בבית אל, אף על פי שהמדינה פועלת להכשרתם. בעקבות כך ובעקבות דו"ח של עמותת רגבים[65] שטען כי הפסיקות מוטות בצורה עקבית נגד יהודים בלבד קמה מחאה שקראה "די לגזענות של בג"ץ" שבמסגרתה היו הפגנות בירושלים ועל כביש 60[66] והתקיימה קריאת מגילת איכה מול בג"ץ בתשעה באב[67]. לאחר פסק הדין אמר חבר הכנסת מוטי יוגב שיש להרים "כף טרקטור D-9" על בית המשפט, ומאוחר יותר חזר בו מדבריו[68]. בעקבות כך יצא היועץ המשפטי לממשלה יהודה ויינשטיין להגנת בג"ץ[69]. באוקטובר אותה שנה, לאחר שבג"ץ עיכב הריסת בתי מחבלים יצא חבר הכנסת יוגב פעם נוספת בביקורת על בג"ץ, ואליו הצטרף שר התיירות, יריב לוין[70].

מאידך, בעקבות ההיתר שנתן בג"ץ להריסת הכפר ח'אן אל-אחמר, נמתחה עליו ביקורת משמאל[71]. מאז נדחה פינוי המקום כמה פעמים לאור בקשה הממשלות השונות. ברקע גם לחץ בינלאומי.

בדצמבר 2017 פסקו בבג"ץ כי למדינה אין סמכות להחזיק בגופות מחבלים לצורכי משא ומתן, והקציב שישה חודשים לחקיקת חוק שיעניק סמכות זו[72]. על פסיקה זו נמתחה ביקורת על ידי שרת המשפטים איילת שקד, שר החינוך נפתלי בנט ושר התיירות לוין[73], ועל ידי משפחות שכולות של קורבנות טרור[74]. הקבינט המדיני-ביטחוני החליט לפעול לפי המלצת היועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט, ולבקש דיון נוסף בבג"ץ בעניין גופות מחבלים, ועד לתום הדיון לא לקדם את החקיקה שעליה המליץ בג"ץ[75]. בדיון הנוסף, בהרכב מורחב, הוחלט כי "תקנה 133(3) לתקנות ההגנה מסמיכה את המדינה להחזיק בגופות מחבלים לצורכי משא ומתן"[76].

לפי סקר "מדד שלטון החוק" שערך הפרופסור אריה רטנר, אמון הציבור בבית המשפט העליון ירד מאמון של 80% בשנת 2000 ל-60% בשנת 2014 ול-49% בשנת 2017[77]. עם מחקרי דעת קהל מלמדים שמבין שלוש הרשויות, בית המשפט העליון הוא זה שזוכה באמון הגבוה ביותר בקרב הציבור. מדד הדמוקרטיה הישראלית לשנת 2022 מציג שיעור תמיכה של 42% מהציבור בבית המשפט העליון, לעומת תמיכה של 24% בממשלה, 18.5% בכנסת, ו־8.5% במפלגות. מגמה זאת ניכרת לאורך השנים, כאשר בית המשפט זוכה מאז תחילת המדידות (2003) באופן קבוע לאמון גבוה מכל המוסדות הנבחרים; בממוצע רב־שנתי, בית המשפט זוכה ל־59.5% אמון, בעוד הממשלה זוכה ל־37.5%, הכנסת ל־36.1% והמפלגות ל־21.2%.[78]

במערכת הבחירות לכנסת העשרים ואחת יצאה מפלגת "הימין החדש" בקמפיין שסיסמתו: "שקד תנצח על בג"ץ, בנט ינצח את החמאס"[79], וגם מפלגת "איחוד מפלגות הימין" הכריזה כי תגביל את כוחו של בג"ץ[80].

לעיתים, מי שהוגדרו כתומכי צמצום מעורבות בג"ץ תמכו בפסקי דין שהתערבו בעבודת הממשלה[81][82][83]. לפי העיתונאי ברוך קרא, חלק מאותם פונים לבית המשפט יתקפו את בג"ץ במילים הכי בוטות שהם רק יכולים אם הפסיקה לא תהיה לטובתם, ויתייחסו כברורה מאליה אל פסיקה שתהיה בעדם.

ראו גם

פורטל
פורטל

לערכים, תחומים ומושגים נוספים ראו פורטל חוק ומשפט.

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
ויקימילון ערך מילוני בוויקימילון: בית המשפט הגבוה לצדק

הערות שוליים

  1. ^ הוצא צו על תנאי נגד שר הבטחון, מעריב, 8 ביולי 1948
    היום תוברר תביעה ל"הביאס קורפוס" בענין הלל קוק ומרידור, המשקיף, 8 ביולי 1948
  2. ^ הוצא צו על תנאי נגד שר העליה, מעריב, 1 באוגוסט 1948
  3. ^ אורי גורן ומיכאל דן בירנהק, בית המשפט לעניינים מנהליים, משפט וממשל ד', תשנ"ז
  4. ^ 4.0 4.1 משה ויסטוך, ‏"חגיגות השמאל קיצוני הסתיימה": סמכויות שיפוט ביו"ש הוצאו מידי בג"ץ, באתר כיפה, 17 ביולי, 2018.
  5. ^ סרטון ביוטיוב ובו מהלך הדיון המלא (כשבע שעות)
  6. ^ מנחם גולדברג, "על היקף הביקורת של בית המשפט העליון על פסיקתו של בית הדין הארצי לעבודה", הפרקליט ל"ח
  7. ^ אהרן ברק, "ביקורת שיפוטית ואחריות ממלכתית - היקף הביקורת של בית המשפט העליון על פסיקתו של בית הדין הארצי לעבודה", הפרקליט ל"ח
  8. ^ בג"ץ 10223/09 פלוני נ' בית הדין האזורי באשדוד, ניתן ב־3 בינואר 2010
  9. ^ בג"ץ 287/69 שמחה מירון נ' שר העבודה
  10. ^ בג"ץ 40/70 נגד שר הביטחון
  11. ^ זאב סגל, בג"ץ יתערב רק אם יגלה חוסר סבירות קיצוני בהחלטת היועץ המשפטי, באתר הארץ, 29 ביוני 2004
    מיכל טמיר, על חוקתיות ועל סבירות: בעקבות בג"ץ 5636/01 בקמן נ' שר העבודה והרווחה, הפרקליט נ, תשס"ח
  12. ^ בג"ץ 910/86, סעיף 18. שופט בית המשפט העליון אלפרד ויתקון ציין כבר ב-1976 כי "בשנים האחרונות ניכרת בעולם, הנטייה לפתוח את שערי בית-המשפט לכל דורש: בג"ץ 763/75 רסלר נגד שר האוצר
  13. ^ בג"ץ 852/86 שולמית אלוני ואחרים נ' שר המשפטים, ויליאם נקש
  14. ^ פרופ' דפנה ברק-ארז
  15. ^ דפנה ברק-ארז, מהפכת השפיטות: הערכת מצב
  16. ^ ברק מדינה, ארבעה מיתוסים על ביקורת שיפוטית
  17. ^ שוקי שגב, ציון נכשל בדמוקרטיה: בג”ץ חיסל סופית את עקרון הפרדת הרשויות, באתר מידה, ‏מרץ 2019
  18. ^ בג"ץ 306/81 שמואל פלאטו שרון נ' ועדת הכנסת, ניתן ב-30 ביולי 1981
  19. ^ בג"ץ 910/86 זאב קוסין נגד שר הביטחון
  20. ^ רות גביזון, דן חלוץ ובג"ץ, באתר ynet, 29.11.2004
  21. ^ אלעד הומינר, ‏השופט בדימוס יעקב טירקל: "בית המשפט העליון מתערב בנושאים שהוא לא אמור לגעת בהם", באתר כיפה, 4 במאי 2020
  22. ^ ד"ר עמיר פוקס, כמה חוקים נפסלו עד היום על ידי בג"ץ?, באתר המכון הישראלי לדמוקרטיה, 8 בנובמבר 2022
  23. ^ אליהו מצא, ‏פסקת התגברות או פסקת השתלטות?, באתר גלובס, 3 במאי 2018
  24. ^ שמחה רוטמן, איבדו את הבלמים: האקטיביזם השיפוטי של בג”ץ לא עוצר, באתר מידה, 23 באפריל 2018
  25. ^ בל יוסף, "הדיאלוג החוקתי בישראל: שתי נקודות מבט", משפט ועסקים כב 327 (2019), בעמ' 412.
  26. ^ בל יוסף, מדוע אין כל צורך ביוזמות החקיקה לשינוי מערכת המשפט? עדכן אסטרטגי 22, באתר המכון למחקרי ביטחון לאומי, יולי 2022.
  27. ^ אקטיביזם שיפוטי? תלוי את מי שואלים, באתר www.idi.org.il
  28. ^ אקטיביזם שיפוטי: ההיית או חלמנו חלום? / אביעד הכהן, באתר נאמני תורה ועבודה
  29. ^ האם התערבות בית המשפט העליון בהגנה על זכויות חברתיות מרוסנת?, באתר www.idi.org.il
  30. ^ קובי נחשוני, רוב הישראלים: בג"ץ פוסק בעיקר נגד הדת, באתר ynet, 7 ביולי 2010
    יהונתן ליס, יו"ר ועדת הכנסת יריב לוין: בג"ץ מסכן את יכולת קיומנו, באתר הארץ, 12 באוקטובר 2011
    בן דרור ימיני, שופטי בג"ץ עוקפים את הדמוקרטיה, באתר nrg‏, 9 בספטמבר 2008
    פרופ' אומן נגד בג"ץ: "הבעיה החמורה ביותר של מדינת ישראל", מעריב השבוע, 25 בנובמבר 2014
  31. ^ אנו חיים בדיקטטורה של בג"ץ, באתר ערוץ 7, 9 ביוני 2008
    יובל יועז, ‏ח"כ לוין: "קבוצה רדיקלית שמאלנית שולטת בביהמ"ש העליון", באתר גלובס, 1 בינואר 2012
    זאב גלילי, האם בג"ץ הוא גם השופט, גם המחוקק וגם המבצע, מקור ראשון
  32. ^ ראו למשל: מורים מעידים בבירור הצע"ת בדבר פיטוריה של מורה חב' מק"י, חרות, 20 בספטמבר 1955
  33. ^ אהרן גרבר, זכות העמידה במשפט הציבורי בישראל, ספטמבר 2019, באתר פורום קהלת, עמ' 7
  34. ^ אורן שבת, העתירה המנהלית והסעדים במכרזים ציבוריים (פרלשטיין-גינוסר, 2017), עמ' 346
  35. ^ בג"ץ 10143/09 י"ב חשון התנועה לחיזוק הסובלנות בחינוך הדתי ואחרים נ' היועץ המשפטי לממשלה ואחרים, ניתן ב־19 בינואר 2010
  36. ^ בג"ץ 9074/09 עו"ד גלעד בנאי נ' המפקח על הביטוח משרד האוצר, ניתן ב־7 בפברואר 2010
  37. ^ בג"ץ 7569/10 גיטה פיירמן נ' משרד הבטחון, ניתן ב־18 באוקטובר 2010
  38. ^ ע"א 2219/92 שפירא ליבאי נ' מפלגת העבודה הישראלית, צוטט ב-בג"ץ 1917/10 דוד צוציאשוילי נ' השר לשירותי דת, ניתן ב־9 במרץ 2010
  39. ^ ד"ר אורן שבת, נקיון כפיים
  40. ^ ד"ר אורן שבת, העתירה המנהלית והסעדים במכרזים ציבוריים (פרלשטיין-גינוסר, 2017), עמ' 392-287
  41. ^ בג"ץ 17/06 מונה צבח ואחרים נ' שר הפנים, ניתן ב־23 במרץ 2006
  42. ^ בג"ץ 2880/10 משה בציר נ' משרד המשפטים, פרופ' יעקב נאמן ואחרים, ניתן ב־18 באפריל 2010
  43. ^ מנגנון הצגת התיקים של בית המשפט העליון
  44. ^ אתר למנויים בלבד רויטל חובל, נשיאת העליון: שופטי בג"ץ לא יוכלו לבחור מי יישבו לצדם לדון בדחיית עתירות על הסף, באתר הארץ, 04.12.18
  45. ^ ברק רביד, קטר ניתקה יחסים, ישראל בתגובה מקשה על אל-ג'זירה, באתר הארץ, 3 בפברואר 2009
  46. ^ צעדת הימין תתקיים כמתוכנן, באתר ערוץ 7, 24 באפריל 2010
  47. ^ שלמה צזנה, ‏דרושים: צוערים אחרי שירות, באתר ישראל היום, 25 באוגוסט 2009
  48. ^ בהתאם לשיטת התקדים, מאפיין זה נכון לכל פסיקותיו של בית המשפט העליון, לא רק בשבתו כבג"ץ, ובמידה רבה נכון גם לגבי פסקי דין של ערכאות נמוכות יותר, המובאים בחשבון בידי מקבלי ההחלטות.
  49. ^ קצינים על הכוונת: האם החוקים החדשים יסכנו את החיילים? | חדשות 13, באתר רשת 13
  50. ^ כגון תת-ייצוג לבני עדות המזרח ולערבים
  51. ^ "בג"ץ הוא אחת הרגליים המרכזיות שעליהן עומד הכיבוש" - ריאיון עם מיכאל ספרד, באתר גלובס, 11 ביוני 2010
    ורד לוי-ברזילי, אצלי זה פוליטי, נקודה, באתר הארץ, 1 בנובמבר 2005
    צדק לכאורה: אחריותם של שופטי בג"ץ להריסת בתי פלסטינים ולנישולם, באתר "בצלם", פברואר 2019
  52. ^ ערוץ הכנסת - ישראל אייכלר: בג"ץ הוא אויב הציבור ושופטי בג"ץ מפרי חוק, 17.4.16, ערוץ הכנסת ביוטיוב, 17 באפריל 2016
  53. ^ יהלי (יעל) מרום, בצלם מאשים את שופטי בג"ץ: אחראים לנישול פלסטינים מבתיהם, באתר שיחה מקומית, ‏2019-02-06
  54. ^ https://btselem.org/hebrew/supreme_court_of_occupation
  55. ^ "שלום עכשיו, מימינכם". הארץ. נבדק ב-2023-01-04.
  56. ^ תנועת רגבים - "ימין רך ועדין, בבקשה, אל תקימו לנו את מדינת פלסטין... - Facebook
  57. ^ על עיוות הדין - בג"ץ כמפלטו האחרון של האזרח האמנם?!, באתר רגבים wwwa.aleom.org
  58. ^ איציק וולף, הקפאה חד-צדדית, באתר News1 מחלקה ראשונה‏
    שמעון כהן, כך נולד דו"ח האובייקטיביות של ביניש, באתר ערוץ 7, 11 ביולי 2010
  59. ^ קלמן ליבסקינד, ‏מורשת ההריסות של נאור: יד קשה אצל היהודים, יד רכה אצל הערבים, באתר מעריב אונליין, 28 באוקטובר 2017
  60. ^ עדו בן פורת, עכשיו זה בדוק: בג"ץ מפלה לרעה את עתירות הימין, באתר ערוץ 7, 26 ביוני 2018
  61. ^ בג"ץ 8665/14 טשומה נגה דסטה ואחרים נ' הכנסת ואחרים, ניתן ב־11 באוגוסט 2015
  62. ^ דנה ירקצי‏, הפגנת זעם בדרום תל אביב: "השכונות מלאות במסתננים, מורחים אותנו", באתר וואלה!‏, 12 באוגוסט 2015
  63. ^ עדי רוזנברג, תושבי דרום ת"א הפגינו מחוץ לבית נשיאת העליון, באתר ynet, 26 באוגוסט 2017
  64. ^ נטעאל בנדל, תושבי דרום ת"א מפגינים מול ביתה של נשיאת ביהמ"ש העליון, באתר nrg, ‏26 באוגוסט 2017
  65. ^ דו"ח חדש מוכיח: בג"ץ מפלה לרעה את עתירות הימין, באתר רגבים.
  66. ^ 8 נעצרו בהפגנות נגד הריסת הבתים בבית אל, באתר בחדרי חרדים.
  67. ^ אלירן אהרון, מגילת איכה וקינות מול בג"ץ - וידאו, באתר ערוץ 7, 25 ביולי 2015
  68. ^ איתמר אייכנר וטובה צימוקי, ח"כ יוגב מהבית היהודי: להרים את כף הדחפור על בג"ץ, באתר ynet, 29 ביולי 2015
    זאב קם, ח"כ יוגב: "לעלות על בג"ץ עם טרקטור D9", באתר nrg‏, 29 ביולי 2015
  69. ^ טובה צימוקי ואיתמר אייכנר, וינשטיין: "אין לערער על הלגיטימיות של ביהמ"ש", באתר ynet, 29 ביולי 2015
  70. ^ אריק בנדר, ‏הסערה הפוליטית בעקבות המתקפה החריפה של ח"כ מוטי יוגב על בג"ץ, באתר מעריב אונליין, 22 באוקטובר 2015.
  71. ^ אבישי גרינצייג, ‏בג"ץ קבע סופית: הכפר הבדואי חאן אל אח'מר יפונה, באתר מעריב אונליין, 5 בספטמבר 2018
    אתר למנויים בלבד מרדכי קרמניצר, החלטת בג"ץ בעניין חאן אל־אחמר: גיבוי משפטי לעושק בחסות המדינה, באתר הארץ, 5 בספטמבר 2018
  72. ^ תלם יהב, בג"ץ: לישראל אין סמכות להחזיק גופות מחבלים לצורך מו"מ, באתר ynet, 14 בדצמבר 2017
  73. ^ אתר למנויים בלבד רויטל חובל, יהונתן ליס, יניב קובוביץ, בג"ץ: למדינה אין סמכות להחזיק גופות מחבלים - יש לחוקק חוק או להשיבן, באתר הארץ, 14 בדצמבר 2017
  74. ^ אלישע בן קימון, אחיה ראב"ד וישי פורת, הורים שכולים על בג"ץ גופות המחבלים: "אנחנו מתאבלים, הם ימשיכו לרקוד בהלוויות", באתר ynet, 15 בדצמבר 2017.
  75. ^ טובה צימוקי, איתמר אייכנר, מורן אזולאי ורענן בן צור, הקבינט: גופות המחבלים לא יוחזרו, נבקש דיון נוסף בבג"ץ, באתר ynet, 18 בדצמבר 2017
  76. ^ דנג"ץ 10190/17 מפקד כוחות צה"ל באזור יהודה והשומרון ואחרים נ' מוחמד עליאן ואחרים, ניתן ב־9 בספטמבר 2019;
    יעל פרידסון, בג"ץ שינה את החלטתו: ישראל תוכל להחזיק גופות מחבלים לצורכי מו"מ, באתר ynet, 9 בספטמבר 2019
  77. ^ אתר למנויים בלבד נעה שפיגל, סקר: ירידה באמון הציבור בבית המשפט ובמשטרה, באתר הארץ, 21 במאי 2017
  78. ^ תמר הרמן, אור ענבי, ירון קפלן, אינה אורלי ספוז'ניקוב, מדד הדמוקרטיה הישראלית 2022 – תקציר (עמ' 4)
  79. ^ טל שניידר, ‏נפתלי בנט ואיילת שקד השיקו את קמפיין הימין החדש: "שקד תנצח על בג"ץ, בנט ינצח את החמאס", באתר גלובס, 17 במרץ 2019
  80. ^ איחוד מפלגות הימין בקמפיין נגד בג"צ, באתר כיפה, 19 במרץ 2019
  81. ^ החלטה דרמטית: בג"ץ ביטל את מינוי מזוז ליו"ר הוועדה למינוי בכירים - וואלה! חדשות, באתר וואלה!, ‏2022-09-22
  82. ^ פסילת מינוי מזוז: כשהימין תומך באקטיביזם שיפוטי | כלכליסט, באתר m.calcalist.co.il
  83. ^ שמרנות מרוחה בצביעות: הימין טוען שאסור לבג"ץ להתערב ואז רץ לבקש ממנו סעד - וואלה! חדשות, באתר וואלה!, ‏2022-10-13


שופטי בית המשפט העליון
נשיא בית המשפט העליון: לא מאויש. ממלא מקום הנשיא: יצחק עמית
המשנה לנשיא: לא מאויש

נעם סולברג • דפנה ברק-ארז • דוד מינץ • יוסף אלרון • יעל וילנר • עופר גרוסקופף • אלכס שטיין • גילה כנפי-שטייניץ • ח'אלד כבוב • יחיאל כשר • רות רונן

ראו גם: שופטי בית המשפט העליון בדימוס

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

35963567בית המשפט הגבוה לצדק

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=בית_המשפט_הגבוה_לצדק&oldid=2611543"