חוק יחסי ממון בין בני זוג
 | |
| תאריך לועזי | 3 באוגוסט 1973 |
|---|---|
| תאריך עברי | ה' באב תשל"ג |
| כנסת | הכנסת השביעית |
| חוברת פרסום | ספר החוקים 712, עמ' 267 |
| הצעת חוק | ממשלתית |
| משרד ממונה | משרד המשפטים |
| מס' תיקונים | 4 |
| נוסח מלא | הנוסח המלא |
חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973 הוא חוק שעוסק בדרך חלוקת הרכוש של בני זוג במקרה של גירושין או פטירה.
החוק נחקק בעקבות פניות הרבות לבתי המשפט בנושא חלוקת רכוש לפי הלכת השיתוף, כלומר, הכלל המשפטי שנקבע בפסיקה על ידי בית המשפט, המסדיר את נושא חלוקת הרכוש בעת הגירושין בין בני זוג.
החוק עבר ארבעה תיקונים החל משנת 1995 ועד התיקון העדכני ביותר שנעשה בשנת 2008.[1]
הרקע לחוק
בעבר, טרם החלת החוק, הרכוש בין בני זוג נעשתה לפי "הלכת השיתוף" הקובעת כי הרכוש כולו שנצבר במהלך חיי הנישואין מתחלק באופן שווה בין שני בני הזוג. זה בתנאי ששני בני הזוג תרמו מכוחם וממשאביהם לבניית הזוגיות, גם אם צד אחד הכניס יותר כסף ונכסים לזוגיות, ותרומת הצד השני הייתה דאגה למשק הבית, אז החלוקה נחשבת לשוויונית.[2]
השיתוף מתבטא גם בכך שהרכוש הרשום על שמו של אחד מבני הזוג בלבד הוא נכס שנרכש במהלך חייהם המשותפים ונרשם רק על שמה של האישה, הוא יהיה שייך גם לגבר מכוח ההבנה שהייתה כוונה לשתף אותו בבעלות. זאת גם אם שמו לא מופיע כבעלים של הרכוש.
כדי שרכוש מסוים יצא מחזקת השיתוף יש להוכיח שלא הייתה כוונה לרשום את הרכוש גם על שמו של בן הזוג השני. נטל ההוכחה הוא על מי שמבקש להשאיר את הרכוש בחזקתו.[3]
כמו כן, רכוש שמקורו מחוץ לזוגיות כגון: ירושה, מתנה מקרובים לאחד מבני הזוג וכדומה, הוא יישאר בחזקת בן הזוג שלו ניתן הרכוש מלבד.
עיקרי החוק
החוק נחקק בשנת 1973, והוא מוגדר גם כצו הקובע כי כל הרכוש שצברו בני הזוג במהלך נישואיהם, הוא רכוש משותף, ולכן יחולק ביניהם שווה בשווה כאשר הסדר זה נקרא "איזון משאבים" וכל הזוגות שנישאו לאחר 1/1/74 מחויבים לו. קיימים שני מקרים חריגים שעליהם החוק אינו חל אם בני הזוג ערכו לפני הנישואין או אחרי כן הסכם ממון, או אם בני הזוג ערכו הסכם במסגרת הליך הגירושין, ושני הצדדים חתמו על הסכם חלוקת רכוש שקיבל תוקף של פסק דין מחייב.[1]
משמעות החוק
חוק זה מקנה זכאות לכל אחד מבני הזוג לקבל מחצית מרכושם המשותף. נוסף על כך, לפי החוק, נכסים שהיו שייכים לבן הזוג לפני הנישואין, או שקיבל אותם בירושה או במתנה במהלך הנישואין לא יחולקו בין בני הזוג אלא יישארו בחזקת בן הזוג שעל שמו רשומים הנכסים.
תיקוני החוק
(תיקון מס' 2)
הסכם ממון שנחתם לפני הנישואין יכול להיות מאומת בידי נוטריון לפי חוק הנוטריונים, תשל"ו-1976 שקובע חובת נוכחות הנוטריון כאשר בני הזוג הניצבים בפניו עשו את ההסכם בהסכמה חופשית ובהבינם את משמעותו ותוצאותיו.[1]
(תיקון מס' 3)
הסכם ממון מחייב אישור של בית המשפט לענייני משפחה או של בית הדין הרבני שלו.
האישור יינתן רק לאחר שבית המשפט או בית הדין נוכח לדעת שבני הזוג עשו את ההסכם בהסכמה חופשית, ושבני הזוג מבינים את משמעותו ואת תוצאותיו.[1] הדגש הוא שההסכם לא נחתם מכפייה, מחוסר הבנה שלו או של ההשלכות, וכך ימנע מצבים של ניצול בין בני זוג על רקע נסיבות שונות.
(תיקון מס' 4)
התיקון נעשה בשנת התשס"ט–2008 והוא מאפשר חלוקת רכוש בין בני זוג עוד בטרם מתן הגט.[1]
קישורים חיצוניים
חוק יחסי ממון בין בני זוג, בספר החוקים הפתוח
היסטוריית החקיקה של חוק יחסי ממון בין בני זוג, במאגר החקיקה הלאומי באתר הכנסת
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 1.4 חוק יחסי ממון בין בני זוג, באתר Nevo
- ^ יחסי ממון בין בני זוג, באתר הכנסת
- ^ חוק יחסי ממון בין בני זוג, באתר כל זכות
28702584חוק יחסי ממון בין בני זוג