דחייה על הסף

דחייה על הסף היא החלטה של בית משפט שלא לדון לגופו של עניין בטענות המועלות בתובענה או בעתירה המוגשות לו, אלא לדחות מחמת פגם שנפל בתובענה המוגשת.

בדיון אזרחי

תקנה 101 לתקנות סדר הדין האזרחי מונה את הנימוקים לדחייה על הסף:

(א) בית המשפט או רשם שהוא שופט רשאי, בכל עת, לדחות תובענה נגד הנתבעים, כולם או מקצתם, מאחד הנימוקים האלה:

(1) מעשה בית דין;

(2) חוסר סמכות;

(3) כל נימוק אחר שעל פיו הוא סבור שניתן לדחות מלכתחילה את התובענה בנוגע לאותו נתבע.

(ב) לא ייעתר בית המשפט או הרשם לבקשת דחיה מחוסר סמכות, אם נראה לו שיש להעביר את הענין לבית משפט או לבית-דין מוסמך לפי סעיף 79 לחוק בתי המשפט.

הנימוק הראשון, מעשה בית דין, ניתן כאשר עניינו של התובע כבר נדון בבית המשפט וניתן בו פסק דין, ועל כן אין לאפשר לתובע להביא עניין זה לדיון פעם נוספת.

הנימוק השני, חוסר סמכות, מופעל בדרך כלל כאשר התביעה לא הוגשה לבית הדין המוסמך לדון בה. דוגמה: תביעה שעניינה יחסי עובד-מעביד הוגשה לבית משפט השלום, בזמן שבית הדין המוסמך לדון בה הוא בית הדין לעבודה. במקרה מסוג זה יורה בית המשפט, בהתאם לסמכות המוקנית לו בסעיף 79 לחוק בתי המשפט, על העברת הדיון לבית המשפט המתאים. בית המשפט שאליו הועבר עניין כאמור, לא יעבירנו עוד.

הנימוק השלישי מייצג שלל סיבות לדחייה על הסף ובהן:

• התיישנות - חלפו שנים רבות ממועד האירוע שבגינו מוגשת התובענה, וחלה על כך התיישנות.
• שיהוי קיצוני - התובע התמהמה זמן רב מאז קרות האירוע שבגינו מוגשת התובענה ועד להגשת התובענה.
• חוסר ניקיון כפיים

בבית המשפט הגבוה לצדק

ערך מורחב – בית המשפט הגבוה לצדק

על עתירה המוגשת לבית המשפט הגבוה לצדק לעמוד בתנאי סף אחדים, שבהיעדרם היא נדחית על הסף. תנאים אלה:

• זכות עמידה - על מנת לקנות זכות עמידה נדרש העותר לבג"ץ להראות נזק ספציפי כתוצאה מפעילות הרשות הציבורית שכנגדה הוא עותר. בעבר נקבע בפסיקה כי עניין אישי באינטרס ציבורי אינו מספיק כדי להעניק זכות עמידה. אולם, בתהליך הדרגתי הקלו שופטי בית המשפט העליון בדרישות זכות העמידה. בשלהי שנות השמונים וראשית שנות התשעים כבר בוטלה הדרישה להוכחת נזק אישי וניתנה הכרה לעותר הציבורי שטוען לפגיעה באינטרסים כלליים, כמו שלטון החוק. עם זאת, נקבע שכאשר יש נפגע פרטי אשר אינו פונה לבית המשפט נגד פעולת המדינה, לא יוכל עותר ציבורי להביא את העניין בפני בית המשפט, אלא אם נסיבות העניין יוצאות דופן בחשיבותן הציבורית.
• פנייה מוקדמת - בטרם פנייה לבג"ץ על העותר לפנות לרשות כנגדה בכוונתו לעתור ולאפשר לה להשיב לפנייתו. בהיעדר פנייה מוקדמת עשויה העתירה להידחות ללא כל בדיקה נוספת על ידי בג"ץ. בג"ץ גם דורש שיינתן לרשות די זמן להגיב ולהתייחס לפנייה המוקדמת ואינו נוהג להתערב בלוח הזמנים שקובעת הרשות לטיפול בפנייה.
• פנייה ללא שיהוי - תנאי סף זה הוא מעין תמונת ראי של תנאי הסף בדבר "פנייה מוקדמת". על העותר לפנות לבג"ץ מיד לאחר שהעניין הופך אקטואלי (אך לאחר שביצע פנייה מוקדמת לרשות ולא קיבל מענה מספק). עיכוב בלתי מוצדק בפנייה לבג"ץ, בפרט כאשר הרשות או אחרים כבר הסתמכו על ההחלטה כנגדה מבוקש הסעד, יביא לדחיית העתירה. במיוחד, "כשמדובר בקיומן של בחירות, חייבים מועדי הפעולה או התגובה להיות קצרים ביותר, שאם לא כן תלקה הפנייה בשיהוי".
• היעדר סעד חלופי - בג"ץ ידחה עתירה אם העותר יכול היה לקבל סעד בערכאה משפטית אחרת או במקום אחר.
• ניקיון כפיים - העותר חייב לבוא לבג"ץ בידיים נקיות, לאחר שהציג בעתירתו את כל העובדות הרלוונטיות באופן אמיתי ומלא. ניקיון כפיים בא לידי ביטוי גם בהתנהגותו של העותר: נטילת החוק לידיים ועשיית דין עצמית יביאו לדחיית העתירה.
• הימנעות מעניינים תאורטיים - בג"ץ לא ידון בעתירה כאשר מדובר במעשה עשוי, והסעד המבוקש הוא תאורטי בלבד. לפיכך, גם אם טענות העותר נכונות העתירה עשויה להידחות מסיבה זו.
• שימוש בלשון נאותה - עתירה המנוסחת בלשון בוטה עשויה להידחות ולו מטעם זה בלבד.

מחלוקת משפטית התקיימה בין נשיא בית הדין הארצי לעבודה, מנחם גולדברג, לנשיא בית המשפט העליון, אהרן ברק, בשאלת היחסים בין בית הדין לעבודה לבג"ץ. גולדברג, כקודמו צבי בר-ניב, ראה את בית הדין הארצי לעבודה כערכאה עליונה בנושאים הנדונים בו. ברק, לעומתו, התיר עתירות לבג"ץ כנגד פסיקתו של בית הדין הארצי לעבודה. עמדתו של ברק התקבלה, וניתן לעתור לבג"ץ נגד בית הדין הארצי לעבודה, אולם רק בתנאי שישנה טעות בולטת מעל פני הפסק או סוגיה ציבורית המחייבת דיון מעמיק. את מילוי התנאים הללו קובע בית המשפט העליון בשבתו כבג"ץ. בדרך כלל עתירות מסוג זה נדחות על הסף, בנימוק שבג"ץ אינו ערכאת ערעור על פסיקתו של בית הדין הארצי לעבודה.

בבית המשפט העליון

בית המשפט העליון הוא ערכאת ערעור על פסקי דין והחלטות המתקבלות בבית המשפט המחוזי. ערעורים על פסקי דין שניתנו בבית המשפט המחוזי כערכאה ראשונה, הם ערעור בזכות. ערעורים על פסקי דין שנתן בית המשפט המחוזי כאשר הוא עצמו היה ערכאת הערעור (כלומר תיקים שהחלו בבית משפט השלום), וכן החלטות ביניים שניתנו בבית המשפט המחוזי - הם ערעורים ברשות בלבד, ויש לבקש את הרשות, בדרך של "בקשת רשות ערעור". בסמכות בית המשפט העליון לקבוע שאין הצדקה לדון בערעור ב"גלגול שלישי", וכך לדחותו על הסף, ללא דיון בנוכחות הצדדים.

בית המשפט העליון מוסמך לקיים דיון נוסף על פסקי דין שהוא עצמו נתן, שראוי לדון בהם שוב ובהרכב מורחב. דיון נוסף מאושר על ידי נשיא בית המשפט העליון או על ידי מי שהוא מינה לכך, אם ההלכה שנפסקה עומדת בסתירה להלכות קודמות של בית המשפט העליון, או אם בשל "חשיבותה, קשיותה או חידושה" של ההלכה ראוי לדון בה בהרכב מורחב. כאשר לא מתקיימים תנאים אלה, הבקשה לדיון נוסף נדחית על הסף.

קישורים חיצוניים

• דחיית התביעה על הסף, באתר של משרד עואכי דין פרידמן ושות'

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

29908997דחייה על הסף