אנטיוכוס הרביעי

אנטיוכוס הרביעי
Ἀντίοχος Ἐπιφανὴς

לידה	215 לפנה"ס
פטירה	164 לפנה"ס (בגיל 51 בערך)

אנטיוכוס הרביעי

פסל של אנטיוכוס הרביעי במוזיאון הישן בברלין

אנטיוכוס הרביעי (אפִּיפָנֶס) (ביוונית: Ἀντίοχος Ἐπιφανὴς, "המתגלה"; 215 – 164 לפנה"ס) היה מלך הממלכה הסלאוקית בין השנים 175 ל-164 לפני הספירה. עלה לשלטון לאחר רצח אחיו, סלאוקוס הרביעי, ותוך כדי עקיפת בנו של סלאוקוס הרביעי ויורש העצר החוקי, דמטריוס הראשון.

אנטיוכוס הרביעי ירש ממלכה במשבר. תבוסתו המוחצת של אביו, אנטיוכוס הגדול, במלחמה נגד הרומאים (192–188 לפנה"ס) ותנאי הכניעה הקשים שנכפו על המדינה הסלאוקית, חיבלו בצורה קשה בממלכה, שהצליחה להשתקם מעט לאחר שעברה תקופה קשה בעת שלטונו של אנטיוכוס הגדול. גרוע מהפגיעה הצבאית היה אובדן היוקרה המדינית ואובדן ההרתעה של הממלכה הסלאוקית, שהתבטאו בהכרזת העצמאות של פריאפטיוס , מלך הפרתים, ששחרר את ממלכתו מעול השלטון הסלאוקי עוד בימיו האחרונים של אנטיוכוס השלישי. המרידות המשיכו גם בימי חייו של אנטיוכוס הרביעי ויורשיו, וסופן שהביאו לקיצה של הממלכה.

אנטיוכוס הרביעי הטיל על היהודים את גזירות השמד, ובימיו החל מרד החשמונאים.

נעורים ועלייה לשלטון

אנטיוכוס הרביעי נולד בשם מיתרדטס לאנטיוכוס השלישי (המכונה הגדול) וללאודיקה השלישית. הוא שינה את שמו ל"אנטיוכוס" לאחר מות אחיו, סלאוקוס הרביעי, המבוגר ממנו, או אולי לאחר עלייתו לשלטון. כינויו "אפיפנס" הוא קיצור מן התואר "תאוס אפיפנס", שפירושו "האל המתגלה".

אחיו, סלאוקוס הרביעי, ירש את השלטון מאביהם בשנת 187, וניסה להתמודד עם הבעיות שניצבו בפני הממלכה. הוא הצליח לשקם קצת את אוצר הממלכה ולעצור את הידרדרותה, אך בניסיונותיו לשקם את האוצר נאלץ להניח ידו על אוצרות בתי המקדש ונרצח על ידי הליודורוס, אחד משריו, שניצל את מצבה הקשה של הממלכה וחמד את הכסף לעצמו, ועמד בראש סיעה שהתנגדה למדיניות החוץ של סלאוקוס הרביעי. אנטיוכוס ניסה להמשיך בהתמודדות עם המשימות הבוערות ולהחזיר את הזוהר שאבד לממלכה, אך כוחו לא עמד לו, ולאחר מותו בבבל בשנת 164 לפנה"ס, שקעה המדינה בסדרה של מרידות בחלקיה החיצוניים של הממלכה ובמלחמות אזרחים פנימיות.

אנטיוכוס שבילה את ימיו כבן ערובה ברומא כדי להבטיח את קיום הסכם אפאמיאה על ידי הסלאוקים, הוחלף בשנת 178 לפנה"ס בבנו וביורשו החוקי של סלאוקוס הרביעי, דמטריוס הראשון. בעת שהותו של אנטיוכוס באתונה, שבה ניסה להציג עצמו כדמוקרט, קיבל אזרחות אתונאית ואף נבחר לאחת ממשרות השלטון בעיר.

עם רצח אחיו בשנת 175 לפנה"ס, ראה אנטיוכוס הזדמנות חדשה לעצמו. במקום להתמודד על תפקידים משניים ולהיבחר למשרות באתונה, שכבר ירדה ממעמדה הבכיר שהיה לה בתקופה הקלאסית, ביקש עתה אנטיוכוס מעמד גבוה יותר לעצמו. הוא זמם לנצל את שהותו של היורש החוקי, דמטריוס הראשון, ברומא, כדי לתפוס את השלטון בממלכה הסלאוקית לעצמו.

גם אאומנס השני, מלך פרגמון, לא טמן ידו בצלחת. המלך, שסייע רבות לרומאים במלחמתם נגד אנטיוכוס השלישי, אביו של אנטיוכוס הרביעי, ניסה לחדש את יחסי הידידות עם הסלאוקים, במיוחד נוכח האוזן הקשבת שגילה סלאוקוס הרביעי לטענותיו של פרנקס הראשון, מלך פונטוס, שהיה נתון בעימות עם פרגמון בגלל רצונו להרחיב את השפעתו על הערים היווניות באסיה הקטנה. גם הליודורוס שתפס את השלטון נראה בעיני הפרגמים והרומאים כאדם מסוכן בגלל שאיפותיו להחזיר את האימפריה הסלאוקית לעוצמתה ולמעמדה הקודמים.

מותו של אנטיוכוס השלישי, היריב המר, והפיכת החצר בממלכה הסלאוקית יצרו מצב חדש. לכן, ההזדמנות לעזור לטוען לכתר שיהיה חייב לו טובה בעתיד נראתה לאאומנס השני כדרך פעולה טובה, והוא הציע לאנטיוכוס הרביעי סיוע צבאי כדי להבטיח את שלטונו של אנטיוכוס. נראה שגם הרומאים, בני בריתו של אאומנס, תמכו בסיוע לאנטיוכוס הרביעי בגלל שאפתנותו של הליודורוס והפיגור בתשלומי פיצויי המלחמה לרומא. הכוחות הפרגמים ליוו את אנטיוכוס לבירתו. כמו כן, קיבל מהם אנטיוכוס סכומי כסף גדולים להקמת בריתות פוליטיות וחלוקת שוחד. הסכם ידידות חדש נכרת בין הצדדים וחוזק בקורבן מסורתי.

עם חזרתו לארצו היה מעמדו של אנטיוכוס עדין. ניצבו מולו שני כוחות עיקריים: האוזורפטור הליודורוס ויורשיו החוקיים של סלאוקוס הרביעי. בנוסף, הייתה סיעה קטנה שביקשה להחזיר את קוילה-סוריה שנכבשה כ-20 שנה לפני כן לידי התלמיים. אנטיוכוס הצליח להתגבר על הבעיות כי היורש החוקי היה רחוק ברומא ואילו הליודורוס לא הצליח לעמוד בפני הצבא הפרגמי. האופוזיציה התפוגגה ואנטיוכוס הצליח להשתלט על המדינה בקלות.

השנים הראשונות בשלטון והפרשה המצרית

ערך מורחב – המלחמה הסורית השישית

לאחר שעלה לשלטון, הסדיר את המנגנון הממשלתי. טימארכוס ממליטוס קיבל את מחוז מדי החשוב בצפון מזרח הממלכה והתיישב בסלאוקיה כדי לפקח על המחוז החדש שלו. אחיו של טימארכוס מונה לאחראי על אוצר הממלכה. גם פילגשו שלו קיבלה כמה ערים לרשותה.

הברית החדשה עם פרגמון, וגם הבנתו של אנטיוכוס שאין להתגרות ברומאים, דחפה אותו למדיניות חוץ פרו רומאית בשנים אלו. הוא נותר נאמן בעת המלחמה המקדונית השלישית (171 - 168 לפנה"ס), וגם בהמשך דרכו המדינית נזהר שלא להכעיס את המעצמה הרומית. עם זאת, לא כיבד את כל התנאים של הסכם אפאמיאה. אנטיוכוס מיהר להעביר את פיצויי המלחמה לרומאים כמתחייב מההסכם, ועוד הוסיף עליהם 500 אגרטלי זהב, שנשלחו לרומא עם אריסטוקרט בכיר בשם אפולוניוס. הרומאים כה שמחו לקבל את שינוי המדיניות הסלאוקי אחרי הפסקת התשלומים שיזם הליודורוס, ומהתוספת של אגרטלי הזהב שנתנו לאפולוניוס 100,000 אסים, פי 50 מגובה המתנות המקובל לשגריר זר. עם זאת, לא הקפיד אנטיוכוס למלא את החלק הצבאי של ההסכם. שכירי חרב גויסו גם באזורים שבהם הדבר נאסר, פילים חדשים נרכשו, וספינות מלחמה חדשות נבנו.

בינתיים, עניינים דחופים יותר מהברית עם אאומנס דרשו את תשומת לבו של אנטיוכוס. אפולוניוס שחזר מהשליחות ברומא, וביצע כעת משימה דיפלומטית וייצג את הממלכה הסלאוקית בחגיגות החניכה של תלמי השישי, דיווח על התפתחויות חמורות בבירה התלמיית. אחותו קלאופטרה, שהייתה העוצרת של בנה הצעיר, תלמי השישי, אחרי מות אביו בשנת 181 לפנה"ס, נפטרה בשנת 176 לפנה"ס. קלאופטרה הייתה נכס חשוב לסלאוקים כי היא בלמה את השאיפות של הסיעה האנטי סלאוקית בחצר התלמיית שדובריה הקולניים ביותר היו אאולאוס, הסריס הראשי, ולנאוס, יליד קוילה-סוריה, לנצל את מצבה הקשה של הממלכה הסלאוקית, אחרי תבוסתה בידי הרומאים. עם מותה עלו גורמים אלה ותפסו את הגה השלטון.

הסיעה האנטי-סלאוקית במצרים, ביקשה להשיב את קוילה-סוריה שאבדה אך לפני דור אחד, בעת המלחמה הסורית החמישית. הכנות נמרצות נעשו באלכסנדריה להשבת הטריטוריה האבודה, והשבת היוקרה המדינית שספגה מכה קשה בעת שלטונו של תלמי החמישי. אנטיוכוס חשש מההתפתחות העניינים במצרים, ערך הכנות להדיפת הסכנה המצרית. חששותיו של אנטיוכוס התאמתו כשהמצרים הכריזו מלחמה על הסלאוקים בשנת 170 לפנה"ס, והמלחמה הסורית השישית פתחה מחדש את המאבק בין היריבות הוותיקות.

במלחמה שפרצה בין הצדדים, ערך אנטיוכוס שתי פלישות למצרים, והצליח לכבוש אותה אחרי קרבות אחדים, ומצור שהטיל על כמה ערים, בהם אלכסנדריה. לדאבונו, הרומאים לא ראו בעין יפה את ההתפשטות הסלאוקית, והורו לו להתפנות ממצרים באופן משפיל: איגרת נמסרה לידיו במקום הנקרא אלאוסיס והוקראה בקול בידי השליח הרומי, שצייר סביב אנטיוכוס עיגול בקרקע, והודיע לו שעליו לענות מיד ולא יחשב הדבר לסירוב. אנטיוכוס שביקש לשמור על יחסים טובים עם רומא וחשש מתגובתם, נענה לדרישותיהם ונסוג מאדמת מצרים תוך הסכמה לתנאיהם והמס הכבד שדרשו. בדרכו חזרה דיכא את מרד יאסון שפרץ בירושלים.

ניסיונות שיקום היוקרה המדינית

תקרית אלאוסיס הייתה מכה קשה מאוד ליוקרה המדינית של הסלאוקים. עתה היה ברור למעלה מכל ספק מי השולט באזור ומי הם פקודיו. לפגיעה הקשה ביוקרה המדינית היו תוצאות כמעט מידיות. הסטרפים המזרחיים שעוד חששו מהכוח הסלאוקי למרות הסכם אפאמיאה ראו מאין נושבת הרוח.

מעמדה של האימפריה הסלאוקית התדרדר עד כדי כך שאפילו בשביל מסע צבאי בתוך גבולותיו הייתה נדרשת, כך נדמה, הסכמה מוקדמת של הרומאים. בצר לו ביקש אנטיוכוס להשיג את הסכמתם של הרומאים, גם אם הסכמה בשתיקה, למסע מזרחה להשבת המרות הסלאוקית באזור זה של ממלכתו. כלפי הסטרפים המזרחים ביקש להפגין את כוחו ואת עוצמתו.

בניסיון לשקם את יוקרתו המדינית ערך מפגן מרהיב בדרפנה, הפרבר הציורי של אנטיוכיה. החגיגות כללו מצעד צבאי גדול מאוד בהשתתפות כל הכוחות הפנויים של ממלכתו, משתה, חגיגות ואף קרבות גלדיאטורים, כנהוג אצל הרומאים. יוונים מכל רחבי העולם ההלניסטי הוזמנו לקחת חלק בחגיגות.

זמן לא רב אחרי שתמו החגיגות הופיעה משלחת רומאית בראשותו טיבריוס סמפרוניוס גרקכוס האב. אנטיוכוס יצא מגדרו כדי להראות את פייסנותו ואף פינה את ארמונו ושיכן בו את הרומאים. הדיווח של המשלחת הרומאית לסנאט היה לטעמו של אנטיוכוס. הם דיווחו שלא נשקפת סכנה לרומא מידיו של אנטיוכוס.

מרידות ושנות חוסר היציבות

בשנת 165 או 166 לפנה"ס מינה את ליסיאס לעוצר עבור בנו הקטין אנטיוכוס החמישי, ויצא לשקם את מעמדו בחלקיה המזרחיים של האימפריה. העימות הראשון היה מול ארמניה, שמאז חתימת חוזה אפאמיאה התנהגה כישות אוטונומית לכל דבר. לאחר הצלחתו בקרב, פנה מזרחה לעבר מדי, אך לא הספיק להשלים את משימתו. הוא מת בשנת 164 לפנה"ס, בגיל 51, בעיר גַבַּע (כיום איספהן) במדי על נהר יקרת. טרם מותו ביקש להחליף את ליסיאס, שגילה אוזלת יד בהדברת מרד המכבים, בפיליפוס - נאמנו.

מותו

לפי מקורות שונים מותו של אנטיוכוס היה כרוך בדיכאון לאחר ששמע על התבוסות בקרבות, לפי ספר מקבים ב' אנטיוכוס מת לאחר מחלת מעיים, ולאחר מכן נפל ממרכבתו תוך כדי נסיעה מהירה. במגילת אנטיוכוס מובא שהתאבד בקפיצה לים.

מפעלי בנייה

מפעלי בנייה ראוותניים, מימון לאמנים ולאנשי רוח, מנחות נדיבות למרכזים דתיים בארץ ישראל ומחוצה לה היו האמצעים שבעזרתם היה נהוג בעולם העתיק להציג לציבור את שגשוגה של הממלכה. אנטיוכוס שניסה בכל כוחו לשקם את יוקרתו המדינית יזם מפעלי בנייה רבים ופיזר כסף ביד נדיבה לצורך זה.

חוץ לארץ

אנטיוכוס השקיע משאבים רבים להאדרת שמו ברחבי העולם ההלניסטי. מנחות נדיבות הועברו למרכזים הלניסטיים ביוון גופא ובאסיה הקטנה. אנטיוכוס תמך במפעלי בנייה, עוד בטרם עלה לשלטון. כך לדוגמה העביר מימון רב בעת שהותו באתונה, שאותה אהב במיוחד, לבניית מקדש זאוס. עם עלייתו לשלטון התמיכה הכספית שניתנה לחו"ל גדלה באופן ניכר, במטרה להציג את חוסנה של מדינתו.

המקדש לזאוס תוכנן עוד בימיו של הטיראן פייסיסטראטוס כ-350 שנה לפני כן, אך הוא מעולם לא הושלם. אנטיוכוס שכר את שירותיו של האדריכל הרומאי דקימוס קוסוטיוס (Decimus Cossutius) שהתחיל לבנות מקדש ענק המוקף בקולונדה כפולה של עמודים קורינתיים, אך במקום אבן פשוטה שבה רצה להשתמש פייסיסטרטוס, השתמש האדריכל בשיש מסוג יקר. שרידיו של המקדש הם עד היום אחת מהעתיקות המרהיבות ביותר באתונה. גם אנטיוכוס לא זכה להשלים את המפעל בימי חייו. המפעל עמד חצי גמור 300 שנים נוספות עד שהושלם על ידי הקיסר הרומי אדריאנוס בשנת 130 לספירה.

מלבד המימון לבניית המקדש, העניק תגליף מרהיב מצופה זהב בדמות ראש של גורגונה, אחת המדוזות, דמות חשובה מהמיתולוגיה היוונית.

אתונה לא הייתה המקום היחיד שבו השקיע אנטיוכוס. לאי דלוס העניק פסלים למזבח, באולימפיה פרוכת מהודרת עם רקמה מזרחית, במגלופוליס, בירת הליגה האכאית, מימן את שיפוץ החומות ואת הרחבתן, בטגאה מימן חיפוי חלק מהתיאטרון המקומי בשיש, ולקיזיקוס העניק מגש זהב גדול לסעודות ציבוריות בעיר.

סוריה

אנטיוכוס הרחיב באופן משמעותי את אנטיוכיה, על ידי בניית רובע גדול מוקף חומה, על מדרונו של הר סילפיוס הנקרא "אפיפניה" על שמו. כמו כן, הוספה אמת מים ושוק גדול. רובע זה השלים את מניין רובעיה של אנטיוכיה לארבעה, וכך היא נותרה עד סוף תקופת הסלאוקים. כל רובע היה מוקף חומה פנימית, וחומה חיצונית גדולה הקיפה את כל העיר.

תיאטרון, שאולי היה קיים ליד העיר, עוד לפני תקופתו של אנטיוכוס הרביעי, הוכנס לתוך תחומי העיר. באקרופוליס שהיה קיים, ככל הנראה, עוד לפני בוא היוונים לאזור, הקים מקדש ליופיטר קפיטולינוס. במקדש החדש לא הייתה תקרה מעוטרת, כמקובל במקדשים יווניים, אך על הקירות הוצבו מגיני זהב.

מסופוטמיה

בבל, שבה קיבל את התואר המכובד סוטר (המושיע) קיבלה מעמד של פוליס.

מפעלי בנייה אחרים

בנית עיר חדשה "אפיפניה" בארמניה. אנטיוכוס ביקש לבסס את ממלכתו על ידי הענקת זכויות פוליס לעריה. זכות זו הייתה הטבה שלטונית חשובה שלדעתו של אנטיוכוס הייתה יכולה לקשור את הערים שאין בהם יסוד יווני חזק בצורה הדוקה יותר למשטרו. כך למשל הוענק סטטוס של פוליס לאקבטנה. גם ביהודה ניסה אנטיוכוס לעשות את אותו הדבר, אך ניסיונותיו לא עלו יפה.

ערים רבות שינו את שמן לאנטיוכיה או אפיפניה כדי לזכות בחסדי השלטון. בנוסף, העניק רשות לטבוע מטבעות ארד למספר ערים חשובות בממלכתו. אנטיוכיה זכתה להטבה זו, אך גם סלאוקיה, אפאמיאה שהייתה מרכז העצבים הצבאי של ממלכתו וערים אחרות.

ארץ ישראל

ערך מורחב – מצודת החקרא

אנטיוכוס ותושבי ממלכתו

המשיך את מסורת קודמיו וניסה למשוך יוונים לממלכתו. לצורך כך הועבר מימון נדיב לאמנים, סופרים ואנשי רוח יוונים שהיגרו לממלכה הסלאוקית. זכויות מיוחדות הוענקו לאזרחים אתונאים.

אנטיוכוס והיהודים

גזירות אנטיוכוס

ערך מורחב – גזירות אנטיוכוס

בשנת 167 לפנה"ס הנהיג אנטיוכוס הרביעי גזירות קשות על העם היהודי. קיום המצוות נאסר ובמיוחד נאסרו ברית המילה, קידוש החודש, שמירת השבת ונכפתה אכילת בשר חזיר. בוטלה זכותם לחיות לפי דיני אבותיהם. עבודת אלוקים בבית המקדש בוטלה ותחתיה הונהג פולחן אלילי פגאני. אלה שהתנגדו לגזירות אלה נענשו באכזריות על ידי החיילים הסלאוקים. גזירות קשות אלה היו רקע לסיפורים דוגמת חנה ושבעת בניה. גזירות שמד אלה היו בין הסיבות המידיות לפרוץ המרד ולדלק שהניע את המורדים.

הנבואה בספר דניאל

למלכות אנטיוכוס קדמה הודעה נבואית מפורטת שנמסרה מפי ה' לדניאל, ובה פורטו מעשי אנטיוכוס, גזירותיו ואף סופו. הנבואה כתובה בספר דניאל, פרק י"א, בו מופיעות נבואות גם על המלכים שקדמו לו ושהיו אחריו.

אלו הם הפסוקים הדנים באנטיוכוס, לפי הפרשנות הקלאסית (רש"י, רלב"ג ואחרים):

וְיָבֹא מֶלֶךְ הַצָּפוֹן וְיִשְׁפֹּךְ סוֹלֲלָה וְלָכַד עִיר מִבְצָרוֹת וּזְרֹעוֹת הַנֶּגֶב לֹא יַעֲמֹדוּ וְעַם מִבְחָרָיו וְאֵין כֹּחַ לַעֲמֹד; וְיַעַשׂ הַבָּא אֵלָיו כִּרְצוֹנוֹ וְאֵין עוֹמֵד לְפָנָיו וְיַעֲמֹד בְּאֶרֶץ הַצְּבִי וְכָלָה בְיָדוֹ; וְיָשֵׂם פָּנָיו לָבוֹא בְּתֹקֶף כָּל מַלְכוּתוֹ וִישָׁרִים עִמּוֹ וְעָשָׂה וּבַת הַנָּשִׁים יִתֶּן לוֹ לְהַשְׁחִיתָהּ וְלֹא תַעֲמֹד וְלֹא לוֹ תִהְיֶה; וְיָשֵׂם פָּנָיו לְאִיִּים וְלָכַד רַבִּים וְהִשְׁבִּית קָצִין חֶרְפָּתוֹ לוֹ בִּלְתִּי חֶרְפָּתוֹ יָשִׁיב לוֹ; וְיָשֵׁב פָּנָיו לְמָעוּזֵּי אַרְצוֹ וְנִכְשַׁל וְנָפַל וְלֹא יִמָּצֵא; וְעָמַד עַל כַּנּוֹ מַעֲבִיר נוֹגֵשׂ הֶדֶר מַלְכוּת וּבְיָמִים אֲחָדִים יִשָּׁבֵר וְלֹא בְאַפַּיִם וְלֹא בְמִלְחָמָה

— ספר דניאל, פרק י"א, פסוקים ט"ו-כ'

על פי פרשנים אלו מלך הצפון הוא אנטיוכוס אפיפנס. הנבואה מתייחסת למלחמתו עם מלך הנגב - תלמי מלך מצרים, ולכיבוש ארץ הצבי - ארץ ישראל. גזירותיו נגד היהודים נרמזו במילים "ובת הנשים יתן לו להשחיתה", משום שעם ישראל מכונה בשיר השירים "היפה בנשים". מלחמתו של מתתיהו בן יוחנן החשמונאי באנטיוכוס רמוזה במילים הבאות: "ולו לא תהיה", כלומר, גזירותיו של אנטיוכוס יתבטלו בסופו של דבר. המשך המרד, עליית החשמונאים לשלטון ואף סופם עקב מלחמת הורקנוס ואריסטובלוס, נרמזו בפסוק "ועמד על כנו מעביר נוגש הדר מלכות" (התייצבות ממלכת החשמונאים), "ובימים אחדים ישבר" (התפוררות הממלכה), "ולא באפיים ולא במלחמה" (לא על ידי אויב חיצוני, אלא על ידי מלחמת אחים).

פרשנים אחרים, דוגמת מלבי"ם, מוצאים את הנבואה על אנטיוכוס בפסוקים אחרים באותו פרק:

וְעָמַד עַל כַּנּוֹ נִבְזֶה וְלֹא נָתְנוּ עָלָיו הוֹד מַלְכוּת וּבָא בְשַׁלְוָה וְהֶחֱזִיק מַלְכוּת בַּחֲלַקְלַקּוֹת; וּזְרֹעוֹת הַשֶּׁטֶף יִשָּׁטְפוּ מִלְּפָנָיו וְיִשָּׁבֵרוּ וְגַם נְגִיד בְּרִית; וּמִן הִתְחַבְּרוּת אֵלָיו יַעֲשֶׂה מִרְמָה וְעָלָה וְעָצַם בִּמְעַט גּוֹי; בְּשַׁלְוָה וּבְמִשְׁמַנֵּי מְדִינָה יָבוֹא וְעָשָׂה אֲשֶׁר לֹא עָשׂוּ אֲבֹתָיו וַאֲבוֹת אֲבֹתָיו בִּזָּה וְשָׁלָל וּרְכוּשׁ לָהֶם יִבְזוֹר וְעַל מִבְצָרִים יְחַשֵּׁב מַחְשְׁבֹתָיו וְעַד עֵת; וְיָעֵר כֹּחוֹ וּלְבָבוֹ עַל מֶלֶךְ הַנֶּגֶב בְּחַיִל גָּדוֹל וּמֶלֶךְ הַנֶּגֶב יִתְגָּרֶה לַמִּלְחָמָה בְּחַיִל גָּדוֹל וְעָצוּם עַד מְאֹד וְלֹא יַעֲמֹד כִּי יַחְשְׁבוּ עָלָיו מַחֲשָׁבוֹת; וְאֹכְלֵי פַת בָּגוֹ יִשְׁבְּרוּהוּ וְחֵילוֹ יִשְׁטוֹף וְנָפְלוּ חֲלָלִים רַבִּים; וּשְׁנֵיהֶם הַמְּלָכִים לְבָבָם לְמֵרָע וְעַל שֻׁלְחָן אֶחָד כָּזָב יְדַבֵּרוּ וְלֹא תִצְלָח כִּי עוֹד קֵץ לַמּוֹעֵד; וְיָשֹׁב אַרְצוֹ בִּרְכוּשׁ גָּדוֹל וּלְבָבוֹ עַל בְּרִית קֹדֶשׁ וְעָשָׂה וְשָׁב לְאַרְצוֹ; לַמּוֹעֵד יָשׁוּב וּבָא בַנֶּגֶב וְלֹא תִהְיֶה כָרִאשֹׁנָה וְכָאַחֲרֹנָה; וּבָאוּ בוֹ צִיִּים כִּתִּים וְנִכְאָה וְשָׁב וְזָעַם עַל בְּרִית קוֹדֶשׁ וְעָשָׂה וְשָׁב וְיָבֵן עַל עֹזְבֵי בְּרִית קֹדֶשׁ

— ספר דניאל, פרק י"א, פסוקים כ"א-ל'

לפי פרשנות זו, המלך הנבזה שלא נתנו עליו הוד מלכות הוא אנטיוכוס אפיפנס, משום שאחיו הגדול - סלאוקוס הרביעי השאיר יורש עצר - דמטריוס הראשון, וזכייתו של אנטיוכוס במלכות באה על ידי דברי חלקלקות וחנופה. הנבואה מתארת את נסיבות מלחמתו עם תלמי, שהיו על ידי מרמה, כאשר נסע לבקר את אחותו קלאופטרה, אמו של תלמי. מספר פסוקים נוספים בנבואה זו רומזים למלחמותיו עם התלמיים, ולאחר מכן עוברת הנבואה לתאר את יחסי אנטיוכוס עם היהודים. המילים "ולבבו על ברית קודש ועשה" רומזות על מזימותיו ומעשיו כנגד היהודים. כך גם המילים "ושב וזעם על ברית קודש". תופעת ההתייוונות והצטרפות יהודים רבים לצדו של אנטיוכוס רמוזה במילים "ויבן על עוזבי ברית קודש".

לפי פרשנותו של המלבי"ם, הנבואה על סופו של אנטיוכוס לא נרמזה בהמשך פסוקים אלו, אלא בפרק אחר בספר דניאל:

וּמִן הָאַחַת מֵהֶם יָצָא קֶרֶן אַחַת מִצְּעִירָה וַתִּגְדַּל יֶתֶר אֶל הַנֶּגֶב וְאֶל הַמִּזְרָח וְאֶל הַצֶּבִי; וַתִּגְדַּל עַד צְבָא הַשָּׁמָיִם וַתַּפֵּל אַרְצָה מִן הַצָּבָא וּמִן הַכּוֹכָבִים וַתִּרְמְסֵם; וְעַד שַׂר הַצָּבָא הִגְדִּיל וּמִמֶּנּוּ הוּרַם הַתָּמִיד

— ספר דניאל, פרק ח', פסוקים ט'-י"א

פסוקים אלו מתארים בקצרה את עלייתו של אנטיוכוס אפיפנס, המכונה כאן "קרן צעירה", משום שכאמור, שושלת המלוכה הייתה אמורה להמשיך אצל דמטריוס בן סלאוקוס. מלחמותיו במצרים, בפרס ובארץ ישראל נרמזו במילים "אל הנגב ואל המזרח ואל ארץ הצבי". מעשיו נגד היהודים רמוזים בפסוק "ותגדל עד צבא השמים" - כינוי לעם היהודי, "הכוכבים" היו שומרי התורה שאנטיוכוס רמס והרג. הנבואה על סופה של מלכותו נכתבה במילים "ועד שר הצבא הגדיל", כלומר מלכותו תגדל עד שיבוא שר צבא גדול, הוא מתתיהו החשמונאי ובניו המכבים, "וממנו הורם התמיד", נסוב על השבת עבודת הקרבנות, ובפרט קרבן התמיד, אותם השיבו המכבים.

בספרות היוונית-רומית

חייל סלאוקי בוזז את מנורת בית המקדש והפרוכת; תחריט מתוך "תנ"ך מקלין" (1810)

יוסף בן מתתיהו מונה בספרו "נגד אפיון" היסטוריונים שונים שהחזיקו בדעה כי אנטיוכוס הפר את בריתו עם היהודים מתוך חסרון כיס ושדד את בית המקדש שהיה מלא זהב וכסף: פוליביוס, סטרבון, ניקולאוס איש דמשק, טימאגנס, קאסטור ואפולודורוס.

סופרים נוספים שילבו בסיפוריהם על כניסת אנטיוכוס למקדש גם את עלילת פולחן החמור היהודי.

דיודורוס סיקולוס

ההיסטוריון היווני דיודורוס סיקולוס (המאה ה-1 לפנה"ס) כלל בחיבורו את הסיפור הבא:
"אנטיוכוס הקרוי אפיפאנס, נכנס משהביס את היהודים אל קודש הקודשים של בית המקדש של א-לוהים, שרק לכהנים הותר על פי דין להיכנס אליו. במוצאו שם פסל משיש של אדם עבדקן ישוב על גבי חמור וספר בידיו, הוא הניח שלפניו דמות של משה, מייסד ירושלים ומארגן האומה, האיש שבנוסף לכך ציווה על היהודים את מנהגיהם המיזנתרופיים והמופקרים. ומכיוון שאפיפאנס היה מזועזע משנאה שכזאת המופנית נגד כל האנושות, הוא שם לעצמו למטרה לשבור את נוהגיהם המסורתיים. אי לכך, הוא הקריב לפני צלם המייסד (משה) ומזבח הא-ל הפתוח לשמים נקבת חזיר גדולה, ושפך עליהם את דמה. לאחר מכן, משהכין את בשרה, ציווה להתיז ממיצי הבשר על ספרי הקודש שלהם, המכילים את החוקים הקסנופוביים; לכבות את המנורה הקרויה אצלם "תמידית" והדולקת ללא הפסקה בבית המקדש; ולכפות על הכהן הגדול ושאר היהודים לאכול מן הבשר".

דברי דיודורוס הם העדות הלא-יהודית הישירה והראשונה, שבה אושר מעשה החילול של בית המקדש בירושלים על ידי אנטיוכוס אפיפאנס.

אפיון

על פי יוסף בן מתתיהו, הסופר המצרי האנטי-יהודי אפיון (המחצית הראשונה של המאה ה-1 לספירה) כתב שבמקדש בירושלים היה מוצב פסל זהב של ראש חמור, שהיהודים סגדו לו, אך נעלם משם כשאוצרות המקדש נלקחו על ידי אנטיוכוס. יוספוס האשים את אפיון כשטען שבעקבות פוסידוניוס ואפולוניוס מולון ניסה גם הוא ללמד סנגוריה על שוד המקדש של אנטיוכוס והאשים את היהודים בקרבן אדם. אפיון סיפר שאנטיוכוס מצא במקדש אדם שוכב על מיטה ולידו שולחן מלא במאכלי בשר. האיש נפל לרגלי המלך והתחנן שישחררו, כי נותרו לו רק מספר ימים לחיות. הוא בכה וסיפר שהוא יווני שעבר בארץ יהודה לחפש פרנסה, נחטף ונכלא בבית המקדש, תוך שהוא מפוטם במזון. האנשים המגישים לו מזון סיפרו לו שליהודים יש חוק סודי די חדש לפיו הם תופסים איש יווני זר, מפטמים אותו במשך שנה שלמה ואז מוציאים אותו ליער, מעלים אותו לקרבן ואוכלים ממעיו, ונשבעים לשנוא יוונים תמיד.

טקיטוס

ההיסטוריון הרומי טקיטוס (סוף המאה ה-1 לספירה) מזכיר את המלחמה בין אנטיוכוס ליהודים ומנצל את ההזדמנות כדי לתקוף אותם: "כל עוד היה המזרח בידי אשוּר, מדי ופרס, היו היהודים הבזויים שבעבדיהם; כאשר גברה יד המקדונים, השתדל המלך אַנטיוֹכוּס לבטל את אמונתם התפלה ולהקנותם את דרכי היוונים. אך המלחמה בפּרתים מנעתו מִשַפֵּר אומה מאוסה זו...עתה, שהיו המאקדוניה חסרי־אוֹנים...שׂמו היהודים מלכים (החשמונאים) על עצמם".

לקריאה נוספת

• אוריאל רפפורט, צוק העיתים, גזרות אנטיוכוס, בתוך: מגלות לקוממיות, עורכת: אראל-גפני, ע. בית ההוצאה לאור של האוניברסיטה הפתוחה, תל אביב תש"ן.
• דוד גולן, תולדות העולם ההלניסטי, הוצאת הספרים ע"ש י"ל מאגנס, מהדורה ראשונה תשמ"ג, מהדורה שנייה תשמ"ז
• Edward R. Bevan, The House of Seleucus, 1902
• Peter Franz Mittag, Antiochos IV Epiphanes - Eine politische Biographie, Berlin, 2006

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא אנטיוכוס הרביעי בוויקישיתוף

• אנטיוכוס הרביעי, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• מידע על אנטיוכוס הרביעי בקטלוג הספרייה הלאומית

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

אנטיוכוס הרביעי34090362Q3356