דלוס
 | |
| מראה כללי מהר קינתוס לעבר רובע התיאטרון והנמל המודרני | |
| האתר הוכרז על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית תרבותי בשנת 1990, לפי קריטריונים 1, 3, 4, 6 | |
| מדינה |
 יוון |
|---|---|
  | |
דֶלוֹס (ביוונית: Δήλος) הוא אי יווני בים האגאי, השוכן במרכזו של ארכיפלג הקיקלאדיים, כשלושה ק"מ דרומית-מערבית לאי מיקונוס אליו הוא שייך מבחינה מנהלתית. גודלו של האי הוא רק שלושה קמ"ר, אורכו מצפון לדרום כ-5 ק"מ ורוחבו 1.3 ק"מ לכל היותר, אך הוא מילא תפקיד חשוב מבחינה מדינית, דתית ותרבותית ביוון העתיקה. האי מושך אליו תיירים רבים בשל עושרו באוצרות ארכאולוגיים, אך אלה מגיעים בסירות ממיקונוס בשעות הבוקר ועוזבים את האי בשעות הצהרים. באי מתגוררים רק עשרה עד עשרים איש המופקדים על שמירת האתר הארכאולוגי ועל תחזוקתו. בשנת 1990 הוכרז דלוס כאתר מורשת עולמית.
האי יושב בדלילות בתקופה הנאוליתית, החל באלף ה-3 לפנה"ס, ובמידה רבה יותר בתקופה המיקנית, במחצית השנייה של האלף השני לפנה"ס. בתחילת האלף ה-1 לפנה"ס כבר נודע האי כמקום לידתם של אפולו וארטמיס, והיה לבירתה של אמפיקטיונה של מספר איים סמוכים. החל בימי הרודן האתונאי פייסיסטראטוס שכן האי דלוס בתחום השפעת אתונה, והוא הורה על טיהורו הראשון של האי. לידות ומיתות באי נאסרו, אנשים על ערש דווי פונו לאי סמוך.
בשנת 490 לפנה"ס נכבשה דלוס על ידי הפרסים במרד האיוני, כחלק ממלחמת יוון-פרס. הפרסים שמרו על קדושתו של האי ולא פגעו במקדש אפולו. דלוס השתחררה מעול הפרסים עם ניצחונם של היוונים בשנת 479 לפנה"ס, ושנה לאחר מכן נקבעה כמקום מושבה של הליגה האטית-דלית אשר החליפה את האמפיקטיונה. האי שימש כמשכנה של קופת הליגה המשותפת, עד שבשנת 454 לפנה"ס הועבר האוצר מדלוס לאתונה, ובשל כך הפך האי הקטן לתלוי במעצמה היוונית הגדולה. בשנת 426 לפנה"ס טוהר האי בשנית וקברים ששכנו בו רוקנו ותכולתם הועברה לאי הסמוך. שנתיים לאחר מכן גורשו מרבית תושביו לגלות שנמשכה למעלה ממאה שנים. האתונאים ייסדו את הפסטיבל הדלי שנערך אחת לארבע שנים בחודש מאי עד שנת 316 לפנה"ס, וזה נחשב לאחד האירועים החשובים ביוון העתיקה. דלוס השתחררה משלטון אתונה לאחר המלחמה הפלופונסית, אך שבה לחסותה בשנת 378 לפנה"ס. אנטיגונוס מונופתלמוס, אחד הדיאדוכים שהתחרו על השלטון במוקדון לאחר מותו של אלכסנדר מוקדון, שחרר את האי משליטתה של אתונה באופן סופי, ובשנת 314 לפנה"ס איפשר לצאצאי התושבים הגולים לשוב אל האי.
עצמאותה של דלוס ניטלה ממנה באופן סופי על ידי הרפובליקה הרומית בשנת 166 לפנה"ס בשל תמיכתה במוקדון. על מנת להעניש את הרפובליקה של האי רודוס, הרומאים הפכו את דלוס לנמל חופשי שיתחרה בנמלי רודוס והפקידו עליו את אתונה. כך הפכה דלוס למוקד משיכה לסוחרים, בנקאים ואלי ספנות מכל רחבי האגן המזרחי של הים התיכון. בתחילת המאה ה-1 לפנה"ס מנתה אוכלוסיית האי כ-25,000 תושבים. תקופה זו הייתה לתור הזהב של האי שהפך ממרכז דתי למרכז מסחרי חשוב. תושביו התארגנו באגודות וכל אגודה הקימה מקדש לאליה. באי היו מקדשים לאלילים המצרים ולאלילים הסורים אשר שכנו על מורדות הר קינתוס, ובית כנסת הוקם בחלקו הצפוני של היישוב. דלוס נבזזה על ידי מיתרידטס השישי, מלך פונטוס בשנת 88 ועל ידי שודדי ים בשנת 69 לפנה"ס, ומאז ירדה מגדולתה ולא שבה אליה עוד. חשיבותם של השוק ושל הנמל ירדה, בעיקר בשל שינוי נתיבי המסחר, והאי עמד בשיממונו כמעט לחלוטין במאות הראשונות לספירה. עם זאת הוא היה למקום מושבו של בישוף בתקופה הנוצרית המוקדמת. הכובשים הרבים שהשתלטו על האי הפכו אותו למחצבה, ומקדשיו ובתיו חרבו. כאשר כבשו הוונציאנים את דלוס, הם נטלו ממנו יצירות אומנות רבות והעבירו אותן לוונציה, ואוצרות אחרים מצאו את דרכם ללונדון ולרומא.
אתרי האי
חופיו של דלוס מפורצים ונופו צחיח ושומם. הוא מגיע לשיא גובהו בהר קינתוס שנישא לגובה של 112.6 מטר. שטחו של האתר הארכאולוגי הוא כ-950 דונם, והוא משתרע לאורך חופו המערבי של האי. אורך האתר כקילומטר ורוחבו כחצי קילומטר לכל היותר, והוא נחלק לשלושה חלקים עיקריים - במרכז שוכן המתחם הקדוש, מצפון לו רובע האריה שהוקם בתקופה ההלניסטית, ומדרום לו רובע התיאטרון שהוקם החל במאה ה-2 לפנה"ס, בתקופת הזוהר של האי. החפירות והמחקר הארכאולוגי באתר החלו ב-1872.
אורכו של המתחם הקדוש הוא 250 מטר ורוחבו זהה. הוא שוכן בצמוד לנמל העתיק של האי, וגם הנמל המודרני הנמצא מעט דרומה לקודמו בשל שינוי קו החוף סמוך לו. המתחם נחצה מדרום לצפון על ידי "הדרך הקדושה". רוחבה 13 מטר והיא שימשה לתהלוכות עולי הרגל בדרכם אל המקדשים. משני צדדי הדרך השתרעו ארקאדות והיא הובילה אל הפרופילאה (מבנה שער) שהוליך אל שלושת מקדשיו של אפולו ואל מקדש ארתמיס.
מצפון משתרע רובע האריה שזכה לשמו בשל שדרת פסלי האריות. חמשת הפסלים עשויים משיש והם הוקמו על ידי תושבי האי הסמוך נקסוס בסוף המאה ה-7 לפנה"ס. במקור היו לפחות ארבעה פסלים נוספים, ואחד מהם נמצא בוונציה. סמוך לשדרת האריות שוכן האגם הקדוש אשר יובש ב-1924 בשל יתושי המלריה. האגם היה בית גידולם של הברבורים המקודשים לאפולו. עוד שוכנים ברובע מקדש ללטו ומספר מבנים הלניסטים.
רובע התיאטרון קיבל את שמו מהתיאטרון שבו 43 שורות ואשר יכול היה להכיל כ-5,000 צופים. רובע זה הוא המאוחר מבין השלושה ובו השתמרו בתיהם של תושבי דלוס שהגיעו מרחבי העולם העתיק. ממזרח לרובע שוכן הר קינתוס שעל מורדותיו נמצאת טראסת האלילים הזרים, ובה המקדשים לאלילים הסורים ולאלילים המצרים וכן מקדש קטן מהמאה ה-6 לפנה"ס אשר הוקדש להרה (איראון). על פסגת ההר שרידים של מקדשים לזאוס ולאתנה.
בית הכנסת
סמוך לחוף הים נמצא אחד מבתי הכנסת העתיקים בעולם. בית-הכנסת בדלוס היה ממוקם באזור מגורים על שפת הים. מידותיו 16.90X14.40 מ'. בשלבו השני חולק האולם לשני חדרים. ספסל אחד משיש נמצא לאורך הקיר המערבי ואחד לאורך הקיר הצפוני, וכיסא מפואר (קתדרא דמשה?) באמצע הקיר המערבי. בשלבו הראשון היו שלושה פתחים למזרח, ובשלבו השני – אחד במזרח ושלושה מן החדר הסמוך[1].
על פי שתי כתובות על אבן שנמצאו בבית הכנסת, המתעדות העלאת מס לבית המקדש השומרוני בהר גריזים[2], (בכתובת עצמה שם המקום הוא מילה אחת - הרגרזין) היה המקום כנראה בית כנסת שומרוני.
ראו גם
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ פרופ' ישראל לוין, בית הכנסת בתקופת בית שני - אופיו והתפתחותו.
- ^ א.ב.; חדשות השומרונים 363 (תשמד) 1-5, מסתמך על P. Bruneau, 'Les Israelites de Delos et la juiverie Delienne', BCH, 100 (1982), pp. 465-504; A.T. Kraabel, 'New Evidence of the Samaritan Diaspora has been Found on Delos', BA, 47 (1984), pp. 44-4
.jpg)
  | |
|---|---|
|
23712832דלוס