אנטיוכוס הרביעי, מלך קומגנה
שגיאת לואה ביחידה יחידה:תבנית_מידע בשורה 261: תבנית מנהיג ריקה. גאיוס יוליוס אנטיוכוס (הרביעי) אפיפאנס (ביוונית: Γάιος Ἰούλιος Ἀντίοχος ὀ Ἐπιφανής; לפני 17 לספירה - לאחר 72 לספירה), היה מלך קומגנה האחרון, ומלך בה בין השנים 38–72 לספירה כמלך קליינט של האימפריה הרומית.
חייו
אנטיוכוס נולד כנסיך של משפחת המלוכה של קומגנה. הוריו, אנטיוכוס השלישי, מלך קומגנה (אנ') והמלכה יוטאפה (אנ'), היו אחים בקשר דם מלא שהתחתנו זה עם זה. גם אנטיוכוס הרביעי התחתן עם אחותו מקשר דם מלא, יוליה יוטאפה (אנ'). אנטיוכוס היה ממוצא ארמני, יוונים ומדיי. דרך המלכה לאודיקה השביעית תיאה (אנ'), שהייתה אמו של אנטיוכוס הראשון תאוס, מלך קומגנה, הוא היה צאצא ישיר של המלכים היווניים של הממלכה הסלאוקית.
נראה כי אנטיוכוס היה צעיר מאד כאשר אביו מת בשנת 17. הקיסר הרומי טיבריוס הסכים עם אזרחי קומגנה להפוך את ממלכתם לחלק מהפרובינקיה הרומית של סוריה. בין השנים 17 ל-38, נראה כי אנטיוכוס השיג אזרחות רומית (אנ'). הוא גדל ברומא יחד עם אחותו, שם היו חלק מחצרה של אנטוניה הצעירה, אחייניתו של אוגוסטוס קיסר ובתו הצעירה של מרקוס אנטוניוס. היא הייתה אשה בעלת השפעה רבה ופיקחה על חוג הנסיכים והנסיכות שלה, שסייע בשימור הפוליטי של גבולות האימפריה הרומית ובענייניהן של מדינות החסות.
בשנת 38 קיבל אנטיוכוס את ממלכת אביו מנכדה של אנטוניה, הקיסר קליגולה. בנוסף על כך, הגדיל הקיסר את שטחה עם חלק מקיליקיה הגובל בקו החוף.[1] קליגולה גם העניק לו את כל סכום הכנסותיה של קומגנה במשך 20 השנים שהייתה פרובינקיה רומית.[2] הסיבות להענקת משאבים כל כך רחבים למלך-חסות נותרו לא ברורות - ייתכן והיה זה התקף של האקצנטריות הידועה של קליגולה. אנטיוכוס היה ביחסים קרובים מאד עם קליגולה ונאמר עליו ועל המלך אגריפס הראשון שהיו מדריכיו של הקיסר באמנות העריצות.[3] אולם חברות זו לא ארכה זמן רב, מכיוון שאנטיוכוס הודח לאחר מכן על ידי קליגולה.[4]
אנטיוכוס לא זכה מחדש בממלכתו עד עלייתו של הקיסר הרומי קלאודיוס בשנת 41.[5] בשנת 43, בנו הראשון, גאיוס יוליוס ארכלאוס אנטיוכוס אפיפאנס (אנ'),[4] אורס לדרוסילה, בתו של אגריפס הראשון.[6] מלבד אפיפאנס, היו לאנטיוכוס שני ילדים נוספים מיוטאפה: קליניקוס (אנ') ויוטאפה (אנ'), הצעירה יותר.
בשנת 53 דיכא אנטיוכוס מרידה של שבטים ברבריים בקיליקיה, הנקראים קליטאי.[7] בשנת 55 הוא קיבל פקודות מנירון קיסר לגייס כוחות לצורך מלחמה בפרתים,[8] ובשנת 59 הוא שירת תחת הגנרל גנאיוס דומיטיוס קורבולו (אנ') נגד טירידאטס הראשון, מלך ארמניה, אחיו של וולוגסס הראשון, מלך פרתיה (אנ').[9] עקב שירותיו במלחמה זו, הוא קיבל בשנת 61[4] חלקים מארמניה.[10]
הוא בחר לתמוך באספסיאנוס כאשר זה הוכרז לקיסר רומא, אז גם דובר עליו כעשיר ביותר מבין מלכי החסות.[11] עקב שירותיו במלחמה זו, הוא קיבל בשנת 61[4] חלקים מארמניה.[12] בשנת 70 הוא שלח כוחות, בפיקוד בנו אפיפאנס, לעזרת טיטוס במצור על ירושלים.[13][14] במרוצת שלטונו כמלך הוא יסד את הערים גרמניקופוליס (אנ'), יוטאפה (אנ') ונירוניאס.
בשנת 72 התרחשה נפילתו של אנטיוכוס, כאשר הוא הואשם על ידי לוקיוס קיסניוס פאיטוס (אנ'), מושל סוריה, בעוון קשירת קשר עם הפרתים נגד הרומאים. ממלכתו נשללה ממנו בשל כך, לאחר 34 שנים מאז מינויו על ידי קליגולה. בניו של אנטיוכוס, הנסיכים אפיפאנס וקליניקוס, ברחו לפרתיה לאחר מפגש קצר עם כוחות רומאיים. אנטיוכוס עצמו פרש לספרטה ולאחר מכן לרומא, שם חי את שארית חייו עם בניו אפיפאנס וקליניקוס וזכה לכבוד רב.[15] בין נכדיהם של אנטיוכוס ויוטאפה היה האזרח האתונאי החשוב פילופאפוס (אנ'), שחי ביוון בין המאות הראשונה והשנייה.
מטבעות
ישנם בנמצא מספר מטבעות של המלך הזה, המוכיחים שהוא אכן שלט בחלקים של קפדוקיה וקיליקיה, בנוסף לקומגנה גופא. באחד המטבעות הללו הוא נקרא ΒΑΣΙΛΕΥΣ ΜΕΓΑΣ ΑΝΤΙΟΧΟΣ ("המלך הגדול אנטיוכוס"), עדות לשאיפותיו הפוליטיות. בצדו השני של המטבע מוצג עקרב מוקף בעלי דפנה ומופיע הכיתוב ΚΟΜΜΑΓΗΝΩΝ ("של הקומגנים"). ממטבעותיו ניתן גם ללמוד את שמה של אשתו, יוטאפה.[4]
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ דיו קסיוס, ספר 59, פרק 8, סעיף 2.
- ^ סווטוניוס, חיי שנים-עשר הקיסרים, קליגולה, פרק 16.
- ^ דיו קסיוס, ספר 59, פרק 24, סעיף 1.
- ^ 4.0 4.1 4.2 4.3 4.4 Dictionary of Greek and Roman Biography and Mythology, volume 1, p. 194
- ^ דיו קסיוס, ספר 60, פרק 8, סעיף 1.
- ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 19, פרק ט, פסקה א, סעיף 355.
- ^ טקיטוס, האנלים, ספר 12, פרק 55.
- ^ טקיטוס, האנלים, ספר 13, פרק 7.
- ^ טקיטוס, האנלים, ספר 13, פרק 37.
- ^ טקיטוס, האנלים, ספר 14, פרק 26.
- ^ טקיטוס, האנלים, ספר 13, פרק 37.
- ^ טקיטוס, ההיסטוריות, ספר 2, פרק 81.
- ^ יוסף בן מתתיהו, מלחמת היהודים, ספר חמישי, פרק 11, פסקה ג.
- ^ טקיטוס, ההיסטוריות, ספר 5, פרק 1.
- ^ יוסף בן מתתיהו, מלחמת היהודים, ספר שביעי, פרק 7, פסקאות א-ג.
