תקופת הברונזה המאוחרת בארץ ישראל
 |
בערך זה חסרה אספקלריה תורנית. הסיבה לכך: בערך יש רק את המידע הארכיאולוגי ללא המידע התורני ולדעת חוקרים (דתיים) רבים תקופה זו היא תקופת יציאת מצרים כיבוש הארץ ומחצית תקופת השופטים.
| |
| בערך זה חסרה אספקלריה תורנית. הסיבה לכך: בערך יש רק את המידע הארכיאולוגי ללא המידע התורני ולדעת חוקרים (דתיים) רבים תקופה זו היא תקופת יציאת מצרים כיבוש הארץ ומחצית תקופת השופטים. |
תקופת הברונזה המאוחרת היא אחת התקופות החשובות בהיסטוריה של ארץ ישראל. הייתה זו תקופת השלטון המצרי בכנען, תקופה הנקראת בהיסטוריה של מצרים: "תקופת האימפריה". ראשיתה של תקופה זו במצרים היא בשנת 1550 לפנה"ס, אז הודח שלטון החיקסוס במצרים על ידי יעחמס הראשון ומצרים אוחדה מחדש תחת שלטון נא אמון. בתקופת האימפריה שלטו שושלות 18, 19 ו-20. סופה של התקופה מתוארך לשנת 1200 לפנה"ס/1150 לפנה"ס בתקופתו של רעמסס השלישי; בתקופתו נחלשה מצרים ונסוגה הדרגתית מהאזור, ובמקביל אירעה פלישת גויי הים לכנען.
בעקבות איחוד השלטון במצרים חודשה האחיזה המצרית בכנען. במשך כל התקופה, כארבע מאות שנים, הייתה כנען חלק מהאימפריה המצרית. שלטונה של מצרים היה ישיר, ובכנען השלטון היה באמצעות ערי מדינה ששילמו מס למצרים. בתקופה זו חל כרסום במעמד העיר הכנענית. זו גם תקופה של מאבקים בין מצרים וממלכות צפוניות, ממלכת מיתני בסוריה וממלכת החתים באנטוליה. במקביל הייתה זו תקופה של קשרי מסחר בינלאומיים והתפתחות הסחר בכל האגן המזרחי של הים התיכון שכנען נטלה בו חלק פעיל. מבחינה תרבותית הושפעה כנען ממצרים במיוחד במנהגי הקבורה, וקשרי הסחר הבינלאומיים הביאו להשפעות על התרבות המקומית. בין שני הקצוות הללו פיתחה כנען תרבות מיוחדת שהגיעה לשיאה בתקופה זו.
רקע היסטורי
חלוקה לתקופות משנה
תקופת הברונזה המאוחרת מתחלקת לשלוש תקופות משנה:[2]
- תקופת הברונזה המאוחרת א - LBI: תקופת הקמת האימפריה, מתוארכת לשנים 1400-1550 לפנה"ס. הכובש הגדול היה המלך תחותמס השלישי שכבש את כל המזרח התיכון והגיע עד נהר הפרת. השלטון נעשה באמצעות מסעות צבאיים. זו תקופת השושלת ה-18.
- תקופת הברונזה המאוחרת ב - LBII: תקופת אל עמרנה, מתוארכת לשנים 1300-1400 לפנה"ס. נקראת על שם הארכיון שנמצא בבירתו של אחנתון שעזב את בירתו בתבאי והקים עיר בירה חדשה והשליט דת חדשה על מצרים. תקופת השושלת ה-18.
- תקופת הברונזה המאוחרת ג - LBIII: תקופה של שלטון צבאי ישיר באימפריה, מתוארכת לשנים 1150/1200-1300 לפנה"ס. פרעונים מפורסמים מתקופה זו: סתי הראשון, רעמסס השני, רעמסס השלישי שושלות 19 ו20.
תקופת הברונזה המאוחרת א
תקופה זו מתחילה עם נפילת שלטון החיקסוס במצרים על ידי יעחמס הראשון, וגירושם בשנת 1560 לפנה"ס מבירתם אווריס. לאחר מכן חצה יעחמס את סיני וצר במשך 3 שנים על העיר שרוחן עד שכבש אותה.[3] תעודות מתקופת יעחמס מספרות על מסע צבאי לאזור ארץ ישראל וסוריה ועל שבויים שהובאו מחוף הלבנון. יורשיו של יעחמס, אמנחותפ הראשון ותחותמס הראשון, ניהלו מלחמות עם ממלכת מיתני, שהתפשטה דרומה והפכה במאות ה-16 עד ה-14 לפנה"ס לכוח העיקרי שעמד מול המצרים. בראשית המאה ה-15 כבשה מיתני חלקים ניכרים מכנען.
מצרים נאלצה תמיד לייבא חומרים שונים מהצפון, במיוחד עצים לבניית ספינות שיובאו מאזור לבנון למצרים בעיקר בדרך הים. בכל פעם שאיבדה מצרים את השלטון על כנען, היא הייתה נתונה במצוקת בנייה (דוגמה לכך מתוארת במגילת ון אמון מתקופת הברזל), ומכאן חשיבותה של כנען למלכי מצרים.[4]
בשנת 1482 לפנה"ס יצא תחותמס השלישי למסעו הראשון לאחר שהתייצבה מולו ברית נרחבת של מלכי כנען בראשות מלך העיר קדש. המרד נתמך על ידי ממלכת מיתני. תחותמס עצמו כתב שהמרד התפשט על פני כנען כולה ”מן העיר ירזה ועד קצות תבל” (יֻרְזָה שכנה כנראה בתל גמה של היום).[5] תחותמס ערך בסך הכול 16 מסעות צבאיים. במסעו השמיני ניצח את מיתני אך לא הצליח לבסס את שלטונו בסוריה. בכנען, לעומת זאת, עבר השלטון במלואו למצרים.
מסעו המכריע לכנען היה מסעו הראשון ששיאו היה בקרב מגידו שכוון כנגד הערים המורדות. במרד השתתפו 119 ערים ומחוזות בעיקר מעמק יזרעאל, מישור חוף עכו, בקעת הירדן הצפונית, הבשן, אזור דמשק ובקעת הלבנון. כל שמות משתתפי המרד חקוקים על גבי תבליטים על גבי קירות מקדש אמון בכרנך. בקרב זה נחל הצבא המצרי ניצחון מוחץ. מנהיגי הברית נמלטו למגידו והסתגרו בה. צבא מצרים נאלץ לצור על העיר 7 חודשים עד לכניעתה.[6]
לאחר כיבוש מגידו הקים תחותמס השלישי מערך שלטוני בכנען. השלטון הישיר נשאר בידי המושלים המקומיים בתנאי שיקבלו על עצמם את מרות מצרים. הם העלו מסים, דאגו לביטחון בדרכים שבתחום הערים וסיפקו מרכבות, חילות עזר, מזון וציוד לצבא המצרי בעת שעבר בתחומי העיר במהלך מסעי המלחמה. מספר ערי מפתח הופקעו לצורכי השלטון המצרי. העיר העיקרית הייתה עזה שקיבלה מעמד של בירת השלטון המצרי בכנען. ערים נוספות ששימשו את השלטון המצרי היו בית שאן, יפו, ינועם בעבר הירדן, וכן ערים בבקעת הלבנון ובחוף הפיניקי. בראש השלטון עמד נציב ולרשותו עמדו פקידים מצריים שפיקחו בקפדנות על דרכי המסחר העיקריות, בחנו את התפוקה החקלאית ואספו את עודפי היצוא. לרשות הנציב הועמדו יחידות צבא קטנות ששמרו על הביטחון וסייעו בגביית המסים. סחר החליפין בין קפריסין, מצרים והלבנט פרח. מוצרים קיפריים וכלים מיקניים יוצאו למזרח הים התיכון. הביטחון היחסי עודד אף סוחרים מרוחקים יותר לסחור עם כנען.
לאחר מותו של תחותמס השלישי התעוררה תסיסה באזורי השלטון המצרי בכנען ובסוריה. בנו, אמנחותפ השני, ערך בין השנים 1450 לפנה"ס ל-1444 לפנה"ס 3 מסעות מלחמה. בעת המסע הראשון הגיעה המרידה עד "שמש-אדם" שבגליל התחתון.[7] מכאן עלה אמנחותפ השני למיתני. מסעו השני היה גם לאזור סוריה. שנתיים לאחר מכן יצא למסעו השלישי כדי לדכא מרידות בשרון ובעמק יזרעאל. ב"תל כנרות" נמצא שבר של מצבה מצרית מתקופה זו שבה נזכר ניצחון על הנוכרים ממיתני, אך לא ברור האם מיתני הגיעה עד אזור זה או שהכתובת התייחסה רק לערים שהתמרדו בתמיכתה של מיתני. במסעות האלה לא הצליח אמנחותפ להשתלט על סוריה, אבל הושג איזון בין מצרים למיתני. שתי הממלכות קבעו את גבול תחומי ההשפעה שלהן, שעבר בין אזור קדש שבסוריה לבקעת הלבנון. קו גבול זה תחם את מצרים עד סוף תקופת הברונזה המאוחרת ואף השתמר במקרא כגבולה הצפוני של הארץ היעודה (ספר במדבר, פרק ל"ד, פסוקים ז'-ט', ספר יחזקאל, פרק מ"ז, פסוקים ט"ו-י"ז).
ברשימות השלל של אמנחותפ ממסעותיו משתקף הרכב האוכלוסייה של ארץ ישראל בתקופה זו. מוזכרים בה ה"חוֹרִים" שהם יושבי הארץ, בראש החורים עמדו מושלי הערים, משפחותיהם ואצילי הרכב שכונו "מַרְיָנוּ" (שפירושו בשפה החורית "אנשי רכב"). חלק ניכר מהאוכלוסייה מהווים החבירו שהיו נוודים למחצה. מוזכרים גם ה"שַׁסוּ" (שוסים-בדווים). המונח כנענים מציין בתקופה זו רק את שכבת הסוחרים ששלטה בערי החוף. ממונח זה התגלגל השם כנען ונעשה שם הפרובינציה המצרית החל מהמאה ה-14 לפנה"ס והחליף את השמות הקודמים שהיו: "רְזֵנוּ" שפירושו כנראה ארץ הרוזנים, כלומר, ארץ המושלים, השליטים הנוכריים הם החיקסוס, ו"חוּרוּ" שפירושו ארץ החורים.[8]
השליטה של מצרים במושלי כנען התנהלה בשתי שיטות. השיטה הראשונה הייתה שיטת המסעות הצבאיים. השיטה השנייה הייתה לקיחת בניהם של מושלי כנען כבני ערובה. בני המושלים הובאו לחצר המלוכה במצרים וגדלו שם כחלק מילדי המלך. הם למדו מצרית ואת תרבותה של מצרים. כאשר הבן היה חוזר לעירו לשלוט בה הוא היה ספוג בתרבותה של מצרים.[9] במסעו השני של אמנחותפ לכנען, לאחר שחזר לסביבות מגידו לקבל את הבטחות הנאמנות של מלכי כנען, לקח אמנחותפ השני את נסיך העיר "גבע-שמן" (שיש לזהותה עם תל מעמר ליד צומת העמקים) שהובא אליו עם ילדיו ועם מקורביו, ובמקומו מינה נסיך אחר.[10]
תקופת הברונזה המאוחרת ב
תקופה זו ידועה כתקופת אל עמרנה. בתקופה זו מתרחב מאד הידע על הנעשה בכנען בזכות הידע המתקבל ממכתבי אל עמרנה. השליט העיקרי של התקופה היה אמנחותפ הרביעי שמרד במוסכמות, הקים דת חדשה אמונה באל אחד, האל אתון והקים עיר בירה חדשה בשם "אַחֶתְאַתון". את שמו שינה ל"אחנתון". בשנת 1358 לפנה"ס בשנה השביעית למלכותו העביר את בירתו לעיר החדשה. יחד איתו עבר חלק מהארכיון המלכותי שכלל מכתבים מימי אביו אמנחותפ השלישי. הארכיון של אל עמרנה הכיל תכתובת של 27 שנים ומידע רב על ההתרחשויות הפוליטיות של התקופה. יורשו של אחנתון תות ענח אמון נטש את אל עמרנה ואת דרכו הדתית של אביו והחזיר את השלטון לתבאי ולפולחן הדתי הישן.
בתקופה זו שררו יחסי שלום בין מצרים למיתני. חלה ירידה בכוחה של ממלכת מיתני ועליית כוחה של ממלכת החתים שלחצה את מיתני מהצפון. שופילוליומש הראשון שחי באמצע המאה ה-14 לפני הספירה ערך מספר מסעות למיתני עד שכבש את בירתה "וַשוּכָני". בעקבות כיבוש זה הפכה ממלכת החתים למתחרתה העיקרית של מצרים על השליטה בסוריה. בעקבות לחץ החתים התערער השלטון המצרי בסוריה התיכונה . בהרי הלבנון קמה ממלכה שנקראה "אַמוּרּוּ" שלחצה על ערי החוף באזור לבנון. במשך הזמן הפכה הממלכה לגרורת ממלכת החתים.
במחצית השנייה של המאה ה-14 חלה התרופפות באחיזתה של מצרים בכנען. המלך אחנתון השקיע את מירב תשומת לבו ברפורמה הדתית והזניח את הבקרה על הנעשה בתחומי האימפריה. עם זאת שמרו מושלי ערי כנען אמונים לשלטון המצרי. במכתבי אל עמרנה מוזכרים 27 ערים ו-25 מושלים בתחומי כנען. 13 ערים היו ערים ראשיות שחלשו על שטחים ניכרים, היתר היו ערי חסות של הערים הראשיות. למושלי הערים היה חופש פעולה לנהל את ענייני העיר. הייתה תחרות בין הערים השונות תוך ניסיונות לספח שטחים. מתוך המכתבים עולה גם שהתנהל מסחר אזורי וחילופי מתנות בין השליטים השונים שכללו גם נשים, משפחות ובעלי מלאכה שונים. המצרים דרשו מסים כבדים של דגנים, שמן, יין, בקר, כוח אדם ועוד אשר הביאו אט אט לשחיקה כלכלית של כנען.
באזור ההר שיישובו היה דליל השתרעו שטחי השליטה של הערים על שטח נרחב. בדרום ההר נמצאה גם העיר "ירושלים" שיריבותיה העיקריות היו גזר, גת ולכיש. תחום שלטונו של לַבָּיָא מושל שכם השתרע על כל הר אפרים, והוא חדר בפשיטותיו גם לתחומי ירושלים, גזר, השרון ועמק יזרעאל לתחום שלטונו של בירידיה שליט מגידו. באחד המכתבים כתוב שהחריב את שונם. השלטונות המצרים החליטו להביאו למשפט במצרים, אולם בדרך הוא ברח ונרצח. במכתבים יש פניות של מושלי ערים אל מלך מצרים לשלוח צבא כדי לדכא תוקפנות של מושלים אחרים. מוזכרים גם החבירו שהיו חסרי זהות אתנית שמילאו תפקיד בסכסוכים שבין הערים השונות והעבירו את נאמנותם על פי שיקוליהם. מוזכרים גם פורעי חוק, שודדים ורוצחים שהביאו לאובדן סחורות. התרופפות זאת במצב הביטחון ופעילותם של פיראטים בנתיבי הים הביאה להיחלשות של השליטה המצרית על נתיבי הסחר היבשתיים ודרשו כוח צבאי. לשם כך גויסו יורדי ים שהגיעו מארצות המערב כשכירי חרב של הצבא המצרי ויושבו לאורך דרך הים ולאורך החוף.[11][12]
תקופת הברונזה המאוחרת ג
_-_Foto_G._Dall%27Orto_28-5-2006.jpg)
תקופה זו המתחילה בעלייתה של השושלת ה-19 לשלטון, התאפיינה בחידוש מאמצי המצרים לחזק את אחיזתם בסוריה מול החתים. בכנען מתגברת התסיסה של קבוצות שונות. המצרים עוברים לשיטה של אחזקת צבא ישיר בכנען ובסוריה, ומקימים שורה של מצודות ברחבי האימפריה, בהן הוחזק הצבא. בין המצודות יש למנות את רפיח, אשקלון, גזר, מגידו, בית שאן בה נמצאו מקדשים מצריים, ועוד.
סתי הראשון שחי במאה ה-13 לפני הספירה ערך 3 מסעות לארץ ישראל וסוריה. מסעו הראשון היה כדי לדכא מרד שפרץ בבית שאן. לזכר ניצחונו הציב 2 מצבות בבית שאן. באחת המצבות מתואר ניצחונו של סתי הראשון על החבירו ב"הר יַרְמְתוּ" (רֶמֶת שבנחלת שבט יששכר).
בנו של סתי הראשון רעמסס השני ערך גם הוא מסעות מלחמה כנגד החתים. הקרב הידוע בהם הוא קרב קדש שבעקבותיו נחתם בשנת 1259 לפנה"ס הסכם שלום בין המצרים והחתים שקרא לשלום וכלל גם ברית הגנה הדדית והסכם הסגרה. להסכם היה נספח שקבע את הגבול בין הצדדים, שהעניק לחתים שליטה על קדש ושטחי האמורים, אבל איפשר מעבר חופשי למצרים עד לאוגרית. קו הגבול עבר בעיר "לְבוֹא" בבקעת הלבנון. רעמסס השני ערך מסעות נוספים לסוריה ולכנען כדי לדכא מרידות שהתחוללו בעקבות קרב קדש. בעקבות הקרב החלה תקופה של נורמליזציה ביחסים בין מצרים והחתים שנמשכה עד לנפילת ממלכת החתים.
מימיו של רעמסס השני השתמרה תעודת "פפירוס אנאסטאזי א"[13] הנותן תיאור מסע בדרכי כנען כולל הערים הראשיות. התיאור כולל גם מסע מסוכן בנחל "ערונה". מתוארת סכנת ה"שוסים" וכן מוזכר בו "ראש שבט אשר".[14]
סופה של תקופת הברונזה חל בימיו של פרעה מרנפתח. בתקופה זו נחלשה מצרים. מרנפתח נאלץ להילחם בלובים ממערב ובפלישת גויי הים. מרנפתח ערך בשנתו הרביעית מסע לכנען לדיכוי מרידות של מספר ערים. מסע זה מתועד באסטלת מרנפתח שבו מוזכרת לראשונה מחוץ למקרא ישות בשם "ישראל". מסעות ההרס של גויי הים אשר הביאו לנפילת ממלכת החתים ושל ממלכות סוריה וחוף כנען שינו את הסדר ששלט באזור מזרח הים התיכון במשך האלף ה-2 לפנה"ס. הסתימה תקופת שלטון המעצמות הגדולות והחלה תקופה של מדינות קטנות לאומיות.
סיום התקופה לא אירע בבת אחת, ונמשך כ-50 שנה. רעמסס השלישי ניהל שני קרבות כנגד גויי הים שבעקבותיו הושיבו אותם המצרים במצודות, וכך החל תהליך התיישבותם בארץ כנען באזור מישור החוף הדרומי. קרבות אלה מתועדים על קירות מקדש המתים של רעמסס השלישי במדינת האבו. במחצית המאה ה-12 הסתיימה סופית הנוכחות המצרית בכנען והחלה "תקופת הברזל".[15]
מפת היישוב בכנען
תמונת היישוב בכנען השתנתה מאד במעבר מתקופת הברונזה התיכונה לברונזה המאוחרת א. תפרוסת היישובים הייתה דומה לזו שקדמה לה, במיוחד לגבי היישובים העירוניים, אך עם זאת ניכרת ירידה במספרם הכולל של אתרים.[16] יישובים רבים נהרסו ולא נושבו מחדש. גם אלה שנושבו לא חזרו לגודלם המקורי. נהוג לייחס את ההרס למסע הכיבוש המצרי. בחפירות ארכאולוגיות נמצא שתופעת ההרס היא תופעה כללית ואין כמעט יישוב שנחפר שאין בו סימני הרס בתקופה זו. סימני הרס גדולים נמצאו באתרים הבאים: יריחו, תל בית מירסים, שכם, עכו, מגידו, חצור, דן, תל אל-פארעה (דרום), ותל אל עג'ול. מתוך 54 יישובים חפורים מסוף תקופת הברונזה התיכונה רק 22 ניבנו בתקופת הברונזה המאוחרת א.[17]
בתקופת הברונזה המאוחרת ב', נושבו מחדש יישובים ותיקים ונבנו חדשים. נמצאה גם נטישה של יישובים ותיקים כמו נוה ים. היישובים החדשים נבנו בצירוף של מספר גורמים כגון הימצאותם של מקורות מים, בשולי אזור חקלאי או במישור החוף בקרבה לים. דוגמה לכך הוא תל אבו הואם ששכן ליד החוף וליד מקור מים נחל קישון. עם זאת, לא היה גידול משמעותי בסך השטח הבנוי לעומת תקופת ברונזה מאוחרת א'. זו הייתה תקופה של סחר בינלאומי, וחלק מהיישובים נבנו על החוף כערי נמל קטנות ובכך אפשרו את הסחר שהתנהל דרך ערים אלה. תופעה דומה נמדדה גם בתקופת ברונזה מאוחרת ג. נוספו בעיקר מצודות או "בתי מושל" מצרים שנבנו לאורך הדרכים הראשיות או באזורים חיוניים לשלטון המצרי בכנען. אתר חדש שנבנה היה בדיר אל בלח.
תפרוסת היישובים בתקופה זו הייתה במישור החוף מסיני ועד לכרמל, עמק יזרעאל, עמק בית שאן הירדן העליון ושפלת יהודה. אזור ההר היה כמעט ריק מיישובים. ירושלים שבתקופת הברונזה התיכונה הייתה עיר מוקפת חומה, הצטמצמה למצודה בעיר דוד.[18][19]
העיר
בתקופה זו היה דגם מקובל של מבנה עיר שכלל מרכז של מבני ציבור ורצועה היקפית של בתי מגורים. הערים כללו שטחי ציבור ליד שער העיר בהם התנהל מסחר, כן נמצאו בהם מתקנים לאגירת מזון. אחד המבנים המרכזיים בכל עיר היה המקדש. בערים גדולות נבנו מקדשים נוספים.
בתקופה זו כמעט ולא נמצאו ערים בצורות. מרבית הביצורים בערים הכנעניות החלו בתקופת הברונזה התיכונה, ובתקופת הברונזה המאוחרת התושבים התבססו על הישגי הביצור של התקופה הקודמת ואין עדויות שהסוללות עברו שיפוץ. רק במגידו נמצא שהחלקלקה עברה תיקון. במספר ערים שנוסדו בתקופה זו נמצאו עדויות לביצורים חלשים, חומות דקות והעדר סוללות וחלקלקות.[20]
ביישובים נמצאו מבני ציבור גדולים ששימשו כארמונות של מושלים מקומיים שנקראים "ארמונות החצר". זהו מבנה צנוע ביחס לארמונות מצרים אבל מפואר יותר ממבנה מגורים רגיל. המאפיין את המבנה הוא חצר מלבנית נרחבת שסביבה או בשניים מאגפיה מצויות מערכות של חדרים. סימן היכר לארמונות אלה הוא היחס בין שטח החצר לשטח החדרים. לרוב יחס של 1:1 ולעיתים גם יחס של 2:3.[21] מאפיינים נוספים הם קירות עבים, יסודות מסיביים ולעיתים אף בניית מסד לבניין כולו, רצוף בחצרות ועוד. הארמון שימש גם כמרכז אדמיניסטרטיבי והוא כלל משרדים, חדרי משמר, אורוות סוסים ומחסני מזון. מבנים אלה ניכרים בקירות העבים שלהם המשמשים להגנה. ארמונות מטיפוס זה נמצאו בתל מגידו, תל אל-עג'ול, תל לכיש ועוד. ניתוח התוכניות מצביע על רציפות בלתי מופרעת של מסורת הבנייה מתקופת הברונזה התיכונה לברונזה המאוחרת.[21]
מבנים אחרים הם "בתי מושל" מצריים שהוקמו במאה ה-13 וה-12 לפנה"ס. מבנים אלה נבנו לצורכי הנציב או המושל המצרי. מבנים אלה דומים בתוכנית הבניין למבנים של אצילים מצריים מתקופת הממלכה החדשה. המבנים רבועים בעלי קירות עבים של לבנים שנבנו על גבי יסודות של לבנים וזאת על פי המסורת האדריכלית במצרים. המבנה כלל חצר או אולם מרכזי פנימי קטן, כניסה פינתית, חדרים מסביב למבנה וחדר מדרגות לקומה השנייה במבנה. בית המושל הראשון זוהה על ידי פלינדרס פיטרי בתל אל-פארעה (דרום) והוא קרא להם בתי מושל. שני מבנים מפוארים התגלו בשכבה IV בבית שאן. בבניינים נמצאו פרטים ארכיטקטוניים מצריים כגון מזוזות מגולפות וסיפים בצורת האות T. בבניין 1500 נמצאו כתובות מצריות שזיהו את הבניין עם מושב המפקד המצרי "רעמסס-וסר-חפש" מימי רעמסס השלישי. בניין זה היה בגודל של 21X22 מטר, עובי קירותיו 2 מטר, ועומק יסודותיו 2 מטר. מבנים נוספים התגלו בתל חסי, תל אל-עג'ול, תל גמה ועוד. בעיקר אתרים במישור החוף הדרומי.[22]
את הרכב האוכלוסייה של העיר הכנענית ניתן ללמוד מרשימות השבויים. ברשימתו של אמנוחתפ השני לאחר מסעו הראשון מופיעים הנתונים הבאים:
- 550 מרין (אנשי רכב) ו-240 נשותיהם
- 640 כנענים
- 232 בני מושלים
- 323 בנות מושלים
- 270 פלגשי המושלים
הרשימה לאחר מסעו השני של אמנחותפ כוללת:
סיכום שתי הרשימות משקף את פירמידת האוכלוסייה של כנען. השכבות השליטות מופיעות במספרים הקטנים ואילו השכבות הנמוכות מופיעות במספרים הגדולים שעיקרם חורים כלומר תושבי חורו היא כנען.[23]
מקדשים
בחפירות הארכאולוגיות התגלו מקדשים רבים. ההנחה היא שבכל אתר צריך להיות לפחות מקדש אחד. ריבוי המקדשים שנמצאו אפשר לחוקרים לקבוע שבתקופה זאת לא היה טיפוס אחיד של מקדשים. המקדשים מגוונים מבחינת גודל תכולה ומקום. הגוון משקף את ההשפעות השונות שהיו על כנען בתקופה זו, את ריבוי האלילים ואת האוכלוסייה ההטרוגנית.
סוגי המקדשים הנפוצים הם:
- "מקדשים מונומנטליים" . אלה מקדשים סימטריים, בעלי קירות עבים מאד. משני צידי הכניסה נמצאו מגדלים. המקדשים כללו חדר ארוך ומרכז פולחן בגומחה או בבמה בקו ישיר מפתח הכניסה. מקדשים מטיפוס זה נמצאו במגידו, שכם ובחצור. המקדש בחצור נמצא בשטח ח שבצפון העיר התחתית. בתוכניתו הוא דומה למקדשים שנמצאו בצפון סוריה. המקדש הוא כמעט מרובע בגודל חיצוני של 18X20 מטר. עובי קירותיו כ- 2.5 מטר, פינות הבניין מכוונות לארבע רוחות שמים ופתחו מדרום מזרח. במרכז חדר הפולחן ששימש כ"דביר" נמצאו שני בסיסי עמודים שתמכו בתקרה. משני עברי הכניסה לאורך הקירות נבנו שני ספסלים. במרכז החצר שלפני הבניין נמצא מבנה מרובע ששימש אולי כמזבח. נמצאו סביבו שפע עצמות בעלי חיים ואפר.
- "מקדשים מרובעים" בעלי חצר מרכזית מרובעת וסביבה חדרים צרים. הכניסה למקדש באחת הפינות. מקדשים כאלה נמצאו בהר גריזים, בתל חצור ועוד.
- "מקדשים בסגנון מצרי" בקבוצה זו נמצאים מקדשים שהכילו חפצים מצריים או שהאדריכלות שלהם הושפעה מהאדריכלות המצרית. מקדשים מצריים נמצאו בבית שאן, לכיש, תמנע ועוד.
בנוסף מצאו מקדשים שונים בעלי אופי מקומי, רובם קטנים ובלי תוכנית אחידה.[24]
קבורה
הקבורה בתקופת הברונזה המאוחרת נעשתה בעיקרה בשני סוגי טיפוסי קברים: "קברי מערות" ו"קברי בורות". חלק ממנהגי הקבורה היו נהוגים כבר בתקופות קדומות וחלקן היה חדש בכנען.
- "קברי מערות" - קבורה במערות הייתה נהוגה בכנען כבר בתקופת הברונזה הקדומה. זו הייתה הקבורה הנפוצה ביותר בתקופת הברונזה התיכונה. קבורה במערות היא תמיד קבורה של אנשים רבים. מערות הקבורה היו מערות טבעיות או מערות שנחצבו בידי אדם. אנשי הברונזה המאוחרת השתמשו במערות שנכרו בתקופות קודמות ולא כרו מערות חדשות. הם נהגו לפנות את העצמות לצדי המערה ולהניח במרכזה נקברים חדשים. יחד עם הנקברים הונחו חפצי מנחה. נמצאו מערות קבורה שנמצאו בהם מאות חפצים רובם כלי חרס שרובם הם העתק של מכלולי כלי החרס הביתיים. תפוצתם של מערות הקבורה הייתה באזורי ההר ובשפלה קבורת רבים במערות המשיכה מסורות קדומות של קבורה והמשיכה להתקיים באזורים מרוחקים מן הדרכים הראשיות שהיו פחות מושפעים ממנהגים חדשים שחדרו לאזורי החוף.
- "קברי בורות" - קבורה זו הייתה נהוגה אצל תושבי מישור החוף והעמקים הפנימיים. מערות הקבורה הקדומות ננטשו ובמקומן נחפרו בורות מלבניים בחול או שנחצבו בכורכר. לעיתים דופנו הבורות בלוחות אבן. קברים אלה היו לרוב ליחידים. לאחר הקבורה נסתם הבור ולא נפתח עוד. שיטת קבורה זו שונה לחלוטין מהקבורה במערות. שינוי זה מעיד על השינוי בעולם האמונות שעברו התושבים, וייתכן שהיא הושפעה מרעיונות מצריים בדבר הצורך לשמור את הגוף בשלמותו. בתי קברות גדולים של קברי בורות נמצאו בתל אל-עג'ול, שם ניתן לעקוב אחרי תוספת שטחי הקבורה, כך גם נמצאו בתי קברות גדולים בתל אל-פארעה בפלמחים בתל אבו הואם ועוד. לקראת סוף התקופה התפשט המנהג גם לעמקים הפנימיים, ונמצאו בתי קברות בעפולה ובעמק הירדן. קברי הבורות כללו גם הם מנחות קבורה. מנחות אלה היו שונות מהנהוג בקברי מערות. המרכיב החשוב בהם היו קנקן אחד או שניים שניצבו בתוך הבור, הקנקנים כוסו בקערות לעיתים מיובאות שהכילו בתוכן פכיות דליה. נמצאו בקברים אלה גם חפצי מותרות כגון חרוזים, תכשיטים וכלי נשק וכן כלים מיובאים. נראה שרמת החיים של תושבי החוף הייתה גבוהה מאשר תושבי ההר.
בנוסף לסוגי קבורות אלה נמצאו גם שיטות קבורה המעידות על השפעה חיצונית או שהתייחדו לקבוצות אתניות זרות הכוללות: "קברי ספסל" - מערות עם ספסלי קבורה בצידן ששיקפו מנהגי קבורה קפריסאים, "קברי גומחות" - גומחות חצובות בקירות עליהן הונח המת. קבורה זו הייתה ידועה בקפריסין. "קברים דמויי כליה" - בקברים אלה היו אומנות שתמכו בגג. "חדרים בנויים", "קבורה בתיבות חרס" - מנהג שמוצאו בעולם המינואי של כרתים, "קבורה בקנקנים" - נוהג שהיה נפוץ בממלכה החתית באנטוליה, קבורה ב"ארונות חרס דמויי אדם". קברים כאלה נמצאו בדיר אל בלח ועוד.
כלכלת כנען
הבסיס הכלכלי הייתה החקלאות, גידול דגנים, ירקות ופירות וכן גידול בקר וצאן. לא נמצאו בה מחצבים למעט נחושת באזור תמנע. אין מידע אם נחושת זו הופקה בתקופת הברונזה המאוחרת. בתקופה זו לא היו בכלל יישובים באזור הנגב והערבה.
בכנען הייתה תעשיית קדרות מפותחת, אף על פי שהמוצרים לא היו באיכות מעולה. הם נפלו בטיבם מכלים מיובאים. ייתכן שתעשיית הטקסטיל הייתה כבר מפותחת ובייחוד תעשיית צביעת אריגים בארגמן. בתל עכו נמצאו בשכבה מסוף התקופה ערמות של צדפות מפוצחות של חילזון "ארגמון".
התקיימה גם תעשיית מתכת, במיוחד תעשיית הנשק והמרכבה. המצרים קיבלו את המרכבה מכנען. לאחר כיבוש מגידו על ידי תחותמס השלישי נלקחו שלל שמונה מאות תשעים ושתיים מרכבות גם רכב מצופה זהב. בנוסף נלקחו מאתיים שיריונות וחמש מאות ושתיים קשתות. גם אמנחותפ השני מספר על שלל רב שנלקח מכנען שכלל סוסים רבים ומרכבות. בטקסטים המצריים מסופר על אומנים ובעלי מלאכה כנעניים שהיגרו למצרים וקיבלו שם עבודה במלאכות הבנייה והעיטור.
התקופה הצטיינה בסחר בינלאומי שכנען נטלה בו חלק פעיל בשל מיקומה על נתיבי המסחר היבשתיים. בממצאים הארכאולוגים מוצאים יותר שרידי יבוא מאשר יצוא. המסחר התנהל על בסיס סחר חליפין. מוצרי היצוא שהיו בעיקר עודפי ייצור חקלאי השתמרו פחות. מלבד כלי חרס יובאו לכנען מתכות ובמיוחד נחושת שהייתה חשובה לתעשיית המתכת לצורך ייצור הברונזה. המקור העיקרי למתכת זאת הייתה קפריסין העשירה בנחושת. מקור הבדיל לתעשיית הברונזה אינו ידוע. חומרים נוספים שיובאו הם זהב, כסף ושנהב. דוגמה למטענים שנשאו הספינות אפשר למצוא בספינה מאולו-בורון שנשאה מטען של כ-10 טון מטילי נחושת, כ-40 מטילי בדיל, שנהב, זהב, ענבר ועוד.[25]
כלי חרס
את כלי החרס מחלקים לשתי קבוצות: כלים מייצור מקומי וכלי יבוא. יש ריבוי בכלי יבוא המצטיינים באיכותם. פריחת המסחר ונתיבי הים הפתוחים אפשרו רמת חיים גבוהה שאפשרה לתושבים רבים לרכוש סחורות מיובאות. לעומתם הכלים מהייצור המקומי הם ברמה פחותה יותר.
הכלים מייצור מקומי כולם עשויים באובניים ולא נמצאו כלים ביצור ביד. רמת הכלים נמוכה מהייצור של תקופת הברונזה התיכונה. יש פחות הקפדה על גימור ועל פרופורציות. חלק מהכלים מעוותים, דבר המעיד על רשלנות בשלב ייבוש הכלי לפני הכנסתו לשריפה. נפוץ העיטור בצבע, אבל עיטור זה לא היה מוקפד. טיפוסי הכלים הם אחידים בכל הארץ. אחידות זאת מעידה על תעשייה סטנדרטית של בתי מלאכה המספקים כמויות גדולות של כלים לשוק הרחב. סוגי הכלים האופייניים לתעשיית הייצור המקומי הם: פיטסים - כלי אגירה גדולים שמגיעים עד לגובה של 1.2 מטר, קנקנים - כלים לשימוש ביתי גובהם הממוצע 45-40 ס"מ, סירי בישול, קדרות - קערות עמוקות ורחבות בצורות שונות, פכים, פכיות, צפחות אשר תחילת ייצורן בתקופה זו, קערות, גביעים, קובעות ונרות. כלי נוסף שיוצר בכנען נקרא "הקנקן המסחרי הכנעני" שהיה בעל צוואר צר, כתף שטוחה, גוף מתחדד כלפי מטה ובסיס מודגש צר ומעובה. קנקן זה נמצא במצרים וביוון ושימש כנראה לשיווק תוצרת חקלאית מכנען, אולי שמן ויין. גובהו של הקנקן בין 70-55 ס"מ. ציורי קנקנים כאלה נמצאו בקברים מצרים בהם נראו אנשים פורקים סחורות מספינות סוחר כנעניות. קנקן זה נכנס לשימוש בתקופת הברונזה המאוחרת ב והיה בשימוש עד סוף תקופת הברונזה.
הכלים המיובאים מתחלקים למספר קבוצות:
- כלים מיובאים מקפריסין הכוללות את המשפחות העיקריות הבאות:
- "כלים מחופים לבן" (White Slip) - הכלי האופייני למשפחה זו היא קערה חצי כדורית חסרת בסיס ולה ידית אתנח אופקית. שמה של המשפחה בא מהחיפוי הלבן או אפור המכסה את הכלי בפנים ובחוץ. העיטור בצבע חום.
- "כלי בסיס טבעת" (Base Ring) - זו הקבוצה הנפוצה ביותר בכנען וגם מהמשפחות הנפוצות בקפריסין. הכלים עשויים ביד מחרס אפור-חום, הכלים מאד דקים. הצריפה נעשתה בטמפרטורה גבוהה מאד עד שקיבלו איכות מתכתית. לכלים יש בסיס מאד גבוה והוא נתן למשפחת כלים זאת את שמה. העיטור הוא של קבוצות פסים אופקיות ואלכסוניות. הכלים הנפוצים בקבוצה זו הפכיות והפכים.
- "פכיות מקורצפות לבנות" - (White Shaved) הן עשויות ביד והידית מוכנסת לתוך גוף הכלי. הטין מהן הן עשויות הוא בהיר לבן וגוף הכלי מקורצף בסכין. נמצאו בכנען בתקופות הברונזה המאוחרת ב ו-ג.
- "בקבוק סורי" - (Red Lustrous Wheel Made) בקבוק צר וגבוה שגופו מחופה חיפוי אדום והוא ממורק היטב. הופיע לראשונה בתקופת ברונזה מאוחרת ב. בתחילה חשבו שמקורו מסוריה ומכאן שמו.
- "כלים מיקניים" - כלים אלה יובאו ממיקנה ביוון, או יוצרו בקפריסין בסגנון מיקני. הכלים עשויים באובניים באיכות צריפה מעולה. פני הכלים מעוטרים בדייקנות בדגמים גאומטרים פשוטים לרוב קבוצות של פסים מקבילים בצבע חום-אדמדם.
- "כלי יבוא מצריים" - יבוא הכלים ממצרים היה מצומצם, הוא קשור בעיקר למצודות ובתי המושל בתקופת הברונזה המאוחרת ג.[26]
הכלים שיובאו מקפריסין משמשים כמאובן מנחה לתקופה זו באתרי ארץ ישראל. מציאתם בשכבה ארכאולוגית מהווה אינדיקציה לשייכות השכבה בה נמצאו כלים אלה לתקופה זו. התמוטטות המערכות המסחריות בסוף תקופת הברונזה המאוחרת באה לידי ביטוי בהיעלמות היבוא בכל הלבנט. לכן המצאות כלים לה או אי הימצאותם בחפירה ארכאולוגית מהווה אינדיקטור כרונולוגי המבדיל בין שכבה השייכת לברונזה המאוחרת לשכבה השייכת לתקופת הברזל.
הכתב
ערכים מורחבים – כתב פרוטו-סינאי, אלפבית פרוטו-כנעני
בכנען רווחו מספר סוגי כתב שהיו מקובלים באזור. השפה ששימשה לתכתובת בין מדינות הייתה האכדית שהייתה הלינגואה פרנקה של התקופה. לשון זו נכתבה בכתב יתדות. כל מכתבי אל עמרנה נכתבו בכתב זה. מאחר שידיעת קרוא וכתוב לא הייתה נפוצה, כתיבת התעודות מעידה שמושלי כנען העסיקו בחצרם סופרים ומתרגמים שסייעו להם בניהול התכתובת הבינלאומית. במגידו נמצא לוח בכתב יתדות עליו נכתב קטע מעלילות גילגמש. לוח זה מעיד שספרות התקופה הייתה ידועה במגידו.
בנוסף לכתב היתדות נמצאו בכנען כתובות בכתב המצרי. בכתב חרטומים נכתבו תעודות רשמיות. דוגמה לכך הן הכתובות שהציבו מלכי השושלת ה-19 בבית שאן לזכר ניצחונם. כתובות נוספות נמצאו על מזוזות אבן של פתחי בתים ביפו ובית שאן שנשאו שמות מלכי מצרים. באתרים שונים מצאו גם חרפושיות של תחותמס השלישי, אמנחותפ השני, ורעמסס השני. נמצאו גם כתובות בכתב היראטי מצרי בעיקר באתרים בדרום הארץ כדוגמת לכיש, רובן רשימות ששימשו את מערכות השלטון המצרי.
אמנות
בכנען לא הייתה נהוגה אמנות מונומנטלית כדוגמת מצרים. הם לא הנציחו את מעשיהם בפסלים או תבליטים גדולים. יש בכך כדי להצביע על המעמד המשני שהיה לשליטים הכנעניים באותה תקופה. לעומת זאת הצטיינה התקופה באומנות גילוף בשנהב במיוחד בתקופה שבין סוף המאה ה-14 לתחילת המאה ה-12 לפנה"ס. זה היה אחד מענפי האמנות החשובים בכנען.
- פיסול ותבליט באבן - פיסול כזה נמצא בחצור, עשויים אבן בזלת והם קשורים בפולחן הדתי. במקדש שבשטח ח' באזור הדביר בתוך בור נמצא פסל בזלת ללא ראש של איש יושב על כיסא. בשטח ח נמצא גם תבליט של "אריה רובץ" באורך של 1.9 מטר וגובה 90 ס"מ גופו מגולף בתבליט ואילו ראשו ורגליו הקדמיות מפוסלים. בחצור בשטחי חפירה אחרים נמצאו תבליטים ופסלים נוספים של אריות. במקדש של שכבה IX בבית שאן נמצא תבליט אריה על מצבת בזלת. המצבה שגובהה 92 ס"מ מחולקת לשתי סצנות. בעליונה נראים אריה וכלב נלחמים זה בזה, בתחתונה האריה מוצג בצידו השמאלי כמנצח בקרב והכלב מאחוריו מוקטן, מנסה לנגוס באחורי האריה. תבליטי אריות המגנים על כניסת מקדשים או ארמונות הם מוטיבים ידועים בעולם עתיק של צפון סוריה ואצל החתים. בחצור נמצאו גם פסלי בזלת קטנים של דמויות גברים, תבליט גילוף של סמל "גלגל השמש" בעל ארבע קרניים ועוד.
- גילופי שנהב - אמנות הגילוף בשנהב שימשה לייצור חפצים קטנים בעיקר לוחיות שטוחות ששובצו בתוך רהיטים ומוצרי עץ להוספת יוקרה. יוצרו גם חפצים כגון קופסאות, בקבוקים ופקקים לבקבוקים שגולפו כפסל קטן. השנהב נחשב חומר גלם יקר. אמן השנהב הכנעני הכיר את המוטיבים שרווחו במצרים, נמצאו גם מוטיבים מהעולם המיקני, קפריסין וממלכת החתים. ערבוב המוטיבים השונים אפיין את האמנות הכנענית. האוסף החשוב ביותר של שנהבים נמצא בבית האוצר של מגידו. אוסף זה נקרא "שנהבי מגידו" כלל 380 חפצים ושברי חפצים ובהם גם לוחיות ארוכות של שנהב הנושאות תמונות. אחד החפצים החשובים שנמצאו הייתה קופסה רבועה שעל דופנותיה גולפו דמויות של אריות וספינקסים ברמת גילוף שהגיעה כמעט לרמת פיסול תלת-ממדי.(חלק מאוסף שנהבי מגידו נמצא במוזיאון רוקפלר ובהמכון האוריינטלי של אוניברסיטת שיקגו). אוסף נוסף של שנהבים מגולפים נמצא במקדשי החפיר בלכיש והוא בן זמנו של אוסף מגידו.[29][30]
- אמנות ממתכת - אמנות המתכת התרכזה בעיקר בחפצים קטנים. במגידו נמצאו מספר פסלים של אלים. בחצור נמצא פר יצוק מברונזה שהתגלה במקדש ח'. השימוש במתכות יקרות שלא לעשיית תכשיטים היה נדיר. במקדש שעל תל לכיש נמצאה לוחית זהב מגולפת שכללה דמות של אלה ערומה הניצבת על סוס עוטה שריון קשקשים, לראשה כובע, בידיה החזיקה פרחי לוטוס. בתל מבורך שנמצא ליד נחל תנינים נמצאה במקדש צלמית ברונזה באורך 20 ס"מ בדמות נחש מתפתל הדומה מאד ל"נחש הנחושת" שהתגלה בתמנע[31]
שיטות וכלי לחימה
- ערכים מורחבים – לוחמה בתקופת הברונזה במזרח התיכון, צבא מצרים העתיקה
המקורות למידע על השיטות וכלי הלחימה בעולם העתיק הם מקורות מאוירים וכתובים. הממצא הארכאולוגי עצמו הוא מועט. בתקופה זו נוצרה האימפריה המצרית, הצלחתה נובעת מהכנסת שני כלי נשק חדשים למלחמה: המרכבה הרתומה לסוסים, וקשת בעלת טווח ירי גדול.
- המרכבה - בתקופה זו השימוש בקרב היה של מרכבה קלה רתומה לשני סוסים כאשר עליה שני אנשים, לוחם ורכב. המרכבה הגיעה למצרים מכנען. אין מידע מי היה הגורם שהכניסה לאזור. מציורים מצריים לומדים שהמרכבות שהיו בשימושם של הכנענים היו קלות ממרכבות המצרים. לגלגל המרכבה הכנענית היו 4 חישורים לעומת ששה חישורים במצרית.[32]
- קשת - הקשת היה הכלי השני שפיתוחו בתקופת הברונזה המאוחרת הפך אותה לכלי מכריע בשדה הקרב. הקשת נבנתה מעץ וגידים ודרשה כוח רב להפעלתה. כוח זה העניק מהירות וטווח ירי גדול. בחפירות במצרים נמצאו קשתות (בגלל היובש), וכן חצים עשויים מקנים. בכנען בגלל הלחות, חומרים אורגניים לא נשמרים. הקשתות מופיעות ברשימת השלל שלקח תחותמס השלישי מכנען. בחפירות בכנען נמצאו ראשי חץ רבים עשויים ברונזה.[33]
- כלי נשק והגנה אחרים - בחפירות ארכאולוגיות נמצאו חלקי מתכת של כלים לטווח קצר, חניתות להטלה ורומחים לדקירה. שניהם כלי נשק שהופעלו ממרכבות. בנוסף נמצאו גם חרבות ופגיונות. חרב אופיינית לתקופה היא "חרב המגל". בחרב זו הצד החד הוא הצד הקמור. חרבות מגל נמצאו בכמויות במצרים ובכנען. לצורך יצירת חרבות המגל והפגיונות, נדרשה רמה גבוהה של ידע ביציקת מתכות. בנוסף לכלים אלה השתמשו הלוחמים בגרזנים מסוגים שונים. הגרזנים היפים ביותר היו "גרזיני הפותה" בגרזנים אלה מקושט חלקו האחורי (הנגדי ללהב) של הגרזן ב5-4 זיזים דוגמת אצבעות כף יד. זיזים אלה הפכו את חלקו האחורי של הגרזן לשימושי. גרזן פותה בעל חמישה זיזים התגלה בחפירות בית שאן. כלי נוסף ששימש את הלוחם הכנעני היה שריון קשקשים ועל ראשו חבש הלוחם כובע מתכת. למניעת התחממות הכובע הוא עוטר לעיתים בנוצות משתלשלות כלפי מטה או שהיו עטופים בחומרים שונים[34]
- לוחמת מצור - הצבא המצרי עסק בלוחמת מצור. הוא העדיף שימוש במצור ארוך תוך ציפייה למחסור במים ובמזון בעיר המבוצרת, על פני פיתוח כלי פריצה לחומות. המצור על "שרוחן" ארך 3 שנים. ייתכן והעדר אמצעי פריצת חומות הביא לכך שהערים שנבנו בתקופה זו לא היו מבוצרות. בכך המצרים הגבירו את שליטתם בכנען.[35][36]
לקריאה נוספת
- רבקה גונן, מבוא לארכאולוגיה של ארץ-ישראל בתקופת המקרא, יחידה 7, האוניברסיטה הפתוחה תל אביב, 1989.
- האדריכלות בארץ-ישראל בימי קדם בעריכת: חנה כצנשטיין, אהוד נצר, אהרון קמפינסקי, רוני רייך, החברה לחקירת ארץ ישראל ועתיקותיה, ירושלים, 1987.
- רות עמירן, הקרמיקה הקדומה של ארץ ישראל, החברה לחקירת ארץ ישראל ועתיקותיה, ירושלים, 1971.
- רבקה גונן, "תל ע'גול בתקופת הברונזה המאוחרת - עיר או אתר קבורה", ארץ ישראל מחקרים בידיעת הארץ ועתיקותיה, ט"ו, תשמ"א.
- אליעזר ארן, "האדריכלות של "בתי מושל" מצריים מתקופת הממלכה החדשה בארץ-ישראל", ארץ ישראל מחקרים בידיעת הארץ ועתיקותיה, י"ח, תשמ"ה.
- נדב נאמן, "ארץ ישראל בתקופה הכנענית: תקופת הברונזה התיכונה ותקופת הברונזה המאוחרת, בתוך ההיסטוריה של ארץ-ישראל, כרך ראשון, ירושלים 1982.
- דוד אוסישקין, אומנות גילוף השנהבים בכנען, קדמוניות 5, 1969.
- יוחנן אהרוני, אטלס כרטא לתולדות ארץ-ישראל, ספר ראשון: אטלס כרטא לתקופת המקרא, ירושלים, 1964.
- יגאל ידין, תורת המלחמה בארצות המקרא לאור הממצאים הארכאולוגים, החברה הבינלאומית להוצאה לאור, רמת גן, 1963, עמודים 204-135.
- יוחנן אהרוני, ארץ ישראל בתקופת הברונזה המאוחרת, שער שלישי ב"תולדות ארץ ישראל" בעריכת יואל רפל, הוצאת משרד הביטחון, תל אביב, 1986, עמודים 136-187
- ציפורה כוכבי-רייני, למלך אדוני: מכתבי אל-עמארנה, כמד, תענך ומכתבים נוספים מהמאה הארבע-עשרה לפסה"נ, מוסד ביאליק, ירושלים, תשס"ה-2005.
- גרשון גליל, ערי הממלכה הכנעניות במאה הי"ד לפה"ס: היקפן ומעמדן המדיני, קתדרה 84, יולי 1997, עמ' 52-7
- Israel Finkelstein, The Forgotten Kingdom: The Archaeology and History of Northern Israel, 2013, p, 13-22
קישורים חיצוניים
 |
הערות שוליים
- ^ יוחנן אהרוני, תולדות ארץ ישראל, הוצאת משרד הביטחון, תל אביב 1986, עמוד 112
- ^ יש ויכוח בין החוקרים לגבי השנים המדויקות של תיארוך התקופה ושנת המעבר בין תקופות המשנה. בערך הוכנסה החלוקה המקובלת על רוב החוקרים
- ^ זיהוי העיר שרוחן אינו ודאי. הוויכוח בין הארכאולוגים הוא האם התקיימה בתל אל-פארעה דרום או בתל אל-עג'ול
- ^ יוחנן אהרוני, תולדות ארץ ישראל, הוצאת משרד הביטחון, תל אביב 1986, עמוד 100
- ^ יוחנן אהרוני, תולדות ארץ ישראל, הוצאת משרד הביטחון, תל אביב 1986, עמוד 106
- ^ יוחנן אהרוני, אטלס כרטא לתולדות ארץ-ישראל, ספר ראשון: "אטלס כרטא לתקופת המקרא", ירושלים, 1964 עמוד 32
- ^ ייתכן וזו העיר "אדמה" המוזכרת במקרא ברשימת ערי שבט נפתלי, יוחנן אהרוני, "תולדות ארץ ישראל" עמוד 109
- ^ יוחנן אהרוני, תולדות ארץ ישראל, הוצאת משרד הביטחון, תל אביב 1986, עמוד 104
- ^ יוחנן אהרוני, אטלס כרטא לתולדות ארץ-ישראל, ספר ראשון: "אטלס כרטא לתקופת המקרא", ירושלים, 1964 עמודים 38-29
- ^ יוחנן אהרוני, תולדות ארץ ישראל, הוצאת משרד הביטחון, תל אביב 1986, עמוד 109
- ^ אבנר רבן, הנמלים הקדומים של ארץ ישראל בימי המקרא תוך "ספר זאב וילנאי", ירושלים, 1984, עמוד 247
- ^ יוחנן אהרוני, אטלס כרטא לתולדות ארץ-ישראל, ספר ראשון: "אטלס כרטא לתקופת המקרא", ירושלים, 1964 עמודים 40-39
- ^ תצלום פפירוס אנאסטאסי א במוזיאון הבריטי
- ^ יוחנן אהרוני, אטלס כרטא לתולדות ארץ-ישראל, ספר ראשון: "אטלס כרטא לתקופת המקרא", ירושלים, 1964 עמודים 46
- ^ רבקה גונן, מבוא לארכאולוגיה של תקופת המקרא, יחידה 7, עמודים 103-101
- ^ יעקב י' באומגרטן, העיור בתקופת הברונזה המאוחרת, האדריכלות בארץ ישראל בימי קדם, החברה לחקירת ארץ ישראל ועתיקותיה, ירושלים, 1987, עמוד 120
- ^ רבקה גונן, מבוא לארכאולוגיה של תקופת המקרא, יחידה 7, עמוד 105
- ^ רבקה גונן, מבוא לארכאולוגיה של תקופת המקרא, יחידה 7, עמודים 108-105
- ^ יוחנן אהרוני, תולדות ארץ ישראל, הוצאת משרד הביטחון, תל אביב 1986, עמודים 121-115
- ^ אהרון קמפינסקי, האדריכלות בארץ-ישראל בימי קדם, החברה לחקירת ארץ ישראל ועתיקותיה, עמוד 114
- ^ 21.0 21.1 אליעזר אורן, ארמונות ובתי אמידים בתקופת הברונזה התיכונה והמאוחרת, האדריכלות בארץ-ישראל בימי קדם, החברה לחקירת ארץ ישראל ועתיקותיה, ירושלים, 1987, עמוד 90
- ^ אליעזר אורן, ארמונות ובתי אמידים בתקופת הברונזה התיכונה והמאוחרת, האדריכלות בארץ-ישראל בימי קדם, החברה לחקירת ארץ ישראל ועתיקותיה, ירושלים, 1987, עמוד 99
- ^ יוחנן אהרוני, תולדות ארץ ישראל, הוצאת משרד הביטחון, 1986 עמודים 128-127
- ^ רבקה גונן, מבוא לארכאולוגיה של תקופת המקרא, יחידה 7, עמודים 128-117
- ^ רבקה גונן, מבוא לארכאולוגיה של תקופת המקרא, יחידה 7, עמודים 153-151
- ^ רות עמירן, הקרמיקה הקדומה של ארץ ישראל, החברה לחקירת ארץ ישראל ועתיקותיה, ירושלים, 1971, פרק 10 עמודים 231-153
- ^ רבקה גונן, מבוא לארכאולוגיה של תקופת המקרא, יחידה 7, עמודים 156-154
- ^ יוחנן אהרוני, תולדות ארץ ישראל, הוצאת משרד הביטחון, תל אביב 1986, עמודים 132-129
- ^ רבקה גונן, מבוא לארכאולוגיה של ארץ ישראל בתקופת המקרא, יחידה 7, עמודים 161-158
- ^ תמונה של תגליף שנהב ממגידו
- ^ אפרים שטרן, מקדש מתקופת הברונזה המאוחרת בתל מבורך, קדמוניות, שנה ט חוברת 36, 1976
- ^ יגאל ידין, תורת המלחמה בארצות המקרא לאור הממצאים הארכאולוגים, החברה הבינלאומית להוצאה לאור, רמת גן, 1963 עמודים 144-141
- ^ יגאל ידין, תורת המלחמה בארצות המקרא לאור הממצאים הארכאולוגים, החברה הבינלאומית להוצאה לאור, רמת גן, 1963 עמודים 139-138
- ^ יגאל ידין, תורת המלחמה בארצות המקרא לאור הממצאים הארכאולוגים, החברה הבינלאומית להוצאה לאור, רמת גן, 1963 עמודים 138-136
- ^ יגאל ידין, תורת המלחמה בארצות המקרא לאור הממצאים הארכאולוגים, החברה הבינלאומית להוצאה לאור, רמת גן, 1963 עמודים 151-144
- ^ רבקה גונן, מבוא לארכאולוגיה של תקופת המקרא, יחידה 7, עמודים 150-148
