מצבת ישראל
מצבת ישראל או אסטלת ישראל (גם: מצבת מרנפתח או אסטלת מרנפתח) הוא כינוי שנתנו ארכאולוגים לאסטלת ניצחון מצרית של פרעה מרנפתח, בנו של רעמסס השני, בשובו מאחד ממסעות הכיבוש שלו בשנת 1208–1209 לפנה"ס. המצבה מתארת בעיקר את מערכות מרנפתח בלוב, אך את שמה "מצבת ישראל" קיבלה המצבה בשל הממצא החשוב שבה, אזכור השם אִי-סִי-רִי-אַר, שזוהה על ידי החוקרים כ"ישראל", שכן בכתב המצרי אין הבחנה בין ר ל-ל.[1] זהו האזכור הארכאולוגי הקדום ביותר לשם זה; האזכורים הבאים הם במונולית מכורח ובמצבת מישע, המתוארכים 300 שנים מאוחר יותר, תקופתו של אחאב ובית עמרי, מהמאה ה-9 לפנה"ס.
המצבה התגלתה בשנת 1896 על ידי משלחת ארכאולוגית בראשותו של הארכאולוג האנגלי פלינדרס פיטרי, בקבר פרעה מרנפתח שבמקדש תבאי. גובהה עומד על כ-318 ס"מ ורוחבה 163 ס"מ.[2] היא מוצגת כיום במוזיאון המצרי הלאומי שבקהיר, והעתק ממנה מוצב בכּרנךּ.
סיפור גילוי המצבה
בתחילת שנת 1896 היו פיטרי וצִוותו עסוקים בחפירות במקדש באזור זיכיון החפירה שלהם בלוקסור.[3] המקדש שכן מצפון למקדש הקבורה של אמנחותפ השלישי. על גבי לבני המקדש שהם חפרו הופיע רק שמו של אמנחותפ השלישי,[4] עובדה שהפתיעה את החוקרים, שכן לא נראה לארכאולוגים שלמלך אחד יש שני מקדשי קבורה. כאשר המשיך פיטרי בחפירה נפתרה התעלומה: התברר שהמקדש נבנה על ידי פרעה מרנפתח, בנו ויורשו של רעמסס השני. התברר שכמעט כל המקדש שבנה מרנפתח נבנה מאבני בניין בשימוש משני שנלקחו ממקדשו של אמנחותפ השלישי. בתוך המקדש נמצא פסל של מרנפתח. זה היה הדיוקן הראשון של מרנפתח שנמצא. בנוסף נמצאו ליד פסלו של מרנפתח שתי אסטלות מפוארות, שהיו מופנות לכיוון הקיר.[5] אחת מהן, מגולפת יפה, מראה את אמנחותפ השלישי בעת קרב עם נוביה ואשור. האסטלה השנייה עשויה מאבן שחם שחורה בגובה של יותר משלושה מטרים – הגדולה ביותר שנמצאה עד אותו מועד. הטקסט שעל האסטלה מפאר את הישגי הבנייה של אמנחותפ השלישי, ומפאר את המקדש שבו הוצבו האסטלות בעבר. כאשר הצליחו להפוך את האסטלה לצדה השני, התגלתה כתובת המפארת את ניצחונו של מרנפתח על הלובים וגויי הים.
צוותו של פיטרי כלל בלשן גרמני בשם וילהלם שפיגלברג, שניגש מיד לתרגם את הכתובת. הוא הופתע למצוא תבנית של שם עם או שבט שנוצח על ידי מרנפתח, אשר הופיע בצורה הבאה :"I.si.ri.ar". היה זה פיטרי אשר קלט מיידית את משמעות השם ותרגמו לישראל. תגובתו של שפיגלברג הייתה: "האם לא יהיו הכמרים מרוצים?". בעת ארוחת הערב של המשלחת אמר פיטרי כי לדעתו תגלית זו תהיה הידועה ביותר מכל תגליותיו עד כה. זה היה הציון הראשון של השם "ישראל" בטקסט מצרי. כאשר הגיע המידע לעיתונות האנגלית הוא זכה מיד לפרסום בכותרות העיתונים.[4]
תוכן וסגנון
שמחה רבה למצרים
שמחה סחפה את ערי טומרי
הם יספרו על הניצחונות אשר ניצח מרנפתח
חוטפ-חיר-מאת, בתחנו. עד מה אהוב
הוא השליט המנצח. עד מה גדול המלך
בין האלים. עד מה בר מזל הוא האדון המצווה,
יושב בנחת ומדבר, או הולך בדרך רחוקה.
כי אין פחד בלבות האנשים. ערי המבצר
ללא משמר. הבארות פתוחים אלה שעל החומות
שזופים משמש המושלים שבו לארץ באומרם שלום.
אין אחד אשר ירים ראשו בין תשע הקשתות
נרפתה תחנו, שקטה חת.
נבוזה כנען בכל רע.
לוקחה אשקלון
נלכדה גזר, ינועם הייתה כלא הייתה.
ישראל הושם אין זרע לו.
חארו הייתה כאלמנה לפני מצרים
בכל הארצות שלום.
כל אשר ינדוד רותק
על ידי מלך מצרים העליונה והתחתונה מרנפתח
במצבה נזכרים גבולות הממלכה המצרית כולה, וכן, הישגים צבאיים נוספים. כמו כן, מופיע האזכור הקדום ביותר של השם ישראל. במשפט: ישראל הוּשָׁם (מהמילה שממה – חוסל) אין זרע לו. בהתייחסו לכיבושיו בכנען, מזכיר מרנפתח את היישובים הדרומיים אשקלון וגזר וכן מקום בשם ינועם (מיקום העיר לא ברור)[6].
סגנונה המילולי הוא ברובו פרוזי, אולם סופו פואטי, בדומה לשאר מצבות הממלכה החדשה.
|
|
|
|
| ||||||||||||||||||
| ysrỉr | fk.t | bn | pr.t | =f | ||||||||||||||||||
| ישראל | הוּשַם | אין | זרע | לו |
משמעות המצבה
למצבה יש חשיבות רבה, בכך שהיא מזכירה את השם "ישראל" ושמות של מקומות בדרום ארץ ישראל. לגבי תוכנה – אמינות מסעו הצבאי של מרנפתח לכנען מוטלת בספק, בעיקר לאור השוואתה למקורות האשוריים בני אותה תקופה. תיאור המסע אינו מתיישב עם המצב הגיאופוליטי ששרר באזור אחרי קרב קדש עם החתים, כפי שעולה ממקורות אחרים. אף על-פי-כן, גזר אכן חרבה בימיו של מרנפתח, כפי שמתואר באסטלה, עניין שהוביל היסטוריונים להאמין כי מרנפתח יצא לדכא מרד אזורי.
הכתובת מלמדת, לדעת רוב החוקרים, כי בימיו של מרנפתח התקיימה בכנען ישות בשם ישראל, אולם לא כישות מדינית אלא כשבט או קבוצה אתנית; זאת, משום שלמונח "אִיסִרִיאַר" מלווה המגדיר הלשוני (סימן בכתב החרטומים – הירוגליף – המופיע אחרי מילה לא-מוכרת או רב-משמעית) המסמן עם זר או קבוצת אנשים זרה, אולם נעדר ממנו המגדיר הלשוני המסמן ארץ או ממלכה. לשם השוואה השם "לוב" המופיע בסמיכות, נלווה לו הן מגדיר לעם זר והן מגדיר לארץ זרה. כך גם המגדיר הלשוני המופיע אחרי שמות אחרים באסטלה – גזר, אשקלון וינועם – הוא המגדיר המציין עיר או ארץ זרה. לאור זאת נראה כי העם המכונה "ישראל" לא היה מזוהה עם חבל ארץ מסוים בעת כתיבת האסטלה. פרופ' דונלד רדפורד מזהה את "אִיסִרִיאַר" עם שבטי השאסו שהוזכרו בכרוניקות דומות המתארות מסעות מלחמה של מלכי מצרים קודמים, כמו סתי הראשון או רעמסס השני[7].
פרעה מרנפתח מתפאר בכך שהצליח להכחיד את ישראל, אולם מכתובות מאוחרות יותר אנו למדים על קיומה של ישות בשם ישראל – בין היתר במונולית מכורח ובמצבת מישע, המתוארכים ל-300 שנה מאוחר יותר, לתקופתו של אחאב ובית עמרי, במאה ה-9 לפנה"ס. משום כך ברור שהאמירה ”ישראל הושם – זרע אין לו” היא התפארות מוגזמת החסרה כל ביסוס עובדתי (בהנחה שאותה ישות "אִיסִרִיאַר" מכוונת ל"ישראל"). התפארות מוגזמת, לפעמים אפילו חסרת בסיס, בהתייחס להישגיו הצבאיים של מלך, אינה דבר נדיר בטקסטים מצריים עתיקים. לפיכך, ייתכן שכותב האסטלה שיקר כדי להאדיר את שמו של המלך.
עם זאת, כיוון שהשם האמור כתוב בכתב חרטומים בתעתיק פונטי מקורב, היו חוקרים שהעלו השערה שמא המצבה מתייחסת לעם אחר בעל שם דומה, למשל עם שחי ביזרעאל ונקרא על-שם המקום.[8]
| שגיאה ביצירת תמונה ממוזערת: | 
|
| קריאת הכתובת ההירוגליפית | שמות שונים שהוזכרו ב"אסטלת ישראל" עם המגדירים שנילוו להם |
ראו גם
 |
- ארכאולוגיה מקראית
- אזכורים נוספים לממלכת ישראל:
קישורים חיצוניים
- ישראל קנוהל, מלחמת ישראל-מצרים הראשונה: פרק עלום בהיסטוריה המקראית, תכלת אביב התש"ע 2010
הערות שוליים
- ^ ואילו לדעת החוקר חיים בר-דרומא, אין להחליף במצבה שבנדון אות ר' באות ל', וכי השם המופיע בה אינו ישראל אלא שעיר; ראה בספרו 'וזה גבול הארץ', הוצאת "באר" בסיוע מוסד הרב קוק, תשי"ח-1958, עמוד 210
- ^ Alessandro Bongioanni & Maria Croce (ed.), The Treasures of Ancient Egypt: From the Egyptian Museum in Cairo, Universe Publishing, a division of Ruzzoli Publications Inc., 2003. p.186
- ^ Margaret S. Drower, Flinders Petrie: A Life in Archaeology, Madison, Wis. University of Wisconsin Press, 1995, p.220-221
- ^ 4.0 4.1 Margaret S. Drower, Flinders Petrie: a life in archaeology Madison, Wis. University of Wisconsin Press, 1995 p. 221
- ^ F. Petrie, Temples of Thebes 1896, London, 1897. pls X-XIV
- ^ יוחנן אהרוני ובנימין מזר מזהים את ינועם עם תל עובדיה, אנסון רייני עם תל-שיהאב שעל גבול ירדן-סוריה, ויליאם אולברייט עם תל אַ-נַעְמֶה שבעמק החולה.
- ^ Donald B. Redford, Egypt, Canaan, and Israel in Ancient Times, Princeton University Press, 1992, p. 275
- ^ Bryant G. Wood, What has archaeology taught us about the origins of Israel?, באתר ChristianAnswers.net, 1995