תענית כ' בסיוון

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
(הופנה מהדף תענית כ' בסיון)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
כ' בסיון
סוג תענית
סיבה עלילת הדם בבלואה
המהדורה המקורית של יון מצולה לרבי נתן נטע הנובר, ה'תי"ג: "ועתה אתחיל לכתוב הגזרות רעות שסיבב בוגדן חמלניצקי במדינת רוסי"א ולי"טא ופולי"ן בשנת ת"ח ות"ט ותי" ותי"א ותי"ב לפ"ק"

תענית כ' בסיון היא תענית ציבור שנקבעה בכמה מקהילות פולין וליטא, לאחר העלילת הדם בבלואה בשנת 1171 (ד'תתקל"א). קובע התענית - רבנו תם - אמר על הצום "גדול יהיה צום זה מצום גדליהו בן אחיקם". הצום השתכח עם השנים וחוּדש לאחר פרעות רינדפלייש בשנת 1298 (ה'נ"ח-ה'נ"ט), והתרופף שוב בשנים שלאחר מכן. היום נקבע בשלישית כתענית ציבור בשנת ת"י (1350) על ידי ועד ארבע ארצות לזכר גזירות ת"ח ות"ט, במיוחד לזכר יהודי נמירוב שנהרגו ביום זה. פיוטי סליחות וקינות רבים נכתבו במהלך השנים על המאורעות השונים.

עם השנים פסקו רבים מלהתענות ביום זה, ואף המנהג לומר סליחות ביום זה נפסק בהדרגה. לאחר שואת יהדות הונגריה קבעו אחדים מרבני הונגריה לחזור ולהתענות ביום זה כמקדם, אף לזכר השואה.

קביעת התענית

לזכר עלילת הדם בבלואה

ערך מורחב – עלילת הדם בבלואה

עלילת הדם בבלואה (ידוע בשם גזירת בלוייש) התרחשה בבלואה (אנ') שבצרפת בשנת 1171 (ד'תתקל"א), במהלכה נטען כי יהודי נצפה משליך גופת ילד למי הנהר. כתוצאה מהעלילה הועלו על המוקד למעלה משלושים יהודי העיר. הייחוד בעלילה זו, הוא בכך שהופצה על אף שלא נמצאה גופה כלל, וללא שנטען שילד כלשהו נעדר.

קטע מסליחת "למי אוי למי אבוי"

טיטוס ואספסינוס ואדריאנוס עקרונו,
בתתנ"ו לקרץ נתננו ובתתל"ך הזקנו,
ובתתקל"א שחיטה ושרפה בבלויא"ש נועדה,
וזאת תורת העולה, היא העולה על מוקדה

רבנו אפרים מבונא

כשהגיעה הידיעה לרבנו תם, כתב לכל קהילות צרפת, בוהמיה וריינוס לקבוע את יום זה ליום צום לכל העם, ו"וגדול יהיה הצום הזה מצום גדליה בן אחיקם כי יום כפורים הוא"[1]. המאורע זעזע כל כך את רבנו תם, והוא נפטר כעבור שבועיים בד' בתמוז ד'תתקל"א.

עלילה זו הייתה העלילה הראשונה בצרפת בה השלטונות שתפו פעולה עם המעליל. לפניה, שלטונות צרפת לא ביצעו כל ענישה כלפי היהודים, והעלילה בבלואה הייתה עלילת הדם הראשונה בה הועלו יהודים על המוקד. בשל כך גרמה העלילה לזעזוע עמוק בקרב יהודי צרפת, והשינוי בעמדת השלטון שכלל סכנה לכל יהודי האזור גרם לחרדה בקרב יהדות צפון צרפת. בכך יש כדי להסביר את המספר הרב של קינות וסליחות שנכתבו לזכר המאורע וכן את קביעת התענית[2].

במהלך השנים נחלש רושם הצום. כנראה בשל הגזירות והגירושים במסעות הצלב שנמשכו כמאה וחמישים שנה אחרי עלילת דם זו, וגם משום שהיא לא התקבלה בכל התפוצות[3].

לזכר פרעות רינדפלייש

ערך מורחב – פרעות רינדפלייש

פרעות רינדפלייש היו סדרת פרעות ביהודים שנערכו בדוכסות בוואריה שבאימפריה הרומית ה"קדושה" (כיום שטחי פרנקוניה והפפאלץ העלית) בקיץ ה'נ"ח ובתחילת חורף ה'נ"ט (1298). העילה הדתית לפרעות הייתה עלילה על חילול לחם ה"קודש" בידי היהודים. אדם בשם רינדפלייש הצהיר שקיבל היתר מן השמים לנקום ביהודים ולהרגם, והחל ביחד עם המונים שהתלכדו סביבו במסע רצח נגד קהילות יהודיות, בעיקר באזורי פרנקוניה, בוואריה ואוסטריה. בפרעות נפגעו 146 קהילות מתועדות, ושמותיהם של 3,441 נטבחים נרשמו בספר הזיכרונות של קהילת נירנברג. האומדן המקובל לגבי מספר ההרוגים הכולל הוא בין 4,000 ל-5,000[4][5]. הפרעות מציינות את תחילת ההתמוטטות של המרכז היהודי באשכנז בימי הביניים.

באותה העת נכתבו בקהילות המקומיות קינות רבות המתארות את חורבנן של אותן קהילות, ויום כ' בסיוון חוּדש ליום צום עם אמירת סליחות וקינות לזכר אותם מאורעות[6].

עם השנים שוב נחלשה התקנה ויום התענית נשכח והתבטל.

לזכר גזרות ת"ח ות"ט

ערך מורחב – גזרות ת"ח ות"ט
קטע מסליחת "אלה אזכרה"

אלה אזכרה בדמעות שליש, צעקה מרה גדולה.
אבוי, אוי, אללי, בזכרי שנתיים, לא היו כהנה לרע מיום שגלינו בגולה.
ת'יו ח'ית זאת, שנה גן ה' חשבנוה איש איש לנחלתו יהא עולה.
ת'יו ט'ית אחת היא שנה דמי נשפך לא זו אף זו רעה חולה.

הלא כי אין אלקים בקרבי מצאוני אלה הרעות.
על אלה אני בוכיה ועיני זולגות דמעות.
לא ימנו לרב כמה מאות אלף ממותי חרב, רעב, דבר ושאר מחלות
ראה ה' והביטה ועשה עמנו אות לטובה.

רבי יום-טוב ליפמן הלר

גזֵירות תַ"ח–תָ"ט (או פרעות ת"ח–ת"ט) הוא כינוי לפרעות שנערכו ביהודי אוקראינה המודרנית בשנת 1648, במהלך התקוממות הקוזאקים והצמיתים שהנהיג בוגדן חמלניצקי, נגד האיחוד הפולני-ליטאי. מעשי טבח ביהודי פולין, בלארוס ואוקראינה של היום, התחוללו במשך כל תקופת המרד, שנמשך עוד שנים, אך החורבן הפתאומי שהומט על קהילות רבות מתחילתו באפריל-מאי 1648, אייר ה'ת"ח, עד הפסקת התקדמות הקוזקים בנובמבר אותה שנה, כסלו ה'ת"ט, הוא המקור לשם. אלפים נטבחו או מתו ברעב ובמגפות, ורבים אחרים נמלטו, נמכרו לעבדות או המירו את דתם. מספר ההרוגים היהודים מידי הקוזקים המורדים ב-1648 נאמד על ידי רב ההיסטוריונים המודרנים בכמה עשרות אלפים לכל היותר, אך בספרים של בני התקופה מוערך מספר ההרוגים במאות אלפים.

בכ' בסיון ה'ת"ח (10 ביוני 1648) כבש קריבונוס את העיר נמירוב, בה הסתגרה גם אוכלוסייה יהודית גדולה. מיד עם נפילת נמירוב, טבחו הקוזאקים את כל הקתולים והיהודים. רבי נתן נטע הנובר[7] דיווח על 6,000 יהודים שנהרגו, ובראשם רבי יחיאל מיכל מנמירוב חתנו של רבי מרדכי יפה בעל הלבושים.

בשנת ה'ת"י התכנסו ראשי ועד ארבע ארצות[8] ביריד 'גרמניץ' שבלובלין, וקבעו את היום לתענית ציבור ויום אבל על הקהילות שחרבו. יום זה נבחר בשל העיר הראשונה - נמירוב - שנכבשה ביום זה וכתוצאה מכך יהודיה נטבחו, ולכן קבעוה התענית ביום תחילת הפורענות[9]. כמו כן בשדה לבן נערך פוגרום ביום זה. העובדה שיום זה כבר נקבע בשנת ד'תתקל"א ליום צום ואבל על ידי רבנו תם - הייתה שיקול מרכזי לקביעת התענית ביום זה[10]. סיבה נוספת כתב רבי שבתי כהן (הש"ך) לקביעת התענית בתאריך זה - שכן תאריך זה אינו חל לעולם בשבת.

התקנה הייתה תקפה בעיקר בשטח שבהשפעת ועד ארבע ארצות, בעיקר בשטחי האיחוד הפולני-ליטאי. אך גם קהילות נוספות שלא היה תחת השפעת ועד ארבע ארצות, קבלו עליהן מרצונם להתאבל על הפורענויות בצום ומספד. כך גם רבי שבתי כהן[11] קבע לעצמו ולצאצאיו אחריו את היום זה ליום צום ואבל, כפי שכתב בספרו "מגלת עיפה" על המאורעות: ”על כן קבעתי לעצמי ולדורותי, לבנים ולבני בנים, יום צום ותענית ואבל ומספד וקינים, ביום כ' בסיון שבו נִתנה תורה היקרה מפנינים, ועתה קרעוה פרעוה גויים רבים המונים המונים, יען כי יום זה הוא תחילה לגזרות ומכאובים וחלאים רעים ונאמנים, וגם כי בו הוכפלו הצרות וקלקולים שונים, כי גם גזרת תתקל"א היתה ביום ההוא ובאותם הזמנים, וגם כי יום זה לא יארע בשבת קֹדש בשום פנים, על פי הקביעות והלוחות אשר בידינו מתוקנים, וחברתי סליחות והקינות בבכי ותחנונים, לאומרם ביום זה בכל שנה ושנה עידן ועידנים”.

גם ועד מדינות ליטא - שלא היו בתחום האיחוד הפולני-ליטאי - קיבלו על עצמם להינזר ממלבושי מותרות למשך שלש שנים. וכן פרסמו בקהילותיהם שראוי להתבונן ולהתאבל על הצרות ו"שלא ישָּׁמעו בבית ישראל שום כלי זמר, אפילו במזמוטי חתן וכלה, שנה תמימה"[12].

יום התענית הוזכר בטורי זהב - בעצמו פליט הפרעות - בנידון קריאת התורה ביום זה, ואף התבטא ”שתענית זה הוא קבוע אפילו יותר משני וחמישי דאחר הפסח וסוכות[13]; וכן במגן אברהם ש”נוהגין להתענות בעשרים בסיון בכל מלכות פולין, נהרא נהרא ופשטיה”[14].

לזכר שואת יהודי הונגריה

סליחות ליום כ' בסיוון, שנתקנו על ידי הרבנים האורתודוקסים בהונגריה, תש"ו

לאחר שואת יהודי הונגריה קבעו מנהיגי הנאולוגים וקהילות הסטטוס קוו אנטה בהונגריה את יום הכיבוש - כ"ד באדר - ליום הזיכרון הכללי לשואת יהודי המדינה, ואילו רבני הונגריה האורתודוקסים מיאנו לקבוע תאריך חדש ליום צום ואבל, זאת בשל קשיים הלכתיים לכך, וקבעו לחזור ולהתענות ביום כ' סיון שנקבע מקדם, אף לזכר השואה[15][16].

דיני התענית

בשונה משאר התעניות שבהן מחויבים מגיל בר מצוה או בת מצוה, קבעו ראשי ועד ארבע ארצות כי ביום צום זה יתענו הזכרים מגיל 18 ואילך, ואילו הנשים יתענו מגיל 15 ואילך[17].

ככל שאר התעניות נקבע שאין צריך לקבל את התענית ביום קודם לכן בתפילת מנחה כתעניות היחיד. וכן נקבע שיקראו בתורה ביום כ' בסיון בתפילת שחרית ומנחה, בפרשת ויחל (ספר שמות, פרק ל"ב, פסוק י"א). ואפילו כשחל כ' בסיון בשני וחמישי, נדחית קריאת פרשת השבוע מפני פרשת ויחל[13].

בתחילה היו מתענים ביום זה אף אם חל ביום שישי, ולא היו אוכלים עד לאחר קידוש. רק בשנים מאוחרות יותר הקלו במקרה כזה לאכול אחר הצהריים, ובמקרה כזה הורו שלא לקרות בתורה בתפילת המנחה[17].

מאפייני התענית

רבי אלכסנדר זיסקינד מהוראדנא מאפיין בספרו "יסוד ושורש העבודה" את יום התענית:

עיקר התענית של כ' בסיון לתת אל לבו כמעט בכל רגע על הריגת הצדיקים והחסידים ועל הכלל האומה הישראלית הקדושה, שנהרגו במיתות אכזריות משונות ונשפך דמם באותו הזמן, ולקונן ולהצטער בלבו על הריגת בניו של מקום ברוך הוא וברוך שמו, ובודאי היה מזה להבורא יתברך שמו צער גדול כביכול, ואם נשארו בחיים היו לומדים תורתו הקדושה, ועושים מצותיו הקדושים כל ימיהם אשר הם חיים על האדמה, והיה מגיע ליתברך שמו ויתעלה נחת רוח גדול מזה. ואין שכחה לפניו יתברך שמו צער זה של הריגת בניו הנחמדים. גם על הצער ויסורי גופים שנהרגו אז מעם קדוש הישראלי הנקראים בנים למקום. שנעשו בהם שפטים ויסורים קשים ומרים בעת הריגתם. יש לנו להתבונן ולגונן ולהצטער על זה הרבה מאוד, וכוונה זו לא תעדר מהאדם כל יום התענית. ובודאי תחשב לו לעבודה גדולה ועצומה מאוד להבורא ית"ש ויתעלה.

יסוד ושורש העבודה, שער הצאן, פרק י״א

רבי אברהם יהושע השיל מאפטא כתב בספרו[18] שיום כ' בסיון הוא ההכנה ליום הכיפורים, ואם יקיים את היום הזה כראוי - יוכל לקיים את יום הכיפורים כראוי. והוא מרמז זאת בפסוק כי יד על כ"ס י"ה ראשי תיבות כ' סיון - יום הכיפורים. דומה לזה כתב רבי מרדכי מנדבורנה[19] שיום כ' בסיוון יש בו הארה גדולה כמו יום הכיפורים מאחר שנקבע על הריגת הצדיקים אשר מיתתם מכפרת.

ביטול התענית

עם השנים פסקו מלצום ביום זה. כמה טעמים נאמרו מדוע התקנה אינה נחשבת כתקנה לדורות ויכולה להתבטל:

  • רבי שלום מרדכי הכהן שבדרון הביא דעת גדול אחד שאף הצומות שנקבעו על ידי חז"ל תלויים ברצון ישראל, ורק מכיוון שבעבר כבר קבלו כל ישראל עליהם את הצומות - אין מועיל מה שלא ירצו עכשיו, אך תענית כ' בסיון - כיון שלמעשה אין נוהגים בה - הרי נתבטלה מכח "לא רצו"[20].
  • יש שכתבו שמתחילה נקבעה התענית רק עד תחילת שנת ה'ת"ר. הסיבה להגבלה זו היא שלאחר חז"ל אין לקבוע תענית לדורות, וכן משום שהצרה שעליה נתקן הצום לא הייתה צרה כללית בכל העולם[21].
  • אחרים כתבו שמריבוי הצרות - קשה על ישראל לזכור כל הצרות בכל שנה ושנה[22].

אף לאחר שפסקו מלהתענות בו - היו מקרים בודדים בו נקבע יום זה לתענית באופן חד פעמי, היה זה בשנת תרס"ג לאחר פרעות קישינב הכריזו בקישינב יום זה לתענית. כמו כן בשנת תרע"ז לאחר מלחמת העולם הראשונה שלוותה בפוגרומים שבהם נרצחו עשרות אלפי יהודים, קבעו רבנים רבים, בהם הראי"ה קוק, את כ' בסיון לתענית ציבור[23]. כעבור שנתיים, בשנת תרע"ט, הוכרז הצום בקריווזר (אוקראינה) לזכר הפרעות שהיו שם[24].

היות שבזמננו אין הציבור מתענים ביום זה, לכן אף יחידים המתענים ביום זה - צריכים לקבל עליהם את התענית יום קודם לכן בתפילת מנחה. כמו כן אם חל כ' בסיון ביום שני אוח חמישי - אין לקרות קריאת "ויחל" בתפילת שחרית, כי אם פרשת השבוע[25]. וכן אם חל ביום שישי - אין לקרות קריאת התורה במנחה[17].

גם מנהג אמירת הסליחות פסק ברוב הקהילות. פרט לקהילות אחדות בהן השתמר המנהג, בהן חסידות בעלז וחסידות סקווירא. רבי יוסף גרינוולד תיקן בקהילתו חסידות פאפא לומר סליחות באשמורת הבוקר, כמו בימי עשרת ימי תשובה. אמנם ברוב הקהילות לא נהוג לקיימו[26][27].

עם זאת פוסקים מסוימים הורו להימנע מלקיים חתונות ביום זה, וכן המנהג בקהילות גור, בעלז[28] ופאפא.

פיוטי הסליחות

לזכר המאורעות נכתבו מספר פיוטי סליחות, לאמרם בתפילה לאחר חזרת הש"ץ כשאר תעניות הציבור. הסליחה הראשונה שנתקנה על ידי רבנו תם וחבריו לאמרם בכ' בסיון היא הפיוט חטאנו צורנו.

פיוטים נוספים נכתבו לזכר עלילת הדם בבלואה: הסליחה "למי אוי למי אבוי" של רבי אפרים מבונא הבנויה לפי הסדר של מגילת איכה, בו קונן גם על גזרות תתנ"ו שאירעו במאה הקודמת. כמו כן חיבר את הסליחה "אשיחה במר". אחיו רבי הלל מבונא חיבר את הסליחה "אמוני שלומי ישראל" המתארת את האירועים בהרחבה, ונאמרה בקהילות אחדות בתפילת מוסף של יום הכיפורים. רבי מנחם בר יעקב מוורמייזא חיבר את הקינה "אללי לי", ורבי אליעזר ב"ר שמואל (תלמיד רבינו תם) חיבר את הסליחה "א-להים באזנינו שמענו".

בהמשך נכתבו פיוטים נוספים על פרעות רינדפלייש[29], וכן הפיוט "אספדה ואילילה ואספוק כף בנפש מרה" מאת רבי תמר בן מנחם העלוב, הבנוי כהוספה לפיוט "למי אוי למי אבוי".

לאחר גזרות ת"ח ות"ט נכתבו כמה פיוטים נוספים על הגזרות, רבים נכתבו על ידי גדולי ישראל עצמם, למשל רבי שבתי כהן חיבר חמש סליחות ליום זה; רבי יום-טוב ליפמן הלר חיבר את הסליחה "אלה אזכרה", וכן השלמה לפיוט "א-להים באזננו שמענו"[30]. רבי שבתי שעפטיל הורוויץ בן השל"ה חיבר את הפיוט "אמרתי בלבבי לצאת חפשי", ורבי שמואל הלוי חיבר את הקינה "אללי עת אזכור". רבנים נוספים חיברו סליחות ליום זה: רבי משה כהן מנראל; רבי יעקב בן משה הלוי; רבי יצחק ב"ר אברהם משה ישראל; רבי גבריאל שוסברג[31].

בליטא התקבלו בעיקר פיוטי הש"ך כסליחות לכ' בסיוון, מאידך בפולין נכנסו בסדרי הסליחות פיוטים ישנים רבים, מהם כאלו שנכתבו לזכר "גזרות תתנ"ו" ופרעות אחרות שנים רבות לפני עלילת הדם בבלואה, ביניהם סליחה של רבנו גרשם, שתי סליחות של רבי שלמה הקטן, שתי סליחות של רבי מאיר בעל האקדמות, וסליחה לרבי אמיתי בן שפטיה - כולם על גזירות קודמות יותר. פיוטים אחדים שנתחברו לכ' בסיוון נדפסו בסידורים העתיקים בסדר הסליחות, מהם סליחת "למי אוי למי אבוי" וסליחת "א-ל מלא רחמים" לזכר רבי יחיאל מיכל מנמירוב[32]

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ רבינו אפרים ברבי יעקב מבונא, ספר זכירה, "כ' בסיון היום המר והנמהר", בהוצאת הרב משה הלל, ירושלים תשנ"ב, עמ' 22-26
  2. ^ אריק זימר, "צום כ' בסיוון – העלילה בבלוייש", בתוך מפרות האילן: על המועדים (רמת גן: אוניברסיטת בר-אילן, תשס"ד), עמ' 558.
  3. ^ שלמה אשכנזי, פרק י: יום שהוכפלו בו צרות, בתוך דור דור ומנהגיו, תל אביב תשל"ז, עמוד 141, באתר אוצר החכמה (צפייה חופשית – מותנית ברישום)
  4. ^ Jonathan Frankel, The Fate of the European Jews, 1939-1945: Continuity or Contingency?, הוצאת אוניברסיטת אוקספורד, 1998. עמ' 22.
  5. ^ במקורות אחרים מופיעים אומדנים גבוהים בהרבה: עשרים אלף יהודים או אף מאה אלף יהודים.
  6. ^ יצחק אלפסי, מועדי קודש, עמוד 333.
  7. ^ כותב המאורעות בספרו יון מצולה, ה'תי"ג.
  8. ^ שבט יהודה, עמוד 175
  9. ^ רבי ישכר תמר, עלי תמר, חלק ב', תענית פרק ד' הלכה ו', אלון שבות תשנ"ב עמ' שצט.
  10. ^ כנכתב בפנקס ועד ארבע ארצות "והיום ההוא נכפלה בו הצרה, שכן מלפנים היתה בו גם כן גזרה רעה בשנת תתקל"א לפרט".
  11. ^ שכנראה לא גר אז בתחום השפעת הוועד
  12. ^ פנקס המדינה ליטא, אות תס"ג
  13. ^ 13.0 13.1 טורי זהב, על שולחן ערוך, אורח חיים, סימן תקס"ו ס"ק ג'.
  14. ^ מגן אברהם, על שולחן ערוך, אורח חיים, סימן תק"פ ס"ק ט'.
  15. ^ ראו את סדר הסליחות: סליחות לכ' סיון, בודפשט, תש"ו, באתר אוצר החכמה.
  16. ^ על פי: יהודית באומל, קול בכיות, עמ' 150. ראו באתר זכור, אמונה בימי השואה.
  17. ^ 17.0 17.1 17.2 רבי חיים מרדכי מרגליות, שערי תשובה, על שולחן ערוך, אורח חיים, סימן תק"פ, ס"ק ט'.
  18. ^ מובא בסוף הספר בעמוד האחרון.
  19. ^ רבי מרדכי מנדבורנה, מאמר מרדכי, פרשת בשלח, באתר היברובוקס
  20. ^ דעת תורה, סימן תק"ף בשם הגהות נחל אשכול על ספר האשכול בשם גדול אחד
  21. ^ רבי ישכר תמר, עלי תמר, חלק שלישי, מגילה פרק א' הלכה א', אלון שבות תשנ"ב עמ' ב.
  22. ^ רבי מנשה קליין, שו"ת משנה הלכות, חלק ט"ו סימן רי"א.
  23. ^ רבי אברהם יצחק הכהן קוק, אגרות הראי"ה, אגרת תת"ל.
  24. ^ שלמה אשכנזי, פרק י: יום שהוכפלו בו צרות, בתוך דור דור ומנהגיו, תל אביב תשל"ז, עמוד 148, באתר אוצר החכמה (צפייה חופשית – מותנית ברישום)
  25. ^ משנה ברורה, סימן תקס"ו, סעיף קטן י'.
  26. ^ כ' בסיוון - סיפורה של תענית שנשכחה, ערוץ 7, 23/06/08
  27. ^ היום: כ' בסיון - הצום שהשתכח, ערוץ 7
  28. ^ טעמי המנהגים, ענייני אישות, אות תתקצד
  29. ^ פיוטים אלו לא סופחו לסליחות כ' בסיון
  30. ^ בעיקרון סירב רבי יום טוב ליפמן הלר לחבר פיוטים חדשים על המאורע, שכן הגזירות הן המשך מעת חורבן בית המקדש, ורק לאחר הפצרות רבות חיבר את פיוטיו
  31. ^ ראה בהרחבה: פנחס קצנלבוגן, יש מנחילין, ירושלים תשמ"ו, עמ' כז-לא, באתר אוצר החכמה.
  32. ^ יוסף ויכלדר, יום צום ותענית, בתוך "המבשר תורני" גיליון 498, פרשת קרח תש"ח עמ' 18-19, באתר אוצר החכמה.