סָרְטָבַה או אלכסנדריון הוא מבצר קדום ששכן על כיפת הר גבוה, שהעניק את שמו להר, שנקראת "הר סרטבה"[1], או "קרן סרטבה"[2]. ההר הוא הפסגה הגבוהה ביותר בגוש-הררי בדרום מדבר שומרון, והוא מהווה גבול צפון-מערבי לערבות יריחו.
פסגת הסרטבה מתנשאת לגובה כולל של 650 מטר מעל לבקעת הירדן, מתוכם 377 מטר מעל פני הים[3].
השם "סרטבה" השתמר מתקופה קדומה (מוזכרת במשנה) ונותר גם כשמו הערבי של המקום, קרן סרטבא (سرطبا). המילה "קרן" בערבית משמשת לעיתים קרובות בשמן של פסגות בולטות. מספר סופרים נטו לזהות את השם "סרטבה" עם שמה של העיר המקראית "צרתן", אולם נראה כי הדמיון האטימולוגי בין שני השמות אינו מבוסס. החוקר הצרפתי שארל קלרמון-גנו הציע שמקור השם הארמי התלמודי "סרטבא" הוא בצמד המילים "שַׂר־צְבָֽא", הנזכרות בספר יהושע[5], לאור העובדה שחילוף האותיות בין צ ל-ט הוא בין השינויים הנפוצים ביותר במעבר של מילים מעברית לארמית[6].
הדלקת משואות
סרטבה מוזכרת כתחנה השנייה בשרשרת התחנות, בהן הודלקה משואה להעברת הידיעה על קידוש החודש בימי בית המקדש השני. תחנות אלו הוקמו על פסגות הרים בולטות, ואיפשרו העברה מהירה של הודעות מירושלים לשאר חלקי הארץ ואף ליהודי בבל:
ומאין היו משיאין משואות? מהר המשחה לסרטבא[7], ומסרטבא לגרופינא, ומגרופינא לחוורן, ומחוורן לבית בלתין, ומבית בלתין לא זזו משם - אלא מוליך ומביא ומעלה ומוריד (את המשואה) עד שהיה רואה כל הגולה לפניו כמדורת האש[8].
לזכר אירוע זה, המושב שהוקם למרגלות ההר נקרא משואה.
מאז הוקמה מחדש סיירת חרוב בשנת 2017 השיבו לוחמי סיירת חרוב עטרה ליושנה; הסיירת שהתחדשה נוהגת לבצע בתום שבוע מסכמים מפרך, מסע העפלה לפסגה. בתום המסע מעניקים מפקדי היחידה ללוחמים הצעירים את סיכת היחידה שהשתמרה גם כן מתקופת הסיירת ההיסטורית.
לוחמי סיירת השריון של חטיבה 401 עולים את הסרטבה כאקט סיום למסלול המפרך שעברו, ובפסגה הם מתקבלים על ידי לוחמי היחידה, שעוזרים להם לעלות לפסגת השן וכך מקבלים אותם לפלוגת הלוחמים.
בנוסף לכך, ההר הוא גם סוף המסלול של "צוות ברקת" מסלול ייעודי לפיקוד וקצונה של חיל הגנת הגבולות שם הם מקבלים את סיכת המסלול.
המבצר החשמונאי אלכסנדריון (כיום סרטבה)
שרידי המבצר החשמונאי בסרטבההשביל המוביל לסרטבה במבט מהפסגהמבט החוצה מתוך אחד ממאגרי המים החשמונאים בסרטבה
הדעה המקובלת על רוב החוקרים היא כי המבצר בפסגת הסרטבה הוא המבצר "אלכסנדריון", שנבנה על ידי המלך החשמונאיאלכסנדר ינאי[12]. ההיסטוריון היהודי-רומי יוסף בן מתתיהו כתב כי הורקניה, מכוור ואלכסנדריון היו שלושת המבצרים עליהם לא ויתרה שלומציון המלכה החשמונאית, אשתו של אלכסנדר ינאי, כשהעבירה את מבצרי המדבר לידי הצדוקים, מכיוון ש"שם היו אוצרות סגולתה".[13] כאשר ברח אלכסנדר השני מפני אולוס גביניוס, הוא "ביצר את מעוזי הארץ ובנה את חומת אלכסנדריון, הורקניה ומכוור אשר מול הרי ערב". בן מתתיהו מוסיף ומספר כי "עד כי נואש אלכסנדרוס מתקותו ושלח אליו צירים לבקש ממנו חנינה והסגיר אליו את המבצרים הנשארים, את הורקניה ואת מכוור, ואחר כך מסר בידו גם את אלכסנדריון. את כל המבצרים האלה הרס גביניוס בעצת אם אלכסנדרוס, לבל תפרוץ מלחמה חדשה".
לאחר שאלכסנדריון נהרס יחד עם שאר המבצרים על ידי גביניוס, ברח אריסטובולוס השני מרומא והתכוון לבנות מחדש את אלכסנדריון, אך גביניוס הקדימו ומנע ממנו לתפוס את המקום. אריסטובולוס נמלט למכוור וניסה לבצר את המקום מחדש. הוא החזיק מעמד יומיים ונכנע[14] אלכסנדריון מתואר כ"מבצר חזק ונהדר בראש הר גבוה".[15]
מקור נוסף המזכיר את הורקניה ומבצרים אחרים הוא ההיסטוריון היווניסְטְרָבוֹ, המציין כי "הוא (פומפיוס) ציווה להרוס את החומות כולן והשמיד, עד כמה שהיה בכוחו, את קני הליסטות ואת מבצרי המחסנים של הטירנים. כי היו שניים כאלה במעברים המוליכים ליריחו תרכס וטאורוס, וכן גם אלכסנדריון והורקניון ומכוור, וליזיאס ואלה שליד פילדלפיה וסקיתופוליס שבגליל".[16]
הורדוס ציווה על אחיו הצעיר פירורא להקים מחדש את חומות אלכסנדריון בזמן מאבקו בכוחותיו של המלך החשמונאי האחרון מתתיהו אנטיגונוס.[17] המבצר מוזכר גם בסיפור אודות חשדותיו של הורדוס בשני בניו - אלכסנדר ואריסטובלוס כמי שמנסים להתנקש בחיי אביהם. בפני הורדוס הוצג מכתב שבו פונה אלכסנדר בנו אל מפקד מבצר אלכסנדריון ומבקש ממנו כי לאחר ההתנקשות באביהם יתיר לו ולאחיו אריסטובלוס לבוא אל המבצר ולהשתמש בנשק ובכלי המלחמה שבו.[18] מאוחר יותר, לאחר שהורה על הריגת בניו, ציווה הורדוס להעביר את גופותיהם למבצר אלכסנדריון ולטמון אותם בקבר אלכסנדר השני, שהיה אביה של מרים החשמונאית - אמם של שני הבנים.[19]
בחפירות שנערכו בסרטבה נחשפו שרידים מהתקופה החשמונאית, בהם חלקי עמודים וכותרות. הארכאולוגאהוד נצר, שחפר במקום, הניח שגם בתקופה החשמונאית היו בסרטבה אגפים מפוארים, אך לא ניתן לאשש זאת בוודאות עד לעריכת חפירות נוספות במקום.
מערכת מים מרשימה הובילה מים מסכר בוואדי קרוב, דרך סיפוֹן, אל בורות מים גדולים המצויים למרגלות המבצר. קטעים רבים מן התעלה, הסיפון ובורות המים שרדו עד היום.