איסור והיתר

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
(הופנה מהדף קמא קמא בטיל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
יש לשכתב ערך זה. ייתכן שהערך מכיל טעויות, או שהניסוח וצורת הכתיבה שלו אינם מתאימים.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
יש לשכתב ערך זה. ייתכן שהערך מכיל טעויות, או שהניסוח וצורת הכתיבה שלו אינם מתאימים.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

איסור והיתר הוא שמן הכולל של ההלכות, העוסקות בדברים המותרים והאסורים לאכילה.

כדי לקבל הסמכה להוראה מהרבנות הראשית צריך לעבור בין היתר גם מבחן על "איסור והיתר" הכולל הלכות מליחה, בשר בחלב, תערובות.

מקור

מקורן של רוב הִלכות איסור והיתר מופיע לראשונה בתורה, אך ישנם פרטי הלכות רבים בנושא, שהם למעשה הרחבות או גזירות של חז"ל. מכיוון שהנושא כולל הלכות רבות, אין מקור אחד בתורה, במשנה, בתלמוד או בהלכה, המרכז את כל ההלכות שבנושא. כך שניתן לראות, כי ההלכות מפוזרות במקומות רבים:

  • בתורה: בעיקר בפרשות שמיני (ויקרא, יג) וראה (דברים, יד, ג-כ), העוסקות במיני בעלי החיים המותרים והאסורים באכילה (בלשון התורה, "הטמאים" ו"הטהורים"), אך גם בפרשות אחרות העוסקות בין היתר:
    • בתערובת בשר בחלב (שמות, כג, יט; שם, לד, כו; דברים, יד, כא).
    • באיסור אכילת חֵלֶב ודם (ויקרא, ג, יז; שם, ז, כב-כה; שם, שם, כו-כז; שם, יז, י-יד; שם, יט, כו; דברים, יב, טז; שם, שם, כג-כז).
    • באיסור אכילת נבלות וטריפות (שמות, כב, ל; ויקרא, ז, כד; שם, יא, יא; שם, שם, לט-מ; שם, יז, טו-טז; שם, כב, ח; דברים, יד, כא).
    • באיסור אכילת קודשים מסוימים לזרים (שמות, כט, לג; ויקרא, כב, י-טז).
    • באיסור אכילת קודשים מסוימים בטומאה (ויקרא, ז, יט-כא; במדבר, יט, יא-יג; שם, שם, כ-כב).
    • באיסור אכילת פיגול או קרבן שהוקרב במחשבת "חוץ למקומו", וכן נותר (שמות, יב, א-י; ויקרא, ז, יא-יח; שם, יט, ה-ח; שם, כב, כט-ל; במדבר, ט, ט-יב).
    • באיסור אכילת עבודה זרה וקרבנות המוקרבים לה, וההנאה מהן (שמות, לד, יב-יג; דברים, ז, כג-כו; שם, יג, יח; שם, לב, לח).
    • באיסור אכילת חדש (ויקרא, כג, ט-יד).
    • באיסור אכילת חמץ בפסח (שמות, יב, יד-כ; שם, יג, ג-י; דברים, טז, א-ד).
    • באיסור אכילת תבואה, יין או שמן, לפני שהופרשו מהם תרומות ומעשרות (במדבר יח, ח-יג; שם, שם, כה-לב).
    • באיסור אכילת קודשים מסוימים מחוץ למקום אכילתם, כגון אכילת מעשר שני או נטע רבעי מחוץ לירושלים (דברים, יב, יז-יח).
    • באיסור אכילת גיעולי נכרים (במדבר, לא, כא-כג).
    • באיסור שתיית יין, ואכילת ענבים ותוצריהם לנזיר (במדבר, ו, א-ד).
    • באיסור אכילת שור שנידון לסקילה לאחר שהרג אדם, והנאה מבשרו (שמות, כא, כח-לב).
    • באיסור אכילת אבר מן החי (בראשית, ט, א-ד).
    • באיסור אכילת גיד הנשה (בראשית, לב, לג).
    • באיסור אכילת ערלה וכלאי הכרם, והנאה מהם (ויקרא, יט, כג-כה; דברים, כב, ט).
    • באיסור אכילת טבל (ויקרא, כב, יד-טז; דברים, יב, יז-יט).
    • באיסור בפת גויים בישולי גויים וחלב עכו"ם (יו"ד סי' קיב, קיג, קטו)
    • באיסור יין נסך (יו"ד סי' קכג).
    • באיסור תולעים (יו"ד סי' פד).
  • במשנה ובתלמוד: בעיקר במסכתות פסחים, עבודה זרה, זבחים, מנחות וחולין.
  • בהלכה:

הגדרות וכללים עיקריים

נושא האיסור וההיתר כולל הלכות רבות ושונות זו מזו, אך לכל ההלכות השונות יש מן המשותף ביניהן. ההגדרות והכללים המשותפים לכלל ההלכות, הן "רוב הבניין" בנושא, ובהן רוב העיסוק בספרי הפסיקה השונים, החל במשנה תורה, ארבעה טורים ושולחן ערוך וכלה בספרי הקיצורים הרבים. אם המאכל עצמו אסור באכילה, אין כמעט יותר דיון בו, כך שעיקר הדיון הפסיקתי הוא לגבי תערובות של איסור בהיתר, או דברי איסור שנבלעו בבישולם בתוך כלים. ישנו גם דיון, לגבי דברי היתר שבושלו בכלים, שבלעו איסור זה. אף על פי שרוב הדיון הפסיקתי הוא בדיני תערובות, כפי שנאמר, ישנן גם הגדרות וכללים הנלווים לדיני מליחה ודם, או לדינים אחרים:

הגדרות וכללים בדיני תערובות

מן התורה איסור שנתערב עם היתר, אפילו שני מינים שונים, ולא עבר טעם מזה לזה, בטל האיסור ברוב, שנאמר 'אחרי רבים להטות'[1] אבל אם האיסור נתן טעם בהיתר, להלכה טעם כעיקר מן התורה, וצריך לבטל את הטעם בשישים של היתר, אבל חיוב מלקות באכילת ההיתר, לא יהיו לו עד שיהא בתוך כל ד' ביצים כזית מן האיסור[2].   כל זה דווקא כאשר טעם האיסור אינו כטעם ההיתר, אבל כשהם מין במינו וטעמם שווה, מן התורה כיוון שטעם האיסור לא מורגש אם יש רוב מההיתר הכל מותר, אולם חכמים גזרו תמיד לבטל בשישים, חוץ מיבש ביבש מין במינו שבטל ברוב.

תערובת מין במינו (מב"מ)

ערך מורחב – מין במינו אינו בטל
  • תערובת מין במינו היא המדובר בכל תערובת של איסור ממין מסוים, עם היתר מאותו מין. למשל, תערובת של בשר נבלה עם בשר שחוטה, תערובת של חלב גמל עם חלב פרה, תערובת של גיד הנשה עם גידים אחרים, וכדומה. במשנה (זבחים, עז, ב; דיון על משנה זו בבבלי מנחות, כב, א) ישנה מחלוקת בין ר' יהודה לחכמים, אם בתערובת של איסור מין במינו, האיסור בטל. לפי ר' יהודה, במין במינו אין ביטול לאיסור לעולם, ובכל כמות שהיא של היתר כנגד האיסור, תישאר התערובת אסורה באכילה. לעומתו סבורים חכמים, כי בתערובת של מין במינו, יהיה ביטול לאיסור בשלב מסוים. סברת מחלוקתם של ר' יהודה וחכמים נידונה בדברי הראשונים, אך מכל מקום נפסקת להלכה שיטת חכמים: מדין תורה (להלן "מדאורייתא"), מין במינו בטל ברוב, כיון שאין טעם האיסור מורגש כלל בהיתר שבו נבלל, אך מגזירת חכמים, יתבטל האיסור רק כאשר הוא "אובד בעוצם מיעוטו" (משנה תורה, הל' מאכלות אסורות, טו, ה) ונעלם לגמרי, כלומר, יש לו ביטול בשישים. יוצאי דופן הם איסורי עבודה זרה, יין נסך וטבל, שבהם אפילו חכמים מודים לר' יהודה, שאין ביטול לאיסור, במין במינו, לעולם. ישנה מחלוקת בדברי הראשונים לגבי יסוד הביטול ברוב בתערובת של מין במינו. בשל מחלוקת זו, רשב"א סבר שגם לאחר ביטול זה, אסור לאכול מכל התערובת בבת אחת. זאת משום, שאז ברור בהכרח לאוכל ("ממה נפשך"), שאכל מן האיסור המבוטל. לעומתו, הרא"ש סבר שלאחר ביטולו של האיסור הוא הפך להיתר גמור, ושוב אין איסור לאכול מן התערובת כלל, ואפילו כשנאכלת בבת אחת. להלכה, באופן כללי, חששו לשיטת רשב"א.

תערובת מין בשאינו מינו (מבשא"מ)

ערך מורחב – ביטול ברוב
  • המדובר בכל תערובת של איסור ממין מסוים, עם היתר ממין אחר. למשל, תבשיל של גיד הנשה עם בשר אחר, תבשיל של בשר עם חלב, וכדומה. יש להדגיש, כי כדי שתיקרא התערובת - תערובת, צריך שייבלל האיסור בהיתר באופן שלא ניתן להבחין בו, שהרי אם ניתן להבחין באיסור, יש פשוט להוציאו, והתערובת אינה אסורה עוד. לכן, רק בשלושת המצבים הבאים ייווצר מצב של תערובת מין בשאינו מינו.
  1. כאשר מין האיסור קטן או מורכב מחתיכות קטנות ודקות, שאינן מזוהות בכל התערובת, ואינן ניתנות לסינון ממנה.
  2. כאשר מין האיסור דומה מאוד למין ההיתר, ולא ניתן להבחין ביניהם (ואף על פי כן מין האיסור שונה, אחרת, זוהי תערובת מין במינו).
  3. כאשר התבשל האיסור בהיתר. במקרה כזה, גם אם הוצא האיסור עצמו מתוך התערובת, טעמו נבלע בה, והוא, אינו ניתן להבחנה בה.
ישנה מחלוקת ראשונים, לגבי שיעור ביטולו של איסור, בתערובת מין בשאינו מינו: לפי שיטת רש"י ואחרים (עיין בסעיף טעם כעיקר), זה שמורגש בהיתר טעמו של דבר איסור, אינו אוסרו מדאורייתא, ולפיכך מדאורייתא, איסור בטל ברוב בתערובת מין בשאינו מינו. רק מדרבנן, צריך שלא ירגישו את טעמו של האיסור בתוך ההיתר, ולכן נזקק ביטול בנתינת טעם או ביטול בשישים. לעומת זאת, ראשונים אחרים כבעלי התוספות, סבורים כי טעמו של האיסור אוסר את תערובתו מדאורייתא, ולכן נזקק איסור בתערובת מין בשאינו מינו, מדאורייתא, לביטול בנתינת טעם או לביטול בשישים. ישנן גם שיטות ביניים, כשיטת הר"ן, המבחין בין שני מצבים בתערובת מין בשאינו מינו. להלכה נפסק (יו"ד צח סעיף ב), כי חוששים לשיטות המחמירות, ואפילו במצבי ספק בהם "ספקא דאורייתא לחומרא" ו"ספקא דרבנן לקולא", נוטים להחמיר ולדרוש ביטול בנתינת טעם.

תערובת לח בלח

  • תערובת לח בלח אינה בהכרח תערובת של שני נוזלים, כגון תערובת חלב בהמה טהורה בחלב בהמה טמאה. כיון שבתערובת של נוזלים, רכיבי התערובת אינם עומדים בפני עצמם אלא נבללים באופן הומוגני, קרויה כל תערובת כזאת "תערובת לח בלח". ישנם הסוברים שנוסף לתנאי זה נדרש תנאי נוסף בתערובת, על מנת שתיקרא תערובת לח בלח. לאחר ערבוב של נוזלים, לא ניתן להפריד את שני הנוזלים זה מזה, ולהצביע על כל אחד מהם בפני עצמו. הנוזל האחד נתערב בשני, ונתן בו את טעמו. לעומת זאת, באופן תאורטי, היה ניתן להפריד גרגיר גרגיר בתערובת של קמח. לכן, לגבי תערובת של קמח איסור בקמח היתר נטושה מחלוקת, מכיוון שהיא תערובת הנבללת באופן הומוגני, אך גרגירי קמח האיסור אינם נותנים טעם בגרגירי קמח ההיתר, ובאופן תאורטי הם ניתנים להפרדה מהם. להלכה נפסק כשיטה שאינה מצריכה תנאי נוסף זה. בדרך כלל, בתערובת כזו נדרש ביטול בששים.

תערובת יבש ביבש

  • תערובת המכילה מינים שעומדים בפני עצמם ואינם נבללים, קרויה "תערובת יבש ביבש". לדוגמה, תערובת שטרם נתבשלה של חתיכות בשר נבלה בחתיכות בשר שחוטה, נקראת "תערובת יבש ביבש".

בדרך כלל, בתערובת כזו מספיק ביטול ברוב, מלבד בתערובת מין בשאינו מינו (ביו"ד בסי' קט). סיבת הדבר: כל רכיב בתערובת נאכל בנפרד, בלא שניתן בו טעם מן הרכיב האחר. לפיכך, על כל אחד מן הרכיבים נשאלת השאלה האם הוא של היתר או של איסור. אם רוב רכיבי התערובת מותרים, רוב הסיכויים שהרכיב הנאכל כרגע מותר, ולכן יוּתר, וההפך בההיפך. הדבר אינו נכון כשהתערובת היא תערובת לח בלח, שבה גם אם רכיב אחד מותר, ניתן בו טעם מחברו האסור, והוא נאסר. על תערובת של מין בשאינו מינו נגזרה גזרה מדרבנן, שאף אם נתערבה יבש ביבש ביטולה יהיה בשישים, מחשש שמא תתבשל התערובת לאחר שהותרה, תיהפך לתערובת של לח בלח או לח ביבש, ותיאסר.

תערובת בבלוע (לח ביבש)

טעם כעיקר (טכ"ע)

ערך מורחב – טעם כעיקר
  • כאשר מתבשל דבר איסור בתוך תערובת היתר, הוא לעיתים נותן בה את טעמו. לעיתים, כמותו בתוך תערובת ההיתר כה זעירה, כך שאין מורגש טעמו בה.

השאלה הנידונית בראשונים היא, האם הרגשת טעמו של האיסור בתוך תערובת ההיתר, אסורה ממש כמו אכילת האיסור עצמו. באופן כללי, ניתן לומר שמי שסובר ש"טעם כעיקר מדאורייתא", סובר שמדאורייתא הרגשת טעמו של האיסור תוך כדי אכילת דבר ההיתר, כמוה כאכילת דבר האיסור עצמו, כפשט מילות הביטוי: טעמו של האיסור כעיקרו!

לעומת זאת, מי שסובר ש"טעם כעיקר מדרבנן", סובר שמדאורייתא הרגשת טעם האיסור בתערובת אינה מעלה ואינה מורידה. מדאורייתא איסור בטל מרגע שאינו ניכר בתערובת, ואף אם מרגישים בטעמו אך אין בכמותו בתערובת כזית כדי אכילת פרס, הוא בטל בה. מדרבנן עדיין התערובת אסורה, אך מדאורייתא אין בה איסור.

הראשונים הסוברים שטעם כעיקר מדאורייתא: בעלי התוספות, רשב"א, רא"ש, ועוד, וכמותם נפסק בשולחן ערוך. הראשונים הסוברים שטעם כעיקר מדרבנן: רמב"ם, רש"י. ישנה גם שיטת ביניים של הר"ן בנושא.

הדברים מוסבים על תערובת מין בשאינו מינו, אך בתערובת מין במינו שבה טעם האיסור אינו מורגש כלל, יפעל הביטול על פי עקרונות אחרים.

  • מאכל חריף - דבר חריף שנחתך בסכין בשרית או חלבית [בת יומה], מקבל טעם מהסכין אפילו שהוא לא רותח, בגלל "דוחקא דסכינא". נחלקו הפוסקים אם החריף כולו מקבל טעם [רמ"א] או רק עובי אצבע ממנו [שו"ע צ"ו,א]. בגמ' מבואר שלשה סוגים של ירקות חריפים צנון סלק וחלתית (=חזרת הגינה), אולם הפוסקים סוברים שגם שאר דברים חריפים דינם כן, ואפילו דברים מלוחים או חמוצים דינם כחריפים כגון לימון [שו"ע צו,ה]. לדוגמה: בלנדר שטחן בו בשר רותח, או שלא ניקה את הלהבים משומן הבשר, ואחר כך טחן בו בצל וכדומה הבצל דינו כבשרי.
אם עבר 24 שעות מחיתוך הבשר, וחתך בסכין דבר חריף אין איסור לאכול את החריף [לדוג' סלט עם בצל] עם גבינה. אולם אם חתכו חלתית [=חזרת הגינה], אפילו שהסכין אינו בן יומו אין לאכול את החזרת עם חלבי. כתבו הפוסקים שגם אם חתכו את החריף בסכין איסור [כגון שנחתך בסכין זו נבלה וכדומה] אפילו אם עבר 24 שעות החריף נאסר כדין חזרת [יבי"א].

כזית כדי אכילת פרס (כזית בכא"פ)

כדי להתחייב מלקות באכילת איסור, צריך שיאכל לכל הפחות כזית. ונחלקו בראשונים במקרה שההיתר קיבל טעם מהאיסור, האם נהפך להיות כגוף האיסור להתחייב מלקות על כל כזית וכזית: לדעת ר"ת כל ההיתר נהפך להיות כגוף האיסור, ואילו לדעת רש"י גם שיש בההיתר כזית איסור בכדי אכילת פרס, לא נהפך ההיתר לגוף האיסור. לדעת הטור כשיש כזית בכדי אכילת פרס נהפך כל ההיתר לגוף האיסור[3].

חתיכה נעשית נבלה (חנ"ן)

  • חתיכת היתר שנאסרה, כל החתיכה כולה נחשבת מעתה כאיסור בפני עצמו (וכאילו הייתה נבלה) ולא רק טעם האיסור הבלוע בה. לפיכך, אם תיפול החתיכה הנאסרת לתבשיל היתר, יש צורך בביטול בששים כנגד כל החתיכה.

מספר הסברים נאמרו בטעם דין זה: רבי אליעזר ממיץ סובר משום שנקרא על החתיכה שם איסור, או שמא ישערו בתערובת שנפלה לתוכה חתיכת איסור רק כנגד הטעם היוצא מן החתיכה ולא כנגד כולה. לעומתו, סובר הר"ן שנעשית נבלה משום בשר בחלב, דהיינו, כשם שתערובת בשר בחלב נאסרה כולה, כך תערובת עם איסור אחר נאסרה כולה. באיסור בשר בחלב חענ"ן מדאורייתא. בשאר איסורים, לדעת הר"ן, המהרש"ל, והש"ך חענ"ן מדרבנן, ולדעת רבי עקיבא איגר והכרתי ופלתי מדאורייתא. לעומתם, סובר רבינו אפרים שאין דין חענ"ן בשאר איסורים, ומשערים רק כנגד האיסור הבלוע בחתיכה. כדעתו פוסקים הרמב"ם והשולחן ערוך (סי' צב סעיף ד'). הרמ"א פוסק שיש דין חענ"ן בשאר איסורים יש עוד שיטות ביניים בדין חענ"ן בשאר איסורים המחלקות בין תערובת לח בלח לתערובת לח בבלוע, או בין התערבו בדרך בישול להתערבו בדרכים אחרות.

אפשר לסוחטו

  • דין זה קשור למושג הקודם (חנ"ן): ע"פ כללי ביטול האיסורים, אם התבטל האיסור הבלוע בחתיכה שנעשתה נבלה (למשל, חָלָב שנבלע בבשר, ואותה חתיכה נפלה לתערובת שיש בה 60 כנגד החלב שבחתיכה), יש לדון האם החתיכה חוזרת להיות מותרת (שהרי הטעם הבלוע בה התבטל), או שהיא נשארת לעולם באיסורה. סברת האוסרים (רשב"א, ועוד) היא שאין אפשרות להוציא לחלוטין את הטעם הבלוע בחתיכה. יש שהקבילו דין זה להגעלת הכלי, והצביעו על כך שבכלי ניתן "לסחוט" לחלוטין את האיסור הבלוע בכלי; לעומת זאת במאכל, לא ניתן להוציא אותו לחלוטין ועל כן האיסור נשאר בעינו.

אינו ראוי למאכל גר

  • בתורה נאמר על נבילה "לא תאכלו כל נבילה, לגר אשר בשעריך תתננה ואכלהּ" (דברים, יד, כא) ולמד מפסוק זה רבי שמעון (שהלכה כמותו, בבבלי, ע"ז דף סז,ב וסח,א) שאיסור נבלה נאמר רק בנבלה שעשויה להיאכל על ידי מי שאינו יהודי, שעבורו אין איסור באכילה, אך אם אף הוא לא יאכל אותה מכיוון שהיא סרוחה לגמרי, את זה לא אסרה התורה. מכאן נפסק להלכה שאיסור שאינו ראוי למאכל גר, אינו אסור ואף אינו אוסר אם התבשל ביחד עם היתר (מכיוון שטעמו פגום- עיין בסעיף "נותן טעם לפגם").

אינו ראוי למאכל כלב

נותן טעם לשבח (נטל"ש)

נותן טעם לפגם (נטל"פ)

  • הדין הנאמר לעיל ולפיו איסור הנותן טעם בהיתר נאסר ההיתר, הוא אך ורק כאשר האיסור נותן טעם משובח בהיתר, אולם במקרים מסוימים בהם האיסור נותן טעם פגום בהיתר, אין ההיתר נאסר מחמת בליעת הטעם, למשל זבוב הנופל לקדירת תבשיל והוציאוהו משם, אין הקדירה והתבשיל נאסרים מחמת טעם הזבוב, או קדירה שהתבשל בה איסור ובלעה את טעם האיסור אינה אוסרת, מעיקר הדין, תבשיל של היתר שנתבשל בה אלא רק אם נתבשל בה ההיתר בתוך עשרים וארבע שעות מזמן בישול האיסור, שבאותו זמן הקדירה נותנת בתבשיל טעם משובח, אך לאחר מעת לעת נפגם הטעם האסור ואינו אוסר.

פנים חדשות באו לכאן

ביטולים

ביטול ברוב, בטעם, בשישים

  • כאשר מתערבב מאכל מותר עם מאכל אסור [יבש ביבש], מהתורה כל תערובת שרובה היתר מותר לאוכלה (יש מחלוקת אם מדובר ברוב של שני שלישים, או די ברוב מינימלי- 51%). בתערובות שהם יבש בלח או לח בלח, גזור חז"ל גזרו שלא יתבטל ברוב, אלא צריך להתבטל באופן שהאיסור לא נותן כלל טעם ברוב ההיתר, או בתערובת של פי 60 שאז בוודאי מתבטל האיסור. לגבי מספר דברים חז"ל לא גזרו והם עדיין בטלים ברוב (לדוגמה: קטניות בפסח בטלות ברוב).
  • איסור שנפל לסיר היתר, משערים בשישים בכל מה שבסיר, אולם לא מצרפים את הסיר עצמו לשישים ההיתר, ולא את הבלוע בסיר, באיסורי דרבנן לדעת השו"ע משערים גם את הבלוע בסיר. איסור עם עצם שנפל לסיר, העצם מצטרפת לשישים ההיתר [שו"ע צט,א] ויש אומרים שלא מצטרפת [רמ"א שם].

טעימת גוי (טעימת "קַפילָא")

  • בעיקרון מאכל נאסר רק אם האיסור נותן טעם במאכל. אם גוי -שמותר לו לאכול מאכלות אסורים- טעם את המאכל ואמר שאין בו טעם איסור מותר ליהודי לאכול את שאר המאכל. בימינו אין סומכים על "קפילא" משום שאין אנשים מספיק רגישים לטעמים [רמ"א ביו"ד סי' צח סע' א] אמנם יש שכתבו שבמקרים מסוימים סומכים על קפילא [הרב עובדיה יוסף בספרו הליכות עולם חלק ז עמ' סב, אך הוסיף שזה דווקא במקום הפסד מרובה וכהאיסור כחוש ויש לפחות חמישים כנגדו (וקרוב הדבר שאין טעם איסור, אפשר לסמוך להטעים גוי מסל"ת).

ביטול איסור לכתחילה

  • אף על פי שאיסורים בטלים בשישים (או אפילו ברוב) אסור לעשות זאת לכתחילה, לדוגמה: אם ידוע שיש גרגירי חומוס מנוגעים, אין לטחון אותו ולעשות ממנו פלאפל, וחז"ל קנסו שאין לאכול את אותו המאכל -אם ביטל במזיד. ישנם איסורים חריגים שמותר לבטלם ברוב [חלת חוץ לארץ -לכהן טמא].
  • איסורי דרבנן יש מחלוקת אם מותר לבטלם לדעת השו"ע [רשב"א] מותר לבטלם באופן שכבר נפלו לתערובת, ולדעת הרמ"א [רא"ש] אסור לבטלם.

קמא קמא בטיל, חוזר ונעור

  • איסור שנפל לתערובת שמבטלת אותו (שישים, בלח, ורוב ביבש), ולאחר מכן נוסף שוב לתערובת אותו איסור, באופן שבהצטרף שניהם כבר אין ביטול, דעת הרא"ש והרמב"ן לאסור. כלומר, ואין אומרים את הכלל קמא קמא בטיל, שלפיו מחשיבים את האיסור הקודם שהתבטל כמי שאינו, אלא האיסור החדש, מצטרף לאיסור הישן וכבר אין שישים בתערובת והכל אסור. אולם דעת הראב"ד והרמב"ם להתיר, שלדבריהם האיסור שכבר התבטל, שוב נהפך להיתר ואומרים את הכלל "קמא קמא בטיל". כדעת הרא"ש פסק הרמ"א[4]. הש"ך, חולק על פסק זה, במקרים של הפסד מרובה, ובתנאי שהייתה ידיעה שהאיסור הראשון התבטל[5].
באיסור חמץ בפסח, ישנה מחלוקת ראשונים אם דנים את החמץ שהתבטל לפני פסח, כמי שאינו, ובפסח אינו נחשב לחמץ, או שאין לסמוך על הביטול של ערב פסח, והחמץ שהתבטל בערב פסח אסור, מדין חוזר וניעור. דעת הרב יצחק אבן גיאת להחמיר וכן דעת הרמב"ם[6], ודעת הרא"ש להתיר. מחלוקת זו הובאה בשולחן ערוך[7].

דבר חשוב

  • דבר איסור שיש לו חשיבות בפני עצמו נקרא "דבר חשוב", ודינו שאינו בטל כלל בתערובת. ואף על פי שטעמו אינו מורגש, הרי שמו קיים מחמת חשיבותו, ועל כן נשאר שם איסור על התערובת.

כמה מיני "חשוב" מצאנו: "חתיכה הראויה להתכבד" (חהר"ל) - חתיכה שראוי להגיש לפני אורח חשוב. נחלקו הראשונים אם יש דין חהר"ל בחתיכה החסרה הכנה, כגון: הפשטת העור, בישול החתיכה, חיתוכה - שהרי אחרי ההכנה תהיה ראויה לאורח, או שמכיוון שעתה אינה ראויה אין לה דין ראויה להתכבד. "דבר שבמניין" - דבר שרגילים לקנותו במניין מדויק. בימינו, ביצה, לדוגמה, נחשבת דבר שבמניין כיוון שקונים במניין ולא במשקל או באומד כללי. לעומת זאת, גפרורים נמכרים באומד כללי, ועל כן אינם נחשבים כדבר שבמניין. דברים חשובים נוספים הם "ברייה", "בעלי חיים", "עבודה זרה", ו"חמץ בפסח".

בריה

  • בעל-חיים קטן (חרק), שנפל לתוך תערובת. מן התורה בריה בטלה, אולם חז"ל גזרו שבריה לא בטלה אפילו באלף משום שהיא "דבר חשוב". כל זאת בזמן שהיא שלמה, אולם במקרה שהיא נמוחה או נחתכה, היא בטלה בשישים כמו בכל תערובת. כללי בריה: א. רק בבעלי חיים. ב. אסור מתחילת ברייתו. ג. שאם יחלק עדיין שמו עליו. גם אבר מן החי או ביצה שיש בה אפרוח דינה כבריה. בריה שהיא מאוסה, כגון נמלה שנפלה לתבשיל יש אומרים שבטלה בשישים ואין לה חשיבות בריה [רמ"א קג,א] ויש אומרים שדינה כבריה רגילה [שו"ע קד,ג].

דבר שיש לו מתירין (דשיל"מ)

  • דבר איסור כלשהו שאין איסורו תמידי. איסורו של הדבר אינו תמידי, או משום שבעלי הדבר יכולים להתירו, כגון טבל שיכולים בעליו להתירו באמצעות הפרשת תרומות ומעשרות; או משום שכעבור זמן מה יוּתר איסורו ממילא, כגון ביצה שהוטלה ביום טוב או בשבת ואסורה משום מוקצה למשך אותו יום, אך תוּתר בחול.

דינו של דבר שיש לו מתירין הוא שאינו בטל כלל בתערובת, גדולה ככל שתהיה, וכן שספקו ואפילו אם הוא ספק מדרבנן, אסור. לדעת הרמב"ם גם חמץ בפסח איסורו במשהו מאותו דין של "דבר שיש לו מתירין". נימוק שאותו מביא רש"י לַדין, הוא שממילא יוּתר האיסור, או שהוא יכול להיות מותר, ואם כן "עד שתאכלנו באיסור, תאכלנו בהיתר". ר"ן מביא נימוק אחר לדין זה. ישנן מספר מחלוקות לגבי דין זה בכמה מקרים פרטיים, כגון איסור חמץ שאמנם יוּתר לאחר הפסח, אך ייאסר בשנית בשנה הבאה; או איסור שאמנם יכול בעליו להתירו, אך נדרש לשם כך להוצאות מרובות או למאמץ גדול, והשאלה הנשאלת עליו אם הוא "דבר שיש לו מתירים", אחרי שהיתרו כה מסובך; גם טעם של איסור אינו בהכרח "דבר שיש לו מתירים", כי אינו ממש "דבר". על כל פנים, על העיקרון הכללי אין מחלוקת כלל, אלא רק על יישומיו הפרטיים.

איסורי משהו

תרי משהו לא אמרינן

  • איסור שנאסר במשהו, כגון חמץ בפסח, שנפל לתערובת אחרת והתבטל שם בשישים, יהיה מותר לאכול את התערובת בפסח.

דין דבוּק

ערך מורחב – איסור דבוק

איסור הדבוק להיתר, כגון כבד אסור [שיש בו דם] שמחובר לעוף כשר, והתבשל העוף בתוך סיר עם אוכל כשר, לסוברים דין דבוק, כדי לבטל את הכבד צריך שישים כנגד כל הכבד והעוף. [רמ"א ע"ג,ו] ולחולקים על דין דבוק צריך רק שישים כדי לבטל את הכבד בלבד [שו"ע ע"ב,ג]

כללים נוספים

בישול - בכלי ראשון וכלי שני

  • אוכל מותר שהתערב בבישול עם אוכל אסור, הטעמים של האוכל האסור, נכנסים לתוך האוכל המותר ואוסרים אותו. כדי להתיר את המאכל המותר צריך שיהיה בו פי שישים מהאוכל האסור, יש מקרים שאפשר להתיר בפחות משישים, במקרים שיש הבדלי טעם בין האוכל האסור לאוכל המותר, וגוי שטועם את המאכל יכול לומר לנו אם יש טעם איסור או שכבר הטעם איננו. בבישול יש הבחנה בין כלי ראשון לכלי שני.
  • כלי ראשון, הוא כלי שהתבשל בו מאכל, בין אם הכלי נמצא על האש כעת ובין אם כבר הוסר ממנה (כגון סיר), ואם היד סולדת בו, הוא מבשל ואוסר כולו[8].
  • כלי שני, כלי שאליו הועבר המאכל מכלי ראשון (כגון קערה או צלחת). דינו שאינו מבשל, ולכן אם התערב איסור והיתר בכלי שני, אין לאסור את המאכל המותר, אף שהכלי השני רותח מאוד, בהגדרה ההלכתית אינו מבשל. הטעם שכלי שני לא מבשל כתבו התוספות משום שהדפנות של הכלי השני מקררות את המאכל. דברים שנחלקו בהם אם דינם ככלי ראשון או ככלי שני
  • גוש, הרב שלמה לוריא חידש שאם הועבר המאכל מכלי ראשון לכלי שני, אולם המאכל הוא "גוש" דוגמת תפוח אדמה, החום כנוס בתוכו ודינו ככלי ראשון. הרמ"א חלק על חידוש זה [דרכי משה קה].
  • מצקת, מצקת יש מחלוקת אם דינה ככלי ראשון או ככלי שני.

צלייה

  • חתיכת איסור וחתיכת היתר שלא התבשלו בכלי אחד אלא נצלו זה בסמוך לזה, דינם קל יותר, שאין אנו אומרים שהאיסור נותן טעם בהיתר ואוסרו, אלא נאסר רק שיעור של קליפה בחתיכת ההיתר ויש הסוברים שנאסר כדי נטילה שהוא מעט יותר.
  • פיטום - במקרים מסוימים דין הצלייה כדין הבישול וכגון בחתיכת חֵלֵב שנצלתה בסמוך לחתיכת בשר שאוסרת אותה כאילו נתבשלו ביחד, זאת משום שהחלב דרכו לפעפע ונותן טעם בחתיכת ההיתר אף על ידי צלייה.

מליח כרותח

  • חתיכת בשר שנמלחה באופן הנצרך להוצאת הדם ממנה, דינה כחתיכה רותחת באופן של צלי, אשר על כן חתיכת איסור וחתיכת היתר סמוכות שנמלחו נאסרה חתיכת ההיתר בשיעור של כדי קליפה או כדי נטילה, נחלקו הראשונים האם באופן זה נאמר הכלל דלעיל שאם הייתה חתיכת האיסור מפעפעת הרי היא אוסרת כבישול.

כבוש כמבושל

ערך מורחב – כבוש כמבושל
  • דבר שנכבש ביחד עם דבר איסור מעת לעת, דינו כאילו התבשל עמו, ואוסר כולו, ובנכבש בתוך ציר אף אם שהה רק זמן כדי שיתננו על האור וירתיח, נאסר כולו.

ריחא לאו מלתא

  • דבר יבש שאין בו רוטב, כגון חתיכת בשר אסור שנצלה בתנור ביחד עם דבר היתר, אין הדבר ההיתר נאסר, כגון שהאיסור הוא נבלה, שהרי אין כאן העברת טעמים ממש אלא רק העברת ריח איסור. אבל באיסור בשר בחלב כגון בשר כשר שנצלה בתנור עם פת, אזי אין לאכול את הפת עם חלב, שהרי יכול לאכול את הפת בפני עצמה.

דין זיעה

  • בניגוד לדין ריח, אם בתנור מתבשל מאכל עם רוטב, ובתוך התנור יש מאכל אחר, כגון איסור נבלה עם רוטב שמתבשל ביחד עם פת בתנור אחד, הפת אסורה [רא"ש, שו"ע צב,ח]

נותן טעם בן נותן טעם (נ"ט בר נ"ט) -

  • מאכל פרווה [כגון ביצה או דג] שבישלו במחבת בשרי בן יומו, מותר לאכול את המאכל עם חלב ממש, והטעם משום שנקלש טעם איסור הבשר המועבר למאכל הפרווה. דין זה נאמר רק בבשר וחלב אבל לא בשאר איסורים, ולכן ביצה שבשלה במחבת אסורה מאיסור נבלה וכדומה אין לאכול כלל את הביצה.
  • איסורי בשר בחלב (בב"ח), באכילה, בישול והנאה -

חם מקצתו חם כולו

כלי חלבי שנכנס מקצתו לתוך תבשיל בשרי (כלי ראשון), נחלקו הראשונים אם משערים בכל הכלי שנתחב משום שהחום בחלק שנתחב בתבשיל מוליך את בליעת הבשר לכל הכלי, או לא. יסוד ההלכה נאמרה לגבי קרבן פסח שאין לצלות את קרבן הפסח בשיפוד של ברזל אלא רק בשיפוד של עץ, וזאת משום שהשיפוד שמחוץ לצלי מתחמם מהאש ומוליך את חומו לכל השיפוד, והחלק של השיפוד שטמון בתוך הבשר, הוא מבשל את קרבן הפסח, ואסור לצלות קרבן פסח על ידי ברזל אלא על ידי אש בלבד. (סימן צד סעיף א')
דין זה אינו משליך על דיני הגעלת כלים, ולכן כדי להגעיל את הכלי צריך להכניסו כולו למים ולא אומרים את הכלל שחם מקצתו חם כולו (סימן קכא סעיף ו')

הגדרות וכללים בדיני דם, מליחה וצלייה

  • הדחה קמייתא - חובת הדחת הבשר לפני מליחתו (חולין קיג.). נחלקו ראשונים בסיבה לחיוב זה. דעת הראב"ן הייתה כי מטרתה היא לנקות את הדם בעין שיצא על גבי החתיכה בעת החיתוך, כדי לאפשר למלח להוציא את הדם הבלוע בחתיכה, וכן כתב גם הראבי"ה. לעומת זאת, דעת רבי אברהם בן רבי שמואל החסיד הייתה כי מטרת ההדחה היא בעיקר לרכך את הבשר על-מנת שהמליחה תועיל, וגם להסיר את הדם שעליה.
  • מליחה, שיעור זמן, שיעור כמות -
  • הדחה בתרייתא - לאחר המליחה צריך להדיח הבשר 3 הדחות, ישנה מחלוקת האם צריך ניפוץ ושטיפה ופעמיים הדחה בכלי או 3 פעמים הדחה בכלי.
  • ציר - נוזל אדמומי היוצא מהבשר לאחר שיעור מליחה.
  • כלי נקוב וכלי שאינו נקוב -
  • הכשרת כבד -
  • הכשרת לב -
  • הכשרת כחל -
  • סברת כבולעו כך פולטו (כבכ"פ) -
  • סברת דמא מישרק שריק -
  • סברת איידי דטריד למפלט לא בלע[9] -

עוד הגדרות וכללים בדיני תערובות

  • רוב וקבוע -
  • כדי קליפה - שכבה דקה שיכולה להינטל כאחת בלי שתתפורר.
  • כדי נטילה - שכבה בעובי אצבע.
  • דוחקא דסכינא ("דוחק הסכין") - בליעה שנעשית שלא במגע רגיל אלא בחיתוך סכין או נעיצת מזלג, חמורה יותר.
  • פת עכו"ם - לחם שאפה אותו גוי אסור לאוכלו. שתי סברות כלליות נאמרו בזה: 1 אולי הגוי יכשיל את ישראל באיזה איסור (לדוגמה יערב בפת שומן חזיר וכדומה). 2 חשש "חותנות" כלומר אם יאכלו אחד עם השני יתקרבו זה לזה, ואולי בסוף יתבוללו.
  • בישולי עכו"ם - אסור ליהודי לאכול מתבשיל שבשלו גוי. הטעם לגזרה כמו ב"פת עכו"ם". ישנם מספר היתרים, לדוגמה: אם יהודי השתתף בישול - מותר לאכול.
  • חלב עכו"ם - אסור ליהודי לאכול או לשתות חלב שגוי חלב מבהמתו. הטעם לגזרה כמו ב"פת עכו"ם", וחשש שיערב חלב של בהמה טמאה (שאסור לישראל לשתות).
  • גבינת עכו"ם - אסור ליהודי לאכול גבינה שגוי הכין. הטעם לגזרה כמו ב"פת עכו"ם". גזרה זו נחשבת חמורה מגזרת "חלב עכו"ם"
  • טבילת כלים - כלי שגוי הכין או שהיה בבעלותו של גוי, צריך טבילה במקווה. וטעם הגזרה אינו מפני שאולי הגוי אכל מאכל לא כשר או אולי הכלי אינו נקי, אלא להבדיל בין ישראל לגוים. שכליהם טמאים וצריך להעלות אותם מבחינה רוחנית על ידי המקווה.
  • הכשרת כלים בליבון או בהגעלה
  • חום שהיד סולדת בו (חום שהיס"ב)
  • כלי שאינו בן יומו (כלי שאב"י)

ספרי הלכה

הערות שוליים

  1. ^ ספר שמות, פרק כ"ג, פסוק ב'
  2. ^ ארבעה טורים, יורה דעה, סימן צ"ח
  3. ^ ארבעה טורים, יורה דעה, סימן צ"ח ובבית יוסף שם דה' ומה שכתב רבינו.
  4. ^ על שולחן ערוך, יורה דעה, סימן צ"ט, סעיף ו'.
  5. ^ ראו שם בש"ך
  6. ^ ראו בספר מגיד משנה על משנה תורה לרמב"ם, ספר זמנים, הלכות חמץ ומצה, פרק ד', הלכה י"ב
  7. ^ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן תמ"ז, סעיף ז'
  8. ^ שולחן ערוך, יורה דעה, סימן ק"ה, סעיף ב', ויש מחמירים בעומד אצל האש אף שאין היד סודלת אלא א"כ יש הפסד מרובה (פתחי תשובה, יורה דעה, סימן ק"ה, סעיף ב').
  9. ^ ראו: הערך "אידי דטריד למפלט לא בלע", במיקרופדיה תלמודית, באתר ויקישיבה.
  10. ^ הודפס בצפונות תשנ"ב על ידי הרב דוד דבליצקי, והרחיב על המחבר הרב דניאל כ"ץ בספרו על רבי משולם וחכמי בדריש.

הבהרה: המידע במכלול נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

33257574איסור והיתר