סימון פטליורה

סימון פֶּטְליוּרָה (באוקראינית: Си́мон Васи́льович Петлю́ра, נהגה: סִימוֹן וַסִילוֹבִיץ' פֶּטְליוּרַה; ידוע גם בצורה הרוסית של שמו, סמיון פטליורה; 10 במאי 1879 – 25 במאי 1926) היה מדינאי אוקראיני ונשיאה האחרון של הרפובליקה העממית של אוקראינה, הישות המדינית האוקראינית שהוקמה במהלך מלחמת האזרחים ברוסיה וקרסה תוך זמן קצר. חילות הרפובליקה, בעיקר בלתי-סדירים, היו בין מבצעי הפוגרומים באוקראינה בהם נהרגו רבבות יהודים, ופטליורה הואשם כי אף שהוציא גינויים וניסה לעצור את הרציחות, בפועל הוא עצם עין ולא נקט צעדים ממשיים בזמן. על רקע זה נרצח פטליורה על ידי שלום שוורצבארד ב-1926, בהיותו בגלות בפריז. הוא נזכר באוקראינה כגיבור לאומי.

ביוגרפיה

סימון פטליורה נולד בפולטבה שבמזרח אוקראינה (אז באימפריה הרוסית). בשנת 1905 השתתף בהקמת המפלגה הסוציאל-דמוקרטית באוקראינה. משנת 1906 ערך את היומון Рада (מועצה), בין 1907 ו־1908 ערך את כתב העת הסוציאל-דמוקרטי Слово (מילה), שעסק בענייני חוק ומשפט, ומ־1912 ערך את כתב העת Украинская Жизнь (חיים אוקראיניים).

ביולי 1917, עם קריסת שלטון הצאר ברוסיה, התמנה לשר המלחמה במועצה המרכזית של הרפובליקה העממית של אוקראינה. כיהן זמן קצר בתפקיד זה, ולא היה פעיל בעת הכיבוש הגרמני (פברואר-נובמבר 1918). בפברואר 1919 נתמנה לעמוד בראש קבינט של חמישה ששלט באוקראינה, וכן היה מפקד עליון - אוטאמן ראשי- של הצבא.

נלחם בצבא האדום ובצבא הלבן, שניסו שניהם לכבוש את אוקראינה. צבאו הובס על ידי הצבא האדום, ופרק את זעמו על יהודי המדינה.

פוגרומים ביהודים

במשך שישה שבועות התחוללו כשישים פוגרומים^{[דרושה הבהרה]}, שבהם נרצחו עשרות אלפי יהודים. קיימת מחלוקת בין ההיסטוריונים האם יזם את הפוגרומים או לא מנע אותם.

באחד הפוגרומים, שנערך ב-15 בפברואר 1919 בפרוסקורוב (חמלניצקי), נרצחו לפחות 1,200 יהודים (ככל הנראה כ-1,500) והובאו לקבר אחים. אלה שברחו על נפשם נרצחו בירייה, אלה שנותרו בבתיהם נרצחו בנשק קר, כדי לחסוך בתחמושת.

הפוגרום בקמניץ-פודולסקי תואר בפרוטוקול שהוגש לוועד המשלחות היהודיות:

"בערב פסח צבאות אוקרינה נסוגו אחור ופינו את העיר [קמיניץ־פודולסק]. מיד נוסד ועד ריבולוציוני. הוועד היה מורכב מנוצרים. רק עלם יהודי אחד בן 18 שנה נכנס לתוכו. היהודים לא לקחו שום חלק בהפגנות הבולשביסטיות. כאשר, ב־2 ביוני, האוקרינים כבשו מחדש את העיר הם התחילו להסית את ההמון ביהודים ולנהל תעמולה לפרעות לאמור: "הבו ונפרוק מעלינו את שלטון היהודים"! באמתלה לחפש כלי-נשק, שדדו חילי פטליורה את הבתים ואת החנויות היהודיות ויבוזו את כל הרכוש ואת הסחורה. הם הרגו כמעט מאה יהודים וביניהם נשים וילדים. הרציחות נעשו בענויים אכזרים שאין להם שם בשפת אדם. היו גם מקרים רבים של עינוי נשים. היהודים הגישו קובלנה לממשלה האוקרינית וגילו לה את שמות האנשים שלקחו חלק בפרעות, אך היא לא מצאה לנחוץ לאסור אותם."

בתגובה להאשמות על הפוגרומים פרסמה הדוברות של ממשלת פטליורה:

"המפקד הראשי פטליורה שלח את כתבו אל ראש המיניסטריון מרטוס ואל המיניסטר לענייני היהודים, אשר בו הוא מודיע, כי גם הוא וגם המפקדים האחרים מתנגדים בהחלט למעשי פרעות ביהודים ולתעלולים בכלל. היהודים הקריבו את נפשם בעד בנין הקהילה האוקרינית העומדת ברשות עצמה. המפקד הראשי יודע את כל העובדות, אשר התושבים היהודים הועילו בהן לצבא האוקריני וחזקו את החוקים של הממשלה בכלל. שונאי ממשלתנו, הקומוניסטים והבולשביסטים סדרו את הפרעות ביהודים, המיתו אנשים נקיים, עינו נשים וילדים ושדדו את כל הרכוש. המפקד הראשי מכיר בכל הדרת כבוד בקרבנות הקשים אשר הביאו התושבים היהודים על מזרח המולדת האוקרינית. המפקד הראשי מסמן בנחת את העובדה, כי הצבא האוקריני העמיד משמרות על יד חנויות היהודים לשמור את רכושם ובבזה לא שלחו את ידם. המפקד העליון מקוה כי הצבא האוקריני ישכין סוף סוף סדר בארץ ויגן על התושבים היהודים. המפקד העליון מאשר כי התעמולה לפוגרומים ביהודים מתנהלת על ידי מסיתים בולשביסטיים הנמצאים מאחורי גב הצבא האוקריני, כדי להביא בלבולים בחזית ולהפר את בנין הממלכה. במסיתים האלה תלחם גם הממשלה האוקרינית וגם הצבא האוקריני. המפקד העליון קורא לכל הכחות שבעם למלחמה בפרובוקציה ומביע את תקותו, כי ביום שיחרב הכח ההורס של הבולשביות יקום הכח הבונה והמחזק של ממשלת אוקרינה."

לאחר קץ שלטונו

באוקטובר 1919, בעקבות ניצחונות של הצבא הלבן בפיקודו של אנטון דניקין, נמלט פטליורה לוורשה בפולין כדי לארגן מחדש את ממשלתו. ב-1921 חתם הסכם עם זאב ז'בוטינסקי, שלפיו אם יחזור לשלטון באוקראינה, יאפשר הקמת מיליציית הגנה יהודית. ההסכם עורר התנגדות בקרב קבוצות בתנועה הציונית, יהודי אוקראינה וניצולי הפוגרומים. לאור התחממות היחסים בין פולין לברית המועצות, מאחר שחשש כי יוסגר לברית המועצות, עבר פטליורה לפריז ב-1924.

ב-25 במאי 1926 התנקש בחייו, בחמש יריות אקדח, שען יהודי בשם שלום שוורצבארד, כנקמה על הפוגרומים ועל רצח בני משפחתו. שוורצבארד הועמד לדין ויוצג על ידי הסנגור היהודי-צרפתי אנרי טורס. המשפט נערך במשך שמונה ימים בפני חבר מושבעים. אחת מעדות ההגנה המרשימות הייתה חיה גרינברג, שתארה את זוועות הפוגרום בפרוסקורוב, שם צעקו הפורעים "תחי אוקראינה!" ו"יחי אבינו פטליורה!". עם תום עדויות התביעה, שנסתרו על ידי הסנגור תוך עשיית רושם רב על המושבעים באשר למניעי הרצח, החליט הסנגור לוותר על מרבית עדי ההגנה. לאחר דיון של חצי שעה פסקו המושבעים כי שוורצבארד זכאי, אך שילם פיצויים סמליים למשפחת פטליורה.

אנטישמיות ויחס לדמותו

בזיכרון ההיסטורי היהודי חקוק פטליורה כצורר שחייליו ביצעו פוגרומים ("פרעות פטליורה") שבהם נרצחו עשרות אלפי יהודים (לפחות 50,000 על-פי האומדנים המינימליסטיים), ושלום שוורצבארד זכור כנוקם דמם (ראו למשל הכיתוב בשלט הרחוב על שם שוורצבארד). משה רוזנבלט, הרב הממונה על יהודי אוקראינה, כתב אז בעיתון שבידיו תיעוד והוכחות לגבי מעורבותו של פטליורה בתכנון הטבח וביצועו. הוא נקב במספר 200,000 הרוגים, וטען שהקהילה היהודית כולה כולל השורדים נפגעו נפשית וסבלו מהלם בעקבות המראות. אוהדיו של פטליורה, ובפרט לאומנים אוקראינים, הרואים בפטליורה לוחם חופש, מנסים להמעיט מאחריותו לפוגרומים שנערכו בתקופת שלטונו; הם טוענים שפטליורה לא היה אנטישמי, ומביאים כראיה את העובדה שבממשלתו היו שרים יהודים. את הפוגרומים הם מייחסים לאובדן שליטה של פטליורה בצבאו ובהמוני העם האוקראינים. את שוורצבארד הם מתארים כסוכן סובייטי.

לקריאה נוספת

• Henry Abramson, A Prayer for the Government: Ukrainians and Jews in Revolutionary Times, 1917-1920, הוצאת אוניברסיטת הרווארד, 1999.
• Laura Engelstein, That Scoundrel Petliura, in:On Not Being an Anti-Semite: Exemplary Cases from Russia, Ukraine, and Poland. הוצאת אוניברסיטת ברנדייס, טרם יצא לאור.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא סימון פטליורה בוויקישיתוף

• יצחק אורן, שלום שוורצבארד, באתר "דעת"
• אורי קציר, חמש יריות ברחוב ראסין, באתר "האייל הקורא"
• עפרי אילני, סמיון פטליורה האחראי לפוגרומים ביהודי אוקראינה יונצח בקייב, באתר הארץ, 13 ביולי 2009
• ליטל לוין, היום לפני 84 שנה: השען שלום שוורצבארד נוקם בצורר פטליורה, באתר הארץ, 25 במאי 2010
• סימון פטליורה, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
• סימון פטליורה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

סימון פטליורה33589879