הפרעת דחק פוסט-טראומטית

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
(הופנה מהדף פוסט-טראומה)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

שגיאת לואה ביחידה יחידה:תבנית_מידע בשורה 261: תבנית מחלה ריקה.הפרעת דְּחָק פוסט־טראומטית (או הַלֶּמֶת[1]; רווח גם התרגום הפרעת דחק בתר־חבלתית; באנגלית: Post-Traumatic Stress Disorder; PTSD) או פוסט־טראומה, היא הפרעה פסיכיאטרית מתחום ההפרעות הקשורות לטראומה וגורמי דחק, המאובחנת כאשר תסמיניה נמשכים מעל ארבעה שבועות. פוסט־טראומה עלולה להיווצר בעקבות חשיפה לאירוע טראומטי הכרוך בסיכון ממשי לאדם או לסובבים אותו. לדוגמה: תאונת דרכים, תקיפה, פיגוע טרור, קרב, שוד, תקיפה, אלימות, שרפה וכדומה.[2]

אנשים עם פוסט-טראומה סובלים מתחושות של פחד, חרדה וחוסר אונים, מזיכרונות פולשניים של האירוע, מניסיונות להימנע ממה שמזכיר את האירוע ומעוררות מוגברת. כל אלו עלולים לפגוע באופן חמור בתפקודם של הסובלים מן ההפרעה וביכולתם לנהל חיי שגרה תקינים.

כ-10% מהתושבים בישראל סובלים מפוסט־טראומה,[3] מנסיבות צבאיות[4] ואחרות. מודלים למניעת פוסט־טראומה בקרב נפגעי הלם משלבים הבעת מחויבות להישאר עם הנפגע, עידודו לבצע פעולות פשוטות, בקשה למענה על שאלות רציונליות והבנייה של רצף האירועים.[5] הטיפול לאחר קבלת האבחנה יכול להתמקד בטראומה עצמה[6] או בהתמודדות עם ההווה.[7]

מושגים קרובים

מושגים דומים הקשורים בחוויות טראומטיות ובהשפעתן על הפרט הם כלהלן:

היסטוריה

המחקר בנושא פוסט־טראומה החל בעקבות מלחמת העולם הראשונה. בתקופה זו כינו את התופעה "הלם פגזים" (shell shock), וסברו כי היא קשורה לקולות הארטילריה. ההפרעה קושרה אז להיסטריה, לחולשה ולנשיות. לאחר מלחמת העולם השנייה, עם השינוי בחשיבה הפסיכולוגית והרפואית, התגבשה התפיסה שמדובר בבעיה פסיכופיזיולוגית: הפרעה שמשולבים בה גורמים פיזיולוגיים ופסיכולוגיים. לאחר מלחמת וייטנאם קיבלה ההפרעה בפעם הראשונה הגדרה מקיפה ב־DSM, ספר האבחנות הפסיכיאטרי.

שכיחות

מפת הפגיעה מפוסט־טראומה. נתוני ארגון הבריאות העולמי, 2004

בערך שליש מהאנשים שחוו אירוע טראומתי קשה יפתחו פוסט־טראומה.[2] יחד עם זאת, קיימים הבדלים גדולים בשכיחות של פוסט־טראומה בהתאם לאופן הבדיקה, האוכלוסייה הנבדקת, וסוג הטראומה.[16] בארצות־הברית, סיכוייהם של אזרחים לסבול מפוסט־טראומה במהלך חייהם נע בין 3-27%.[16] באוכלוסיות צבאיות בארצות הברית, סיכוי זה נע בין 8-17%.[16] במחקר על מדגם מייצג של קרוב ל־2,000 תושבי ארצות הברית, 3.4% ענו על האבחנה של פוסט־טראומה ועוד 3.8% ענו על האבחנה של פוסט-טראומה מורכבת.[17]

השכיחות של פוסט־טראומה בקרב פליטים שהיגרו למדינות עשירות יותר היא בין 29 ל-37%.[18] בקרב ספורטאי עילית השכיחות לפוסט־טראומה נעה בין 13%-25%, בין השאר בשל פציעות או התעללות בתוך קבוצות הספורט.[19]

ישראל

בשנת 2004 נערך סקר טלפוני בקרב כ-1,000 יהודים ו-400 ערבים.[20] בקרב היהודים נרשמו סימני פוסט־טראומה ל-6.6% ובקרב הערבים היו סימני פוסט־טראומה ל-18%.[20] החוקרים הסבירו את השכיחות הגבוהה של ההפרעה בקרב הערבים בכך שיש להם פחות משאבים להתמודדות עם טראומה, ובכך שהם נמצאים במצב של זהות חצויה.[20]

חיילים במלחמת יום הכיפורים בגזרה הצפונית בסיני

על פי רוב, פוסט־טראומה מתפרצת בששת החודשים הראשונים לאחר המאורע הטראומתי. אולם קיימת גם תופעה של פוסט־טראומה מאוחרת, המתפרצת אחרי ששה חודשים או יותר.[4] מחקר ישראלי עקב אחרי 675 לוחמים ממלחמת לבנון הראשונה במשך 20 שנה. במחקר נמצא שאצל כ־17% מהם התפתחה פוסט־טראומה מאוחרת. כלומר הם לא הפגינו סימנים של פוסט־טראומה בחודשים שלאחר הלחימה, אך הם הופיעו בשלב מאוחר יותר.[4] בשנת 2018 נערך מחקר על מדגם מייצג של כ-1,000 איש בישראל. תוצאות המחקר הראו ש-9% מהאוכלוסייה סובלים מפוסט־טראומה, ועוד 2.6% סובלים מפוסט־טראומה מורכבת.[3]

באוגוסט 2020, מספרם הכולל של נכי צה"ל המוכרים כנפגעי פוסט־טראומה היה 5,500. 336 מהם היו בעלי פחות מ־20% נכות, ו־5,214 היו בעלי 20% נכות ויותר. כלומר, כ־95% הם נכים לצמיתות.[21]

בקרב לוחמי אש בישראל, אחוז הסובלים מפוסט־טראומה עמד בשנת 2017 על 24%.[22] בקרב עולי ביתא ישראל קיימת שכיחות גבוהה של פוסט־טראומה: 28% בקרב עולי מבצע משה, 15% בקרב עולי מבצע שלמה ו־26% בקרב העולים בשנות ה-2000.[23]

בשנת 2023, בעקבות מלחמת חרבות ברזל, חלה עלייה בשכיחות הפוסט־טראומה בישראל. מחקר אורך (אנ') מצא ששיעור הפרעת הדחק הפוסט־טראומטית עלה מ־16% באוגוסט 2023 ל־30% בנובמבר 2023.[24] נשים היו בסיכון מוגבר לפתח פוסט־טראומה, וכך גם מי שהשתתפו בפעולות חילוץ והצלה.[24]

סימנים ותסמינים

אנשים הסובלים מפוסט־טראומה מפגינים תסמינים של מחשבות פולשניות, הימנעות, שינויים בחשיבה וברגשות, ועוררות יתר. אנשים אלה מאובחנים עם פוסט-טראומה כאשר התסמינים נמשכים חודש או יותר. בין השאר, איכות השינה נפגעת[25] וניכרים נדודי שינה.[26] בקרב אנשים עם פוסט־טראומה קיים תפקוד לקוי של מערכת העצבים האוטונומית.[27][28] לקות זו מתבטאת גם בירידה בשונות של קצב הלב (אנ').[27] לא ברור אם התפקוד הלקוי של מערכת העצבים הוא גורם סיכון להיווצרות ההפרעה או סימן שמופיע לאחר התפרצותה.[27]

אבחנה

DSM

אבחנה של פוסט־טראומה נעשית בידי פסיכיאטר. על פי ה־DSM 5, ספר האבחנות הפסיכיאטריות האמריקאי אשר יצא לאור בשנת 2013, קיימים מספר קריטריונים לאבחנה של הפרעת דחק פוסט־טראומטית:[29][30]

האדם נחשף למוות, איום במוות, פציעה רצינית או איום לפציעה רצינית, אלימות או איום לאלימות, לפחות באחת הדרכים הבאות:

  • האדם חווה את האירוע בעצמו.
  • האדם היה עד לאירוע שקרה לאחרים.
  • האדם גילה שקרוב משפחה או חבר קרוב היה קורבן לטראומה.
  • האדם נחשף באופן לא ישיר לפרטים קשים של הטראומה, בדרך כלל במהלך עבודה מקצועית (לדוגמה, מגישי עזרה ראשונה).

ישנה חוויה חוזרת של האירוע הטראומתי, בדרך אחת לפחות:

האדם נמנע מגירויים הקשורים לאירוע הטראומתי, בדרך אחת לפחות:

  • הימנעות ממחשבות ורגשות הקשורים בטראומה.
  • הימנעות מגירויים חיצוניים (אנשים, מקומות, פעילויות, חפצים, מצבים) המזכירים את הטראומה.
    פוסט־טראומה מאופיינת ברגשות ומחשבות שליליות כמו האשמה עצמית, אמונות שליליות על העולם, תחושת ניתוק וחוסר יכולת לחוות רגשות חיוביים.

לאדם יש מחשבות או רגשות שליליים שהחלו או החמירו אחרי הטראומה (שני תסמינים לפחות)

  • חוסר יכולת להיזכר בהיבט חשוב של האירוע הטראומטי.
  • אמונות וציפיות שליליות על העולם ועל העצמי ("אני אדם רע והעולם לגמרי מסוכן").
  • האשמה עצמית (אנ') או האשמת (אנ') אחרים באחריות לאירוע, שהיא מעוותת ובלתי פוסקת.
  • רגשות שליליים הקשורים בטראומה (פחד, כעס, אשמה או בושה).
  • ירידה ניכרת בעניין ובהשתתפות בפעילויות חשובות.
  • תחושת ניתוק וזרות מאנשים אחרים.
  • חוסר יכולת לחוות רגשות חיוביים (למשל: חוסר יכולת להרגיש אהבה, קהות רגשית).

לאדם יש תסמינים של עוררות יתר ותגובתיות שהחלו או החמירו אחרי הטראומה (שני תסמינים לפחות)

משך ההפרעה עולה על חודש ימים – לאחר אירוע טראומטי התסמינים של הפרעה פוסט־טראומטית שכיחים, אך במרבית המקרים מתרחשת החלמה טבעית, ועוצמת התסמינים והתדירות שלהם פוחתים עם הזמן. אם התסמינים נמשכים עד חודש, נהוג לאבחן את ההפרעה כהפרעת דחק חריפה. אם התסמינים נמשכים מעל חודש, האבחנה שתתקבל היא של הפרעת דחק פוסט-טראומטית.

ההפרעה גורמת למצוקה או לפגיעה ניכרת בתחומי תפקוד חשובים (למשל חברה, תעסוקה).

התופעות לא נגרמות בגלל טיפול תרופתי, חומרים ממכרים או מחלה אחרת.

יש לציין אם מדובר בהתפרצות מאוחרת – כלומר, מצב בו האדם עומד באבחנה רק שישה חודשים או יותר לאחר האירוע הטראומטי (גם אם חלק מהסימפטומים הופיעו ישירות לאחר האירוע).

יש לציין אם קיימים גם סימפטומים דיסוציאטיביים – דה־פרסונליזציה (Depersonalization) או דה־ריאליזציה (Derealization).

ICD

האבחון על סמך DSM 5 הוא האבחון הנפוץ במחקרים, אך ברוב מדינות העולם מערכת האבחון הנפוצה בפרקטיקה היא ה־ICD של ארגון הבריאות העולמי. בשנת 2018 יצאו הנחיות חדשות לאבחון במסגרת ICD. האבחון כולל שלוש קטגוריות: חוויה מחדש, הימנעות ועוררות יתר, ובכל קטגוריה יש שני סימפטומים.[31]

אירוע הטראומה

סקר רחב של ארגון הבריאות העולמי בחן את שכיחותן של טראומות ב־24 מדינות בקרב כ־70,000 איש.[32] נמצא שכ־70% מהעונים לסקר חוו טראומה במהלך חייהם. הטראומות השכיחות ביותר היו תאונות (34% מהמשיבים), מוות לא צפוי של אדם קרוב (31%), עדות לפציעה או מוות (24%), אלימות פיזית (23%), אלימות זוגית (14%) ומלחמות (13%).

בסקר נמצא שהסיכון לפתח פוסט־טראומה בעקבות האירוע הטראומתי היה תלוי בחומרת האירוע. הסיכון הגבוה ביותר לפתח פוסט-טראומה היה בעקבות תקיפה בעניינים שבצניעות (19% מבין אלו שחוו את זה פיתחו פוסט־טראומה), אלימות פיזית מבן הזוג (12%), חטיפה (11%), פגיעה (10%), הטרדה מאיימת (8%), צפייה בזוועות מלחמה (5%), התעללות גופנית בילדות (5%), מוות בלתי צפוי של אדם אהוב (5%), ילד עם מחלה קשה (5%), טראומות אחרות שנגרמו לאנשים קרובים (5%), פליטי מלחמה (4%), פציעה או הריגה של אחר באופן מכוון (4%) ולחימה (4%).

קיימות עדויות לכך שגם אירועים כמו לידת חירום קיסרית,[33] והפלה,[34] עלולים לגרום פוסט־טראומה.

כאשר יש חשיפה קיצונית לאיומים על חוויית החופש וההישרדות של האדם, יכולה להינתן האבחנה של פוסט־טראומה מורכבת, שנובעת לעיתים ממקרים חוזרים ונשנים של התעללויות פיזיות, גילוי עריות, שבי במהלך מלחמה, סחר בבני אדם ועוד.[35]

חשיפה לא ישירה

ערך מורחב – טראומה משנית

החשיפה לאירוע הטראומתי יכולה להיות ישירה או עקיפה, ושתיהן עלולות להוביל לפוסט־טראומה. אחת הקבוצות הנחשפת בעקיפין לטראומות היא מי שמטפלים באנשים שעברו טראומות. אלה יכולים להיות עובדים סוציאליים, פסיכולוגים, או מגישי עזרה ראשונה. כאשר איש מקצוע נחשף לאירועים קשים כאלה, הוא יכול לסבול מטראומה משנית. חוסר שביעות רצון מהעבודה מהווה גורם סיכון לפיתוח פוסט־טראומה משנית.[36]

חשיפה עקיפה יכולה להתרחש גם מבלי לטפל בשורדי טראומות. עובדים העוסקים בהגבלת תוכן באינטרנט עלולים לפתח פוסט־טראומה כתוצאה מצפייה בתכנים קשים בתמונות ובסרטונים.[37] לפי הקריטריונים של DSM 5, חשיפה טראומטית לתכנים ברשת, בטלוויזיה, בסרטים או בתמונות נחשבת כגורם לפוסט־טראומה רק אם היא נעשית במסגרת העבודה.[38] יחד עם זאת, חשיפה טראומטית לתכנים שלא במסגרת העבודה עלולה אף היא להגביר חרדה וחוסר אונים, גם אם הדבר לא מתאים לאבחנה של ההפרעה, וארגוני בריאות וסיוע ממליצים להימנע ממנה.[39][40]

גורמי סיכון וחוסן

כשליש מהאנשים שחוו אירוע טראומתי קשה יפתחו פוסט־טראומה.[2] קשה לנבא מי ייפגע יותר, אך ישנם כמה גורמי סיכון ידועים.

מאפייני הטראומה

הסיכון הגבוה ביותר לפתח פוסט-טראומה מתרחש בעקבות תקיפה בעניינים שבצניעות (19% פיתחו פוסט־טראומה), אלימות פיזית מבן הזוג (12%), חטיפה (11%), או אלימות ופגיעה (10%)[32]. צוותי חירום,[16] ופליטים[16] הן גם אוכלוסיות פגיעות במיוחד.

גורמים דמוגרפיים

בהשוואה לגברים, נשים נמצאות בסיכון גבוה יותר לסבול מפוסט־טראומה[16][41][17] ופוסט טראומה מורכבת.[17] הסיבה להבדל הזה אינה ברורה, אך נראה שהוא לא נגרם בשל השכיחות המוגברת של פגיעות, חוויות טראומטיות, או דיכאון וחרדה בקרב נשים. לא נראה גם שההבדל נגרם בשל הטיה מגדרית בדיווח.[41]

בעלי הכנסה נמוכה,[16] וצעירים[16] נמצאים אף הם בקבוצת סיכון.

גורמים אישיים

אנשים שסבלו מטראומות מצטברות בילדותם או בבגרותם נמצאים אף הם בסיכון מוגבר ללקות בפוסט-טראומה. טראומה מצטברת בבגרות קשורה לפוסט־טראומה ולפוסט־טראומה מורכבת. טראומה מצטברת בילדות קשורה במיוחד לפוסט־טראומה מורכבת.[17] בישראל, השכיחות של פוסט־טראומה בקרב מי שחווה התעללות גופנית בילדות הייתה 23%, ובקרב מי שחווה התעללות כילד 21%.

מחקר מטא-אנליזה על 154 מחקרים בחן את הקשר בין ציפיות חיוביות לבין הסיכון להתפתחות פוסט־טראומה. המחקר הראה שאנשים השומרים על התקווה, שמתייחסים באופטימיות למצב והם בעלי חוללות עצמית גבוהה, נמצאים בסיכון נמוך יותר לפתח פוסט־טראומה.[42] חמלה עצמית קשורה אף היא לסימפטומים פחותים של פוסט-טראומה.[43]

קיים קשר בין בושה בעקבות טראומה, לבין פוסט־טראומה. תחושת בושה מנבאת סימנים של פסיכופתולוגיה, מצוקה נפשית ודיכאון.[44][45] גם פגיעה מוסרית קשורה להתפתחות של פוסט־טראומה.[46] בפגיעה מוסרית האדם חש מצוקה על כך שהוא הפר עקרונות מוסריים. פגיעה זו מלווה בתחושות של אשמה, בושה, אובדן אמון, אובדן משמעות וקשיים רוחניים.[46]

אנשים הנוטים לשקוע בתוך האירוע ולחשוב עליו (רומינציה) נמצאים בסיכון מוגבר לפתח פוסט־טראומה.[47][48] נפגעי תאונת דרכים[49] ונפגעי תקיפה[50] שכעבור שבועיים היו עסוקים באופן מתמיד במחשבות על האירוע, היו בסיכון מוגבר לסבול מפוסט־טראומה לאחר חצי שנה. גם בקרב ילדים ובני נוער, רומינציה מנבאת התפתחות של פוסט־טראומה ומקטינה את הסיכוי שההפרעה תחלוף.[51] רומינציה מנבאת פוסט־טראומה, גם כאשר היא נמדדת לפני חשיפה לאירוע טראומתי. מחקר על 2,400 איש מצא שהנטייה לרומינציה (מחשבות על עצב) ניבאה התפתחות של פוסט־טראומה בקרב מי שחוו טראומה בארבע השנים לאחר מכן.[52] במחקר על 450 סטודנטים לתואר פרמדיק נמצא שמי שעסק ברומינציה על זכרונות טראומטיים קודמים היה בסיכון מוגבר לפתח פוסט־טראומה בשנתיים לאחר מכן, גם כאשר שלטו בהיסטוריה הפסיכיאטרית.[53]

אנשים שסבלו בעבר מדיכאון או חרדה נמצאים בסיכון מוגבר לפתח פוסט-טראומה.[2] קיים סיכון מוגבר גם עבור משתמשים כבדים בסמים,[16] ואנשים עם ניסיון אובדני בעבר.[16]

גורמים משפחתיים

גם מי שהוריו סבלו מהפרעה נפשית נמצא בסיכון, ייתכן שבשל גורם גנטי.[2]

גורמים חברתיים

מחקר מטא-אנליזה שבחן 72 מחקרים עם מעל 30,000 איש, מצא שהיעדר תמיכה חברתית מגביר את הסיכון להתפתחות של פוסט־טראומה.[54] מחקר זה חיזק את התפיסות המקובלות לכך שתמיכה חברתית ממתנת (אנ') השפעות של דחק. כלומר, אנשים שיש להם מערכת חברתית ומשפחתית תומכת, יסבלו פחות מפוסט־טראומה. האפקט החיובי של תמיכה חברתית חזק במיוחד במקרים של פוסט־טראומה על רקע אנושי (לחימה ואלימות) בהשוואה לרקע לא אנושי (אסונות טבע).[55]

מנגנונים גופניים

קיימים כמה מנגנונים גופניים הקשורים להתפתחות של פוסט־טראומה, לאחר החשיפה לאירוע הטראומתי:

  • גורם תורשתי לפוסט־טראומה, כאשר מקדם התורשתיות נע בין 5-20%.[56] ההשפעה התורשתית היא ברובה פוליגנטית,[56] אך ישנם גם גנים ספציפיים שזוהו כבעלי השפעה, כמו למשל הגן למחלת הפרקינסון PARK2 (אנ').[56]
  • גורם אפיגנטי לפוסט־טראומה. מחקר על קרוב ל־2,000 איש, השווה את המתילציה של חולי פוסט־טראומה לזו של אנשים שנחשפו לטראומה אך לא פיתחו פוסט־טראומה.[57] נמצא שלחולי פוסט־טראומה ישנה פחות מתילציה באזור AHRR (אנ').[57] מתילציה של AHRR קשורה לרמות קינורנין(אנ'), הידועות כנמוכות יותר בקרב חולי פוסט־טראומה, ואלה קשורות לבעיות בוויסות חיסוני של חולי פוסט־טראומה.[57]
  • הסבר אבולוציוני להפרעה טוען כי היא תוצר של מנגנון אינסטינקטיבי שנועד לסייע לאדם לשרוד אירועים טראומתיים עתידיים.[2] לכן, למשל, מופיעים פלשבקים היכולים לסייע להכין את האדם לאירוע נוסף.[2] העוררות המוגברת נועדה להבטיח תגובה מהירה במקרים עתידיים.[2] אולם, למרות שהתגובות הללו אולי נועדו לסייע להישרדות, הן פוגעות בתפקוד מכיוון שהן לא מאפשרות לעבד את האירוע הטראומתי ולהמשיך בחיים תקינים.[2]
  • לאנשים עם פוסט־טראומה ישנן רמות אבנורמליות של הורמוני לחץ. במצבי לחץ הגוף משחרר הורמוני לחץ כמו אדרנלין כדי ליצור את תגובת הילחם או ברח. תגובה זו מסייעת לפעילות הגופנית הנדרשת בעת סכנה. בקרב אנשים עם פוסט־טראומה, יש רמות מוגברות של הורמוני דחק, גם כאשר הסכנה חלפה. ייתכן שזה הגורם לעוררות המוגברת ולקהות הרגשית שחשים חלק מהחולים.[2] יש הטוענים כי פוסט־טראומה קשורה לרמות נמוכות יותר של קורטיזול, אך הממצאים בתחום זה עדיין מעורבים.[58]
  • אזורים במוח הנחקרים בהקשר לפוסט־טראומה. בתמונה ההיפוקמפוס והאמיגדלה הקשורים לזיכרון ורגשות, וקליפת המוח הקדם-מצחית הקשורה לתפקודים ניהוליים.
    מוחם של אנשים עם פוסט־טראומה נראה אחרת. ההיפוקמפוס, אזור במוח שאחראי על זיכרון ורגשות, נראה קטן יותר בדימות מוחי. משוער שהשינויים בהיפוקמפוס קשורים לפחד, לחרדה, לבעיות בזיכרון ולפלאשבקים. ייתכן שהפגיעה בהיפוקמפוס מונעת את עיבוד הפלשבקים וסיוטי הלילה, ולכן החרדה שהם יוצרים לא יורדת עם הזמן.[2]
  • הכללת פחד היא תופעה שבה האמיגדלה (האזור העיקרי במוח שבו רגש הפחד מתורגם לפעולה פיזיולוגית) מזהה איומים גם במצבים שאינם מהווים איום ממשי. לדוגמה: זיהוי צליל של זיקוק כרעש תותחים, זיהוי צליל של טריקת דלת כרעש ירייה, וכן הלאה.[59]

פרוגנוזה

כדי לבחון את התפתחות ההפרעה, נערך מעקב בן שנה אחר כ־3,000 מבוגרים שהגיעו לבתי חולים בשל פציעות אזרחיות, בשש מדינות. ברוב המקרים (64%) היו רק מעט סימפטומים של פוסט־טראומה, ב-17% היו סימנים של פוסט־טראומה שחלפו, ב-7% היו סימני פוסט־טראומה בינוניים, בעוד 7% היו סימני פוסט־טראומה קשים, וב-5% הנותרים הופיעה פוסט־טראומה מאוחרת.[60]

פוסט־טראומה יכולה גם לחלוף. מחקר ישראלי בחן את סימני הפוסט־טראומה בקרב לוחמים ממלחמת יום הכיפורים שסבלו בעבר מההפרעה, לאחר כ-20 שנה.[61] כשני שלישים מהלוחמים שסבלו בעבר מפוסט־טראומה כבר לא עמדו באבחנה לאחר 20 שנה.[61] בלוחמים ששהו בשבי האחוז היה נמוך יותר, אך עדיין כמחציתם כבר לא סבלו מפוסט־טראומה לאחר 20 שנה.[61]

מחקר נוסף שעקב אחר שבויים ממלחמת יום הכיפורים הגיע לנתונים שונים. לאחר 24 שנה 15% לא סבלו מפוסט־טראומה, 42% סבלו מפוסט־טראומה רגילה, ועוד 42% סבלו מפוסט־טראומה מורכבת.[62]

השלכות

כפי שהיעדר תמיכה חברתית עלול להגביר את הסיכון להתפתחות של פוסט־טראומה, כך קיומה של פוסט־טראומה עלול לגרום לבידוד ולפגוע בתמיכה החברתית.[54] הורים הסובלים מפוסט־טראומה נוטים להפגין עוינות, שתלטנות והורות פחות אופטימלית.[63]

לפוסט־טראומה יש גם השלכות רפואיות. פוסט־טראומה מהווה גורם סיכון משמעותי להתפתחות והחרפה של מחלות קרדיו-וסקולאריות, ככל הנראה בשל תגובת הדחק המוגברת.[64] היא קשורה לעלייה במדדים חיסוניים כמו IL-1β, IFN-γ, TNF-α, CRP וספירה של תאי דם לבנים.[65] פוסט־טראומה עלולה להוביל לצריכת אלכוהול בעייתית, ככל הנראה בניסיון לטיפול תרופתי עצמי.[66]

פוסט־טראומה קשורה לפגיעה בזיכרון המוצהר,[67] ומגבירה את הסיכון לפתח דמנציה בגיל מבוגר יותר, בערך פי 1.5.[68]

אובדנות

אנשים הסובלים מפוסט־טראומה נמצאים בסיכון מוגבר לסבול ממחשבות אובדניות, זאת ללא תלות בסוג הטראומה לה הם נחשפו.[69] מחקר מטא־אנליזה על אנשי צבא אמריקאיים הסובלים מפוסט־טראומה מצא שהם נמצאים בסיכון מוגבר לבצע ניסיונות התאבדות.[70]

צמיחה פוסט-טראומטית

ערך מורחב – צמיחה פוסט-טראומטית

בעקבות אירועים טראומתיים יכולה להופיע גם צמיחה אישית. לא ברור אם היקף הצמיחה רחב[71] או מצומצם,[72] אך נראה שהוא קשור למידת הלחץ שהאדם חווה.[71] הצמיחה הפוסט-טראומטית מתבטאת בשלושה תחומים עיקריים:[71]

התפיסה שניתן לצמוח מתוך מאורעות טראומתיים היא עתיקת יומין וקיימת בספרי קודש של הדתות המרכזיות.[71] היא מתבטאת גם באמירה המפורסמת של הפילוסוף פרידריך ניטשה: מה שלא הורג אותי, מחשל אותי.

מניעה

בדקות הראשונות לאחר הטראומה

במשרד הבריאות אימצו את מודל מעש"ה[5][73][74] להגשת עזרה ראשונה נפשית למי שעברו טראומה נפשית:

  1. מיקוד קשב והבעת מחויבות לנפגעים - יש למקד את הנפגעים כך שלא ירגישו לבד. כדאי לומר אמירה מחייבת כמו "את לא לבד, אני כאן איתך."
  2. עידוד לפעולות יעילות - במקום לנסות להרגיע את הנפגעים, יש לדרבן אותם לפעול כדי לסייע לעצמם ולאחרים. בדרך זו הם הופכים מקורבנות למסייעים. מומלץ לעודד אותם לבצע פעולות יעילות ופשוטות. אחד ממאפייני הדחק הוא חוסר אונים, כאשר נותנים לאנשים שחוו טראומה לבצע פעולות פשוטות, זה מקטין את חוסר האונים שלהם ובכך מפחית את הדחק. רצוי שהמשימות יצרו חוויית הצלחה.
  3. שאלה של שאלות פשוטות - יש להימנע משאלות על רגשות, מכיוון שאלה עלולות להגביר את המצוקה הרגשית. אפשר לשאול שאלות פשוטות ורציונליות המחייבות מחשבה על ההתמודדות בהווה: "לאן תרצו להגיע?" "האם תרצו לבצע פעילות כזו או אחרת?"
  4. הבנייה של רצף האירועים - על מנת להפחית את תחושת הבלבול, מומלץ לתאר בקצרה את רצף האירועים שהתרחש כדי ליצור סדר ולהדגיש שהאירוע המאיים הסתיים.

משרד הבריאות בשיתוף המכללה האקדמית תל־חי המחישו את המודל בסרטון הסבר.[75]

מומלץ להטיל על נפגעי חרדה מטלות פשוטות כמו לסחוב פצוע. הפעולות מפחיתות את תחושת חוסר האונים, וכך מקטינות את הסיכון לפתח פוסט־טראומה.

בשעות שלאחר הטראומה

מחקרים רבים התמקדו בבדיקת יעילות טיפולים מגוונים בשעות שמייד לאחר הטראומה, תוך התמקדות באנשים שפיתחו מייד תגובת דחק חריפה.

בשנת 2022 עודכנה סקירה של ספריית קוקרן ביחס לטיפול תרופתי שנועד למנוע התפתחות של פוסט־טראומה. הסקירה התבססה על 13 מחקרי התערבות עם הקצאה רנדומלית שהשוו בין טיפול תרופתי לפלצבו או לטיפול תרופתי אחר. הממצאים לא היו חד־משמעיים לגבי התרופות פרופרנולול, הידרוקורטיזון וגאבאפנטין.[76] מכיוון שלרוב לא נמצאו במחקרים השפעות מובהקות לטווח ארוך עבור נטילת תרופות מייד לאחר הטראומה. מרבית ארגוני הבריאות כיום לא ממליצים בהנחיותיהם על מתן תרופות מייד לאחר הטראומה.

בחודשים שלאחר הטראומה

היו ניסיונות לבחון אם טיפולים פסיכולוגיים המתקיימים בחודשים שלאחר הטראומה יכולים למנוע התפתחות של פוסט־טראומה. מחקרי מטא אנליזה מצאו שטיפולים כאלה אינם מסייעים במניעת פוסט־טראומה, למי שלא מפגינים סימנים מוקדמים של הפרעה.[77][78]יחד עם זאת, טיפולים פסיכולוגים יכולים לסייע למי שכן מפתח תסמינים.[77][78] מבין הטיפולים השונים, טיפול קוגניטיבי־התנהגותי הממוקד בטראומה לסובלים מהפרעת דחק חריפה קיבל את התמיכה הגדולה ביותר.[78]

בישראל, לדוגמה, נערך מחקר על 240 איש עם פוסט־טראומה בעקבות אירוע שהתרחש בחודש לפי כן.[79] הנפגעים קיבלו טיפול קוגניטיבי או טיפול בחשיפה (אנ') מתמשכת. בבדיקת מעקב לאחר תשעה חודשים, נמצא ששכיחות הפוסט־טראומה בקרב מי שקיבלו טיפול היה נמוך באופן משמעותי מזו של מי שלא קיבלו טיפול (יחס הסיכויים = 0.2).[79] לתרופה אסציטלופרם לא נצפה אפקט טיפולי.[79] לא נמצא גם אפקט טיפולי לנפגעים שהסימפטומים ההתחלתיים שלהם היו נמוכים, מתחת לאלה הנדרשים לאבחנה של פוסט־טראומה.[79]

מלחמת חרבות ברזל

לאחר מלחמת חרבות ברזל חלק מהנפגעים במעגל הראשון שנחשפו לחוויות קשות (תושבי עוטף עזה, משתתפי מסיבת הטבע ברעים, חיילים) פיתחו תגובת דחק חריפה. ברוב המקרים תגובה זו אינה נחשבת להפרעה נפשית והיא דועכת תוך כמה שבועות. בחלק מהמקרים, עוצמת התגובה חריפה והאדם סובל מהפרעת דחק חריפה. בחלק קטן יותר (כ-10%) הפרעת הדחק החריפה יכולה להתפתח להפרעה פוסט טראומטית. על מנת למנוע את הסיכון להתפתחות ההפרעה המליץ הפסיכיאטר צבי פישל על מספר צעדים:[80]

  1. הגנה עצמית פיזית ונפשית - צמצום הצפייה בסרטונים ודיווחים מזעזעים.
  2. חיזוק תפיסת החוסן הלאומי - התפיסה שמדינת ישראל וצבא ההגנה לישראל הם חזקים מסייעת לתחושת הביטחון. החשיפה להתנדבות הנרחבת במדינה מסייעת לתחושת הלכידות החברתית. לסביבה החברתית המיידית והרחבה ישנו תפקיד קריטי בשיקום החוסן האישי.
  3. סיפוק צרכים בסיסיים - כאשר צרכים פיזיים של שינה, מזון ומגורים לא נענים, לא ניתן לחוש ביטחון.
  4. הימנעות מטשטוש ותרופות הרגעה.
  5. פנייה לאיש מקצוע מומלצת רק כשאין מגמה של שיפור במשך ימים או שבועות.

פוטנציאל לנזק טיפולי

טיפולים קוגניטיביים־התנהגותיים יכולים לסייע במניעת פוסט־טראומה בקרב מי שמראה סימני מצוקה לאחר טראומה, אך ישנן שיטות טיפוליות אחרות שלא מועילות, ועלולות אף להזיק. בעבר, נהוג היה לבצע פגישה טיפולית עם אדם שעבר טראומה בימים האחרונים ולבקש ממנו לספר מה עבר עליו ולבטא את רגשותיו ביחס לאירוע. טיפול כזה נקרא דיבוב פסיכולוגי (Debriefing),[81] והוא יכול להתבצע באופן פרטני או קבוצתי. שיטת טיפול זו התבצעה גם בישראל בתחילת שנות ה־2000, בין השאר דרך המוסד לביטוח לאומי.[81][82] למרות הפופולריות של השיטה, התברר שהיא אינה מועילה,[83][84] ויכולה אף להזיק.[85] סקירה של ספריית קוקרן מצאה שדיבוב פסיכולוגי לא מונע התפתחות של פוסט־טראומה, הפרעות נפשיות, חרדה או דיכאון.[85] אחד המחקרים אף מצא שמי שעבר טיפול כזה היה בסיכון מוגבר של פי 2.5 לפתח פוסט־טראומה לאחר שנה.[85] הטענה היא שלמרות שמטופלים יכולים לחוש הקלה לאחר תהליך הדיבוב, הוא עלול לפגוע בתהליך ההחלמה הטבעי המתרחש לאחר חשיפה לטראומה. מסיבות אלה, האגודה האמריקנית לפסיכולוגיה פרסמה מסמך המלצה בו נכתב שדיבוב אינו שיטה טיפולית מועילה, וייתכן שהיא מזיקה.[86]

טיפול

קיימות דרכים שונות לטפל בפוסט־טראומה, כאשר המרכזיות הן טיפול תרופתי וטיפול פסיכולוגי. בשנת 2019 רוכזו ההמלצות של חמישה גופים רשמיים ביחס לטיפול במבוגרים עם פוסט־טראומה.[6] מתוך הסיכום עלה כי ההמלצה החזקה ביותר היא לבצע טיפול פסיכולוגי הממוקד באירוע הטראומטי.[6] סוגים נפוצים של טיפולים כאלה הם חשיפה ממושכת, עיבוד מחדש במסגרת טיפול קוגניטיבי, טיפול קוגניטיבי התנהגותי ממוקד בטראומה (אנ'), או EMDR.[6] עלה גם כי תרופות מסוג SSRI הן האפקטיביות ביותר בטיפול בהפרעה.[6] רוב הגופים העדיפו את הטיפול הפסיכולוגי על פני הטיפול התרופתי.[6]

טיפול תרופתי

הטיפול התרופתי לפוסט־טראומה כולל תרופות נוגדות דיכאון מסוג SSRI,[6] כמו פרוזק ואפקסור. תרופות ספציפיות שמקובלות בטיפול הן סרטרלין, פרוקסטין, ונלפקסין ופלואוקסטין.[6]

בשנת 2022 צוות מומחים עדכן את האלגוריתם לבחירת טיפול תרופתי לפוסט־טראומה.[87] האלגוריתם מראה כיצד לבחור תרופה מתאימה לפי קריטריונים של סוג הפרעת השינה, ניסיון קודם עם נוגדי דיכאון ונוכחות של תגובות פסיכוטיות.[88]

מטא-אנליזה שהשוותה בין טיפול תרופתי לבין טיפול פסיכולוגי מצאה שבסיום הטיפול לא היה הבדל ביעילותם של שני הטיפולים, אך במועד המעקב האחרון ניתנה עדיפות לטיפול הפסיכולוגי על פני הטיפול התרופתי.[89] טיפול משולב לא היה עדיף על פני טיפול פסיכולוגי בלבד, אך כן היה עדיף על פני טיפול תרופתי בלבד.[89]

בספרות המדעית לא קיימת הסכמה ברורה לגבי יעילותו של קנאביס רפואי בטיפול בפוסט־טראומה. מספר סקירות הגיעו למסקנה שאין מספיק עדויות לכך שקנאביס רפואי מסייע לאנשים עם פוסט־טראומה.[90][91][92] יש הטוענים כי ניתן לטפל בפוסט־טראומה בעזרת קנאביס או קנבינואידים (אנ') סינתטים.[93] יחד עם זאת, המידע על מידת היעילות של טיפול זה ועל הבטיחות שלו מוגבל.[93][94] חלק מהמחקרים אף מקשרים בין השימוש בקנאביס לבין החמרה בסימפטומים לאחר שנה.[95]

יש עדויות ראשוניות לכך שטיפול בסמים פסיכדליים כמו MDMA וקטמין יכול לסייע לבעלי פוסט־טראומה.[96][97]

פסיכותרפיה

קיימות מספר טכניקות שכיחות בטיפול בבעלי פוסט־טראומה:

יש מספר טיפולים שנמצאו יעילים לטיפול בפוסט־טראומה בקרב מבוגרים: טיפול קוגניטיבי התנהגותי ממוקד בטראומה,[106][107] EMDR,[106][107] ועזרה עצמית עם תמיכה.[106] גם טיפול קוגניטיבי התנהגותי שאינו ממוקד בטראומה יכול לסייע.[106][107]

טיפול פסיכותרפויטי לחולי פוסט־טראומה אינו פשוט, וקיימת נשירה של כ־16% מהטיפול.[108] הנשירה גבוהה יותר כאשר הטיפול מתמקד בטראומה.[108]

אחד העקרונות הכלליים בטיפול אפקטיבי בחולי פוסט־טראומה הוא הצורך להפחית מחשבות שליליות בקשר לעצמי, לאחרים ולעולם.[109] מחשבות שליליות אלה הן מאפיין מרכזי בפוסט־טראומה. ככל שהטיפול הפסיכולוגי מצליח להפחית את המחשבות השליליות הללו, כך פוחתים תסמיני הפוסט־טראומה באופן משמעותי יותר.[109]

פעילות גופנית

פעילות גופנית אירובית יכולה להפחית סימפטומים של פוסט־טראומה.[110] ניתן לבצע פעילות אירובית ככלי טיפולי עצמאי, או כתוספת לטיפול קיים.[110] מחקרי התערבות מצאו שפעילות גופנית מפחיתה סימנים של פוסט־טראומה, כולל עוררות יתר והימנעות.[110] הוצעו מספר הסברים לאפקט הטיפולי של פעילות אירובית עבור חולי פוסט־טראומה. הפעילות הגופנית גורמת לעוררות פיזיולוגית. אנשים המבצעים פעילות אירובית לומדים עם הזמן להסתגל לעוררות הגופנית הזו, והדבר מקל עליהם את ההתמודדות עם עוררות הקשורה לפוסט־טראומה.[110] בכוחה של פעילות גופנית אף לשפר את התפקוד הקוגניטיבי. בכוחה לסייע לחולי פוסט־טראומה המתקשים לעיתים להתמודד עם הסחות דעת והמתקשים להפעיל שליטה קוגניטיבית.[110] פעילות גופנית יוצרת גם שינויים פיזיולוגיים נוספים היכולים לסייע לחולי פוסט־טראומה. היא מגבירה פלסטיות עצבית, מנרמלת את פעילות ציר ה־HPA ומפחיתה סמנים דלקתיים בגוף.[110]

שיטות נוספות

שיטות טיפוליות יעילות אך פחות שכיחות הן גרייה מגנטית למוח (אנ'),[111] וחשיפה תוך כדי כתיבה.[112]

שילוב מציאות מדומה בטיפולי חשיפה שניתנים לחולי פוסט־טראומה משיגה תוצאות טובות ביחס להימצאות ברשימת המתנה (כלומר למצב בו לא מקבלים טיפול).[113][114] יחד עם זאת, אין יתרון בשימוש במציאות מדומה ביחס לטיפולים אחרים.[113]

טיפול בפוסט־טראומה מורכבת

במקרים מיוחדים של פוסט־טראומה, הנקראים פוסט־טראומה מורכבת, הנפגעים נחשפים לאירוע קיצוני במיוחד או מתמשך, ממנו הם אינם יכולים להימלט (למשל, מקרים חוזרים של התעללות בתוך המשפחה, אלימות פיזית, שבי, מלחמה). במקרים כאלה הנפגעים סובלים גם מתסמינים של פוסט־טראומה, אך עלולים לסבול מהפרעות נפשיות נוספות, ומתסמינים הנבדלים מתסמונת פוסט-טראומטית "רגילה".[115] נערך מחקר מטא אנליזה שבחן את האפקטיביות של טיפולים שונים לאוכלוסיות עם פוסט־טראומה מורכבת, כמו לוחמים, פליטים, קורבנות של התעללות ואלימות במשפחה ואוכלוסיות באזורי לחימה.[35] המחקר מצא שבקרב אוכלוסיות אלה, טיפולים פסיכולוגיים סייעו להפחית פוסט־טראומה, חרדה ודיכאון, ושיפרו את איכות השינה.[35] טיפולים תרופתיים היו פחות אפקטיביים בטיפול בפוסט־טראומה ובשיפור השינה.[35] תרופות אנטי-פסיכוטיות הראו יעילות גבולית בהפחתת תסמיני פוסט־טראומה.[35] באופן כללי, שיטת הטיפול שנמצאה היעילה ביותר הייתה טיפול ממוקד טראומה.[35] יחד עם זאת, שיטה זו הייתה פחות אפקטיבית בקרב לוחמים או אנשים מאזורי לחימה.[35] הטיפולים היעילים ביותר כללו שני מרכיבים טיפוליים או יותר.[35]

מחקר מתא-אנליזה נוסף מצא שעבור אנשים עם פוסט־טראומה מורכבת היה אפקט טיפולי בינוני לטיפול קוגניטיבי התנהגותי ולטיפול בחשיפה.[116] איכות המחקרים לטיפול מסוג EMDR לא היו גבוהים בשל מיעוט מחקרים בתחום.[116]

פוסט-טראומה בילדים

אבחנה

בדומה לאבחנה של מבוגרים, גם האבחנה של ילדים ובני נוער דורשת חוויה חוזרת של האירוע, הימנעות, רגשות שליליים ועוררות יתר, אך ישנם מספר מאפיינים ייחודיים לילדים.[117] ילדים בגיל בית-ספר לא בהכרח יחוו פלאשבקים ויזואליים או שכחה של מרכיבים מהאירוע הטראומטי. במקום זאת, הם יכולים לחוות עיוות בתפיסת הזמן של רצף האירועים. הם עלולים גם לחשוב שהיו סימני אזהרה לפני האירוע הטראומטי, ושאם הם יהיו עירניים יותר, הם ישימו לב לסימנים כאלה בעתיד.[117] ילדים בגיל זה יכולים אף לשחזר את האירוע הטראומטי באמצעות משחק, ציור, דיבור או בפעולות המשחזרות את האירוע.[117] בבני נוער התמונה דומה יותר לזו של מבוגרים, אך הם עלולים להפגין התנהגויות אימפולסיביות או תוקפניות.[117]

מכיוון שילדים שחוו אירוע טראומטי עלולים להיות חסרי שקט, ולהתקשות במיקוד קשב ובהתארגנות, עלולים לאבחן אותם בטעות כבעלי הפרעת קשב.[118]

שכיחות

מחקר מטא אנליזה שכלל כ־3,500 ילדים, מצא שהשכיחות של פוסט־טראומה בקרב ילדים ובני נוער עומדת על 16%.[119] האחוזים בקרב בנים (11%) היו נמוכים משמעותית מאשר האחוזים בקרב בנות (21%). האחוזים בקרב מי שחווה טראומה בינאישית (25%) היו גבוהים יותר מאשר בקרב מי שחווה טראומה שאינה בינאישית (10%). משוער שטראומה על רקע בינאישי, כמו פגיעה על-ידי אחד מבני המשפחה, מגבירה את תחושות האשם של הילד, ופוגעת בתחושת האמון.

בשנת 2017, מחקר ישראלי השווה בין שכיחות הפוסט־טראומה של ילדים מדרום הארץ שהיו תחת הפגזות, לבין זו של ילדים ממרכז הארץ. המחקר לא מצא הבדל בשכיחות הפוסט־טראומה של שתי הקבוצות. זאת למרות שהאמהות של הילדים בדרום דיווחו על פגיעה במצב הרגשי וההתנהגותי של ילדיהם.[120]

גורמי סיכון

מאפייני הטראומה

בקרב ילדים, אופי האירוע הטראומתי משפיע על הסיכון לפתח פוסט-טראומה. הסיכון מוגבר במצבים בהם נחווה איום גדול על החיים, התעללות פיזית, חשיפה ללחימה וחיים כפליטים. שכיחות גבוהה במיוחד קיימת בקרב חיילים-ילדים שהוכרחו לבצע פעולות אלימות.[121] חשיפה חוזרת לאירוע טראומתי מגבירה אף היא את הסיכון.

גורמים דמוגרפיים

בעולם נמצא שהסיכון של בנות לפתח פוסט-טראומה גבוה פי שניים או שלושה מזה של בנים.[121] גם מחקר ישראלי מצא שלנערות יש סיכון גבוה יותר לסבול מפוסט־טראומה מאשר לנערים. יחד עם זאת, לנערים היה סיכוי גבוה יותר לסבול מסימפטומים קיצוניים של פוסט־טראומה.[122]

גורמים אישיים

ילדים הסובלים מהפרעה נפשית אחרת, ובמיוחד חרדה או הפרעה במצב הרוח, נמצאים בסיכון מוגבר לפתח פוסט־טראומה.[121] ילדים ובני נוער הנוטים לחשוב על האירוע הטראומטי שהם עברו באופן חוזר ונשנה (רומינציה), עלולים להגביר את הסיכוי להתפתחות של פוסט־טראומה ולהקטין את הסיכוי שההפרעה תחלוף.[51]

גורמים משפחתיים

ילדים הגדלים במשפחות בתפקוד נמוך נמצאים בסיכון מוגבר לפתח פוסט־טראומה. כך גם ילדים שהוריהם סובלים מפוסט־טראומה או הפרעה נפשית אחרת.[121]

גורמים חברתיים

תמיכה חברתית מהווה גורם חוסן עבור ילדים, ולא רק עבור מבוגרים. התמיכה יכולה להגיע מההורים, ממורים ומחברים.[121]

טיפול

מטא אנליזה משנת 2019 העריכה את היעילות של מספר שיטות טיפול על סמך 32 ניסויים בילדים וצעירים.[123] שיטת הטיפול היעילה ביותר הייתה טיפול קוגניטיבי-התנהגותי ממוקד בטראומה, במיוחד בטיפול האישי ולא הקבוצתי. EMDR גם היא אפקטיבית, אך פחות. ייעוץ תומך לא היה אפקטיבי בהפחתה של תסמינים של פוסט־טראומה בילדים ובצעירים. פסיכותרפיית הורה-ילד, שחרור רגשי ומדיטציה היו גם יעילות וגם הראו תוצאות חיוביות, אך מכיוון שמעט מחקרים בדקו אותן, קשה לקבוע אם הן אכן מועילות.[123]

ברמה הקבוצתית והאישית, הטיפולים הפסיכולוגיים השכיחים לילדים הם טיפול קוגניטיבי-התנהגותי ממוקד בטראומה (אנ') והתערבות קוגניטיבית-התנהגותית לטראומה בבתי-ספר[124] (Cognitive-Behavioral Intervention for Trauma in Schools; CBITS).[125] שתי השיטות מראות תוצאות טובות להתמודדות עם טראומה של ילדים בבית ספר יסודי ותיכון.[124] יחד עם זאת, הם מתאימים במיוחד לילדים בוגרים (מעל גיל 11) עם סימנים של דיכאון, חרדה, נסיגה ופחות מתאימים לילדים צעירים יותר, או אלה עם הפרעת התנהגות.[124] גם טיפול מסוג EMDR יכול לסייע לילדים, נוער וצעירים. אולם, מכיוון שכמות המחקרים שנעשו על שיטה זו מצומצמת, ההמלצה המרכזית היא להשתמש בטיפול קוגניטיבי-התנהגותי ממוקד בטראומה.[126]

בבתי ספר מומלץ לפעול בשלוש רמות. ברמת בית הספר, מובילים תוכניות של פיתוח יכולות בקרב הצוות, ההורים והילדים.[127] אלה יכולים לכלול הכשרת הצוות במידע על טראומה והתמודדות, פיתוח כישורים חברתיים ורגשיים אצל הילדים. ברמת הכיתה או הקבוצה מעבירים פעילויות קבוצתיות לתלמידים הנמצאים בסיכון.[127] לדוגמה, טיפול קבוצתי התנהגותי-קוגניטיבי. ברמה האישית תומכים נקודתית בתלמידים שנפגעו באופן חמור מטראומה, לעיתים מחוץ לכותלי בית הספר.[127]

פוסט־טראומה צבאית

במחקר אמריקאי נמצא כי יותר ממחצית הלוחמים האמריקאים במלחמת וייטנאם סבלו מתסמינים קליניים. במלחמת עיראק, מוערך שבין 12 ל־20 אחוזים מהחיילים סבלו מהפרעת דחק פוסט־טראומטית.[128]

מניעה

לפני הלחימה

באימון לחיסון בפני לחצים (אנ'), המטרה היא לאמן חיילים על מנת להפחית את הסיכון שיפתחו פוסט־טראומה. בצה"ל התקיימו בעבר התנסויות בתוכניות אימון מסוג זה.[129]

לאחר לחימה

לאחר אירוע טראומתי, חיל הרפואה ממליץ למפקדים בצה"ל לקיים שיחת 'משאבים' קבוצתית עם החיילים, תוך התייעצות עם קב"ן היחידה.[130] שיחה זו כוללת כמה מרכיבים:

  1. מבוא - הצגה של מטרת השיחה וכלליה.
  2. שחזור - דיווח על עובדות ומחשבות שהיו במהלך האירוע (לא רגשות).
  3. אבחון כוחות - שיתוף ביחס למשאבים שסייעו להתמודדות בזמן האירוע ואחריו.
  4. ביטוי הערכה ומשמעות - מתן משמעות לאירוע ולהתמודדות של החיילים.
  5. מתן משימות להמשך - התייחסות פרקטית להמשך הפעילות.

מייד לאחר הופעת סימני חרדה

במקרים של סימני חרדה, משתמשים בצה"ל במודל יהלו"ם ותוכנית מג"ן (מגייס חוסן נפשי), הדומים בעקרונותיהם למודל מעש"ה.[131] מומלץ להפעיל את מודל יהלו"ם כאשר מזהים תגובה חריפה – רעד, נתק, בלבול, בדידות, חוסר אונים, הצפה רגשית ואף התמוטטות פיזית. אם מזהים תגובה כזו, מבצעים התערבות מיידית הנמשכת כדקה. ראשית, אם הנפגע נכנס לתנוחה מתגוננת (ראש בין הברכיים, תנוחת עובר על הרצפה, שכיבה) יש להושיבו. במהלך ההתערבות, יש להימנע משפה רגשית ולהשתמש בטון סמכותי ואסרטיבי, אך לא תוקפני. המודל מתמקד בביצוע השלבים הבאים:[132][133]:

  1. יצירת קשר - דרישה מהנפגע ליצירת קשר עין, דרישה מהנפגע לזהות את הדובר או לומר את שמו.
  2. הדגשת מחויבות - הבהרה שהנפגע אינו לבד ולא יישאר לבד.
  3. לברר עובדות - הצגת שאלות קצרות ממוקדות עובדות (ולא רגשות).
  4. וידוא סדר התרחשויות - תיאור במשפט בודד של האירוע שגרם לתגובה והדגשה שהאירוע הסתיים.
  5. מתן משימות - הטלת מטלה פשוטה ומיידית על הנפגע שנמצאת בתחום יכולתו (השב אש, סחוב פצוע, הבא ארגז תחמושת), או מטלה מסיחת דעת (ספור לאחור מ־100 בקפיצות של 7).

בשבועות שלאחר הלחימה

בשל המודעות הרבה לבריאות הנפש, חיילים ובני משפחותיהם חוששים מהתפתחות של פוסט־טראומה, ופונים לצבא בבקשה לקבל טיפול נפשי מניעתי. בחיל הרפואה ממליצים להשתמש בגישה פסיכו-חינוכית(אנ') ולהדגיש מספר עקרונות חשובים, שהמרכזי בהם הוא שלא רצוי להפנות לטיפול פסיכולוגי את כל מי שעבר טראומה.[134]

  • חרדה היא תגובה הישרדותית חשובה המסייעת לאדם להתמודד עם איומים.
  • במצבים לא נורמליים, כמו לחימה, כל תגובה היא נורמלית, גם אם היא לא מוכרת.
  • אנשים שונים מתמודדים אחרת עם מצב הדחק אליו הם נכנסו. אין דרך נכונה או שגויה.
  • לאדם יש יכולת טבעית להחלים ממצב הדחק בו הוא נמצא.
  • נדרש זמן עד שאירוע טראומתי יעובד ויתוייק במוח.
  • עבור רוב האנשים המצב ישתפר תוך כמה ימים.
  • חשוב להיות בקשר עם משפחה וחברים, לשתף במה שמתאים ולנסות ולחזור לשגרה.

מחקרים מראים שטיפול מניעתי לא מסייע למי שלא סובל מתסמיני חרדה גבוהים.[77] מומלץ לפנות לטיפול רק במקרים בהם ישנה הפרעת חרדה או תסמינים קיצוניים.

הדגמה של השימוש במציאות מדומה לטיפול בפוסט־טראומה על רקע צבאי

.

טיפול

הפרעת דחק חריפה

חיל הרפואה פיתח התערבות מודולרית למצוקה פוסט־טראומטית במהלך מלחמה.[135] הטיפול מתאים למי שמפגין תסמיני חרדה מוגברים, כמו במצב של הפרעת דחק חריפה. המודל בנוי ממספר מודולות:

  1. יצירת קשר - יוצרים קשר אישי עם המטופל, מעריכים את המצב, מתקפים את התגובות הרגשיות השונות שיכולות לעלות, משתמשים בגישה הפסיכו־חינוכית ומדברים על אסטרטגיות התמודדות כמו נשימה סרעפתית, טכניקות הרפייה והפעלה גופנית.
  2. דיסוציאציה - אם המטופל מראה סימנים של נתק או קיפאון, שואפים לעצור את הנתק ולהחזיר אותו לתפקוד. נעזרים בשיטת קרקוע בה מפעילים את חמשת החושים כדי להתמקד במה שקורה בעולם החיצון ולא במחשבות הפנימיות.
  3. נרטיב - מבקשים מהמטופל לספר מה היה במאורע בדגש על תהליכים שכליים. אם ההתערבות מתקיימת בשלב הקרוב לאירוע, לא מחייבים את המטופל לספר את הסיפור, אלא אם כן הוא רוצה בכך. לאחר שהמטופל מסיים לספר, מסכמים את הסיפור ומדגישים את ההווה והעתיד. את הסיכום עושים תוך מסגרו מחדש של האירוע בדרך חיובית ואופטימית לגבי יכולתו של המטופל להתמודד.
  4. שליטה ברגשות - נוקטים באסטרטגיות המתאימות למטופל להפחתת חרדה. למשל: הקצבת זמן לדאגה, הגדרה של זמן מוקצב במהלך היום לדאגה שרק במהלכו מציפים את הדאגות. מודולה זו משתמשת בעקרונות של הטיפול הקוגניטיבי.
  5. חשיפה (אנ') חיה - אם למטופל ישנו קושי לתפקד בסביבה בטוחה (לאחר סיום הלחימה), חושפים את המטופל למצבים מעוררי דחק אך בטוחים. למשל, קריאת כתבה על הלחימה, תורנות שמירה. מודולה זו משתמשת בעקרונות של הטיפול הבהייביוריסטי.
  6. טיפול קוגניטיבי - במודולה זו עובדים על מחשבות שליליות ומנסים לבחון את מידת התועלת והרציונליות שלהן.
  7. מניעת נפילה - במודולה זו עובדים עם המטופל על שימור השינויים החיוביים שחלו בעקבות הטיפול. בוחנים מה סייע בטיפול, מה מסייע לו בהתמודדות.

הפרעת דחק פוסט־טראומתית

אנשים הסובלים מפוסט־טראומה על רקע צבאי מפיקים תועלת נמוכה יותר מטיפול פסיכולוגי, בהשוואה לאנשים הסובלים מפוסט־טראומה מסיבות אחרות.[136] כלומר, מידת השיפור שלהם בעקבות הטיפול, נמוכה מהרגיל. בנוסף לכך, הם מראים גם שיעור רמיסיה נמוך יותר, כלומר מצבם משתפר פחות לאורך זמן.[136]

בשנת 2020 התפרסם מאמר סקירה על הטיפול בפוסט־טראומה צבאית בכתב העת היוקרתי JAMA.[7] לטענת החוקרים, קשה יותר לטפל בפוסט־טראומה על רקע צבאי, מכיוון שהחשיפה למצב הטראומתי עזה ומתמשכת, ומכיוון שהחיילים נוטים להיחשף לחוויות בעייתיות מבחינה מוסרית ולאובדנים. מחקרים שבחנו חיילים פעילים, מראים לעיתים תוצאות שונות מאלה שבדקו טיפולים בקרב האוכלוסייה הכללית או בקרב יוצאי צבא. מחקרים אלה מראים שעבור יוצאי צבא, אין הבדל באפקטיביות של כמה טכניקות טיפוליות: חשיפה מתמשכת, עיבוד קוגניטיבי, טיפול ממוקד הווה, סרטרלין ומדיטציה טרנסצנדנטלית. בכל המקרים האלה, רק 31% מהמטופלים החלימו או השתפרו. ברוב המקרים חל רק שיפור ללא החלמה, כלומר החיילים עדיין עמדו בקריטריונים של פוסט־טראומה גם לאחר הטיפול. היעדר ההבדלים בין השיטות הטיפוליות השונות מעלה את השאלה האם טיפול יעיל דורש חשיפה לאירוע הטראומתי או עיבוד קוגניטיבי שלו. עולה גם השאלה אם יש צורך להשתמש בשיטות דורשניות יותר (כמו חשיפה ממושכת ועיבוד קוגניטיבי) כאשר מתקבלות תוצאות דומות בשיטות דורשניות פחות כמו טיפול ממוקד הווה, סרטרלין ומדיטציה טרנסצנדנטלית. החוקרים הדגישו את הצורך להיות גמישים בשיטה הטיפולית, ולהחליף לשיטה אחרת אם אין תגובה חיובית.[7]

התמודדות

קיימות מספר דרכים לסייע לסובל מפוסט־טראומה להתמודדות מיטבית: אחת הדרכים היא הענקת תמיכה חברתית: עידוד הלומי הקרב להצטרף לקבוצות תמיכה בהן הלומי קרב אחרים משתפים בסיפורם הטראומטי ובכך משתפים ופורקים עול שהצטבר להם עם השנים מאז הטראומה.

דרכים נוספות להתנהל עם הפוסט־טראומה הן להתאמן, להיפגש עם אנשים שהם אוהבים ולעסוק בתחביבים שגורמים להם הנאה והרגשה טובה עם עצמם. באופן זה הם יכולים להרגיש שווים לסובבים אותם ובכך הם יחוו תחושה של הזדהות ושייכות לאותו מקום וחברה. הסביבה מזדהה ומבינה מהחוויה האישית את המצוקה שאותו בן אדם חווה ואולי היא יכולה להציע לו פתרונות יצירתיים להתמודדות עם הפרעה זו.[137]

דרך שנמצאה יעילה מאוד בסיוע לאותם הלומי הקרב היא הקשבה. ההרגשה שמקשיבים להם, הביטחון שיש מישהו שמבין אותם ונמצא שם בשבילם, בלי להכריח אותם לדבר אם הם לא מעוניינים, ובלי שמישהו יעצור בעדם כאשר הם בוחרים לשתף במצוקתם, עשויה לסייע לסובלים מפוסט־טראומה.[137]

בישראל קיימות מספר עמותות המסייעות לנפגעי פוסט־טראומה צבאיים כמו נט"ל.

שיקום בישראל

פרק זה טעון עריכה. אנא תרמו למכלול ועזרו לערוך אותו. הסיבה היא: נדרשת עריכה למניעת כפילות בנושא שיקום הלומי קרב בישראל.

בסוף שנת 2021, היו מוכרים כ-5700 נכי צה"ל שאובחנו עם הפרעה פוסט טראומטית בדרגות חומרה שונות. משנת 2016 ועד סוף ספטמבר 2021 הוגשו לאגף השיקום 3795 בקשות להכרה במצב נפשי. המספר הגדול ביותר היה בשנת 2017 שכלל 795 בקשות, ועד תחילת אוקטובר 2021 התקבלה החלטה רק ב-58 אחוזים מן הבקשות האלו והשאר נשארו ללא החלטה סופית.[151]

חוק הנכים (תגמולים ושיקום), התשי"ט–1959 [נוסח משולב], מאגד כיום בתוכו את כלל הזכויות המגיעות לנכי צה"ל וכן מפרט את תהליך ההכרה כנכה צה"ל. בשנת 2016 נוספה לחוק ההגדרה של נכות נפשית שמטרתה להקל על הלומי קרב לקבל הכרה ככאלה.[138]

בשנת 2017 התנהל דיון סוער בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת על הטיפול בהלומי קרב. ראש אגף השיקום במשרד הביטחון, תא"ל (מיל') חזי משיטה, טען כי האגף מטפל בכ־51 אלף נכי צה"ל, מהם 4,649 הסובלים מפוסט־טראומה, ומחצית מקבלים תגמולים ודמי קיום בהתאם לנכותם המוכרת. משיטה הוסיף כי האגף מודע לעומסים הקיימים, וכי מתקבלות בו כ־6,000 תביעות להכרה בכל סוגי הנכויות בשנה. עם זאת הדגיש כי כל עוד מתנהל הליך של בירור תביעה, התובע זכאי לטיפול בהתאם לפגיעה שבגינה הוא תובע באותו זמן ומקבל אותו. חלק מהנפגעים טענו שהנתונים שהציג משיטה לא שיקפו את המצב בשטח. מרום מליניאק, נכה צה"ל, אמר כי אנשים ממתינים בין שנתיים לשבע שנים מאז זוהו כהלומי קרב ועד ההכרה. לדבריו יש מי שמאיימים בהתאבדות משום שארבעה חודשים אינם מקבלים טיפול פסיכיאטרי או תרופות, כי האגף שלח לו הפניה לרופא אחר.[139][140]

איציק סעידיאן, הלום קרב שהצית את עצמו כמחאה על היחס כלפי הלומי קרב בישראל.

באוקטובר 2020 התפרסם דוח ועדת בן ראובן, שהוקמה על ידי מנכ"ל משרד הביטחון לשעבר, אודי אדם, ובראשה עמד האלוף במיל' איל בן ראובן, על מנת לבחון את תפקוד אגף השיקום. הוועדה מצאה ליקויים בהתנהלות האגף, בהם היעדר שקיפות, פגיעה בזכאויות שהולכת ומחריפה בשנים האחרונות ועוד, וקראה לביצוע רפורמה מקיפה באגף.

בשנת 2021 החלה מחאת נכי צה"ל, כאשר הצית את עצמו נכה צה"ל איציק סעידיאן מול משרדי אגף השיקום במשרדי הביטחון בפתח תקווה. הצעד שנקט סעידיאן עורר עניין בקרב נפגעי צה"ל ונכי צה"ל, ולאחר הפגנות רבות שלהם הוחלט במשרד הביטחון לערוך רפורמה מקיפה ("נפש אחת") באגף השיקום. הוחלט שיוקצה תקציב של 300 מיליון שקלים לשם מתן מענה מיידי לצורכי הטיפול והשיקום של נכי צה"ל ומערכת הביטחון. בעיקר הוחלט להתמקד בנפגעי פוסט־טראומה וליצור מנגנון שיסייע להם מיידית. המנגנון, כך הוחלט, יכלול הקמת בית מאזן; סיוע פסיכולוגי לבני משפחה; מסלולי הכשרה מקצועית; הפעלת קבוצות תמיכה; הסתייעות בכלבי שירות; סל טיפולים אלטרנטיביים; והפעלת מוקד טלפוני מקצועי וייעודי.[141]

לאחר מכן החלה התקדמות בנושא בזכות רפורמת "נפש אחת", חצי שנה לאחר שהוכרזה, הוכרו במדינה כ-750 נפגעי פוסט טראומה. במסגרת הרפורמה בוטלה בדיקת נתוני רקע של לפני הגיוס, בוטלה חובת הנוכחות של הנכים בוועדות הרפואיות, הוקמו מערכות מקוונות חדשות ואף מוקד מיוחד לטיפול בנפגעי פוסט טראומה שדרכו ניתן מענה.[152]

בישראל חיים הלומי קרב רבים המבקשים לקבל הכרה וסיוע מרשויות המדינה. הסיוע שרשויות המדינה מעניקות אינו תמיד מספק. לכן קמו עמותות רבות המנסות לספק תמיכה במקומות שבהם הסיוע של המדינה חסר.

מי שנפגע נפשית במהלך שירותן הצבאי עשוי לזכות להכרה כנכה צה"ל מטעם אגף השיקום במשרד הביטחון. הזכאות לתביעת זכויות נתונה למי שלקה בנכות בהתאם לחוק הנכים בתקופת שירותו הצבאי וכתוצאה ממנו, והיא מעניקה לנפגעים סיוע בתחומי רפואה, רווחה, דיור תעסוקה ועוד. מתן התגמולים תלוי באחוזי הנכות שנקבעו לנפגע. תהליך ההכרה כהלום קרב ומתן החלטה בעניינם הוא מורכב ועשוי לארוך זמן בשל הצורך לקבל חומר רפואי ועובדתי מגורמי חוץ וממוסדות שונים.

תביעות בגין פוסט־טראומה צבאית הן סבוכות יותר מפגיעות בגין חבלות גופניות. כאשר חייל נפגע בגופו, ניתן לראות את ההשפעות וגם לאמוד אותן באופן מדויק יחסית. אולם, במקרה של פוסט־טראומה, הנפש היא שנפגעת ואין פציעות גופניות שניתן לראות. נפגעי פוסט־טראומה שמעוניינים לקבל אחוזי נכות ממשרד הביטחון צריכים לעשות זאת בעזרת המצאת מסמכים רפואיים המעידים על פוסט־טראומה שאירע בעקבות הטראומה בשירות הצבאי. התסמינים של הלם קרב יכולים להתפתח מייד לאחר האירוע הטראומטי או שנים אחריו. ישנם לא מעט מקרים בהם חיילים לשעבר חווים טריגר שמחזיר אותם לאירוע טראומטי שאירע במהלך שירותם הצבאי. כתוצאה מהטריגר הזה, מתפתחת פוסט־טראומה שמלווה את הנפגע במשך זמן רב.[142][143][144]

נפגעי פוסט־טראומה הפונים לרשויות בבקשה שיכירו בהם נתקלים בתהליך בירוקרטי ארוך ומורכב, התהליך מורכב מכמה חלקים- הגשת בקשה לאגף השיקום ← איסוף מידע רפואי ועובדתי ← בדיקת יועצים רפואיים חיצוניים ← הגשת חוות דעת לקצין התגמולים על הקשר הסיבתי ← החלטה (הכרה או דחייה). תהליך זה המהווה עבורם מלחמה מתמדת ומכביד אף יותר על מצוקתם הנפשית.

עמותות העוסקות בפוסט טראומה צבאית

עמותת ''שמרו נפשם''- נוסדה בשנת 2021 על ידי ליאור לוי במטרה לספק מענה ועזרה לחיילים "השקופים" שחוזרים מהמלחמה. חברי העמותה מתנדבים על מנת לסייע ללוחמים הפצועים ולבני משפחותיהם, במהלך השיקום הפיזי, הנפשי והחברתי שעליהם לעבור. מטרת העמותה לתת בית טיפולי ומקום חם עבור נפגעי הפוסט טראומה על מנת לאפשר להם מקום לשיתוף ולתת להם כלים טיפוליים ומפגשי תמיכה קבוצתיים. בנוסף העמותה פועלת על מנת לשנות את החוק בישראל למען הלומי הקרב.[145]

עמותת ''trauma4good''- נוסדה בשנת 2018 על ידי אורן אור ביטון אשר התמודד בעצמו עם פוסט טראומה כתוצאה משירותו הצבאי. מטרת העמותה לסייע באופן מרוכז ומקצועי בכל היבטי הטיפול הנחוצים לנפגעי PTSD שלא מצליחים לשבור את מעגל ההפרעה ומתדרדרים עד כדי פשע, סמים, אשפוזים ומחשבות אובדניות. נכון לשנת 2024, בעמותה מטופלים כארבעה מאות תיקים על ידי 35 מתנדבים ו-10 אנשי מקצוע. בשנת 2023 קיבל מייסד העמותה אורן אור ביטון את אות הנשיא על עשייתו בעמותה והקדשת חיו למען עזרה להלומי קרב בישראל.[146]

בתרבות ובאומנות

ישנן דוגמאות רבות לאומנות שנוצרה בעקבות חוויות טראומטיות שונות. בישראל הופקו מגוון סרטים תעודיים בנושא, בעיקר כאלו העוסקים בתגובת קרב (הלם קרב) וההחלמה ממנו.

ראו גם

לקריאה נוספת

  • ג'ודית לואיס הרמן, טראומה והחלמה, עם עובד, 1992.
  • אבי בלייך ואלי זומר, בריאות הנפש בצל הטרור הניסיון הישראלי, הוצאת רמות, 2006.
  • יורם רבין, יוני לבני, פוסט־טראומה כהגנה במשפט פלילי, דין ודברים ה(1) 205 (2010)
  • עירית קינן, כאילו היא פצע נסתר: טראומת מלחמה בחברה הישראלית, עם עובד, 2012.
  • קדר נאט דוויודי (עורך), הפרעה פוסט טראומטית אצל ילדים ומתבגרים, אח, 2013.
  • פואה, עדנה ב.; נקש, ניצה; האמברי, אליזבת אן; רוטבאום, ברברה אולסוב; לוי, מיכאל, טיפול בהפרעה פוסט־טראומטית באמצעות חשיפה ממושכת (PE): עיבוד רגשי של חוויות טראומטיות, דיונון, 2014
  • ג'ודית א. כהן, אנתוני פ. מנרינו ואסתר דבלינגר, CBT ממוקד טראומה לטיפול בילדים ובנוער יישומים מעשיים, הוצאת אח, 2016
  • יעל להב וזהבה סולומון (עורכות), משחזור לזיכרון, טיפול בטראומה נפשית, רסלינג, 2019.
  • אדם צחי, להביט במאכלת: הלם קרב בקולנוע התיעודי בישראל 2020-1988, מכון בן-גוריון לחקר ישראל והציונות, 2023.

קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
ויקימילון ערך מילוני בוויקימילון: PTSD

עמותות וארגונים העוסקים בפוסט־טראומה

מאמרים

הסכתים וסרטונים

כתבות

הערות שוליים

  1. ^ הַלֶּמֶת במילון מונחים שונים ברפואה ב (תשע"ד), באתר האקדמיה ללשון העברית
  2. ^ 2.00 2.01 2.02 2.03 2.04 2.05 2.06 2.07 2.08 2.09 2.10 Causes - Post-traumatic stress disorder, nhs.uk, ‏2021-02-17 (באנגלית)
  3. ^ 3.0 3.1 Menachem Ben-Ezra, et al, Posttraumatic stress disorder (PTSD) and complex PTSD (CPTSD) as per ICD-11 proposals: A population study in Israel, Depression and Anxiety 35, 2018-03, עמ' 264–274 doi: 10.1002/da.22723
  4. ^ 4.0 4.1 4.2 4.3 Danny Horesh, Zahava Solomon, Giora Keinan, Tsachi Ein-Dor, The clinical picture of late-onset PTSD: A 20-year longitudinal study of Israeli war veterans, Psychiatry Research 208, 2013-08-15, עמ' 265–273 doi: 10.1016/j.psychres.2012.12.004
  5. ^ 5.0 5.1 עזרה ראשונה נפשית בשעת חירום - מעש"ה, באתר משרד הבריאות, ‏8 באוקטובר 2023
  6. ^ 6.0 6.1 6.2 6.3 6.4 6.5 6.6 6.7 Jessica L. Hamblen et al, A guide to guidelines for the treatment of posttraumatic stress disorder in adults: An update., Psychotherapy 56, 2019-09, עמ' 359–373 doi: 10.1037/pst0000231
  7. ^ 7.0 7.1 7.2 Maria M. Steenkamp, Brett T. Litz, Charles R. Marmar, First-line Psychotherapies for Military-Related PTSD, JAMA 323, 2020-02-18, עמ' 656 doi: 10.1001/jama.2019.20825
  8. ^ trauma, APA Dictionary of Psychology
  9. ^ vicarious traumatization, vicarious traumatization, APA dictionary of psychology
  10. ^ איתי גל, בעקבות המצב: כיצד תוכלו לסייע לנפגע חרדה?, באתר ynet, 12 במאי 2021
  11. ^ panic attack, APA dictionary of psychology
  12. ^ acute stress disorder (ASD), APA Dictionary of Psychology (באנגלית)
  13. ^ posttraumatic stress disorder, APA Dictionary of Psychology (באנגלית)
  14. ^ Chris R. Brewin, Complex post-traumatic stress disorder: a new diagnosis in ICD-11, BJPsych Advances 26, 2020-05, עמ' 145–152 doi: 10.1192/bja.2019.48
  15. ^ adjustment disorder, APA Dictionary of Psychology (באנגלית)
  16. ^ 16.00 16.01 16.02 16.03 16.04 16.05 16.06 16.07 16.08 16.09 Jeffrey Schein, et al, Prevalence of post-traumatic stress disorder in the United States: a systematic literature review, Current Medical Research and Opinion 37, 2021-12-02, עמ' 2151–2161 doi: 10.1080/03007995.2021.1978417
  17. ^ 17.0 17.1 17.2 17.3 Marylène Cloitre et al, ICD‐11 Posttraumatic Stress Disorder and Complex Posttraumatic Stress Disorder in the United States: A Population‐Based Study, Journal of Traumatic Stress 32, 2019-12, עמ' 833–842 doi: 10.1002/jts.22454
  18. ^ Jens-R. Henkelmann, et al, Anxiety, depression and post-traumatic stress disorder in refugees resettling in high-income countries: systematic review and meta-analysis, BJPsych Open 6, 2020-07, עמ' e68 doi: 10.1192/bjo.2020.54
  19. ^ Aron, Cindy Miller, et al., Post-traumatic stress disorder (PTSD) and other trauma-related mental disorders in elite athletes: a narrative review, British journal of sports medicine 53, 2019, עמ' 779-784
  20. ^ 20.0 20.1 20.2 Stevan E. Hobfoll, et al, The association of exposure, risk, and resiliency factors with PTSD among Jews and Arabs exposed to repeated acts of terrorism in Israel, Journal of Traumatic Stress 21, 2008-02, עמ' 9–21 doi: 10.1002/jts.20307
  21. ^ לילך שובל, ‏מחקר: "95% מנכי צה"ל הסובלים מפוסט-טראומה – נכים לצמיתות", באתר ישראל היום, 21 בנובמבר 2021
  22. ^ מחקר ראשון מסוגו בארץ בדק את שכיחותה של הפרעת דחק פוסט-טראומטית (PTSD) ותסמיניה בקרב לוחמי אש (כבאים) בישראל, באתר אינוברסיטת בן גוריון, ‏20 בפברואר 2017
  23. ^ Michal Finklestein, Zahava Solomon, Cumulative Trauma, PTSD and Dissociation Among Ethiopian Refugees in Israel, Journal of Trauma & Dissociation 10, 2009-01-30, עמ' 38–56 doi: 10.1080/15299730802485151
  24. ^ 24.0 24.1 הדר גיל-עד, מדיכאון ועד פוסט טראומה: שיעור הקשיים הנפשיים הוכפל במלחמה, באתר ynet, 6 בדצמבר 2023
  25. ^ Ye Zhang, et al, Sleep in posttraumatic stress disorder: A systematic review and meta-analysis of polysomnographic findings, Sleep Medicine Reviews 48, 2019-12-01, עמ' 101210 doi: 10.1016/j.smrv.2019.08.004
  26. ^ Reihaneh Ahmadi, et al, Insomnia and post-traumatic stress disorder: A meta-analysis on interrelated association (n = 57,618) and prevalence (n = 573,665), Neuroscience & Biobehavioral Reviews 141, 2022-10-01, עמ' 104850 doi: 10.1016/j.neubiorev.2022.104850
  27. ^ 27.0 27.1 27.2 Martha Schneider, Andreas Schwerdtfeger, Autonomic dysfunction in posttraumatic stress disorder indexed by heart rate variability: a meta-analysis, Psychological Medicine 50, 2020-09, עמ' 1937–1948 doi: 10.1017/S003329172000207X
  28. ^ Allison A. Campbell, Blair E. Wisco, Paul J. Silvia, Natalie G. Gay, Resting respiratory sinus arrhythmia and posttraumatic stress disorder: A meta-analysis, Biological Psychology 144, 2019-05, עמ' 125–135 doi: 10.1016/j.biopsycho.2019.02.005
  29. ^ עדנה ב' פואה, ניצה נקש, אליזבת א' האמברי, ברברה א' רוטבאום | תרגום: מיכאל לוי, טיפול בהפרעה פוסט טראומטית באמצעות חשיפה ממושכת (PE) עיבוד רגשי של חוויות טראומטיות, פרובק, 2014
  30. ^ VA.gov | Veterans Affairs, www.ptsd.va.gov (באנגלית)
  31. ^ Rolf J. Kleber, Trauma and Public Mental Health: A Focused Review, Frontiers in Psychiatry 10, 2019-06-25 doi: 10.3389/fpsyt.2019.00451
  32. ^ 32.0 32.1 Ronald C. Kessler et al, Trauma and PTSD in the WHO World Mental Health Surveys, European Journal of Psychotraumatology 8, 2017 doi: 10.1080/20008198.2017.1353383
  33. ^ Madeleine Benton, Amy Salter, Nicole Tape, Chris Wilkinson, Deborah Turnbull, Women’s psychosocial outcomes following an emergency caesarean section: A systematic literature review, BMC Pregnancy and Childbirth 19, 2019-12 doi: 10.1186/s12884-019-2687-7
  34. ^ אתר למנויים בלבד נועה לימונה, הרות אסון: הפוסט טראומה המושתקת של נשים שהריונן מסתיים באובדן, באתר הארץ, 9 בפברואר 2017
  35. ^ 35.0 35.1 35.2 35.3 35.4 35.5 35.6 35.7 Peter A. Coventry, et al, Psychological and pharmacological interventions for posttraumatic stress disorder and comorbid mental health problems following complex traumatic events: Systematic review and component network meta-analysis, PLOS Medicine 17, 2020-08-19, עמ' e1003262 doi: 10.1371/journal.pmed.1003262
  36. ^ Nina Ogińska-Bulik, Piotr Jerzy Gurowiec, Paulina Michalska, Edyta Kędra, Prevalence and predictors of secondary traumatic stress symptoms in health care professionals working with trauma victims: A cross-sectional study, PLOS ONE 16, 2021-02-23, עמ' e0247596 doi: 10.1371/journal.pone.0247596
  37. ^ Amit Pinchevski, Social media’s canaries: content moderators between digital labor and mediated trauma, Media, Culture & Society 45, 2023-01, עמ' 212–221 doi: 10.1177/01634437221122226
  38. ^ Center for Substance Abuse Treatment (US), Exhibit 1.3-4, DSM-5 Diagnostic Criteria for PTSD, www.ncbi.nlm.nih.gov, ‏2014 (באנגלית)
  39. ^ ירדן לוינסקי, חרדה בזמן משבר: 10 טיפים שיעזרו להירגע (ולהרגיע אחרים), באתר כללית, ‏11 באוקטובר 2023
  40. ^ המלצות לבית ולמשפחה להפגת הלחץ והחרדות בזמן המתיחות הבטחונית, באתר נט"ל
  41. ^ 41.0 41.1 Naomi Breslau, The Epidemiology of Trauma, PTSD, and Other Posttrauma Disorders, Trauma, Violence, & Abuse 10, 2009-07, עמ' 198–210 doi: 10.1177/1524838009334448
  42. ^ Matthew W. Gallagher, Laura J. Long, Colleen A. Phillips, Hope, optimism, self‐efficacy, and posttraumatic stress disorder: A meta‐analytic review of the protective effects of positive expectancies, Journal of Clinical Psychology 76, 2020-03, עמ' 329–355 doi: 10.1002/jclp.22882
  43. ^ Sarah‐Jane Winders, Orlagh Murphy, Kathy Looney, Gary O'Reilly, Self‐compassion, trauma, and posttraumatic stress disorder: A systematic review, Clinical Psychology & Psychotherapy 27, 2020-05, עמ' 300–329 doi: 10.1002/cpp.2429
  44. ^ Christopher R. DeCou, et al, On the Association Between Trauma-Related Shame and Symptoms of Psychopathology: A Meta-Analysis, Trauma, Violence, & Abuse 24, 2023-07, עמ' 1193–1201 doi: 10.1177/15248380211053617
  45. ^ Teresa López‐Castro, Tanya Saraiya, Kathryn Zumberg‐Smith, Naomi Dambreville, Association Between Shame and Posttraumatic Stress Disorder: A Meta‐Analysis, Journal of Traumatic Stress 32, 2019-08, עמ' 484–495 doi: 10.1002/jts.22411
  46. ^ 46.0 46.1 Harold G. Koenig, Nagy A. Youssef, Michelle Pearce, Assessment of Moral Injury in Veterans and Active Duty Military Personnel With PTSD: A Review, Frontiers in Psychiatry 10, 2019-06-28 doi: 10.3389/fpsyt.2019.00443
  47. ^ Yvette Z. Szabo et al, Rumination and posttraumatic stress symptoms in trauma-exposed adults: a systematic review and meta-analysis, Anxiety, Stress, & Coping 30, 2017-07-04, עמ' 396–414 doi: 10.1080/10615806.2017.1313835
  48. ^ Michelle L. Moulds et al, Rumination in posttraumatic stress disorder: A systematic review, Clinical Psychology Review 82, 2020-12-01, עמ' 101910 doi: 10.1016/j.cpr.2020.101910
  49. ^ Thomas Ehring, Silke Frank, Anke Ehlers, The Role of Rumination and Reduced Concreteness in the Maintenance of Posttraumatic Stress Disorder and Depression Following Trauma, Cognitive Therapy and Research 32, 2008-08, עמ' 488–506 doi: 10.1007/s10608-006-9089-7
  50. ^ Birgit Kleim, Anke Ehlers, Edward Glucksman, Early predictors of chronic post-traumatic stress disorder in assault survivors, Psychological Medicine 37, 2007-10, עמ' 1457–1467 doi: 10.1017/S0033291707001006
  51. ^ 51.0 51.1 Xiao Zhou, Xinchun Wu, The relationship between rumination, posttraumatic stress disorder, and posttraumatic growth among Chinese adolescents after earthquake: A longitudinal study, Journal of Affective Disorders 193, 2016-03-15, עמ' 242–248 doi: 10.1016/j.jad.2015.12.076
  52. ^ Philip Spinhoven et al, Trait rumination predicts onset of Post-Traumatic Stress Disorder through trauma-related cognitive appraisals: A 4-year longitudinal study, Behaviour Research and Therapy 71, 2015-08-01, עמ' 101–109 doi: 10.1016/j.brat.2015.06.004
  53. ^ J. Wild et al, A prospective study of pre-trauma risk factors for post-traumatic stress disorder and depression, Psychological Medicine 46, 2016-09, עמ' 2571–2582 doi: 10.1017/S0033291716000532
  54. ^ 54.0 54.1 Yabing Wang, Man Cheung Chung, Na Wang, Xiaoxiao Yu, Justin Kenardy, Social support and posttraumatic stress disorder: A meta-analysis of longitudinal studies, Clinical Psychology Review 85, 2021-04-01, עמ' 101998 doi: 10.1016/j.cpr.2021.101998
  55. ^ Alyson K. Zalta, et al, Examining moderators of the relationship between social support and self-reported PTSD symptoms: A meta-analysis., Psychological Bulletin 147, 2021-01, עמ' 33–54 doi: 10.1037/bul0000316
  56. ^ 56.0 56.1 56.2 Caroline M. Nievergelt, et al, International meta-analysis of PTSD genome-wide association studies identifies sex - and ancestry-specific genetic risk loci, Nature Communications 10, 2019-10-08 doi: 10.1038/s41467-019-12576-w
  57. ^ 57.0 57.1 57.2 Alicia K. Smith, et al, Epigenome-wide meta-analysis of PTSD across 10 military and civilian cohorts identifies methylation changes in AHRR, Nature Communications 11, 2020-11-24 doi: 10.1038/s41467-020-19615-x
  58. ^ Kathryn E. Speer, Stuart Semple, Nenad Naumovski, Nathan M. D'Cunha, Andrew J. McKune, HPA axis function and diurnal cortisol in post-traumatic stress disorder: A systematic review, Neurobiology of Stress 11, 2019-11-01, עמ' 100180 doi: 10.1016/j.ynstr.2019.100180
  59. ^ ד"ר לי שלו, על פחד, הכללה ואזעקות, באתר מדע גדול, בקטנה, ‏28 לנובמבר 2019
  60. ^ Sarah R. Lowe, et al, Posttraumatic stress disorder symptom trajectories within the first year following emergency department admissions: pooled results from the International Consortium to predict PTSD, Psychological Medicine 51, 2021-05, עמ' 1129–1139 doi: 10.1017/S0033291719004008
  61. ^ 61.0 61.1 61.2 Solomon, Zahava, Yuval Neria, Abraham Ohry, Mark Waysman, and Karni Ginzburg, PTSD among Israeli former prisoners of war and soldiers with combat stress reaction: a longitudinal study, American Journal of Psychiatry 151, 1994-04, עמ' 554–559 doi: 10.1176/ajp.151.4.554
  62. ^ Gadi Zerach, Mark Shevlin, Marylene Cloitre, Zahava Solomon, Complex posttraumatic stress disorder (CPTSD) following captivity: a 24-year longitudinal study, European Journal of Psychotraumatology 10, 2019-12-31 doi: 10.1080/20008198.2019.1616488
  63. ^ Hope Christie, Catherine Hamilton-Giachritsis, Filipa Alves-Costa, Mark Tomlinson, Sarah L. Halligan, The impact of parental posttraumatic stress disorder on parenting: a systematic review, European Journal of Psychotraumatology 10, 2019-12-31 doi: 10.1080/20008198.2018.1550345
  64. ^ David S. Krantz, Lisa M. Shank, Jeffrey L. Goodie, Post-traumatic stress disorder (PTSD) as a systemic disorder: Pathways to cardiovascular disease., Health Psychology 41, 2022-10, עמ' 651–662 doi: 10.1037/hea0001127
  65. ^ Juan-Juan Yang, Wei Jiang, Immune biomarkers alterations in post-traumatic stress disorder: A systematic review and meta-analysis, Journal of Affective Disorders 268, 2020-05-01, עמ' 39–46 doi: 10.1016/j.jad.2020.02.044
  66. ^ Sage E. Hawn, Shannon E. Cusack, Ananda B. Amstadter, A Systematic Review of the Self‐Medication Hypothesis in the Context of Posttraumatic Stress Disorder and Comorbid Problematic Alcohol Use, Journal of Traumatic Stress 33, 2020-10, עמ' 699–708 doi: 10.1002/jts.22521
  67. ^ Kristin W. Samuelson, Post-traumatic stress disorder and declarative memory functioning: a review, Dialogues in Clinical Neuroscience 13, 2011-09-30, עמ' 346–351 doi: 10.31887/DCNS.2011.13.2/ksamuelson
  68. ^ Mia Maria Günak, Jo Billings, Emily Carratu, Natalie L. Marchant, Graziella Favarato, Vasiliki Orgeta, Post-traumatic stress disorder as a risk factor for dementia: systematic review and meta-analysis, The British Journal of Psychiatry 217, 2020-11, עמ' 600–608 doi: 10.1192/bjp.2020.150
  69. ^ Maria Panagioti, Patricia Gooding, Nicholas Tarrier, Post-traumatic stress disorder and suicidal behavior: A narrative review, Clinical Psychology Review 29, 2009-08, עמ' 471–482 doi: 10.1016/j.cpr.2009.05.001
  70. ^ Ryan Holliday et al, Posttraumatic Stress Disorder, Suicidal Ideation, and Suicidal Self-Directed Violence Among U.S. Military Personnel and Veterans: A Systematic Review of the Literature From 2010 to 2018, Frontiers in Psychology 11, 2020-08-26 doi: 10.3389/fpsyg.2020.01998
  71. ^ 71.0 71.1 71.2 71.3 Sally Maitlis, Posttraumatic Growth at Work, Annual Review of Organizational Psychology and Organizational Behavior 7, 2020-01-21, עמ' 395–419 doi: 10.1146/annurev-orgpsych-012119-044932
  72. ^ Eranda Jayawickreme et al, Post‐traumatic growth as positive personality change: Challenges, opportunities, and recommendations, Journal of Personality 89, 2021-02, עמ' 145–165 doi: 10.1111/jopy.12591
  73. ^ משרד הבריאות אימץ את מודל מעש"ה, באתר המכללה האקדמית תל־חי
  74. ^ מודל מעש״ה, באתר ICFR - המרכז הבינלאומי לחוסן תפקודי
  75. ^ משרד הבריאות ומכללת תל חי - הנחיות לעזרה ראשונה נפשית, נבדק ב-2023-10-09
  76. ^ Federico Bertolini et al, Early pharmacological interventions for universal prevention of post-traumatic stress disorder (PTSD), Cochrane Database of Systematic Reviews 2022, 2022-02-10 doi: 10.1002/14651858.CD013443.pub2
  77. ^ 77.0 77.1 77.2 Neil P. Roberts, Neil J. Kitchiner, Justin Kenardy, Catrin E. Lewis, Jonathan I. Bisson, Early psychological intervention following recent trauma: A systematic review and meta-analysis, European Journal of Psychotraumatology 10, 2019-12-31 doi: 10.1080/20008198.2019.1695486
  78. ^ 78.0 78.1 78.2 Jonathan I. Bisson et al, Preventing the onset of post traumatic stress disorder, Clinical Psychology Review 86, 2021-06, עמ' 102004 doi: 10.1016/j.cpr.2021.102004
  79. ^ 79.0 79.1 79.2 79.3 Arieh Y. Shalev, Prevention of Posttraumatic Stress Disorder by Early Treatment: Results From the Jerusalem Trauma Outreach and Prevention Study, Archives of General Psychiatry 69, 2012-02-01, עמ' 166 doi: 10.1001/archgenpsychiatry.2011.127
  80. ^ צבי פישל, כולנו נחשפנו לזוועות, אבל לא כולנו נזדקק לטיפול נפשי, באתר ynet, 24 באוקטובר 2023
  81. ^ 81.0 81.1 רחל ארצמן, קבוצות דיבוב לנפגעי טרור
  82. ^ תמר רותם, חלון ההזדמנויות של נפגעי ההלם, באתר הארץ, 5 באוגוסט 2002
  83. ^ Philippe Vignaud, Layla Lavallé, Jérôme Brunelin, Nathalie Prieto, Are psychological debriefing groups after a potential traumatic event suitable to prevent the symptoms of PTSD?, Psychiatry Research 311, 2022-05, עמ' 114503 doi: 10.1016/j.psychres.2022.114503
  84. ^ Arnold AP van Emmerik, Jan H Kamphuis, Alexander M Hulsbosch, Paul MG Emmelkamp, Single session debriefing after psychological trauma: a meta-analysis, The Lancet 360, 2002-09, עמ' 766–771 doi: 10.1016/S0140-6736(02)09897-5
  85. ^ 85.0 85.1 85.2 Suzanna C. Rose et al, Psychological debriefing for preventing post traumatic stress disorder (PTSD), Cochrane Library, ‏22 באפריל 2002
  86. ^ Psychological Debriefing for Post-Traumatic Stress Disorder | Society of Clinical Psychology, ‏2014-08-19 (באנגלית אמריקאית)
  87. ^ Algorithms, psychopharm.mobi
  88. ^ Laura A. Bajor, Charmi Balsara, David N. Osser, An evidence-based approach to psychopharmacology for posttraumatic stress disorder (PTSD) - 2022 update, Psychiatry Research 317, 2022-11, עמ' 114840 doi: 10.1016/j.psychres.2022.114840
  89. ^ 89.0 89.1 Jasmin Merz, Guido Schwarzer, Heike Gerger, Comparative Efficacy and Acceptability of Pharmacological, Psychotherapeutic, and Combination Treatments in Adults With Posttraumatic Stress Disorder: A Network Meta-analysis, JAMA Psychiatry 76, 2019-09-01, עמ' 904 doi: 10.1001/jamapsychiatry.2019.0951
  90. ^ Anna E. Kirkland et al, A scoping review of the use of cannabidiol in psychiatric disorders, Psychiatry Research 308, 2022-02, עמ' 114347 doi: 10.1016/j.psychres.2021.114347
  91. ^ Nicola Black et al, Correction to Lancet Psychiatry 2019; 6: 995–1010, The Lancet Psychiatry 7, 2020-01, עמ' e3 doi: 10.1016/S2215-0366(19)30491-2
  92. ^ Corneliu N. Stanciu, Mary F. Brunette, Nikhil Teja, Alan J. Budney, Evidence for Use of Cannabinoids in Mood Disorders, Anxiety Disorders, and PTSD: A Systematic Review, Psychiatric Services 72, 2021-04-01, עמ' 429–436 doi: 10.1176/appi.ps.202000189
  93. ^ 93.0 93.1 Laura Orsolini, Stefania Chiappini, Umberto Volpe, Domenico De Berardis, Roberto Latini, Gabriele Papanti, John Corkery, Use of Medicinal Cannabis and Synthetic Cannabinoids in Post-Traumatic Stress Disorder (PTSD): A Systematic Review, Medicina 55, 2019-08-23, עמ' 525 doi: 10.3390/medicina55090525
  94. ^ Stefania Bonaccorso et al, Cannabidiol (CBD) use in psychiatric disorders: A systematic review, NeuroToxicology 74, 2019-09, עמ' 282–298 doi: 10.1016/j.neuro.2019.08.002
  95. ^ Jane Metrik et al, Cannabis use and posttraumatic stress disorder: prospective evidence from a longitudinal study of veterans, Psychological Medicine 52, 2022-02, עמ' 446–456 doi: 10.1017/S003329172000197X
  96. ^ Erwin Krediet et al, Reviewing the Potential of Psychedelics for the Treatment of PTSD, International Journal of Neuropsychopharmacology 23, 2020-06-24, עמ' 385–400 doi: 10.1093/ijnp/pyaa018
  97. ^ Jennifer M. Mitchell et al, MDMA-assisted therapy for severe PTSD: a randomized, double-blind, placebo-controlled phase 3 study, Nature Medicine 27, 2021-06, עמ' 1025–1033 doi: 10.1038/s41591-021-01336-3
  98. ^ Jessica E. Lambert, Omar M. Alhassoon, Trauma-focused therapy for refugees: Meta-analytic findings., Journal of Counseling Psychology 62, 2015, עמ' 28–37 doi: 10.1037/cou0000048
  99. ^ cognitive behavior therapy (CBT), APA Dictionary of Psychology
  100. ^ Nickolas D. Frost, Kevin M. Laska, Bruce E. Wampold, The Evidence for Present‐Centered Therapy as a Treatment for Posttraumatic Stress Disorder, Journal of Traumatic Stress 27, 2014-02, עמ' 1–8 doi: 10.1002/jts.21881
  101. ^ eye-movement desensitization and reprocessing (EMDR), APA Dictionary of Psychology
  102. ^ transcendental meditation (TM), APA Dictionary of Psychology
  103. ^ self-help, APA Dictionary of Psychology
  104. ^ self-help group, ‏APA Dictionary of Psychology
  105. ^ support group, APA Dictionary of Psychology
  106. ^ 106.0 106.1 106.2 106.3 Ifigeneia Mavranezouli, Odette Megnin-Viggars, Caitlin Daly, Sofia Dias, Nicky J. Welton, Sarah Stockton, Gita Bhutani, Nick Grey, Jonathan Leach, Neil Greenberg, Cornelius Katona, Sharif El-Leithy, Stephen Pilling, Psychological treatments for post-traumatic stress disorder in adults: a network meta-analysis, Psychological Medicine 50, 2020-03, עמ' 542–555 doi: 10.1017/S0033291720000070
  107. ^ 107.0 107.1 107.2 Catrin Lewis, Neil P. Roberts, Martin Andrew, Elise Starling, Jonathan I. Bisson, Psychological therapies for post-traumatic stress disorder in adults: systematic review and meta-analysis, European Journal of Psychotraumatology 11, 2020-12-31 doi: 10.1080/20008198.2020.1729633
  108. ^ 108.0 108.1 Catrin Lewis, Neil P. Roberts, Samuel Gibson, Jonathan I. Bisson, Dropout from psychological therapies for post-traumatic stress disorder (PTSD) in adults: systematic review and meta-analysis, European Journal of Psychotraumatology 11, 2020-12-31 doi: 10.1080/20008198.2019.1709709
  109. ^ 109.0 109.1 Lily A. Brown, Gina M. Belli, Anu Asnaani, Edna B. Foa, A Review of the Role of Negative Cognitions About Oneself, Others, and the World in the Treatment of PTSD, Cognitive Therapy and Research 43, 2019-02, עמ' 143–173 doi: 10.1007/s10608-018-9938-1
  110. ^ 110.0 110.1 110.2 110.3 110.4 110.5 Nicole J. Hegberg, Jasmeet P. Hayes, Scott M. Hayes, Exercise Intervention in PTSD: A Narrative Review and Rationale for Implementation, Frontiers in Psychiatry 10, 2019-03-21 doi: 10.3389/fpsyt.2019.00133
  111. ^ Patricia Cirillo, Alexandra K. Gold, Antonio E. Nardi, Ana C. Ornelas, Andrew A. Nierenberg, Joan Camprodon, Gustavo Kinrys, Transcranial magnetic stimulation in anxiety and trauma‐related disorders: A systematic review and meta‐analysis, Brain and Behavior 9, 2019-06 doi: 10.1002/brb3.1284
  112. ^ Christopher R. DeJesus, Stephanie L. Trendel, Denise M. Sloan, A systematic review of written exposure therapy for the treatment of posttraumatic stress symptoms., Psychological Trauma: Theory, Research, Practice, and Policy, 2024-02-15 doi: 10.1037/tra0001659
  113. ^ 113.0 113.1 L. V. Eshuis, M. J. van Gelderen, M. van Zuiden, M. J. Nijdam, E. Vermetten, M. Olff, A. Bakker, Efficacy of immersive PTSD treatments: A systematic review of virtual and augmented reality exposure therapy and a meta-analysis of virtual reality exposure therapy, Journal of Psychiatric Research 143, 2021-11-01, עמ' 516–527 doi: 10.1016/j.jpsychires.2020.11.030
  114. ^ Wenrui Deng, et al, The efficacy of virtual reality exposure therapy for PTSD symptoms: A systematic review and meta-analysis, Journal of Affective Disorders 257, 2019-10-01, עמ' 698–709 doi: 10.1016/j.jad.2019.07.086
  115. ^ Thanos Karatzias, et al, Evidence of distinct profiles of Posttraumatic Stress Disorder (PTSD) and Complex Posttraumatic Stress Disorder (CPTSD) based on the new ICD-11 Trauma Questionnaire (ICD-TQ), Journal of Affective Disorders Volume 207, 2017, עמ' 181-187
  116. ^ 116.0 116.1 Thanos Karatzias, et al, Psychological interventions for ICD-11 complex PTSD symptoms: systematic review and meta-analysis, Psychological Medicine 49, 2019-08, עמ' 1761–1775 doi: 10.1017/S0033291719000436
  117. ^ 117.0 117.1 117.2 117.3 Jessica Hamblen and Erin Barnett, PTSD in Children and Adolescents, National Center for PTSD (באנגלית)
  118. ^ CDC, Post-traumatic Stress Disorder in Children | CDC, Centers for Disease Control and Prevention, ‏2023-07-26 (באנגלית אמריקאית)
  119. ^ Eva Alisic et al, Rates of post-traumatic stress disorder in trauma-exposed children and adolescents: meta-analysis, British Journal of Psychiatry 204, 2014-05, עמ' 335–340 doi: 10.1192/bjp.bp.113.131227
  120. ^ Mally Shechory Bitton, Avital Laufer, Children's emotional and behavioral problems in the shadow of terrorism: The case of Israel, Children and Youth Services Review 86, 2018-02-01, עמ' 302–307 doi: 10.1016/j.childyouth.2018.01.042
  121. ^ 121.0 121.1 121.2 121.3 121.4 Katie McLaughlin et al, Posttraumatic stress disorder in children and adolescents: Epidemiology, clinical features, assessment, and diagnosis, UpToDate, ‏14 בסמפטמבר 2023
  122. ^ Avital Laufer, Zahava Solomon, Gender Differences in PTSD in Israeli Youth Exposed to Terror Attacks, Journal of Interpersonal Violence 24, 2009-06, עמ' 959–976 doi: 10.1177/0886260508319367
  123. ^ 123.0 123.1 Ifigeneia Mavranezouli et al, Research Review: Psychological and psychosocial treatments for children and young people with post‐traumatic stress disorder: a network meta‐analysis, Journal of Child Psychology and Psychiatry 61, 2020-01, עמ' 18–29 doi: 10.1111/jcpp.13094
  124. ^ 124.0 124.1 124.2 Lisa H. Jaycox et al, Cognitive Behavioral Intervention for Trauma in Schools, Journal of Applied School Psychology 28, 2012-07, עמ' 239–255 doi: 10.1080/15377903.2012.695766
  125. ^ Todd I. Herrenkohl, Sunghyun Hong, Bethany Verbrugge, Trauma‐Informed Programs Based in Schools: Linking Concepts to Practices and Assessing the Evidence, American Journal of Community Psychology 64, 2019-12, עמ' 373–388 doi: 10.1002/ajcp.12362
  126. ^ Rayanne John-Baptiste Bastien et al, The effectiveness of psychological interventions for post-traumatic stress disorder in children, adolescents and young adults: a systematic review and meta-analysis, Psychological Medicine 50, 2020-07, עמ' 1598–1612 doi: 10.1017/S0033291720002007
  127. ^ 127.0 127.1 127.2 Kaitlin Fondren et al, Buffering the effects of childhood trauma within the school setting: A systematic review of trauma-informed and trauma-responsive interventions among trauma-affected youth, Children and Youth Services Review 109, 2020-02-01, עמ' 104691 doi: 10.1016/j.childyouth.2019.104691
  128. ^ What is PTSD: How common is PTSD?, PTSD website of the Nebraska Department of Veterans’ Affairs (אורכב בארכיון האינטרנט)
  129. ^ לילך שובל, מיטל יסעור בית-אור, צה"ל מציג: תוכנה נגד הלם קרב, באתר www.israelhayom.co.il
  130. ^ חיל הרפואה, שיחת משאבים
  131. ^ Vlad Svetlitzky, Moshe Farchi, Ariel Ben Yehuda, Amanda R. Start, Ofir Levi, Amy B. Adler, YaHaLOM training in the military: Assessing knowledge, confidence, and stigma., Psychological Services 17, 2020-05, עמ' 151–159 doi: 10.1037/ser0000360
  132. ^ חיל הרפואה, מג"ן ללוחם ולתומך הלחימה - חרבות ברזל
  133. ^ סרטון הדרכה צה"לי לזיהוי ותגובה מיידית לתגובת הלם
  134. ^ חיל הרפואה, טראומה מפוסט טראומה
  135. ^ פרידמן, ש', ושובל־צוקרמן, י', התערבות מודולרית למצוקה פוסט־טראומטית במהלך מלחמה. פרוטוקול לקב"ן בחרבות ברזל
  136. ^ 136.0 136.1 Casey L. Straud, Jedidiah Siev, Stephen Messer, Alyson K. Zalta, Examining military population and trauma type as moderators of treatment outcome for first-line psychotherapies for PTSD: A meta-analysis, Journal of Anxiety Disorders 67, 2019-10-01, עמ' 102133 doi: 10.1016/j.janxdis.2019.102133
  137. ^ 137.0 137.1 6 דרכים בהן תוכלו לסייע לסובלים מפוסט טראומה, באתר בטיפולנט | פורטל לשירותים פסיכולוגיים בישראל
  138. ^ יונתן קהלני, הדס כהן, עדי לביא, תמרה פאפו וגל חנאי, סיוע להלומי קרב, באתר עומק
  139. ^ דיון סוער בוועדת החוץ והביטחון על הטיפול בהלומי קרב, באתר אתרהכנסת
  140. ^ פרוטוקול מס' 189 מישיבת ועדת החוץ והביטחון, באתר הכנסת, ‏11 ביולי 2017
  141. ^ אריאל כהנא, ‏הרפורמה באגף השיקום: הושגו הסכמות בין משרדי הביטחון והאוצר לנכי צה"ל, באתר ישראל היום, 6 במאי 2021
  142. ^ דני זקן, ‏"אגף השיקום נלחם בנכים במקום לשקם אותם": כך נופלים נכי צה"ל שוב ושוב בין הכיסאות, באתר גלובס, 18 באפריל 2021
  143. ^ סוגיית הטיפול בנפגעי הלם קרב חזרה לכנסת, באתר www.pnz.co.il
  144. ^ אילנה שטוטלנד, ‏"מצב של הלם קרב הוא מכנה ישראלי משותף וצריך לתת עליו את הדעת", באתר מעריב אונליין, 19 באפריל 2021
  145. ^ ארכיון פעילות העמותה, באתר שמרו נפשם - PTSD
  146. ^ trauma4good – טראומה פור גוד – העמותה למען נפגעי פוסט טראומה


טראומה נפשית
מצבי טראומה סכנת חיים • אלימות • התעללות • מלחמה • טרור • קרב • תאונת דרכים • טראומה גופנית • שכול • שוד • אסון טבע • שרפה • הגירה
מאפייני טראומה מצוקה נפשית • חרדה • פחד • דאגה • בכי • חוסר אונים • אימה • תבהלה • עוררות • טריגר • הימנעות • התמודדות ממוקדת הימנעות • רומינציה • מחשבות פולשניות • מחשבות אילו • אשמת שורדים • האשמה עצמית (אנ') • האשמה (אנ') • אשמה (רגש)
תגובת דחק דחק • תגובת הילחם או ברח • מערכת העצבים הסימפתטית • ציר ה-HPA • עומס אלוסטטי
הפרעות הפרעות הקשורות לטראומה וגורמי דחק • נפגע חרדה • הפרעת דחק חריפה • הפרעת דחק פוסט-טראומטית • הפרעה פוסט-טראומטית מורכבת • טראומה משנית • הפרעת הסתגלות • הפרעת חרדה • התקף חרדה • ביעותי לילה • נדודי שינה • דיסוציאציה • פלשבק • הפרעת דה-פרסונליזציה • הפרעת דה-ריאליזציה
גורמי חוסן חוסן נפשי • רשת חברתית • דתיות • מודל רגישות-דחק • מודלים של תורשה, סביבה והתפתחות • סטטוס חברתי • שונות של קצב הלב (אנ')
התמודדות התמודדות • מודל מעש"ה • תמיכה חברתית • עזרה עצמית • פעילות גופנית • טכניקות הרפיה • מדיטציה טרנסצנדנטלית • קבוצת תמיכה • הסחת דעת • אסקפיזם • צמיחה פוסט-טראומטית
תרופות תרופות נוגדות דיכאון • סרטרלין • פרוקסטין • ונלפקסין • פלואוקסטין • קנאביס
טיפול נפשי קבוצת תמיכה • טיפול קוגניטיבי-התנהגותי • טיפול קוגניטיבי-התנהגותי ממוקד בטראומה (אנ') • תרפיית עיבוד קוגניטיבי (אנ') • EMDR • תרפיית חשיפה ממושכת
עמותות ער"ן • נט"ל



הבהרה: המידע במכלול נועד להעשרה בלבד ואינו מהווה יעוץ רפואי.

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

38481207הפרעת דחק פוסט-טראומטית

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=הפרעת_דחק_פוסט-טראומטית&oldid=2568251"