נבואה

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
(הופנה מהדף נביא (יהדות))
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

נבואה היא מצב בו האדם נדבק באלוקים בתכלית הדבקות ששייכת בעולם הזה[1]. אחד מתוצאות מצב זה הוא שהאדם משיג את התגלות כבוד ה' אליו, ולהשגה זו קוראים נבואה. לעיתים הנביא מצוה למסור את נבואתו לאנשים אחרים.

הנבואה צריכה הכנה רבה, ובמהלך הדורות נכתבו פירושים רבים למהות הנבואה ודרכי השגתה על ידי הראשונים והאחרונים[2].

הנבואה נהגה בעולם מאז בריאתו, ועד ימי בית שני. אחרוני הנביאים הם חגי זכריה ומלאכי. הנביאים הבטיחו שלעתיד לבוא תחזור הנבואה[3]. הרמב"ם באגרת תימן כותב על פי מסורת שבידיו מאבותיו, כי השנה המדויקת לחזרת הנבואה היא שנת ד'תתקע"ו.

הנביאים התנבאו על אחרית טובה לעם ישראל ועל התגלות מלכות ה' לעתיד לבוא. מקצת נבואות התקיימו באופן חלקי בבית שני, ורובן יתקיימו לעתיד לבוא[4].

מיסודות הדת להאמין "שכל דברי נביאים אמת" ודבר מדבריהם לא ישוב ריקם.

מהות הנבואה

יש נביא המקבל נבואה לעצמו להוסיף בידיעתו והשגתו האלוקית (ושמו העיקרי הוא "חוזה" או "רואה" ולא נביא[5]), ויש נביא הנשלח מאת ה' לאנשי עיר או מדינה למנוע אותם ממעשים רעים או להודיע להם העתיד (והוא הנקרא "נביא" שפירושו דובר ומטיף[6]) ולשם כך נמסר לו אות או מופת לאמת את שליחותו[7].

החזון איש כתב:"מהסודות שנתגלו לבני אדם כי יש כח לבן אדם לעדן נפשו ולזכך דעתו בהכרת בוראו יתברך, עד ששורה עליו רוח מרומם והרגשה עילאה, ואז משפיע עליו הבורא ית' מעין קשר בינו ובין בוראו, והוא ראוי לשמוע צוואות מפי עליון כאשר שומע איש שפת רעהו, ומדריגה זו אנו קורין אותה נבואה. אין אנו יודעים את איכות הקול הנבואי, אבל עלינו לצייר במחשבתנו לפי הקול הידוע לנו ולפי שמיעת האוזן הידוע לנו ככתוב.

ואמנם אין לייחס לבורא יתברך שפה מדברת בשפת בני אדם אבל הקול הוא נברא לשעה זו להרגיש את אוזן הנביא, ולפעמים באה הנבואה בלב האדם ומצטייר בלבו כל מה שהעיר הבורא את רוחו ונפשו לעשות את אשר ציווהו ה', או לדבר למי שנצטווה להגיד נבואתו"[8].

הנביאים בישראל

חז"ל מנו מ"ח נביאים ונביאות בישראל. אך הוסיפו כי היו נביאים כפלים כיוצאי מצרים אלא שנבואתם לא הוצרכה לדורות ולכן לא נכתבה[9].

הנביאים המפורסמים הם שמואל הנביא הנקרא רבן של נביאים[10], ישעיהו שהתנבא רוב הישועות והנחמות לעם ישראל[11], ירמיהו שהתנבא על החורבן המר, ויחזקאל שהתנבא ביד חזקה על החפצים להתבולל בבבל[12]. ועל הבית השלישי[13].

רוב הנביאים התנבאו בירושלים מקום השראת השכינה[14]. חז"ל מספרים [15] שיונה בן אמיתי לא היה נביא עד שעלה לרגל לבית המקדש ובשמחת בית השואבה קבל נבואה פתאומית, לכן ברח דרך נמל יפו ולא דרך נמל עכו הסמוכה לעיר מגוריו.

תפקיד הנביא

משה רבינו הוא לבדו נקרא "נביא המצוות"[16], ומיסודות תורת משה שהיא חוקה העומדת לדורות עולם ולא תהא מוחלפת, כמו שנאמר:"והנגלות לנו ולבנינו עד עולם לעשות את כל דברי התורה הזאת"[17] לפיכך אין כל נביא מישראל או מאומות העולם רשאי לחדש דבר בתורה, להוסיף או לגרוע מצוה, או לפרש בה פירוש שלא נשמע ממשה, קל וחומר לנבא על בטולה ולחדש דת אחרת[18].

תפקיד הנביא הוא לצוות ולהזהיר על דברי התורה בשם ה', וכן לתת הוראות בדבר הרשות. הנביא רשאי להורות לעבור על אחת המצוות כהוראת שעה לצורך תיקון הדור[19] מלבד בעבודה זרה[20].

מוסר הנביאים

הנביאים היו מוסרי התורה בישראל ומלמדי מצוותיה[21]. תפקיד הנביאים במסירת התורה התבטא:

  • ללמד בשם ה' את הרוח והאידיאל הכללי של התורה והמצוות. הנביאים לא התמקדו במצוות פרטיות, אלא העמידו את התורה על יסודות וכללים של חסד ואמת משפט וצדקה, הכוללים את המצוות שבין אדם למקום ובין אדם לחבירו.

אמרו חז"ל:”"תרי"ג מצוות נאמרו לו למשה בסיני. בא דוד והעמידן על אחת עשרה... בא ישעיהו והעמידן על שש... בא מיכה והעמידן על שלש... בא חבקוק והעמידן על אחת".” (תלמוד בבלי, מסכת מכות, דף כ"ד עמוד א') גם משה רבינו במוסריו בספר משנה תורה, מעמיד את התורה על כללים בבחינת "כל התורה על רגל אחת". כגון: ”"ועתה ישראל מה ה' אלוקיך שואל מעמך, כי אם ליראה את ה' אלוקיך, ללכת בכל דרכיו ולאהבה אותו, ולעבוד את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך"” (ספר דברים, פרק י', פסוק י"ב). או:”"ועשית הישר והטוב בעיני ה' אלוקיך"” (ספר דברים, פרק ו', פסוק י"ח).

  • בהתאם לכך הורו הנביאים כיצד להבין מן המצוות את מטרת רצון ה', לעשות הטוב בעיניו לפנים משורת הדין[22] ומתוך רצון הלב[23]. הנביאים תיארו את מידותיו של בורא עולם בהנהגתו בעולמו, שכבר נאמרו על ידי משה בתורה, כדי להורות את קיום "והלכת בדרכיו"[24].

אף את רוח המצוות המעשיות הסבירו הנביאים. כך למשל מתאר ישעיהו את שמירת השבת הרצויה לא רק כיום של שביתה ממלאכה פיזית, אלא כיום של שביתה מכל עיסוק של חול, יום של מנוחה וקדושה כבוד ועונג: ”"אם תשיב משבת רגלך עשות חפציך ביום קדשי, וקראת לשבת עונג לקדוש ה' מכובד, וכבדתו מעשות דרכיך ממצוא חפצך ודבר דבר".” (ספר ישעיהו, פרק נ"ח, פסוק י"ג).

את מצות צדקה הוא מסביר לא רק בנתינה ממונית גרידא, אלא בהשתתפות עם העני ונתינת עין ולב לטובתו:

”"הלא פרוס לרעב לחמך ועניים מרודים תביא בית, כי תראה ערום וכיסיתו ומבשרך לא תתעלם... ותפק לרעב נפשך ונפש נענה תשביע"” (ספר ישעיהו, פרק נ"ח, פסוק ז').

  • הנביאים הוכיחו במוסרם על הטעון חיזוק ושיפור לפי השעה במצב הרוחני של הדור[25] והדגישו לא להפוך טפל לעיקר. לכן הרבו הנביאים להוכיח על תפיסה צרה של הקפדה על פעולות "דתיות" מקובלות כקרבנות וצומות, תוך התעלמות והזנחה של מצוות ה', ודרך המשפט והצדק[26].
  • הנביאים למדו בהרחבה את תורת הגמול המלמדת שהקב"ה גומל שכר לטובים ועונש לרעים אף בעולם הזה. לשם כך העלו הנביאים על ספר את ההיסטוריה של עם ישראל ודברי ימי המלכים, כשם שנכתבו תולדות האומה בתורה על ידי משה רבינו, לא למטרת ידיעת היסטוריה אלא להכרת דרכיו ועלילותיו של הבורא בעולמו[27].

הנביאים חזו את אחרית הימים שבו יבוער הרע ויבוא העולם על תיקונו במלכות ש-די. אך לא ניתן להם לתאר את העולם הבא בו ישולם השכר האמיתי על המצוות[28].

לשם הטמעת המסרים וחקיקתם בלב השתמשו הנביאים בכפל לשון דרך שיר[29], במשלים ומליצות נשגבות כדי לעורר הלבבות מתרדמתם[30].

הנבואה בתנ"ך

כתבי הקודש של התנ"ך נכתבו בהתגלות נבואית ברמות שונות. התורה נמסרה ונכתבה בהתגלות נבואית עליונה של משה רבנו, ספרי הנביאים בנבואה רגילה, ואילו הכתובים נכתבו ברוח הקודש, שהיא דרגת השראה נבואית נמוכה יותר[31].

על פי המסופר בתנ"ך נראה כי אין מצב קבוע וברור בו האדם מתנבא. לעיתים היא באה במפתיע על האדם, כמו אצל משה בסנה ושמואל במשכן שילה וירמיהו בעודו נער, בלא שעשו הכנות להתנבאותם, ולעומת זאת, בספר שמואל ובספר מלכים מסופר על חבורות בני-נביאים, שהתלמדו להתנבא, והגיעו למצב של התרוממות ונבואה על ידי ניגון בכלי זמר (שמואל א', י ה). גם על הנביא אלישע, מסופר כי ביקש שינגנו לפניו כדי שתשרה עליו נבואה (מלכים ב', ג טו). לעיתים הנביאים נלקחו במפתיע מעבודתם, כמסופר על עמוס, שמעיד על עצמו שהוא בוקר ובולס שקמים ואיננו לא נביא ולא בן נביא (עמוס ז, יד).

בתנ"ך קיימת גם נבואה של נביא בן עם אחר- בלעם, על פי הגמרא (בבא בתרא דף טו ע"ב) גם אביו של בלעם היה נביא (על פי הכלל שכל נביא שכתוב שמו ושם אביו- גם אביו היה נביא). באשר לנביאי שקר, בספר מלכים מוזכרים נביאי החצר של אחאב: ”וַיִּקְבֹּץ מֶלֶךְ-יִשְׂרָאֵל אֶת-הַנְּבִיאִים, כְּאַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ, וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם הַאֵלֵךְ עַל-רָמֹת גִּלְעָד לַמִּלְחָמָה, אִם-אֶחְדָּל; וַיֹּאמְרוּ עֲלֵה, וְיִתֵּן ה' בְּיַד הַמֶּלֶךְ.” (מלכים א' כ"ב פסוק ו') ומיכה מזכיר נביאים הדורשים תשלום, ואם הם לא מקבלים אותו משנים את נבואתם: ”עַל-הַנְּבִיאִים הַמַּתְעִים אֶת-עַמִּי--הַנֹּשְׁכִים בְּשִׁנֵּיהֶם, וְקָרְאוּ שָׁלוֹם, וַאֲשֶׁר לֹא-יִתֵּן עַל-פִּיהֶם, וְקִדְּשׁוּ עָלָיו מִלְחָמָה” (מיכה פרק ג פסוק ה).

דרגות של נבואה

ישנם דרגות שונות של נבואה כשם שיש דרגות בחכמה[32]. הדרגה קובעת את איכות הנבואה, ולכן נביא המתנבא בדרגה גבוהה יותר יבין טוב ונכון יותר את פשר התגלות ה' אליו. נבואתו של משה שונה מנבואות הבאים אחריו, כאמור בתורה אחרי מותו של משה: "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו ה' פנים אל פנים"[33]. חז"ל הסבירו את מהותו של הבדל זה, ובין השאר אמרו - "כל הנביאים נסתכלו באספקלריה (מסך) שאינה מאירה; משה רבנו נסתכל באספקלריה המאירה"[34].

מי ראוי לנבואה

לא כל אדם יכול להתנבא, ותנאי מקדים לנבואה, היא שלמותו האישית והמוסרית של האדם. "אין הקדוש ברוך הוא משרה שכינתו אלא על גבור ועשיר וחכם וענו" (מסכת נדרים לח א) ולגרסה אחרת גם בעל קומה (מסכת שבת צב א)[35].על הרוצה לזכות לנבואה להיות שלם בשכלו (חוכמה) בנפשו (גיבור) ברכושו (עשיר) ומעל לכל עליו להיות ענו.

לשיטת הרמב"ם מעלת החוכמה היא היא המפתח לנבואה, שהוא מחייב שהנביא יהיו לו כל "המעלות השכליות", בצד רוב תכונות האופי הטובות, אבל לא כולן. כך למשל הוא מתאר שם נביאים שלא נשללו מהם תכונת אופי כמו כעס, תאוה, או פחד ובכל זאת התנבאו[36]. ואת "גיבור" הוא מפרש כמתגבר על יצרו, ואת "עשיר" כמי ששמח בחלקו ומסתפק במועט, כפי המתואר בפרקי אבות.

הנבואה רק בישראל ובארץ ישראל

רבי יהודה הלוי בספרו הכוזרי הוסיף מתוך דברי חז"ל שני סייגים על מנת לקבל נבואה:

  1. הנבואה ניתנת רק ליהודים[37]. ריה"ל מוציא גם גרים מאפשרות של נבואה, זאת על פי חז"ל ש"אין שכינה שורה אלא על משפחות המיוחסות בישראל"[38] היינו בני אברהם יצחק ויעקב[39].
  1. "כל מי שנתנבא לא התנבא אלא בארץ ישראל או בעבורה (כאברהם אבינו)"[40]. זאת על פי דברי חז"ל ש"אין שכינה שורה בחוצה לארץ"[41].זו היתה מטרת בריחתו של יונה הנביא לחוץ לארץ כדי שלא תשרה עליו נבואה. מדבר סיני הוא בתחום ארץ ישראל המורחבת ותחת השפעת קדושתה[42]. וכן יחזקאל הנביא שכבר הגיע לדרגת הנבואה לא פסקה ממנו גם בבבל.

לדברי ריה"ל יש קשר הדוק בין הנבואה למעמד הלאומי של ישראל. ואת המצב של העדר הנבואה הוא מסביר במצב של גלות ישראל. ומסתמך בדבריו על אמרת חז"ל שמאז שחרב בית המקדש ניטלה נבואה מחכמים ונמסרה לשוטים. ה[רמב"ם]] תולה זאת במצב של עצבות ואבדן השכל תחת שלטון האומות המונע השראת השכינה[43].

הבדל חשוב בין הרמב"ם לבין ריה"ל, שבעוד שלדעת הרמב"ם[44] יש צורך בהכנה והכשרה שכלית, לדעת ריה"ל אין צורך בכך[דרוש מקור]

הכנה לקבלת נבואה

התיאורים בתנ"ך

בתנ"ך נראה כי אין מצב קבוע וברור לנבואה. לעיתים היא באה במפתיע על האדם, כמו משה בסנה, שמואל במשכן שילה או ירמיהו, ולעומת זאת בספר שמואל ובספר מלכים מסופר על חבורות בני הנביאים, שהתלמדו להתנבא, והגיעו למצב של התעלות ונבואה[45]. לעיתים הנביאים הוקדשו מילדותם כמו אצל שמואל, ולעיתים הם במפתיע נלקחו מעבודתם כמו עמוס, שאומר על עצמו שהוא בוקר ובולס שקמים ואיננו לא נביא ולא בן נביא[46].

בספרות חז"ל

חז"ל כתבו כי לא כל אדם יכול להגיע לנבואה ולא כל תקופה מתאימה לנבואה. גם כאשר ישנו אדם מושלם שראוי לנבואה, אם הדור אינו ראוי לנבואה, הרי זו לא תשרה. לכן גם במצב שבו היו אנשים גדולים כהלל הזקן בבית שני, שהיו ראויים לנבואה, היא לא שרתה עליהם[47].

מבחינה אישית מובא בחז"ל, שאין השכינה שורה אלא על חכם, גיבור, עשיר ועניו.

בספרות הראשונים

הרמב"ם כותב[48] שטהרת המידות היא המפתח לנבואה; את המילה "גיבור" בתיאור של חז"ל הוא מפרש כמתגבר על יצרו, ואת עשיר כמי ששמח בחלקו ומסתפק במועט, לפי המשנה באבות. כדי שהאדם יתנבא עליו להיות חכם בחכמת המדע והתורה, בעל מידות וכשרון דימוי מפותח[49]. "ביד הנביאים אדמה". ישנו קשר אמיץ בין חלום לבין נבואה. דמיון עשיר וכושר דימוי מפותח, הוא בסיס טוב לנבואה[50].

הרמב"ם מסביר בפרק שביעי משמונה פרקים - הקדמתו לפירושו למסכת אבות, שכל המעלות השכליות (בלי להסביר מהן) נדרשות כדי שאדם יתנבא, ואילו לעומת זאת ניתן להסתפק רק בחלק ממעלות המידות אם כי ככל שתיקון המידות מושלם יותר הנביא יגיע לרמת נבואה גבוהה יותר.

על האדם להתכונן לנבואה, לא ייתכן שאדם לא יתכונן ויתנבא, אולם האדם הראוי בכישורים הנדרשים אם יתכונן סביר שיתנבא - אם לא יתנבא זהו נס, כלומר הנבואה היא תופעה טבעית ולא ניסית[51].

דרגות שונות יש בנבואה כשם שיש דרגות בחכמה[52]. ברמב"ם במורה נבוכים[53] מנה אחת עשרה דרגות בנבואה. איכות הדרגה קובעת את איכות הנבואה, ולכן נביא בדרגה גבוהה יותר יבין יותר טוב ונכון יותר את התגלות ה' אליו.

בניגוד לדעת הרמב"ם האמורה כותב הר"ן,[54] כי גיבור ועשיר המוזכרים כתנאי לנבואה פירושם כפשוטו גיבור בגופו ועשיר בריבוי הממון, הר"ן מסביר את קיומם של תנאים אלו בכך שעיקר תפקידו של הנביא הוא לא רק ההשגה האישית, אלא שליחותו אל ההמון היא חלק מהותי מתפקידו על כן מלבד המעלות הרוחניות עליו להיות גם גיבור ועשיר כדי שדבריו ישמעו ויתקבלו על כל גוני העם.

עוד כותב הר"ן, כי כל התנאים האמורים בנבואה הן מצד אישיות הנביא והן מצד ההכנה הדרושה לו נאמרו רק על דרך כלל אך לפעמים יתנבא גם מי שאינו ראוי ואינו מוכן, דוגמה לכך הוא מביא מעם ישראל שהתנבאו כולם בקריעת ים סוף ובמעמד הר סיני למרות שבוודאי לא היו מוכנים לכך.

בספר העיקרים[55] מבאר שבנוכחות נביא ובאמצעותו יכולה לחול הנבואה גם על אחרים שאינם ראויים לה.

בספרות האחרונים

לפי הגותו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק, כדי שתתחדש הנבואה יש צורך לפתח את הדמיון, ולכן לתפיסתו במאה ה-20 התפתחה תרבות אנושית שמבוססת הרבה על דמיון האדם, כהכנה לחידוש הנבואה. הרב דוד כהן פיתח שיטה זו בספרו קול הנבואה, בו הוא מסביר על "ההגיון העברי השמעי" - דרך חשיבה עברית התלוי בשמיעה - כדרך לחידוש הנבואה.

נבואה על פי הקבלה

על פי הקבלה תופעת הנבואה מתרחשת כאשר השכינה, שהיא הופעתה התחתונה ביותר של האלוהות ומקור השפע לעולם, מתחברת אל האדם השלם בתכונותיו. הנבואה היא תופעה ישראלית ייחודית, כי השכינה היא שורש נשמות ישראל.

אימות נבואה

נבואה היא דבר ה', וככזו היא חייבת להיות מדויקת לגמרי. נבואה אשר פרט ממנה לא התקיים במדויק, אות היא כי לא מה' ניתנה. (אמנם יש כללים על המקרים בהם לא מסיקים מאי קיום הנבואה שמדובר בנביא שקר). לאחר שהאדם הוכר על ידי העם כנביא על ידי אימות נבואתו, אין להטיל שוב ספק בנבואתו ושוב אסור לבקש ממנו מופת. אם כי בכל זאת מצאנו הרבה נביאים, שכשבאו לומר נבואות חשובות נתנו מופת נוסף על קיום הנבואה[56].

ישנם מצבים שבהם הנביא נחשב לנביא שקר:

  • אם ניבא על דבר טוב שיבוא ולא בא (מה שאין כן כשניבא על דבר רע ולא התקיים, ייתכן שניבא באמת אך הציבור עשו תשובה ולכן ה' לא העניש[57]).
  • אם מנבא לבטל אחת מהמצוות לעולם (אם מנבא לבטל את המצוה לזמן מסוים, חובה לשמוע לו).
  • אף שנביא יכול לנבא בשם ה' על ביטול מצוה כהוראת שעה, אם מנבא בשם ה' לעבוד עבודה זרה, אפילו לזמן מסוים, הוא נחשב לנביא שקר, מכיון שבנבואת משה נאמר ששום נביא לא ינבא בשם ה' על כך.

וכך כותב הרמב"ם:

"כל נביא שיעמוד לנו ויאמר שה' שלחו אינו צריך לעשות אות כאחד מאותות משה רבינו או כאותות אליהו ואלישע שיש בהם שינוי מנהגו של עולם אלא האות שלו שיאמר דברים העתידים להיות בעולם ויאמנו דבריו שנאמר וכי תאמר בלבבך איכה נדע הדבר וגו' לפיכך כשיבוא אדם הראוי לנבואה במלאכות השם ולא יבוא להוסיף ולא לגרוע אלא לעבוד את ה' במצות התורה אין אומרין לו קרע לנו הים או החיה מת וכיוצא באלו ואחר כך נאמין בך אלא אומרים לו אם נביא אתה אמור דברים העתידים להיות והוא אומר ואנו מחכים לראות היבואו דבריו אם לא יבואו ואפילו נפל דבר קטן בידוע שהוא נביא שקר ואם באו דבריו כולן יהיה בעינינו נאמן."

הפסקת הנבואה

הנבואה פסקה מעם ישראל עם פטירת אחרוני הנביאים חגי זכריה ומלאכי[58], ועתידה לחזור בעתיד.

התאריך המדויק להפסקת הנבואה אינו מפורש בחז"ל. ריה"ל בספר הכוזרי כתב שהנבואה פסקה ב-40 שנה לבית המקדש השני, אך לא ברור מדבריו האם הוא מונה 40 שנה מהכרזת כורש, או מבניין המקדש בתקופת דריווש הראשון. [לשיטה המונה מהכרזת כורש הנבואה פסקה בשנת ג'תמ"ח (312 לפנה"ס) - בדיוק אלף שנה אחרי יציאת מצרים][59].

הרמב"ם כותב כי 'כלי הנבואה' שֻתַּק עקב העצלות והעצבות הכרוכה בשעבוד "לבורים העבריינים המצרפים הֶעְדֵּר שׂכל אמיתי עם שלמות התאוות הבהמיות"[60]. מקור הרמב"ם במגילת איכה: "מלכה ושֹריה בגוים אין תורה גם נביאיה לא מצאו חזון מה'", ומבאר שבימות המשיח ממילא תחזור הנבואה.

הגר"א[61], ולאחריו הרב קוק[62] אומרים שהפסקת הנבואה קשורה לביטול יצר עבודה זרה שהיה באותו הדור, לדבריהם הפחתת הכוחות הרוחניים בצד השלילי, מביאה להפחתה של הכוח הרוחני החיובי.

הנבואה האחרונה

הנבואה האחרונה שנובאה היא הנבואה בת שלוש הפסוקים שחותמת את ספר מלאכי:

זִכְר֕וּ תּוֹרַ֖ת מֹשֶׁ֣ה עַבְדִּ֑י אֲשֶׁר֩ צִוִּ֨יתִי אוֹת֤וֹ בְחֹרֵב֙ עַל כָּל יִשְׂרָאֵ֔ל חֻקִּ֖ים וּמִשְׁפָּטִֽים: הִנֵּ֤ה אָֽנֹכִי֙ שֹׁלֵ֣חַ לָכֶ֔ם אֵ֖ת אֵלִיָּ֣ה הַנָּבִ֑יא לִפְנֵ֗י בּ֚וֹא י֣וֹם יְהוָ֔ה הַגָּד֖וֹל וְהַנּוֹרָֽא: וְהֵשִׁ֤יב לֵב אָבוֹת֙ עַל בָּנִ֔ים וְלֵ֥ב בָּנִ֖ים עַל אֲבוֹתָ֑ם פֶּן אָב֕וֹא וְהִכֵּיתִ֥י אֶת הָאָ֖רֶץ חֵֽרֶם׃

— מלאכי ג' כ"ב-כ"ד

על משמעותה של נבואה זו כותב המלבי"ם ש"בדבריו אלו חתם הנביא את דבריו" והודיע ש"מעתה לא יקוו עוד להשיג דבר ה' בנבואה, רק יזכרו תורת משה לעשות כל הכתוב בה ועדיין תורם את אשר יעשו". כמו כן בנבואה זו מספר הנביא מתי כן תתחדש הנבואה: "לפני בא יום ה' הגדול והנורא" כאשר אז ישלח אליהו הנביא כדי להחזיר את העם בתשובה על ידי נבואתו, כדי שלא יתגלה ה' בפתאומיות על העם ללא הכנה ראויה - דבר העלול להסתיים באסון.

נביאי שקר

ערך מורחב – נביא שקר

על פי הרמב"ם, נביא מוגדר כנביא שקר אם הוא מכחיש את נבואת משה[63], מוסיף או גורע ממצוות התורה[64], או אם נבואתו לא התקיימה במלואה[65].

בתרבויות אומות העולם

בפילוסופיה האפלטונית והאריסטוטלית, הסבירו את תופעת הנבואה אמורה להתרחש כאשר האדם המתוקן במידותיו והשלם בשכלו התעלה ובא במגע עם "השכל הפועל" - שהוא מאגר קוסמולוגי של תבונה, ונאצלת על נפשו אצילות נכבדה, לכן לדבריהם הנבואה היא נחלתם של הפילוסופים שלמי השכל.

דתות רבות מצהירות שהתחלתן הייתה בדרך של נבואה והארה, בהן גילו "נביאיהן" הראשונים את דרך החיים הנכונה המביאה את האדם לשלמות.

ראו גם

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
ויקימילון ערך מילוני בוויקימילון: נבואה

הערות שוליים

  1. ^ זו הגדרת הרמח"ל בדרך ה' פרק ג' אות ד
  2. ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות יסודי התורה, פרק ז', שערי קדושה לרבי חיים ויטאל חלק ד
  3. ^ ג', א'
  4. ^ ראה בהרחבה בספר ישועות משיחו וספר משמיע ישועה לאברבנאל
  5. ^ מעייני הישועה לאברבנאל מעין ג תומר ב, וראה רש"י, מסכת מגילה, דף ג' עמוד א', ד"ה דאינהו נביאי
  6. ^ מלשון ניב שפתים. רש"י ז', א' רשב"ם בראשית כ,ז רוקח פרשת שופטים. וראה אבן עזרא הארוך שמות ז, א
  7. ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות יסודי התורה, פרק ז', הלכה ז'
  8. ^ חזו"א טהרות, אמונה וביטחון פרק ו
  9. ^ תלמוד בבלי, מסכת מגילה, דף י"ד עמוד א'
  10. ^ תלמוד ירושלמי, מסכת חגיגה, פרק ב', הלכה א'
  11. ^ תנא דבי אליהו רבה פרק טז
  12. ^ ג', י"ד,כ', י"ג
  13. ^ מ'
  14. ^ פתיחה לאיכה רבה סימן כד
  15. ^ תלמוד ירושלמי, מסכת סוכה, פרק ה', הלכה א'
  16. ^ ספר הגאולה לרמב"ן שער א
  17. ^ ספר דברים, פרק כ"ט, פסוק כ"ח
  18. ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף ק"ד עמוד א'
  19. ^ תלמוד בבלי, מסכת יבמות, דף צ' עמוד ב'
  20. ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות יסודי התורה, פרק ט', הלכה ה'
  21. ^ משנה, מסכת אבות, פרק א', משנה א' ראה בהקדמת הרמב"ם למשנה תורה שמנה סדר השתלשלות המסירה שאותה הוא מכנה העתקת השמועה.
  22. ^ ספר מיכה, פרק ו', פסוק ח' וראה תלמוד בבלי, מסכת מכות, דף כ"ד עמוד א'
  23. ^ ספר ישעיהו, פרק כ"ט, פסוק י"ג
  24. ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות דעות, פרק א', הלכה ו'
  25. ^ רש"י, מסכת חולין, דף קל"ז עמוד א', ד"ה תורת משה
  26. ^ ספר שמואל א', פרק ט"ו, פסוק כ"בספר ישעיהו, פרק נ"ח, פסוק ו' וראה במורה נבוכים חלק ג פרק לב ובכוזרי מאמר ב אות מח ביאור על התיחסות הנביאים לנושא הקרבנות
  27. ^ ספר דברים, פרק ל"ב, פסוק ז'
  28. ^ תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף ל"ד עמוד ב' וראה משנה תורה לרמב"ם, הלכות תשובה, פרק ח', הלכה ז'
  29. ^ ספר דברים, פרק ל"א, פסוק י"ט, ספר יחזקאל, פרק ל"ג, פסוק ל"ב וראה הקדמת העמק דברלתורה
  30. ^ אבן עזרא שמות יט,ג
  31. ^ מורה נבוכים חלק ב פרק מה
  32. ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות יסודי התורה, פרק ז', הלכה ב'
  33. ^ ספר דברים, פרק ל"ד, פסוק י'
  34. ^ תלמוד בבלי, יבמות, מ"ט עמוד ב'
  35. ^ נראה שהמקור לדבריבם הוא בירמיהו (ט כב) שם מוזכרים שלשה מעלות באדם: חוכמה, גבורה ועושר "אַל יִתְהַלֵּל חָכָם בְּחָכְמָתוֹ, וְאַל יִתְהַלֵּל הַגִּבּוֹר בִּגְבוּרָתוֹ, אַל יִתְהַלֵּל עָשִׁיר בְּעָשְׁרוֹ".
  36. ^ "דע, שכל נביא לא נתנבא אלא אחר שהיו לו כל המעלות השכליות, ורוב מעלות המידות והחזקות שבהן...ואין מתנאי הנביא שיהיו אצלו כל מעלות המדות, עד שלא תפחיתהו פחיתות". (בשמונה פרקים פ"ז)
  37. ^ החל מבקשתו של משה "ונפלינו אני ועמך מכל העם אשר על פני האדמה" (שמות, ל"ג, ט"ז
  38. ^ תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף ע' עמוד ב'
  39. ^ כוזרי מאמר א אות קטו. וראה תוספות רא"ש שם שחולק בזה
  40. ^ כוזרי חלק ב פרק יד
  41. ^ תלמוד בבלי, מסכת מועד קטן, דף כ"ה עמוד א'
  42. ^ כוזרי מאמר ד אות ג
  43. ^ מורה נבוכים חלק ב פרק לו
  44. ^ מורה נבוכים, ב לב
  45. ^ ספר שמואל א', פרק י', פסוק ה'. גם אצל הנביא אלישע, מסופר כי ביקש שינגנו לפניו כדי שתשרה עליו נבואה. (מלכים ב', ג', ט"ו)
  46. ^ ספר עמוס, פרק ז', פסוק י"ד
  47. ^ "שפעם אחת היו מסובין בעליית בית גוריא ביריחו נתנה עליהן בת קול מן השמים ואמרה יש בכם אדם אחד שראוי שתשרה שכינה עליו אלא שאין דורו ראוי לכך נתנו עיניהם בהלל הזקן וכשמת הספידוהו הי חסיד הי עניו תלמידו של עזרא" - בבלי סוטה מח ב
  48. ^ הרמב"ם רצה לחבר ספר על הנבואה, אך לבסוף כלל נושאים אלו בספר מורה נבוכים.
  49. ^ מורה נבוכים חלק ב פרק לב
  50. ^ מורה נבוכים חלק ב פרק לב
  51. ^ מורה נבוכים חלק ב פרק לב
  52. ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות יסודי התורה, פרק ז', הלכה ב'
  53. ^ חלק ב פרק מה
  54. ^ דרשות הר"ן. הדרוש החמישי, והדרוש החמישי נוסח ב'.
  55. ^ מאמר ג פרק יא
  56. ^ ספר ישעיה, פרק ז', פסוק י"א
  57. ^ כמו למשל בסיפור יונה הנביא ונבואתו לנינוה
  58. ^ בבלי סנהדרין יא ע"א
  59. ^ רבי יהודה הלוי בספר הכוזרי מאמר ג', ל"ג וס"ה. ורב סעדיה גאון כתב "ונחתום חזון בשנת הארבעים לבנות הבירה שנית". ובסדר עולם רבה פרק ל' "הוא אלכסנדר מוקדון שמלך י"ב שנה. עד כאן היו הנביאים מתנבאים ברוה"ק מכאן ואילך הט אזנך ושמע דברי חכמים", ואין משמעות מדויקת בלשונו מתי פסקה נבואה. יש להעיר שלפי השיטה המונה מבניין המקדש בזמן דרוויש עולה שהכוזרי חולק על הסדר עולם במניין מלכי פרס, שהרי לפי סדר עולם יש רק 34 שנה מבניין המקדש עד אלכסנדר מוקדון.
  60. ^ מורה הנבוכים חלק ב' פרק לו'
  61. ^ ביאור הגר"א על סדר עולם, פרק ל, ס"ק יב.
  62. ^ אורות, ישראל ותחיתו, אות יח.
  63. ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות יסודי התורה, פרק ח', הלכה ג'
  64. ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות יסודי התורה, פרק ט', הלכה א'
  65. ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות יסודי התורה, פרק י', הלכה א'
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

25826779נבואה

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=נבואה&oldid=2710520"