דמוקרטיה

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
(הופנה מהדף ממשל דמוקרטי)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מדד הדמוקרטיה לשנת 2022.

דֵּמוֹקְרַטְיָה (ביוונית: ,[א] שלטון העם [δήμος "דמוס" עם, κράτος "קרטוס" שלטון]) היא שיטת ממשל בה רצונם של האזרחים בא לידי ביטוי בדרך של הצבעה. לאזרחי מדינה דמוקרטית זכות חוקית להשפיע על המדיניות הציבורית. לדוגמה, באמצעות הבעת דעות בפומבי, הצבעה בבחירות או במשאלי עם, השתתפות בדיונים לפני ההחלטות ובהחלטות עצמן, התמודדות בבחירות או הצטרפות אל מפלגה המתמודדת בהן. דמוקרטיות בנות ימינו מעניקות משקל משמעותי לעקרונות שמבססים את יכולת האזרח לממש זכות זו, ובהם שמירת זכויות אדם כמו הזכות לחירות, חופש הביטוי, חופש התאגדות, זכות הקניין וחופש התנועה.

מרבית המדינות הדמוקרטיות המודרניות משתדלות לאפשר השפעה שלטונית שווה של כלל האזרחים, בלא תלות במוצא וגזע, מעמד חברתי וכלכלי, דת, מין ומגדר.

היסטוריה של הדמוקרטיה

ערך מורחב – היסטוריה של הדמוקרטיה

דמוקרטיה בעולם העתיק

הדמוקרטיה העתיקה המפורסמת ביותר התקיימה באתונה. במשך מאתיים השנים אחרי שנת 500 לפנה"ס, נשלטה העיר היוונית על ידי אספה כללית של האזרחים הגברים. זו הייתה רחוקה מאוד מלהיות דמוקרטיה במובנה המודרנית משום שכדי להיחשב אזרח באתונה היה צריך להיות זכר, בן להורים אזרחים ובן חורין, בן 20 שנה ומעלה,[1] כך שזכות ההשתתפות וההצבעה הוגבלה למיעוט מתוך אוכלוסיית הפוליס. הדמוקרטיה היוונית הייתה ישירה - רוב ההחלטות היו מתקבלות באספה עצמה, (שכללה כ-3,000 איש) ולא דרך באי כוח נבחרים. תפקידים מסוימים כן הוטלו על נציגי ציבור, אך רק מיעוטם של אלו היו נבחרים - רובם נקבעו בהטלת גורל. באתונה כובד חופש הביטוי של האזרחים (ועל כן התפתחה שם הרטוריקה ולצידה גם הדמגוגיה) והשוויון ביניהם. אומנם התקיים בה מנגנון כמו ה"אוסטרקיסמוס", שאפשר גירושם של אזרחים מהעיר לעשר שנים, אם רוב האזרחים הצביעו על כך בהצבעה חשאית, ויש הרואים בקיומו עדות להיעדר הגנה על המיעוט בדמוקרטיה האתונאית, אולם הפעלתו לא הייתה שכיחה.

ברומא העתיקה התקיימה רפובליקה בין השנים 49-509 לפנה"ס, עד שבוטלה למעשה אבל לא להלכה על ידי יוליוס קיסר. אף על פי שכל העם היה זה שבחר את המגיסטראטות באספת הקנטוריות בפועל כמעט כל ההצבעות היו החלטות של המעמדות הגבוהים בעלי הרכוש הרב כתוצאה מהמבנה הטימוקרטי של האספה ושיטת ההצבעה בה, בנוסף לכך הזכות להיבחר למגיסטראטות הייתה מוגבלת לשכבה קטנה של אצולה, הנוביליטאס, אף על פי שבאופן רשמי כל אזרח רומאי היה יכול להתמודד.

הדמוקרטיה המודרנית

על פי סמואל הנטינגטון, ניתן להסתכל על התפשטותה והתפתחותה של הדמוקרטיה המודרנית כמספר גלים של דמוקרטיזציה. כל גל מתחיל בעלייה הדרגתית בדמוקרטיזציה העולמית שמגיעה לשיא מסוים, שאחריו נסיגה מסוימת של המגמה[2].

הגל הראשון של הדמוקרטיה, על פי הנטינגטון, החל משנת 1828 ונמשך עד שנת 1926. גל זה היה איטי לעומת אלו שיבואו אחריו ובמהלכו היו תהליכים מתמשכים של הרחבת זכות הבחירה, שהחלה להיכנס לתוקף בכמה מדינות. בראשיתה זכות הבחירה הייתה רלוונטית רק למיעוט קטן של גברים בעלי מעמד. במהלך הגל הראשון נמתח בהדרגה הרף המאפשר זכות בחירה, בין השאר בזכות המאבק הסופרג'יסטי בבריטניה ובארצות הברית שבסופו הוענקה זכות בחירה לנשים, עד שבסוף הגל הראשון במספר מדינות כבר הייתה זכות בחירה לכלל האזרחים[2].

הגל השני החל אחרי מלחמת העולם השנייה וניצחון של בעלות הברית, ובהן המעצמות הדמוקרטיות-ליברליות[2]. במהלך אותה תקופה גם נחקק בארצות הברית חוק זכות ההצבעה (1965), אשר מטרתו הייתה לתת כלים לאכיפת איסור האפליה במתן זכות בחירה על רקע גזעי. החוק הועבר בקונגרס למחרת סיומה של צעדת מחאה בת ארבעה ימים בהנהגת מרטין לותר קינג ו-25,000 צועדים מסלמה (Selma) למונטגומרי.

הגל השלישי החל בשנות ה-70 בדרום אירופה, המשיך לאמריקה הדרומית וחלק ממדינות אסיה ואפריקה, והגיע לשיאו בדמוקרטיזציה של המדינות הקומוניסטיות לשעבר בגוש הסובייטי[2].

לאחר כל אחד משני הגלים הראשונים היה גל-נגדי ובו חלק מהמדינות שהפכו לדמוקרטיות בגל הקודם חזרו למשטר דיקטטורי. בדרך כלל חזרה זו ממשטר דמוקרטי לדיקטטורי מתבצעת באחת משני אופנים - או הפיכה צבאית בה הודחו מנהיגים שנבחרו באופן דמוקרטי, או שינוי משטר שבוצע על ידי מנהיגים שנבחרו באופן דמוקרטי והשתמשו בכוח השלטון שבידם כדי לשנות את המשטר לדיקטטורי, בדרך כלל תחת הכרזה על מצב חירום או על צורך צבאי לאומי. בכל אחד משני הגל-הנגדיים שהיו במאה ה-20 הייתה צורת שלטון חדשנית שקראה תיגר על הדמוקרטיה. בסוף הגל הראשון היה זה הפשיזם, ובסוף הגל השני היה זה מודל של סמכותנות ביורוקרטית שהושפע מהקומוניזם[3].

הדמוקרטיה בגלגולה המודרני

פירוש המילה דמוקרטיה הוא "שלטון העם", אך כיום מבטאת המילה משמעויות נוספות, ויש המפרשים את המילה הזאת כדמוקרטיה ליברלית, המבטיחה לאזרח זכויות מסוימות, כגון חופש ביטוי, חופש תנועה וחופש התאגדות. בכך נוספה למילה משמעות אפשרית נוספת שלא הייתה לה בדמוקרטיה האתונאית הקדומה.

בדמוקרטיה המודרנית יכול הציבור להחליף ממשלות ללא צורך לשנות את ההסדרים החוקיים העומדים בבסיס מערכת השלטון. כך מוקטנים למינימום אי-הוודאות הפוליטית והעדר היציבות, ומובטח שלציבור תהיה הזכות לשוב בו מבחירתו, אם ימצא זאת לנכון. בנוסף מגנים הסדרים חוקיים אלו על המיעוט, ומבטיחים שגם אם הרוב יהיה עוין לו, יכולתו לפגוע בו תוגבל.

את הרציונל של הדמוקרטיה המודרנית ניתן לתמצת במילים: "השלטון לרוב, הזכויות לכול". הדעות חלוקות בנוגע ליכולתן של מדינות דמוקרטיות מודרניות להשיג את האידיאל הזה.

בנוסף להיותה שיטת משטר יש הרואים בדמוקרטיה דרך חיים שמשמעותה שכל אדם המאמין בדמוקרטיה יפעל מתוך מטרה ליצור עולם שבו כל אדם ישפיע מתוך בחירה בכך על החברה שבה הוא חי בצורה יומיומית ובעצם התנהגותו יקיים את ערכי הדמוקרטיה (שוויון ועוד מספר זכויות הרשומות למעלה).[4]

ישנן הגדרות שונות לדמוקרטיה, ומגוון צורות, כשכל צורת שלטון מדגישה היבט ועיקרון אחר. אולם ניתן למנות מספר עקרונות המשותפים לכל הדמוקרטיות המערביות: שלטון העם, פלורליזם, עקרון הכרעת הרוב, זכויות האדם והאזרח ושמירה על זכויות המיעוט, הגבלת השלטון, שלטון החוק ושוויון בפני החוק, הפרדת רשויות, חופש הביטוי וחופש העיתונות, וחילופי שלטון (בחירות).

בדמוקרטיה מודרנית יש מנעד רחב ביחס לתפיסת תפקיד המדינה כמדינת רווחה, המעניקה זכויות סוציאליות. הדעות חלוקת ביחס למידת אחריותו של השלטון על רמת החיים של כלל האזרחים ומכך נגזרים סוגי מדיניות כלכלית-חברתית שונים: ליברלית או סוציאל-דמוקרטית.

עקרונות הדמוקרטיה המודרנית

המודלים הדמוקרטיים בעת המודרנית התגבשו והתחדדו בהתבסס על מספר עקרונות.

עקרון שלטון העם

בין האמצעים לקיים את עקרון שלטון העם:

  • בחירות הוגנות חופשיות וחשאיות, שבהן לכל אזרח קול שווה. בחירות נערכות גם במדינות טוטליטריות רבות, אך ההפחדה, הגבלת הביטוי והעדר החשאיות שמתלוות אליהן הופכת אותן לריקות מתוכן. המונח בחירות מתייחס לבחירות לפרלמנט, ובמשטר נשיאותי בו נבחר ראש הרשות המבצעת באופן ישיר על ידי האזרחים מתייחס מונח זה גם לבחירת האדם שיכהן בתפקיד זה. הבחירות חייבות להיערך תדיר, בדרך כלל כל ארבע או חמש שנים. משרת הנשיא בצרפת הייתה יוצאת דופן באורכה - הנשיא שם נהג להיבחר לתקופה של שבע שנים.
  • זכות הצבעה לכל האזרחים הבוגרים. בתחילת המאה ה-20 הייתה שלילת זכות הצבעה מנשים בגדר מוסכמה, ואף ביישוב העברי בארץ ישראל התנהל מאבק עיקש על כך בין ראשי החרדים להנהגה החילונית. כיום, זכותה של אישה להצביע מקובלת על הכול במדינות דמוקרטיות. גם ממיעוטים נמנעה האפשרות להצביע. בארצות-הברית, למשל, התקשו השחורים לקבל זכות הצבעה ואף על פי שאחרי מלחמת האזרחים באמצע המאה התשע עשרה הוענקה להם זכות כזו, היא נשללה בפועל באמצעות "חוקי ג'ים קרואו (Jim Crow laws)" עד שנות השישים של המאה העשרים. גיל ההצבעה המינימלי המקובל הוא בדרך כלל 18, אם כי טווח הגילים עשוי לנוע במדינות שונות בין 15 ל-21.
  • זכות להתמודד. הזכות להתמודד אלמנטרית כמעט כמו הזכות להצביע, אך בה יש בדרך כלל יותר חריגים. לעיתים יש ערכים שגוברים על הזכות להתמודד, למשל הרצון שהצבא לא יהיה פוליטי. לכן בישראל מנועים אנשי צבא מלהתמודד בבחירות, ואף נדרשת תקופת צינון מרגע פרישתם ועד הצגת מועמדותם.
דוגמה לחשיבות הזכות להציג מועמדות נותנת איראן. שם התקיימו מערכות בחירות שהן הוגנות למדי כשלעצמן, אך העוקץ ניטל מהן, משום שהזכות להתמודד ניתנת רק למעטים העוברים את אישורה של ההנהגה הרוחנית. אמנם במערכת הבחירות של 2011 נטען שגם הבחירות זויפו.
דוגמה מיוחדת למדינה הנתפסת בעיני עצמה ובעיני העולם כדמוקרטית, ועם זאת יש בה הגבלה על הזכות להיבחר לפרלמנט היא אירלנד, בה מחויבים, בין השאר, נבחרי הפרלמנט לגלות בקיאות בספרות והיסטוריה אירית.

הכרעת הרוב וזכויות המיעוט

ערך מורחב – הכרעת הרוב

עקרון הכרעת הרוב או שלטון הרוב הוא ההליך הפורמלי המאפשר לממש את עקרון שלטון העם ואת הפלורליזם. על פיו, החלטות מתקבלות על ידי הרוב, והן מחייבות את הציבור כולו. הכרעת הרוב באה לידי ביטוי בבחירות, בהצבעות בפרלמנט ובממשלה ובפסיקות של בית המשפט. עקרון הכרעת הרוב מחייב את כלל האזרחים במדינה – הרוב והמיעוט כאחד, והוא גם משקף את עקרון ההסכמיות במדינה הדמוקרטית. הסיבות בשלהן נדרשת במשטר דמוקרטי הכרעת הרוב הן: אחידות דעים לא תיתכן, והכרעת המיעוט המנוגדת להיגיון, לפיכך רק הכרעת הרוב יכולה להתקבל כדי למנוע אנרכיה או דיקטטורה.[5][6] בדמוקרטיה ייצוגית, הכרעת הרוב היא הכלי הקרוב ביותר לביטוי רצון העם, מפני שמספרית, הרוב קרוב יותר לסך כל האזרחים שמרכיבים את העם.

בדמוקרטיה מודרנית להכרעת רוב יש צורך בשני תנאים הכרחיים:

  1. תנאי פורמלי: ההחלטה מתקבלת על-ידי רוב הקולות של המצביעים.
  2. תנאי מהותי: מניעת "עריצות הרוב", כלומר החלטת הרוב לא תפגע בזכויות אדם של המיעוט ולא תפגע בבעקרונות הדמוקרטיה האחרים.[7]

מדינה המקיימת רק את התנאי הפורמלי מכונה ״דמוקרטיה חלולה״ או "דמוקרטיה לא ליברלית", ובפעול אינה נחשבת למשטר דמוקרטי אלא למשטר סמכותני.[8] רק מדינה שבה מתקיים התנאי המהותי של הגנה על זכויות המיעוטים יכולה להיקרא ״דמוקרטיה מהותית״.

עקרון הסובלנות

ערך מורחב – סובלנות

בדמוקרטיה עקרון הסובלנות נובע מהצורך לאיזון בין יחסי רוב ומיעוט. הוא מבטא את הנכונות של כל פרט לקבל את האחר ואת השונה ממנו ולנהוג בכבוד כלפי כל אדם או כלפי כל קבוצה השונים במראה פניהם, במינם, בדתם, באמונתם ובהשקפתם. יש לנהוג כלפיהם בכבוד גם אם דעותיהם ואמונותיהם שונות וגם אם הם שונים מבחינה תרבותית, לאומית, מגדרית, או דתית.

עקרון זכויות אדם ואזרח

ערכים מורחבים – זכויות האדם, זכויות אזרח

לאזרחים במדינה דמוקרטית ישנן זכויות אדם וזכויות אזרח שונות:

  • הזכות לחיים והזכות לביטחון אישי
  • הזכות לכבוד, שממנה נגזרות:
  • הזכות לחירות, שממנה נגזרים בין היתר:
    • חופש המחשבה והדעה שמשמעותה חירותו של אדם לגבש את דעתו בחופשיות, בכל נושא. ואין למנוע את זכות זאת, גם אם דעתו נחשבת למסוכנת ומזיקה, כל עוד היא לא באה לידי ביטוי חיצוני.
    • חופש הביטוי – מהווה בין התיר תנאי הכרחי לקיומן של בחירות. ניתן לראות את התגשמות הכרעת הרוב כמימוש אמיתי של דמוקרטיה, רק אם למיעוט ניתנה ההזדמנות להשיג תמיכה לדעותיו. לדוגמה: בסינגפור מתקיימות בחירות, והאופוזיציה אף זוכה בהן בדרך כלל לשליש מן הקולות, אך חופש הביטוי בה מוגבל כל כך, שקשה לראות בה דמוקרטיה אמיתית. חופש הביטוי כולל גם את: חופש העיתונות ואת חופש ההפגנה.
    • חופש המצפון שמשמעותה חירותו של האדם להחזיק בדעותיו בתחום המוסר והערכים, ולפעול או לסרב לפעול, על פיהם. הזכות לפעול או לסרב לפעול, על פיהם, מוגבלת לעיתים.
    • חופש הדת - החופש של אדם לקיים את מצוות הדת או להכריז על השתייכותו לדת היא זכות, שבמדינות דמוקרטיות בימינו לא יעלה כמעט על הדעת לבטלה או להגבילה. דוגמה לכך היא שאסור להכריח יהודי לאכול בשר חזיר או כל מאכל לא כשר אחר בטקס לכבוד היבחרו לפרלמנט של מדינה נוצרית. לזכות זו ייתכנו גם חריגים אפשריים מסוימים רק בנסיבות קיצוניות ומיוחדות למדי, לדוגמה, איסור על קיום מנהגים דתיים מסוימים המלווים באכזריות בולטת. בנוסף, גם עקרון הפרדת דת ומדינה עלול לפגוע בזכות לקיים מצוות מסוימות. בצרפת, למשל, נאסר ב-2005 ללכת לבתי ספר עם לבוש דתי.
    • חופש מדת - שמכיר בזכות האדם שלא לקיים את מצוות דתו, או פרשנות מחמירה שלהן, או שלא להתחייב להשתייך לדת מסוימת. מקובל לצרף לכך גם היעדרה של דת כלשהי הנחשבת כדת רשמית של המדינה. במדינות דמוקרטיות רבות, רבים רואים ברמה מסוימת של סטייה מעיקרון זה, בייחוד בהכרזת דת מסוימת כדת רשמית, עניין לגיטימי, בו המדינה יכולה עדיין להיחשב דמוקרטית, שכן פעמים רבות התרבות מבוססת על עקרונות דתיים מן העבר.
    • חופש התנועה
    • חופש העיסוק
    • חופש ההתאספות
    • חופש ההתאגדות – מבלי שיחידים יוכלו להתארגן למפלגות, יכולתם לפעול פוליטית תוגבל מאוד. לדוגמה: בישראל אומנם יש בידי הרשויות יכולת להוציא מפלגה מחוץ לחוק במקרים קיצוניים (למשל במקרה של תנועת כ"ך), אך השימוש ביכולת זו מוגבל ביותר.
  • זכות הקניין הכוללת קניין חומרי וקניין רוחני - בעלות על קניין והזכות לממשה במכירה או ברכישה, היא אחד הביטויים העיקריים של חירות הפרט המוגנים על ידי החוק בדמוקרטיה.
  • הזכות לעבודה

עקרון שלטון החוק

ערך מורחב – שלטון החוק

שלטון החוק הוא עיקרון משטרי ומשפטי, המכפיף את כולם לחוק. המובן הבסיסי של העיקרון הוא שלילי: אין אדם שהוא מעל החוק. עקרון שלטון החוק מצמצם את שיקול הדעת של השלטון, כך שהאזרח מוגן מפני שיקול דעת ויישום שרירותיים.[9] אולם, החוק עצמו עשוי להיות שרירותי לפי חלק מהמובנים, כך שבמדינה בה החוק עצמו שרירותי אך מיושם בלי שרירותיות מתקיים שלטון החוק בחלק ממובניו.

העיקרון דומה ואולי אף זהה לפי מובנים מסוימים לעקרון החוקיות, שכן משמעותו מתן סמכות לרשות מדינית לפעול רק לפי החוק.

העיקרון מיושם במשפט הקונטיננטלי בדמות ה־Rechtsstaat ("מדינת הצדק" או "מדינת החוק").

לון פולר (אנ') מנה שמונה מאפיינים לחוק, שבלעדי כל אחד מהם לא יהיה מוסרי (ובלי חלקם אף בלתי אפשרי) לדרוש ציות לחוק:[10]

  1. כלליות – תחולת החוק על האזרחים כולם וללא אפליה בין אזרחים שונים.
  2. פומביות – החובה לפרסם את החוק. אם החוק לא ידוע אז אי אפשר לתבוע עליו שוויון.
  3. פרוספקטיביות – צריך לצפות לעתיד, בניגוד לרטרואקטיביות. כלומר, לא להטיל סנקציה בגין פעולה שנאסרה רק לאחר ביצועה.
  4. בהירות – על החוק להיות מנוסח היטב, ברור בהוראותיו ובאופן חד־משמעי.
  5. היעדר סתירות – אל לחוק לסתור עצמו.
  6. ישִׂימוּת – החוק לא יכול לדרוש את הבלתי־אפשרי.
  7. עקביות/קביעות – הימנעות משינוי חוקים בתדירות גבוהה.
  8. התאמה בין הכלל המוצהר בחוק לפעילות הרשויות.

עקרון הגבלת השלטון

במשטר דמוקרטי מתקיים עקרון הגבלת השלטון.[11] העיקרון קובע שלשלטון אסור לעשות דבר מלבד תחום הסמכות שניתנה לו בחוק.[11] מטרת העיקרון למנוע ניצול לרעה של הכוח השלטוני או עריצות ושרירותיות מצד השלטון, שעלולה לבוא לידי ביטוי בפגיעה בזכויות האדם והאזרח, בפגיעה במיעוטים, ואפילו בפגיעה בעצם הדמוקרטיה על ידי ביטול הבחירות וכיוצ"ב (כפי שעשה המשטר הנאצי שנבחר בבחירות דמוקרטיות).

עיקרון זה מתבטא במנגנוני פיקוח וביקורת שונים,[11] שמטרתם לפקח על השלטון ולמנוע ניצול לרעה של כוחו. מנגנוני הפיקוח מתחלקים למנגנוני פיקוח פורמליים ובלתי פורמליים. בין מנגנוני הביקורת הפורמליים נמצאים בית הנבחרים ובעיקר האופוזיציה, מבקר המדינה, נציב תלונות הציבור ובית המשפט העליון, שכוחו נגזר מהחוקה והוא כפוף לה. לכל אחד ממנגנוני פיקוח אלה ישנו תפקיד מסוים שמטרתו לפקח בדרך כלשהי על השלטון, ולמנוע ניצול לרעה של כוחו.

בנוסף למנגנוני פיקוח אלה, מצטרפים גם מנגנוני ביקורת בלתי פורמליים,[11] שמבקרים את הממשלה באופן חיצוני, שתפקידם כ"מפקחים" במירכאות אינו מוגדר כחוק, והם אינם נמצאים בשליטה או במימון של המדינה. בין מנגנוני פיקוח אלה נמצאים התקשורת, עמותות ציבוריות ודעת הקהל.

הפרדת רשויות

ערך מורחב – הפרדת הרשויות

יישום עקרון הפרדת הרשויות משמש לשמירה על איזון הכוח בין רשויות השלטון השונות, הרשות המחוקקת, הרשות המבצעת והרשות השופטת. בנוסף, יש סמכות אוטונומית לשלטון המקומי. בדמוקרטיה פרלמנטרית, עקרון ההפרדה בין הרשות המבצעת למחוקקת מיטשטש, כיוון שהרשות המבצעת תלויה באמון הרשות המחוקקת, באופן שמשפיע על הפעילות הפרלמנטרית של חברי הממשלה שהם חברי הפרלמנט בעצמם.

חוקה

ערך מורחב – חוקה

החוקה מגדירה את מבנה השלטון ובעיקר מגבילה את כוחו. גם במדינות שאין להן למעשה חוקה, כמו הממלכה המאוחדת, קיימת "חוקה בלתי כתובה", כללים המקובעים בהסכמה כללית או בחוקים רגילים, שמבחינת תוכנם הם בעלי ערך חוקתי. ישראל מצויה במצב ביניים מבחינה זו, מאחר שמעמדו של חוק יסוד בה עולה על זה של חוק רגיל, אך נמוך מזה של חוקה. גם בימים שקדמו לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו נהג בית המשפט העליון לעיתים להגן על זכויות האדם באמצעות מה שכונה בידי שופטיו: "החוקים שאינם כתובים עלי ספר".

מעברי שלטון

ערך מורחב – מעברי שלטון

במשטר דמוקרטי חייבת להיות אפשרות למעברי שלטון באמצעות בחירות בדרכי שלום וללא שפיכות דמים. עצם קיומה של אפשרות זו, מקטין את החשש לעריצות שלטונית, שכן השלטון תלוי כל העת בבוחריו שבתמיכת קולותיהם הוא מקווה לחזור ולהיבחר. ברוב המשטרים הדמוקרטים, מתבצעים מדי פעם חילופי שלטון בין הדמוקרטים לרפובליקנים וכו', כך אף מפלגה לא יכולה לצבור כוח רב מדי בזמן המוגבל בו היא בשלטון. במשטרים נשיאותיים נשיא אינו יכול לכהן יותר משתי קדנציות, מחשש שהוא יצבור כוח רב מדי, שעלול להביא לעריצות שלטונית.

השימוש במילה דמוקרטיה

המילה דמוקרטיה בשפות רבות בשלט המכון הישראלי לדמוקרטיה ברחוב פינסקר בירושלים

במהלך המאה ה-20 ואילך הפכו המילה דמוקרטיה ונגזרותיה הדקדוקיות נפוצות מאוד בשיח הפוליטי במדינות שונות בעולם וגם במערכת היחסים הבינלאומיים, לעיתים למטרות שונות.

שימוש לשוני נפוץ זה, בנוסף להתגברות התודעה הדמוקרטית אצל אזרחים, תחילה בעיקר בעולם המערבי ואחרי כן במדינות נוספות, יצרו למילה "דמוקרטיה" ונגזרותיה תווית של מכובדות, לעיתים תוך שימוש במושג זה או מושגים נגזרים (כגון "זכויות האדם") גם על–ידי משטרים דיקטטוריים למיניהם, או על ידי תנועות ומפלגות בעלות אופי אנטי-דמוקרטי. כפי שציין יעקב טלמון, לעיתים קרובות מובילות תנועות הדוגלות בדמוקרטיה, אך משוכנעות ללא עוררין בצדקתם המוחלטת של רעיונותיהן, להתנהגות שאינה דמוקרטית. את תופעה זו כינה בשם דמוקרטיה טוטליטרית.

השימוש הרב במילה דמוקרטיה והתגברות התודעה הדמוקרטית יצרו גם צורך מסוים לענות על השאלה "מיהו דמוקרטי?" או "מהו דמוקרטי?" לגבי אנשים פרטיים, תנועות, מפלגות, מדינות ואף מוסדות וארגונים בינלאומיים. גם בנושא זה חלוקות הדעות בין האנשים, אולם על מנת שמדינה תוגדר כדמוקרטית, למצער על ידי תושביה, חשוב שתשרור בקרב התושבים הרגשה כללית כי מדינתם נוטה, באופן עקרוני, להיות דמוקרטית ושואפת לכך - מה שמתבטא לפעמים במשפט הנפוץ בפי האזרחים: "זאת מדינה דמוקרטית". דומה גם, כי לפחות עבור רוב האנשים, קיומן של בחירות וזכות ההצבעה וההתמודדות הוא תנאי ראשוני, אם כי לא בהכרח מספיק להגדרת המדינה כדמוקרטית. קיימים אף גופים בינלאומיים שונים, אשר עוסקים במדידת הדמוקרטיה במדינות העולם לפי מדדים שהגדרתם אובייקטיבית.

לגבי אנשים ומפלגות, נראה כי ההגדרה המקובלת ביותר להיותם של אדם או תנועה פוליטית דמוקרטיים, היא היעדר נכונות לנקוט אמצעים הנחשבים כפסולים במדינות דמוקרטיות (כגון שקרים והשמצות, בעיקר ברמות חומרה מסוימות, אלימות ומקורות מימון בלתי תקינים) ללא קשר למטרות וכן מטרות שעומדות במסגרת מאפייני הדמוקרטיה, או שאינן נחשבות, בפני עצמן או במצטבר, כחריגה ניכרת מדי ממאפייני הדמוקרטיה.

בין מדינות שונות, כמו גם בין אנשים שונים באותה מדינה, ייתכנו סדרי עדיפויות שונים בין מאפיינים דמוקרטיים שונים, ולצד זאת מקובל בקרב מדינות דמוקרטיות שונות, כי סטייה ממאפיינים מסוימים ייחשבו חריגה חמורה מהדמוקרטיה ואילו במאפיינים אחרים ישנה חריגה "מותרת".

שיטות דמוקרטיה

בדמוקרטיה ישירה כל אזרח בעל זכות הצבעה יכול להשתתף ולהצביע בכל דיון המתנהל על כל החלטה שלטונית (למעט החלטות יוצאות דופן כמו אלה הקשורות בסודות צבאיים). סוג כזה של דמוקרטיה קל יותר לביצוע במדינה בעלת אזרחים מעטים, שכן דיון עם מיליוני דוברים והצבעה עם מיליוני מצביעים על כל סוגיה וסוגיה הוא דבר קשה לביצוע[12] לאור הקושי הטכני, ואף בעייתי מכיוון שרוב האזרחים בעלי זכות ההצבעה חסרים את הידע והמקצועיות הדרושים לצורך קבלת החלטות בעלות השפעה ומשמעויות כה רבות. סוג כזה של דמוקרטיה היה מקובל בפוליס, ערי-מדינה ביוון העתיקה. סממן דמוקרטי נוסף שהיה בפוליס ואינו אפשרי במדינות דמוקרטיות גדולות יותר הוא תורנות של כלל האזרחים במילוי תפקידי הפקידות הממלכתיים. ישנן מדינות שמרבות בקיום משאלי עם כאמצעי לביטוי של דמוקרטיה ישירה. כיום נהוגה שיטה הדומה לדמוקרטיה ישירה רק בשני קנטונים של שווייץ: גלרוס ואפנצל אינר-רודן. שווייץ היא אחת המדינות המודרניות הידועה בשימוש בכלים המקושרים לדמוקרטיה ישירה. מ-1884 ועד 2005 נערכו בשווייץ 533 משאלי עם. בין הנושאים שעלו ניתן למצוא חוקים רבים בנושא הגבלת כניסת זרים למדינה, חוקי עבודה, הצטרפות לאיחוד האירופאי ועוד. גם בארצות הברית ישנן מדינות הידועות בתדירות בה נערכים בהן משאלי עם בצורות שונות.

בדמוקרטיה ייצוגית, שהיא השיטה הדמוקרטית המקובלת בעולם המודרני המערבי, נבחרים נציגי הציבור בבחירות כלליות, חופשיות, שוויוניות, חשאיות ובלתי תלויות. זאת כדי ליישם את המדיניות השלטונית עבורה נבחרו. במקומות מסוימים, כגון שווייץ וחלק מהמדינות בארצות הברית מקובלת שיטה מעורבת שבה נבחרים נציגים, אך מתקיימים גם משאלי עם באופן תדיר בנוגע לענייני ציבור שונים. המדינה הדמוקרטית היא לרוב רפובליקה, אך קיימות גם מונרכיות דמוקרטיות, שבהן סמכותו של המלך היא סמלית בלבד, כמו בממלכה המאוחדת, הולנד, בלגיה, שוודיה וקנדה.

דמוקרטיה אל-זמנית או דמוקרטיה המשכית היא שיטה שבה ישנו משקל משמעותי להחלטות שהתקבלו בעבר ברוב, כך שהחוק הגובר הוא החוק שאושרר לאורך התקופה הארוכה ביותר. מונח זה מתייחס בדרך כלל לחוקי יסוד ולא לרוב החוקים. שיטת משטר זו נחשבת לשמרנית על אף שאיננה ידועה כשכיחה בימים עברו.

המונח דמוקרטיה עממית, בניגוד לשמו, לא מתייחס למדינות בעלות משטר דמוקרטי, אלא למדינות קומוניסטיות. זאת בהתאם לטענה שהמפלגה הקומוניסטית השלטת, מייצגת את האינטרסים של השכבות הרחבות בציבור. למעשה, הן אינן נחשבות דמוקרטיות, כיוון שהממשל בהן אינו נבחר, ולא מתקיימים בהן כל המנגנונים של שלטון דמוקרטי. בנוסף, במדינות אלה חלק מזכויות האזרח, הנחשבות בסיס המשטר הדמוקרטי, מוגבלות במידה רבה.

דילמות וקשיים בדמוקרטיה

במדינות לא דמוקרטיות אין השליט או רשויות המדינה חשים מחויבים למאפיינים אלו, כולם או חלקם. מתחים ביניהם יתעוררו רק לעיתים רחוקות. במדינות דמוקרטיות, לעומת זאת, הניגודים בין מאפייני הדמוקרטיה צפויים לעורר התחבטויות בבחירת אמצעים להשגת מטרות ובשאלות ערכיות.

בין הקונפליקטים האפשריים:

  • המידה שבה ניתנת לשלטון הרשות לנקוט ביד תקיפה למען ביטחון האומה, כנגד טרור או כנגד ניסיונות חתירה מבפנים נגד יציבותה של המדינה או ערכים מסוימים. זוהי דילמת הדמוקרטיה המתגוננת.
  • השאלה באילו מקרים אין לקבל הכרעת רוב כאשר זו מתנגשת עם ערכים אחרים (בעיקר זכויות הפרט).
  • תופעת הדמוקרטיה הטוטליטרית אשר בה יומרות דמוקרטיות, לפחות כלפי חוץ, מביאה ליצירת תופעות לא דמוקרטיות ואף אנטי דמוקרטיות.
  • מידת הענישה הראויה למי שעברו על חוק זה או אחר - המתח בין הצורך להגן על זכויות הרבים לבין הרצון להימנע מפגיעה קשה מדי בזכויות היחיד, אף אם עבר על חוקי החברה.
  • המתח המסוים שקיים לעיתים בין החוק עצמו לבין ערכים ליברליים, שלעיתים ניתן למצוא אותם בחוק רק במרומז, במקרה הטוב. במקרים רבים מבכרת הרשות השופטת את האחרונים. כך, למשל, החליט בית המשפט העליון של ארצות הברית להתיר הפלות, אף שאין להיתר זה בסיס של ממש בלשונה של החוקה כפי שהיא.
  • היעדר הומוגניות באוכלוסייה עלול להציב אתגרים קשים בפני הדמוקרטיה. אפשר שהרצון לשמור על מאזן כוחות בין קבוצות שונות יהיה כרוך בפגיעה בעקרונות דמוקרטיים (למשל בשוויון בין קולות מצביעים מקבוצות שונות). במקרים מסוימים עלול חוסר ההומוגניות לסכן את יציבותה של המערכת הפוליטית כולה, עד כדי מלחמת אזרחים.

דמוקרטיות מול אוטוריטאריות

עמוד ראשי
 ראו גם – משטר סמכותני

דמוקרטיה היא שיטת ממשל בה לאזרחים היכולת להשפיע על המדיניות הציבורית במדינתם באמצעות: הצבעה, השתתפות בדיונים או בדרכים ממוסדות אחרות. יכולת ההשפעה של האזרחים אמורה להיות בלתי תלויה במוצא, מעמד חברתי, מגדר, גזע, דת וכיוצא באלה. משטר אוטוריטרי לא יכול להיות דמוקרטי ומתאפיין בפיקוח חברתי הדוק וציפייה מצד האוכלוסייה לציות למשטר, תוך שימוש לעיתים קרובות באמצעים מדכאים. במשטרים אלה קיימת בדרך כלל היררכיה שלטונית וחברתית ברורה. במשטר זה לא קיימים איזונים ובלמים של מוסדות השלטון בדר"כ וכמו כן לא קיימת מערכת של מתן לגיטימציה לשלטון על ידי בחירות חופשיות. כמו כן זכויות האדם מוגבלות במשטר זה יחד עם הגבלות נרחבות על חופש הביטוי וההתארגנות.

נקודות השקפה על הדמוקרטיה

ג'יימס מדיסון, מאבות החוקה האמריקאית, סבר כי "דמוקרטיה" מהווה "שלטון הרוב" ואינה כוללת הגנה על זכויות הקניין ועל על הזכות לחיים של הפרט. כפועל יוצא גם מדיסון המליץ ליצור משטר מעורב, שלצד העקרונות הדמוקרטיים יכלול גם עקרונות שאינם דמוקרטיים אך חיוניים כדי למניעת הפיכת המדינה "זירות לסערה ולמדון".[דרוש מקור]

במאה ה-19 ביקר אלכסיס דה טוקוויל את הדמוקרטיה על כך שהיא כופה על היחיד דעה מבלי שהיחיד יחקור בעצמו:

בעמים הדמוקרטיים יש לו לציבור עוצמה מיוחדת במינה, שאומות שבהן האריסטוקרטיה שלטת אף לא יכלו לציירה לעצמן. אין הציבור משדל אחרים לקבל את אמונותיו אלא הוא כופה אותן הר כגיגית במין לחץ כביר של הכלל על בינתו של כל פרט ופרט. בארצות הברית, הרוב מציע ליחידים שפע של דעות מן המוכן וכך הוא פוטר אותם מן הצורך לגבש להם דעות משלהם. יש שם מספר רב של תיאוריות, על פילוסופיה, על מוסר, או על פוליטיקה, שכל איש ואיש מאמץ לעצמו בלי חקירה ודרישה, על סמך דעתו של הציבור.

— אלכסיס דה טוקוויל, הדמוקרטיה באמריקה, מצרפתית: אהרן אמיר, ירושלים: שלם, תשס"ח, עמ' 448

בספרו המדינה ביקר אפלטון את הדמוקרטיה בכללותה. דוגמה לכך, היא ביקורתו על "האדם הדמוקרטי":

הוא חי כל ימיו, ונאות לתאווה שמזדמנת לו: עתים – משתכר להמית חלילים, ושוב – שותה מים ומדאיב נפשו, עתים – מתאמן בגימנסטיקה, ופעמים – בטל מכל פועל ואין בלבו דאגה של כלום, ועתים – כאילו עוסק בפילוסופיה. לעתים קרובות הוא יושב במועצות המדינה, ושם הוא קופץ על רגליו ומדבר ועושה ככל שיעלה על דעתו, ופעמים, שעה שיתקנא באנשי מלחמה כל שהם, יפנה לעיסוק זה, ושעה שבסוחרים – לעסקיהם של הללו. שום סדר ושום הכרח אינם שולטים בחייו, ולאורח חיים זה הוא קורא נעים וחופשי ומבורך, ונזקק לו מכול וכול.

— אפלטון, "פוליטיאה"[13]

כך כתב גם דה טוקוויל ברשמיו מביקורו באמריקה:

...הוא תופס הכל, אבל אינו נאחז בחזקה בשום דבר, ועד מהרה הוא מרפה ופונה לרדוף אחר הנאות חדשות. בארצות הברית אדם בונה בהקפדה בית שבו יעשה את ימי זקנותו, ומוכר אותו בטרם יכסה אותו בגג; הוא נוטע גן ומחכירו דווקא בזמן שעמד לאכול מפריו; הוא מתחיל לעבד שדה ומניח לאחרים לאסוף את יבולו. הוא בוחר במשלח יד, ועוזב אותו. הוא מתיישב באיזה מקום, וכעבור זמן קצר הוא נוטש אותו ומעתיק למקום אחר את כיסופיו המשתנים…

— דה טוקוויל, הדמוקרטיה באמריקה, עמ' 577.[דרושה הבהרה]

בימי מלחמת האזרחים האמריקאית, נקודת מבחן עבור הדמוקרטיה, טען אברהם לינקולן בנאום גטיסברג כי הדמוקרטיה היא: "שלטון העם, על ידי העם, למען העם".

במחציתה הראשונה של המאה ה-20, כאשר הדמוקרטיה אותגרה על ידי אלטרנטיבות בהן הקומוניזם והפשיזם, עמד וינסטון צ'רצ'יל בנימה סרקסטית על הערכת טיבה של הדמוקרטיה: "דמוקרטיה היא צורת הממשל הגרועה ביותר פרט לכל האחרות שנוסו".[14]

בימי המלחמה הקרה, בהן הדמוקרטיה הליברלית התמודדה על מעמדה מול הקומוניזם, פיארו רבים מנשיאי ארצות הברית את ערכי הדמוקרטיה, למשל, עם נאומו, אני ברלינאי, של ג'ון קנדי, בו התבטא "לחירות יש מגרעות רבות והדמוקרטיה שלנו אינה מושלמת, אבל מעולם לא נדרשנו לבנות חומה על מנת למנוע מאזרחינו לברוח".[15] בהמשך התבטא רונלד רייגן, "דמוקרטיה היא דבר שראוי למות למענו, מכיוון שזו שיטת הממשל המכובדת באופן העמוק ביותר, מבין אלו שעיצב האדם",[16] וכן נהג להקריא בדיחות שהדגישו את עליונתה של הדמוקרטיה הליברלית על פני הקומוניזם.[17]

לדעת הפילוסוף ישעיהו ליבוביץ, הגדרת הדמוקרטיה כ"שלטון הרוב" מחמיצה את המהות של השיטה:

אין סילוף גדול יותר של מושג הדמוקרטיה מאשר ההנחה שהרוב מוסמך להחליט על ערכים. מה ההבדל בין דיקטאטור המחליט מה טוב ומה רע לבין המון בני אדם, שמחליטים על הדבר הזה? אנחנו אומרים שהדיקטאטור הוא רשע או מטופש, אבל כל אדם יכול להיות רשע ומטופש. זאת אומרת, גם הרוב של בני האדם יכול להיות רוב של מטופשים ומרושעים. ולכן, המהות הפנימית של הדמוקרטיה אינה בשלטון רוב, אלא במשטר שבו הסמכויות של השלטון מוגבלות, ללא תלות בכך אם זה שלטון של יחיד או שלטון של הרוב.

— מתוך kav.org.il[18]

ראו גם

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
ויקימילון ערך מילוני בוויקימילון: דמוקרטיה
ויקיציטוט ציטוטים בוויקיציטוט: דמוקרטיה
ויקישיתוף תמונות ומדיה בוויקישיתוף: דמוקרטיה

הערות שוליים

  1. ^ ההגייה ביוונית: דמוקרטִיה.
  1. ^ P. J. Rhodes, A History of the Classical Greek World, 478 - 323 BC, Wiley, 2005-10-03. (באנגלית)
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 2.3 Democratization, באתר אוניברסיטת בילפלד
  3. ^ Samuel-P-Huntington-Democracy-Third-Wave
  4. ^ הפופוליזם של הדמוקרטיה, bizportal 4.5.17
  5. ^ זאב ז'בוטינסקי: "שטות היא לזהות את שלטון הרוב עם תמצית הדמוקרטיה והחירות. תמצית החירות היא השאיפה לכך, שאיש לא ייאלץ להיכנע למה שמצפונו מתנגד לו, אפילו נתמכת קביעה זו על־ידי הרוב. מובן שאם יש לנו ברירה בין שלטון המיעוט לבין אנרכיה, או שלטון הרוב — הרי משלוש הדעות הללו, השלישית היא הרעה במיעוטה ועל כן עדיפה, אבל עדיין נשאר הדבר בעיקרו בגדר מעשה כפיה וכניעה, ולעולם אין להתייחס אליו כאל אידיאל." מתוך "השקפה על בעיות מדינה וחברה"
  6. ^ מנחם בגין: "שתי אפשרויות אחרות הן: חוסר כל הכרעה, אנרכיה בלע"ז, או הכרעת יחיד, דיקטטורה בלע"ז. האפשרות האחת היא הרסנית, השנייה דרסנית, את האנרכיה ידחה כל אדם נבון; בדיקטטורה יבחל כל אדם חפשי. התבונה והחרות כאחת מחייבות, בדרך כלל, את הכרעת הרוב, בתנאי שהרוב יכבד את זכויות המיעוט, לרבות זכותו העיקרית: להיות לרוב. אולם כל אלה, הטוענים כי אם באין אפשרות אחרת, ניתן לרוב להכריע משמע שהרוב צודק, אינם מוכיחים אלא את בורותם, או את שאיפתם ל”דיקטטורה של הרוב”, שגם היא, כמובן, אפשרית, הרסנית ודרסנית. "אחד לגוי אחד לעברי?", חרות, 6 באוגוסט 1954
  7. ^ קרל פופר: "אין לאפיין את הדמוקרטיה כשלטון הרוב בלבד, אף שהנהגת בחירות כלליות חשובה ביותר. שכן רוב עלול לשלוט כרודנות. [...] בדמוקרטיה יש הכרח להגביל את סמכויות השליטים: ואבן הבוחן לדמוקרטיה היא זו: בדמוקרטיה יכולים הנשלטים להדיח את השליטים – כלומר, את הממשלה – בלי שפיכות דמים. לכן אם האנשים שבשלטון אינם שומרים על אותם מוסדות המבטיחים למיעוט את האפשרות לפעול למען שינוי בדרכי שלום, הרי שלטונם הוא רודנות." החברה הפתוחה ואויביה, תרגם אהרן אמיר, הוצאת שלם, 2003, עמ' 365"
  8. ^ יאן-ורנר מילר, "דמוקרטיה לא-ליברלית? אין דבר כזה", תרגום: יניב פרקש, באתר הזמן הזה, נובמבר 2018
  9. ^ ע"א 421/61 מדינת ישראל נ' ש. פ. האז: "החוק קיים לא לאזרח בלבד. הוא קיים גם בשביל השלטונות. יתירה מזאת, כל שלטון שמחובתו לעמוד על מילוי החוק על־ידי האזרח, צריך קודם כל לשמש דוגמה למילוי החוק על־ידי עצמו. החוק נוצר על־ידי המחוקק כדי שלפיו תנהג המדינה ואין השלטון יכול לדרוש לעצמו מעמד מיוחד כאילו הוא מעל החוק. זהו אחד העקרונות היסודיים של 'שלטון החוק'."
  10. ^ Lon L. Fuller, The Morality that Makes Law Possible, The Morality of Law, Yale University press, 1969, עמ' 33–94
  11. ^ 11.0 11.1 11.2 11.3 מרים דרמוני, חנה שפיר, גלעד כץ, יובל לבל, ורדה אשכנזי, הגבלת השלטון, באתר מט"ח
  12. ^ עם זאת, קיומה של רשת האינטרנט בימינו הפך סוג זה של דמוקרטיה לאפשרי. ראו דמוקרטיה ישירה#ניהול החברה כולה בדמוקרטיה ישירה. ראו גם, שאול שארף, "דמוקרטיה היברידית: טכנולוגיה אינטרנטית בשירות הדמוקרטיה", מעשי משפט יב, 307 ‏(2021).
  13. ^ בתוך: כתבי אפלטון, כרך שני, מיוונית: יוסף ג' ליבס, ירושלים: שוקן, תשל"ה, עמ' ירושלים: שוקן, תשנ"ט, עמ' 488
  14. ^ וינסטון צ'רצ'יל, בנאומו בפרלמנט הבריטי, 11 בנובמבר 1947
  15. ^ REMARKS OF PRESIDENT JOHN F. KENNEDY AT THE RUDOLPH WILDE PLATZ, BERLIN, JUNE 26, 1963
  16. ^ REAGAN QUOTES AND SPEECHES, reagan foundation
  17. ^ Reagan tells Soviet jokes
  18. ^ מוטי היינריך, חופש הפרט ותפקיד המדינה במשנתו של פרופ' ישעיהו ליבוביץ' ז"ל, באתר קו ישר, ‏25 במאי 2017


שיטות ממשל
צורות שלטון
מונרכיה מונרכיה חוקתית • אוטוקרטיה • מונרכיה פדרלית • מונרכיה מסורתית
רפובליקה רפובליקה אסלאמית • רפובליקה פדרלית • פדרציה חוקתית • משטר נשיאותי • משטר חצי-נשיאותי • רפובליקה עממית • פדרציה מסורתית
מקור כח
דמוקרטיה
דמוקרטיה ייצוגית • דמוקרטיה פרלמנטרית • דמוקרטיה נשיאותית
דמוקרטיה ישירה • סוציאל-דמוקרטיה • דמוקרטיה ליברלית • דמוקרטיה רפובליקנית • דמוקרטיה מסורתית
ריכוז כח
אוטוקרטיה (אבסולוטיזם פוליטי) דיקטטורה • דמוקטטורה • טוטליטריזם
אוליגרכיה דיארכיה • משטר צבאי • גרונטוקרטיה • טימוקרטיה • פלוטוקרטיה
שונות משטר כלאיים • ליברליזם • ליברטריאניזם • דמוקרטיה לא ליברלית • דמוקרטיה חלולה • תאוקרטיה • קורפורטיזם • מריטוקרטיה • טטררכיה
ראו גם בפורטל:מדע המדינה
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

דמוקרטיה37388265Q7174

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=דמוקרטיה&oldid=2398979"