היסטוריה של הדמוקרטיה
היסטוריה של הדמוקרטיה היא תהליך ההתהוות של הדמוקרטיה, כמושג וככלי חברתי ומדיני.
במהלך ההיסטוריה בעת העתיקה התפתחו נטיות דמוקרטיות בחברות מסוימות. דוגמה לכך אפשר לראות בדמוקרטיה באתונה העתיקה במאות ה-6–4 לפנה"ס. עם זאת הדמוקרטיה במובנה המודרני, נוצרה לראשונה שנים רבות לאחר מכן, עם הקמתה של ארצות הברית בשנת 1776.
הדמוקרטיה בעולם העתיק
יוון העתיקה
ערך מורחב – הדמוקרטיה האתונאית
הדמוקרטיה העתיקה המפורסמת ביותר התקיימה באתונה. במשך מאתיים השנה שאחרי שנת 500 לפנה"ס, נשלטה העיר היוונית על ידי אספה כללית של האזרחים הזכרים. זו הייתה רחוקה מאוד מלהיות דמוקרטיה במובנה המודרנית משום שכדי להיחשב אזרח באתונה היה צריך להיות זכר, בן להורים אזרחים ובן חורין, בן 20 שנה ומעלה[1], כך שזכות ההשתתפות וההצבעה הוגבלה למיעוט מתוך אוכלוסיית הפוליס. הדמוקרטיה היוונית הייתה ישירה - רוב ההחלטות היו מתקבלות באספה עצמה, (שכללה כ-3000 איש) ולא דרך באי כוח נבחרים. תפקידים מסוימים כן הוטלו על נציגי ציבור, אך רק מיעוטם של אלו היו נבחרים - רובם נקבעו בהטלת גורל. באתונה כובד חופש הביטוי של האזרחים (ועל כן התפתחה שם הרטוריקה ולצידה גם הדמגוגיה) והשוויון ביניהם. אומנם התקיים בה מנגנון כמו ה"אוסטרקיסמוס", שאפשר גירושם של אזרחים מהעיר לעשר שנים, אם רוב האזרחים הצביעו על כך בהצבעה חשאית, ויש הרואים בקיומו עדות להיעדר הגנה על המיעוט בדמוקרטיה האתונאית, אולם הפעלתו לא הייתה שכיחה.
רומא העתיקה
- ערך מורחב – רומא העתיקה#ממשל ומשפט
ברומא העתיקה התקיימה רפובליקה בין השנים 509–49 לפנה"ס, עד שבוטלה למעשה אבל לא להלכה על ידי יוליוס קיסר. אף על פי שכל העם היה זה שבחר את המגיסטראטות באספת הקנטוריות בפועל כמעט כל ההצבעות היו החלטות של המעמדות הגבוהים בעלי הרכוש הרב כתוצאה מהמבנה הטימוקרטי של האספה ושיטת ההצבעה בה, בנוסף לכך הזכות להיבחר למגיסטראטות הייתה מוגבלת לשכבה קטנה של אצולה, הנוביליטאס, אף על פי שבאופן רשמי כל אזרח רומאי היה יכול להתמודד.
הדמוקרטיה בעולם המודרני
על פי סמואל הנטינגטון, ניתן להסתכל על התפשטותה והתפתחותה של הדמוקרטיה המודרנית כמספר גלים של דמוקרטיזציה. כל גל מתחיל בעלייה הדרגתית בדמוקרטיזציה העולמית שמגיעה לשיא מסוים, שאחריו נסיגה מסוימת של המגמה[2].
הגל הראשון של הדמוקרטיה, על פי הנטינגטון, החל משנת 1828 ונמשך עד שנת 1926. גל זה היה איטי לעומת אלו שיבואו אחריו ובמהלכו היו תהליכים מתמשכים של הרחבת זכות הבחירה, שהחלה להיכנס לתוקף בכמה מדינות. בראשיתה זכות הבחירה הייתה רלוונטית רק למיעוט קטן של גברים בעלי מעמד. במהלך הגל הראשון נמתח בהדרגה הרף המאפשר זכות בחירה עד שבסוף הגל הראשון במספר מדינות כבר הייתה זכות בחירה לכלל האזרחים[2].
הגל השני החל אחרי מלחמת העולם השנייה וניצחון של בעלות הברית, ובהן המעצמות הדמוקרטיות-ליברליות[2].
הגל השלישי החל בשנות ה-70 בדרום אירופה, המשיך לאמריקה הדרומית וחלק ממדינות אסיה ואפריקה, והגיע לשיאו בדמוקרטיזציה של המדינות הקומוניסטיות לשעבר בגוש הסובייטי[2].
לאחר כל אחד משני הגלים הראשונים היה גל-נגדי ובו חלק מהמדינות שהפכו לדמוקרטיות בגל הקודם חזרו למשטר דיקטטורי. בדרך כלל חזרה זו ממשטר דמוקרטי לדיקטטורי מתבצעת באחת משני אופנים - או הפיכה צבאית בה הודחו מנהיגים שנבחרו באופן דמוקרטי, או שינוי משטר שבוצע על ידי מנהיגים שנבחרו באופן דמוקרטי והשתמשו בכוח השלטון שבידם כדי לשנות את המשטר לדיקטטורי, בדרך כלל תחת הכרזה על מצב חירום או על צורך צבאי לאומי. בכל אחד משני הגל-הנגדיים שהיו במאה ה-20 הייתה צורת שלטון חדשנית שקראה תיגר על הדמוקרטיה. בסוף הגל הראשון היה זה הפשיזם, ובסוף הגל השני היה זה מודל של סמכותנות ביורוקרטית שהושפע מהקומוניזם[3].
תהליכים שסייעו לדמוקרטיזציה
תופעת הדמוקרטיזציה המודרנית החלה באירופה, על רקע הסלידה מהשלטון המלוכני והמהפכה התעשייתית כמה עשרות שנים לאחר המהפכה הצרפתית, הדמוקרטיה החליפה את שלטון האצולה. כמה תהליכים סייעו לתהליך זה:
- היווצרות המדינות הגדולות (כמו צרפת, הממלכה המאוחדת וכו') כצורת הסידור החברתית, ואיתן ערי-ענק. תהליך העיור, שהתחיל עוד בימי הביניים. בעקבות הלחץ על המעמד השלישי (הבורגנות והאיכרים) מצד האליטה האריסטוקרטית, הבשילו התנאים למהפכה הדמוקרטית.
- שיטת הכלכלה הקפיטליסטית, שדרשה היווצרות שוק חופשי, בו הפרטים נתונים למרות קטנה והולכת של האצולה. בנוסף לכך, הביאה השיטה הקפיטליסטית ליצירת מעמדות חדשים ורחבים (מעמד הבורגנות ומעמד הפועלים) בעלי דרישה לזכויות ולנטילת חלק בעיצוב פעיל של החברה.
- התעשרות החברה הביאה לכך שהייתה קיימת אפשרות טכנית של הפרט להיות שותף פעיל בעיצוב המדינה, שכן צומצם הצורך בייצור מוצרים בסיסיים (מזון, מגורים וכדומה).
- הולדת המדע וההשכלה יצרו את היכולת של מעגל הולך וגדל של פרטים להכיל באופן מסוים את המתרחש בחברה, ולהיות מודע לאפשרויות השינוי בה.
- התפתחויות טכנולוגיות מסוימות איפשרו את התנאים הדרושים לדמוקרטיזציה. הטכנולוגיה העיקרית בתחום זה היא פיתוח אמצעי התקשורת (ובעיקר הדפוס, שאיפשר את התרחבות ההשכלה וכן את האפשרות הטכנית של הפרט להבין את המתרחש במדינה).
- היווצרות תורות פילוסופיות המושפעות ומכוננות את החשיבה הדמוקרטית, כגון ההומניזם. פילוסופים רבים קיעקעו את הבסיס המוסרי עליו נשענה האצולה האירופאית.
- יצירה ומיסוד של מבנים דמוקרטיים, בהם תנועות חברתיות רחבות (ומפלגות המקושרות אליהם) ומוסדות מרכזיים דמוקרטיים (בעיקר פרלמנט נבחר).
- המסורת שיצר בית הנבחרים הבריטי, שהחל מהמאה ה-17 גדל כוחו בהדרגה אל מול כוחם של המלכים.
נקודות ציון מוקדמות בדמוקרטיזציה המודרנית
- ערכים מורחבים – מגנה כרטה, מלחמת האזרחים האנגלית, המהפכה הצרפתית, מלחמת העצמאות של ארצות הברית
לדמוקרטיזציה המודרנית כמה נקודות ציון היסטוריות מקובלות, בהן:
- קבלת המגנה כרטה באנגליה (1215): כתב זכויות שהעניק בעל כורחו ג'ון, מלך אנגליה, לברוניו ב-15 ביוני 1215, בעקבות איומם לצאת במרד גלוי נגדו אם לא ימלא את דרישתם. מסמך זה הגביל את סמכויות הכתר ונחשב לראשית המשפט החוקתי האנגלי. מרגע שמלך חותם על חוזה מול נתיניו הם הופכים מנתינים לאזרחים.
- מלחמת האזרחים האנגלית (1642–1651): סדרה של עימותים מזוינים בממלכת אנגליה, בין תומכי הפרלמנט לתומכי המלוכה, שפרצו בעקבות מחלוקות הנוגעות לסמכות המלך אל מול סמכויות הפרלמנט. בסיומה של המלחמה נערף ראשו של המלך והפרלמנט האנגלי הוא זה ששלט בממלכה למשך כמה שנים. אף על פי שהמלכים האנגלים של המשך המאה ה-17 ניסו לחזק את כוחם אל מול כוחו של הפרלמנט, החל תהליך הדרגתי של חיזוק בית הנבחרים, במהלכו, בין השאר, התגבש באנגליה מוסד ראש הממשלה בתחילת המאה ה-18, והחל מעבר הדרגתי של ניהול המדינה בפועל מהמלך אל ראש הממשלה.
- ייסוד ארצות הברית (1775–1783): מלחמה שהתרחשה בין השנים 1775–1783, אשר במהלכה מרדו המתיישבים בארצות הברית כנגד השלטון הבריטי, וכתוצאה מכך הוקם המשטר הדמוקרטי הראשון בעידן המודרני.
- המהפכה הצרפתית (1789–1799): מהפכה בצרפת, אשר במהלכה עבר השלטון המלוכני במדינה, שהיה מושתת עד אז על מונרכיה אבסולוטית ופיאודלית שהעניקה זכויות יתר למעמדות האצולה והכמורה, לידי גופים נבחרים. אלה הקימו רפובליקה, שאמורה הייתה להתבסס על זכויות האדם, שותפות ושוויון.
גל הדמוקרטיזציה הראשון - הרחבת זכות הבחירה
במאה ה-19 הזכות לבחור ולהיבחר לא הוענקה לכלל האוכלוסייה אלא לקבוצות קטנות ביותר של בעלי רכוש או בעלי השכלה, אך לקראת סופה של המאה ה-19 הלך וגדל מספר הרשאים לבחור.
גם בארצות הברית, בה כבר מתחילתה זכות הבחירה הייתה חלק מתפיסת עולמה, בפועל ניתנה זכות הבחירה רק למספר קטן יחסית של גברים לבנים. בשנת 1828 תחת שלטון אנדרו ג'קסון הורחבה זכות הבחירה לציבור רחב של גברים לבנים, מהלך שיצר עניין באירופה[4][2].
הממלכה המאוחדת החלה להרחיב ולהגדיל את זכות הבחירה לגברים על ידי החוקים שחוקקה בשנים 1832 ו-1884. בשנת 1871 העניקה צרפת זכות בחירה לכל הגברים. הענקת זכות הבחירה לקבוצות נוספות מלבד בעלי ההשכלה והרכוש נוספה בהדרגתיות לעוד ארצות באירופה, ביניהן בלגיה, שווייץ, ספרד, הולנד, ואוסטריה. תהליכים אלו החלו להעיד על התבססות הדמוקרטיה המסמלת את הקדמה.
התבססות הדמוקרטיה לא חלה באופן שווה בכל המדינות. היה שוני ב"גיל הבחירה" בין מדינה למדינה: גיל הבחירה הנמוך ביותר היה בממלכה המאוחדת וצרפת – 21 שנים לפחות להצבעה בבחירות. ביתר המדינות גיל הבוחרים המינימלי היה גבוה יחסית: 30 – באיטליה, ו-25 בגרמניה. היו מדינות שהחילו קריטריונים שונים לזכות הבחירה בהן: בהונגריה, למשל, הוענקה זכות הבחירה לפי גיל, רכוש וגובה תשלומי המיסים, ולכן רק כ-5% מן האוכלוסייה יכלה להשתתף בבחירות. לעומת זאת היו מדינות שאיפשרו מאוחר להשתתף בבחירות, למשל ברוסיה תופעה זו החלה רק בראשית המאה ה-20.
בתהליך זה, שעיקרו יצירת מסורת דמוקרטית, נוצרו מערכות דמוקרטיות רבות במדינות אירופה ואמריקה החשובות. תהליך זה הוא רב-שלבי, וכולל העמקת המסורת הדמוקרטית בקרב תושבי המדינות והצטרפות מדורגת של ציבורים חדשים למעגל האזרחים (שהביטוי הפורמלי שלו הוא בזכות ההצבעה בבחירות). דוגמאות למעגלי אזרחים חדשים הם שיתוף חלקים שונים של הבורגנות בבחירות, שוויון הזכויות לגזעים לא-אירופאים (יהודים, שחורים, צוענים וכדומה), הענקת זכות הבחירה לנשים וכו'.
בכל מדינה נעשה תהליך הדמוקרטיזציה באופן שונה. בצרפת, לדוגמה, התהליך כלל מהפכות אלימות רבות. בממלכה המאוחדת הדמוקרטיזציה נעשתה בתהליך ארוך ואיטי. ובגרמניה הועבר מוקד הכוח לפרלמנט הנבחר בלחץ מלחמה (1918) ופעם נוספת על ידי כיבוש זר (1945).
תהליך הדמוקרטיזציה המערבי (אירופה, ארצות הברית) התפשט לרוב מדינות העולם במידה זו או אחרת, בעיקר בזכות שליטתן של האימפריות האירופיות ביבשות אחרות. בזמן השליטה חילחלו תפיסות ומבנים דמוקרטיים לחלק קטן מהחברות ברחבי העולם, ועם קיפולם ירשו את שלטון האימפריות מוסדות עם סממנים דמוקרטיים חלקיים.
עד לשנת 1926 הביאה הדמוקרטיזציה בשיאה להיווסדות של 29 דמוקרטיות[3].
בין שתי מלחמות העולם
לאחר מלחמת העולם הראשונה, התקופה הייתה בבחינת ניצחון זמני לדמוקרטיה באירופה, וכך ברחבי היבשת החלו לצמוח משטרים דמוקרטיים, אולם רבים מהם לא האריכו ימים.
כשהחל השפל הגדול, הפגיעה הכלכלית הייתה קשה ביותר במדינות הדמוקרטיות החדשות שנולדו לאחר מלחמת העולם הראשונה. על רקע המשבר, גורמים קיצוניים התחזקו וגלי הפגנות כנגד הממשלה שטפו את המדינה, השיטה הדמוקרטית שעדיין הייתה זרה לרוב האזרחים ולא נטמעה לחלוטין בתודעה, הביאה למחשבה ולעיתים אף לדרישה להחלפת המשטר, ממשלות הוחלפו תדיר ובחלק מהמקרים אף כמה פעמים באותה השנה. בריטניה וצרפת הצליחו לעמוד בהתקפות אלה, על ידי הקמת ממשלה רב מפלגתית ואימוץ רעיונות כלכליים, עליהם לא חלמו בטרם המשבר. לעומתן, בגרמניה (החל משנת 1933), איטליה ורוסיה פעלה מערכת שלטונית ששלטה על האזרחים בריכוזיות ואף באלימות. בגרמניה, בה הכה המשבר הכלכלי בצורה הקשה ביותר, איבדה רפובליקת ויימאר את אמון התושבים שהעלו את המפלגה הנציונל-סוציאליסטית בראשותו של אדולף היטלר לשלטון, לא עבר זמן רב והנאצים תפסו את מושכות השלטון במדינה וחיסלו בברוטליות כל ניסיון התנגדות לשלטונם הדיקטטורי. עם תום השפל הגדול מצאה את עצמה יבשת אירופה עם שלושה משטרים פאשיסטיים במדינות מרכזיות ביבשת: איטליה (1922), גרמניה (1933) וספרד (לאחר מלחמת אזרחים שהסתיימה בשנת 1939). הפשיזם היה צורת שלטון חדשנית שנבדלה ממודלים קודמים על ידי התבססות על ההמון, האידאולוגיה שהתלוותה אליו, ההתארגנות שלו באופן מפלגתי והניסיונות שלו לחדור ולשלוט ברוב המרחב החברתי. הצלחות מוקדמות של מדינות פשיסטיות היוו השראה לתנועות פשיסטיות ברחבי העולם שביקשו להביא מודל זה למדינות נוספות[3].
תקופה זו התאפיינה בהפיכות צבאיות שהפילו מערכות דמוקרטיות צעירות במדינות מזרח אירופה, יוון, פורטוגל, ארגנטינה ויפן[3].
נסיגת הדמוקרטיזציה בתקופה זו צמצמה את מספר הדמוקרטיות בעולם עד לשפל יחסי של 12 דמוקרטיות בשנת 1942[3].
גל הדמוקרטיזציה השני - לאחר מלחמת העולם השנייה
- ערך מורחב – המלחמה הקרה
בסוף מלחמת העולם השנייה, ניצחו בעלות הברית, ובהן המעצמות הדמוקרטיות-ליברליות וכן ברית המועצות הקומוניסטית. הניצחון, שסימן את תחילתה של המלחמה הקרה, עורר שתי מגמות מקבילות של דמוקרטיזציה מצד אחד, ומפלגות קומוניסטיות מצד שני. מגמות אלו התנגשו במקרים רבים ועוררו מאבקים מזוינים בין מפלגות שונות, ויצרו מלחמות אזרחים ואף מספר התנגשויות בינלאומיות.
בתקופה זו אזורים שהיו בהשפעה סובייטית, ובראשן מזרח אירופה, לא חוו השפעה ממשית של דמוקרטיזציה, אולם למרות מאבקי הכוח בין הגושים הגיעה בתקופה זו הדמוקרטיזציה לשיאה בשנת 1962, עם 36 מדינות בעלות משטר דמוקרטי[3].
בתקופה זו המעצמות המערביות עדיין שלטו והשפיעו על אזורים נרחבים מהעולם, וכן נהנו מעוצמה רכה שחיזקו את יכולתן להשפיע על מדינות נוספות, ויכולות אלו סייעו בידן לחזק את הדמוקרטיה העולמית.
בחלק מהמדינות הדמוקרטיה הייתה חדשה ושברירית, אולם במספר מדינות כמו גרמניה ויפן שכבר כוננו סוג של משטר דמוקרטי בגל הראשון, הדמוקרטיה בניסיון השני הייתה יציבה יותר. ביפן של תקופת טאישו כונן בשנת 1920 משטר דמוקרטי באופן רשמי, אך בפועל לא היה בדמוקרטיה זו שום דבר של ממש. רק בזמן הכיבוש של בנות הברית לאחר מלחמת העולם השנייה, נוצרה במדינה דמוקרטיה של ממש. בתקופה זו אימצה יפן חוקה בעלת אופי דמוקרטי. בשנת 1946 התקיימו במדינה בחירות דמוקרטיות לראשונה.
בתקופה זו ישנו מתאם יחסי בין סוג דת הרווח במדינה לבין הדמוקרטיזציה, כאשר מרבית המדינות בעלות האוכלוסייה הפרוטסטנטית הפכו בשלב זה לדמוקרטיות[3].
תקופת הביניים
בתחילת שנות ה-60 התהפכה פעם נוספת המגמה העולמית והחל גל נגדי של הפיכות דיקטטוריות במשטרים דמוקרטים, עד לשפל של 30 מדינות דמוקרטיות בשנת 1975. הפעם ה"מתחרה" מול הדמוקרטיה היה מודל חדשני של סמכותנות ביורוקרטית, שצמח בהשפעות קומוניסטיות. כמו בסוף הגל הקודם, מודל זה נבדל מהמודלים הקודמים במספר מאפיינים, ובראשם האופי הממוסד של השלטון, חזקת שלטון למשך זמן בלתי מוגדר, ומדיניות כלכלית ייחודית. המדינות שהובילו מודל שלטוני זה היו ארגנטינה וברזיל, ותנועות במדינות שונות בעולם שאפו לאמץ את המודל הזה על פני הדמוקרטיה[3].
בגל ההפוך השני אירעו הפיכות צבאיות באינדונזיה, פקיסטן, יוון, ניגריה, טורקיה, ומדינות רבות באמריקה הלטינית. במקביל, מספר שליטים שנבחרו באופן דמוקרטי שינו של מאפייני המשטר תחת ידם למאפיינים דיקטטורים, ובתקופה זו זה קרה בקוריאה הדרומית, הודו והפיליפינים. באורוגוואי הדמוקרטיה נפלה בגלל שילוב של שתי הנסיבות[3].
גל הדמוקרטיזציה השלישי - סוף המלחמה הקרה
- ערך מורחב – סתיו העמים
כמה גורמים הביאו להיווצרותו של הגל השלישי של הדמוקרטיזציה[3]:
- חדירתם וקבלתם של ערכים דמוקרטיים וליברליים בקרב תושבי מדינות רבות גרמו להגברת הדה-לגיטימציה של משטרים סמכותניים. דה-לגיטימציה זו אילצה את המשטרים להשקיע משאבים כספיים וצבאיים בהשארת שלטונם, והובילה חלק מממשלים כאלו לכישלונות כלכליים.
- הצמיחה הכלכלית הגלובלית חסרת התקדים של שנות השישים, אשר העלתה את רמת החיים, הגדילה את החינוך והרחיבה מאוד את מעמד הביניים העירוני במדינות רבות. למדינות עם כלכלה חזקה יחסית ואוכלוסייה משכילה קל ומעשי יותר להשלים מעבר לדמוקרטיה.
- בשנים 1963–1965 שינתה הכנסייה הקתולית את עמדתה מרצון לשמר את הסטטוס-קוו, להתנגדות לדיקטטורה.
- שינויים במדיניות החוץ של מדינות באירופה, ארצות הברית וברית המועצות.
- הצלחתם של מספר מאפיינים במודלים דמוקרטיים שסייעו למדינות חדשות לאמץ אותן.
הגל השלישי של הדמוקרטיזציה החל בשנות ה-70 של המאה ה-20 בדרום אירופה, והתפשט למדינות אמריקה הדרומית - שהפכו כולן לדמוקרטיות למעט קובה - ולמדינות נוספות באסיה ואפריקה[2].
גל הדמוקרטיזציה הגיע לשיאו עם נפילת הגוש הקומוניסטי ושינוי משטריהן של רבות ממדינות מזרח ומרכז אירופה בתחילת שנות ה-90. עם נפילת הגוש, וכישלונות שונים - בעיקר כלכליים - של המשטרים שניסו למצב עצמם כאלטרנטיבה לדמוקרטיה, נחלשה הלגיטימציה של האידאולוגיות המרקסיסטית-לניניסטית ואחרות לטעון לעדיפות על הדמוקרטיה. זמן מה לאחר נפילת הגוש הקומוניסטי, הדמוקרטיה הליברלית הייתה האפשרות הלגיטימית היחידה למשטר עבור מדינות רבות[3].
בסך הכול בעיצומו של הגל, בין 1974 לבין 1990, הפכו למעלה מ-30 מדינות לדמוקרטיות. בגל זה רבות מהמדינות שעברו דמוקרטיזציה היו מדינות בעלות אוכלוסייה קתולית, מגמה שבלטה באמריקה הדרומית ואסיה, אולם לא התרחשה במדינות האפריקאיות בהן אוכלוסייה נוצרית גדולה[3].
ארצות הברית, על רקע שינוי במדיניות החוץ שלה במלחמה הקרה, נתנה רוח גבית לגל זה והשפיעה רבות על התחזקותו. ישנן הערכות שארצות הברית ניצלה בגל זה את מרבית פוטנציאל ההשפעה שהייתה לה, כאשר מרבית האזורים בהם לארצות הברית יש השפעה חזקה כבר הפכו בגל זה לדמוקרטיות[3].
ראשית המאה ה-21
- ערכים מורחבים – מדד הדמוקרטיה, גל המחאות בארצות ערב (2011-2010), מלחמת עיראק, מלחמת אפגניסטן
בסוף המאה ה-20 העלה הנטינגטון מספר תרחישים שעלולים לגרום לירידתו של הגל השלישי, על פי ניתוח של ההתרחשויות בעבר. הוא ציין שהמדינות הדמוקרטיות ישגשגו במשטר זה כל עוד הן תשכלנה לספק לתושביהן רווחה, צדק, ביטחון, שגשוג ותחושת הוגנות. אם יתקשו לספק זאת, למשל, בעת משבר כלכלי עולמי בסדר הגודל של השפל הגדול - ייתכן שחלקן יחוו הפיכה. המדינות הרגישות לכך יותר הן הדמוקרטיות הצעירות יותר - בדמוקרטיות הוותיקות נוטים להטיל את אשמת הכשלונות על המנהיג ולקרוא להחליף אותו ולא את סוג המשטר. הנטינגטון ציין שככל שהזיכרונות סביב הכשלונות שנחוו בעבר תחת דיקטטורה הולכים ומטשטשים, התגובה הציבורית לכשלונות תחת משטר דמוקרטי עלולה להיות חריפה יותר ולעומתית יותר. בנוסף, עלייתה של מעצמת-על דיקטטורית עלול לתת לגיטימציה לשליטים נוספים לחתור להגברת כוחם על חשבון הדמוקרטיה, במיוחד אם יהיה, למשל, עימות צבאי בין מעצמה דיקטטורית למעצמה דמוקרטית, וידה של הדיקטטורית תהייה על העליונה. איום נוסף אל מול הדמוקרטיה יהיה עלייתו של מודל משטר חדשני שייתפס ככזה שמתאים לכוח התקופה (כמו שקרה עם הפשיזם בשנות ה-20 ועם הסמכותנות הביורוקרטית של שנות ה-60)[3].
הראייה ההיסטורית הקלאסית של הנטינגטון על הגלים של הדמוקרטיה נכתבו במבט לאחור על המאה ה-19 וה-20. במבט לאחור, ברור שבסוף המאה ה-20 הייתה הדמוקרטיה בעלייה, אולם התמונה פחות ברורה בזמן הווה וייתכן שרק בעתיד נוכל להעריך טוב יותר את התקופה בה אנו חיים. הדעות חלוקות לגבי המגמות שלאחר עליית הגל השלישי - האם אנחנו בתחילתו של הגל השלישי הארוך שעוד ממשיך, או אולי בסופו של גל שלישי קצר שבסופו גל-נגדי שיבטל חלק מהישגי הדמוקרטיה, כמו שקרה בשני הגלים הראשונים. הדעות חלוקות לגבי האפשרות שיהיה גל רביעי והאם הוא כבר החל במובן מסוים[3]. גורמים שונים, ביניהם Freedom House (אנ'), מסמנים את הרפובליקה העממית של סין של העשור השני של המאה כמדינה המנסה להפוך למובילה העולמית של מודל טוטליטרי עדכני אשר יתאים למאה ה-21 ויתפשט למדינות נוספות באמצעות תנועות אנטי-דמוקרטיות, אולם מוקדם עדיין לקבוע את ההשלכות ההיסטוריות של תהליכים בני-זמננו[5].
במאה ה-21 גורמים שונים החלו לערוך מדידות בינלאומיות קבועות של מצב הדמוקרטיה העולמית. החל משנת 2006 החלה קבוצת האקונומיסט, הקשורה למגזין האקונומיסט, לפרסם את מדד הדמוקרטיה העולמי, שמתעדכן עם השנים. על פי המדד, בין השנים 2006 ו-2019 הדמוקרטיה העולמית, בממוצע, ירדה במעט. בממוצע, על פי מדד האקונומיסט, הדמוקרטיה באמריקה הצפונית, מערב אירופה, אמריקה הלטינית ומזרח אירופה נמצאת בירידה קלה, באסיה ואוסטרלאסיה ובאפריקה שמדרום לסהרה נמצאת בעליה קלה, ובמזרח התיכון וצפון אפריקה כמעט ואין שינוי. נכון לשנת 2019 נמצאות בעולם, על פי המדד, 75 דמוקרטיות (מתוכן 22 דמוקרטיות מלאות ו-53 דמוקרטיות פגומות) ועוד 38 משטרי כלאיים[6].
בשני העשורים הראשונים של המאה זוהו מספר מגמות שונות.
בשנת 2003 פלשו הכוחות המזוינים של ארצות הברית לעיראק ולאפגניסטן, הפילו בהם את המשטרים הדיקטטוריים, ופתחו בניסיונות לקיום רפורמות דמוקרטיות, אך אלו לא זכו להצלחה ארוכת טווח, בניגוד לחלק מהצלחות הגל הראשון והשני של הדמוקרטיה שהסתייעו בכיבוש.
במקביל, רפורמות דמוקרטיות יציבות יותר נעשו במדינות רבות ברחבי יבשת אסיה, למשל במיאנמר, נפאל ובבהוטן[6].
במזרח התיכון התחולל גל מחאות מאסיבי, אשר לווה בקריאות לתהליכי דמוקרטיזציה, שהתפרץ בשיא בשנים 2010–2011 וחזר במידה פחותה בשנים 2018–2019. חלק ממחאות אלו הובילו למאבקים פנימיים אשר פגעו בעקיפין בזכויות הפרט במדינות, ובמקרים מסוימים ובראשן תוניסיה ומרוקו, הן הובילו להתחזקות של אלמנטים דמוקרטיים במדיניות[6].
מגמה נוספת שצברה תאוצה בעקבות מהפכת האינטרנט היא התעוררותן של תנועות עולמיות למען הדמוקרטיה. חלקן קוראות לדמוקרטיה ישירה או דינמית.
התפרצות מגפת הקורונה הייתה מאורע דרמטי שהשפיע על מצב הדמוקרטיה של מדינות שונות. על פי מדד הדמוקרטיה של האקונומיסט, שנת 2020 הייתה השנה הגרועה ביותר לדמוקרטיה העולמית מאז תחילת המדד בשנת 2008[7]. בתקופה זו נבלמו מגמות דמוקרטיזציה במספר מדינות שהראו שיפור לאורך העשורים האחרונים, דוגמת מיאנמר, תוניסיה ודרום אפריקה, בהן בוצעו הפיכות, מאסרים ומגבלות על פעילי אופוזיציה והגברת פעילות של משטרה חשאית שכפופה לשלטון מרכזי[8][9][10].
זכויות האישה
- ערך מורחב – זכויות האישה
הזכות להשתתף בחיים הפוליטיים – לבחור או להיבחר – לא הוענקה לנשים מחצית הראשונה של המאה ה-19. נשים מן המעמד הבינוני והגבוה שהו בביתן וטיפלו בילדים ובמשק הבית, ובכל הקשור לכלכלתן היו תלויות בגברים. הגבר היה ראש המשפחה והאפוטרופוס על ילדיו ואשתו. לנשים לא הייתה הזכות לרשת, ורכוש המשפחה נחשב לרכושו של הבעל, גם אם היה רכוש שהאישה הביאה עם נישואיה.
בעקבות תהליך התיעוש (שהחל במהפכה התעשייתית) נשים רבות בנות המעמד הנמוך שימשו כפועלות בתעשיית הצמר והכותנה, ועיסוקם הנפוץ ביותר היה עבודה כמשרתות. עד מהרה החלו הנשים בנות המעמד הבורגני (הבינוני) לעבוד כפקידות, זבניות, מורות ואף טלפניות. בממלכה המאוחדת, גרמניה וצרפת נשים החלו גם ללמוד באוניברסיטאות המיוחדות להן.
הפער בין מעמדן הפוליטי הירוד של הנשים לבין מעורבותן הכלכלית והשכלתן הביא לתחילת מאבק למען שינוי עמדתן במהרה. תחילה הן דרשו זכויות פוליטיות שוות לשל הגברים, ולאחר מכן אף דרשו זכות בעלות על הרכוש המשפחתי. כשניצחו במאבקן, שונה החוק: בממלכה המאוחדת (בשנת 1870), בגרמניה (בשנת 1900) ואף בצרפת (בשנת 1907). נשים גם הורשו על פי חוק להיות בעלות רכוש, אך עם זאת עדיין לא ניתנה להן הזכות להיבחר ולבחור. הנשים החלו להיאבק בזכות הבחירה (סופרג') והן כונו בשם "סופרז'יטיות".
ראו גם
הערות שוליים
- ^ [1]
- ^ 2.0 2.1 2.2 2.3 2.4 2.5 Democratization, אוניברסיטת בילפלד
- ^ 3.00 3.01 3.02 3.03 3.04 3.05 3.06 3.07 3.08 3.09 3.10 3.11 3.12 3.13 3.14 Samuel-P-Huntington-Democracy-Third-Wave
- ^ Jacksonian Democracy, history.com
- ^ מחקר: החירות המקוונת בירידה - והשינוי מזיק לדמוקרטיה העולמית
- ^ 6.0 6.1 6.2 Democracy Index 2019(הקישור אינו פעיל)
- ^ Democracy Index 2020: In sickness and in health?, קבוצת האקונומיסט
- ^ שירות גלובס, הפיכה צבאית במיאנמר: מנהיגת המדינה והנשיא נעצרו, באתר גלובס, 1 בפברואר 2021
- ^ סוכנויות הידיעות, "הפיכה אחרי המהפכה". הדמוקרטיה של תוניסיה בסכנה?, באתר ynet
- ^ עמי רוחקס דומבה, דיווח: נשיא דרום אפריקה ביטל את משרד הביטחון והכפיף את שירותי הביון לפיקודו הישיר, באתר Israel Defense, 10 באוגוסט 2021
היסטוריה של הדמוקרטיה33277112Q587404